ארכיון תג: ממילא

ניפגש בלובי

מצא את ההבדלים: מה אמנות זמנית, ומה עיצוב קבוע. מלון ימקא

מצא את ההבדלים: מה אמנות זמנית, ומה עיצוב קבוע. מלון ימקא

נדמה שבשנים האחרונות מציגים אמנות כמעט בכל מקום. קריאת התיגר על המוזיאונים הממוסדים היא כל כך חזקה, שכל מקום נמצא כראוי ליצירות אמנות. מציגים ברחוב ובתחנות הרכבת, במקומות עבודה, במרכזי כנסים, בתיאטראות, איפה לא בעצם (ואגב השבוע, בירושלים – גם בסופרמרקט). העיקר לצאת מהקיבעון שבו אמנות חייבת להיות דבר רציני ביותר, לאנשים חמורי סבר ללא הפרעות קשב.

זה טוב לאמנים, שפתאום יש להם הרבה יותר במות אפשריות ופחות חייבים להילחם על מקומם במוזיאונים ובגלריות הנחשבות. וזה טוב גם לקהל הרחב, שאין לו יכולת או סבלנות לבלות כמה שעות במוזיאון, אבל אם תציעו לו "אמנות על הדרך" ירחיב את אופקיו בשמחה. אז במהלך החודש האחרון – ועד מוצ"ש – מוצגות תערוכות קטנות בלא פחות מ-15 מלונות בירושלים, שנמצאים במרכז העיר (קינג ג'ורג' והסביבה) וברחוב המלך דוד.

אחרי שראינו אמנות בכל המקומות שהזכרתי למעלה, ובעוד כמה שלא הזכרתי, החלטנו לבדוק מה מציגים במלונות האלה – בשני סיורי ערב עצמאיים. הסיור הראשון היה ברחוב המלך דוד, והוא כלל ארבעה מלונות שווים פלוס. שלושה הם מלונות יוקרה – המלך דוד, וולדורף אסטוריה וממילא – והרביעי הוא מלון יפהפה שנקרא ימקא (כל הירושלמים מכירים).

בכל המקומות המיוחדים האלה, ששווים ביקור גם אם לא מתאכסנים בהם, מצאנו נתק מוחלט בין עבודות האמנות למלונות: או שהמלונות הרבה יותר יפים ומרשימים מהעבודות, או שקשה למצוא חיבור בין המוצגים לבין המלון, או שהחביאו אותם טוב-טוב כאילו שזה הורס משהו מהחוויה שהמלון מציע (ואם כך, שאלה למלון: למה בכלל שיתפתם פעולה? יכולתם פשוט להגיד 'לא').

איל מזכוכית שיצרה נלי לורך, במלון וולדורף אסטוריה

איל מזכוכית שיצרה נלי לורך, במלון וולדורף אסטוריה

החלל שבו מוצגות היצירות של נלי לורך. קומה מינוס שתיים בוולדורף אסטוריה

החלל שבו מוצגות היצירות של נלי לורך. קומה מינוס שתיים בוולדורף אסטוריה

העבודות שהכי מצאו חן בעינינו היו עבודות הזכוכית של נלי לורך – אהבנו את היצירתיות שלה עוד בתערוכת הבוגרים של בצלאל לשנת 2013, והיה ממש משמח לראות שוב את האיילים המקסימים שהיא יוצרת. הבעיה היחידה היא ש"תקעו" את העבודות שלה בקומה מינוס שתיים של וולדורף אסטוריה, כך שלא ברור מי רואה אותן בכלל, למעט אנשים כמונו שבאו במיוחד ואו-פר אחת עם ילדה בת שבע. בעיניי היצירות של לורך יפות לא פחות משאר הפריטים המעוצבים של המלון, ולא הבנתי למה הן קיבלו את העונש הזה. פספוס של ממש.

באותו סיור ביקרנו גם בשני מלונות "פשוטים" – אלדן והמלך שלמה. באחרון נתקלנו בכמה זוגות חרדים בדייטים, מוקפים עבודות אמנות צנועות יותר ופחות. הם היו עסוקים יותר בלמצוא את הברמנית שתביא להם שתייה, מאשר להסתכל על הציורים של קורין אביסדריס. בסיבוב השני שקשור ל'תארוחה' ביקרנו במלונות בוטיק במרכז העיר. במלון הרמוני, שנמצא בשיפוצים קלים (יש 49 חדרים, יהיו 60, והקבלה תרד לקומת הקרקע), סיפרו לנו שהבעלים של מסעדת זוני סמוכה בא מחו"ל פעם בחודש להתאכסן אצלם. הצליחו לסקרן אותנו, יותר מהאמנות עצמה – דבי קמפל הייתה קצת יותר מדי פוליטית לטעמי.

חולצת חרס במלון הבוטיק ארתור

חולצת חרס במלון הבוטיק ארתור

מלון ארתור (50 חדרים) פועל כבר שנתיים ברחוב דורות ראשונים, ליד מדרחוב בן יהודה, ואף פעם לא הצצנו לתוכו פנימה. והנה צצה ההזדמנות, וגילינו מקום מקסים ובתוכו יצירות שהיו יכולות להיחשב אמנות, אבל הן 'סתם' בחירה של מעצבי הפנים. על וילון אחד הוקרנה עבודת וידיאו לא מספיק מוצלחת (או שתנאי התאורה שלה לא היו אופטימליים), אבל ליד המחשבים שעומדים לרשות האורחים הוצבו שתי עבודות מקסימות של ??. חולצת חרס מקופלת, ותיק חרס על הרצפה, שנראה כמעט אמיתי ומאוד שייך למקום.

רצינו לראות גם את הציורים של רועי מרגליות במלון אייל, אבל אמרו לנו שהן מוצגות בחדר האוכל (ולא בלובי), ולכן לא נוכל לראות אותם – אלא אם נבוא למחרת בבוקר. זה לא היה רלבנטי לנו, אז במקום זה סטינו לרחוב יפו וביקרנו ג'רוזלם הוסטל, שהיה פעם מלון תל אביב (הוקם 1928).

עבודת הוידיאו של יעלה וילשנסקי בג'רוזלם הוסטל ברחוב יפו

עבודת הוידיאו של יעלה וילשנסקי בג'רוזלם הוסטל ברחוב יפו

הכניסה לג'רוזלם הוסטל - אווירה ביתית ואמנותית

הכניסה לג'רוזלם הוסטל – אווירה ביתית ואמנותית

ברקע היו שירים כמו ספייס אודיטי (גראונד קונטרול מייג'ור טום) של דיוויד בואי. על הקיר הוצגה עבודת וידיאו שצילמה יעלה וילשנסקי (רק בת 27, בוגרת המסלול לפיסול ומיצג, בצלאל) בתחנת הרכבת הקלה של מחנה יהודה. שווה צפייה, וגם מאוד נחמדים שם במלון. הציעו לנו לעלות לגג – זה היה ההיילייט של הערב. להשקיף על החנוכייה הענקית, בניין המשביר היפהפה והרכבת הקלה זו חוויה טובה גם לערב קר. והמציאות האמנותית הזו שווה לא פחות מכל האמנות שראינו.

משקיפים מהגג של ג'רוזלם הוסטל על חנוכיית ענק, המשביר לצרכן והרכבת הקלה ברחוב יפו

משקיפים מהגג של ג'רוזלם הוסטל על חנוכיית ענק, המשביר לצרכן והרכבת הקלה ברחוב יפו

והוא עלה למרכבה

לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה
וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע
בְּלִי לַחְבוֹט אֶת ראשִי לְמַעְלָה
וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה…
(יהודה עמיחי)

בשבת השנייה בירושלים החלטנו לבקר במסעדת "לבן בסינמטק", שהתבררה כמרשימה יותר מבחוץ ולפי התפריט מאשר במציאות (בקרוב במצעד הקינוחים 6). משם המשכנו לשכונת ימין משה –שכונה שהשם שלה מזכיר לי תמיד שלושה דברים: משה מונטיפיורי והמרכבה שלו והשיר של יהורם גאון, טחנת הקמח היחידה שאני מכירה בירושלים, ויהודה עמיחי.

את הטחנה והמרכבה כמעט כולם מכירים, אבל מי יודע היכן בדיוק גר עמיחי? כאופייני לי, לא הקדשתי מספיק מחשבה לנושא, ולא ביררתי מראש את התשובה. בהיותנו בשכונה, גלישה מהירה דרך הסלולרי לא עזרה בכלום. כנראה שמדובר במידע סודי מוצפן. הדבר היחיד שמצאתי הוא שכעת "מתגורר" עמיחי בבית העלמין סנהדריה.

בצר לנו, הסתפקנו בבתיה היפים של השכונה, בעליות ובמורדות, בקולות השכנים (חלקים דתיים וחלקם חילוניים), ובספסלים המעטים. הרבה חלונות ברזל בשלל צבעים – לבן, ירוק, חום, בורדו, תכלת, כחול ואפילו סגול. קצת דשא, אבל כמה גנים מסביב לשכונה משלימים את החסר. בנוסף ישנה רחבת מלכי ספרד, לכבודם של המלך חואן קרלוס הראשון והמלכה סופיה, שנחנכה בחודש סיוון תש"ע – כלומר ממש לא מזמן.

אבל עם כל הכבוד לחידושים, צריך לזכור את ההיסטוריה: ימין משה הוקמה בשנת 1894 כחלק מהיציאה מן החומות, הודות לכספו של הנדבן האמריקני יהודה טורא, וגם תודות למאמצים של משה מונטיפיורי. במלחמת השחרור היא ננטשה, ולאחריה באו להתיישב כאן עולים מטורקיה ומכורדיסטן. באותה תקופה זה היה מקום גרוע מאוד לגור בו, כיוון שכאן עבר הגבול עם ירדן. רק ב-67' המקום הפך שווה יותר, ומרגע זה יש שתי תיאוריות:

האחת טוענת שרוב התושבים לא האמינו שהמצב ישתפר משמעותית, והעדיפו לעבור לדירות שהעירייה הציעה להם במערב העיר.

השנייה טוענת שהעירייה החליטה להקים כאן שכונת אמנים, וממש דחפה החוצה את הדיירים. במילים אחרות – פינוי שלא מרצון, מצב דומה למה שקרה בשכונת ממילא, שנים רבות לאחר מכן.

בעניין הזה הגיע אליי כעת מייל עם סיפור אמיתי, מהלב, ובעצב אני מוסיפה אותו: "סבא של בעלי היה בין אלה שיושבו בימין משה, כשהגיעו ארצה עם משפחתו. הוא היה רב גדול עם 15 ילדים ועם ספריית ענק שמנתה לא מעט כתבי יד נדירים ועתיקים, כתבים שלו ועוד אוצרות. אחרי כמה זמן, הנשמות הטובות מהממסד – שהבינו בנדל"ן וברכוש יותר טוב ממני וממך – כנראה הבטיחו לו בית שווה יותר (להלן: מעברה בתענכים) וספרים "חדשים וטובים יותר", עקרו את הדיירים מביתם והחרימו את אוסף הספרים. הנאיביות הציונית עלתה לו ביוקר… אני חושבת שהוא אכל את הלב על זה עד יומו האחרון".

על כל פנים, היום הבתים המשופצים שווים זהב, פשוטו כמשמעו. הבנזוג אמר שכאנלוגיה, אולי כדאי לנו לקנות עכשיו בית בשכונת גילה. אני חושבת שאם היה מדובר בבית קרקע, אז אולי. כרגע זה יותר מדי ספקולטיבי בשבילי. אני גם לא מספיק מבינה בתחום. חוכמת הנדל"ן – האם יש קורס כזה?

בינתיים, בואו נסתפק בחוכמת המצלמה:

רחוב ימין משה בשכונת ימין משה

טחנת הקמח המפורסמת של השכונה

מרכבת משה מונטיפיורי – השר הבריטי משה מונטיפיורי ביקר בארץ שבע פעמים בין השנים 1825-1875. החל מ-1834 שימשה המרכבה את השר במסעותיו בארץ ישראל, באירופה, ברוסיה הצארית, ברחבי האימפריה העותמנית ובממלכת מרוקו, במטרה לסייע ליהודים. ב-1967 שופצה המרכבה על ידי עיריית ירושלים והוצגה לציבור. ב-1986 המרכבה נשרפה. ב-1990 היא שוקמה, תוך שימוש בחלקי המתכת המקוריים באמצעות תרומה מארה"ב.

בתמונה: השתקפות משפחתית על המרכבה השמורה יותר מדי טוב מאחורי זכוכיות

השתקפות של טחנת הקמח במרכבה

מוזיאון מונטיפיורי, בתוך הטחנה. סגור בשבת. אגב, השר קבוא בראמסגייט, אנגליה

יד לשר משה מונטיפיורי, שפעל ועשה למען ארץ ישראל, אבי השכונות מחוץ לחומות ירושלים (אגב מהשכונה רואים עכשיו גם את חומת ההפרדה, כלומר "גדר ההפרדה")

כנסיית דורמציון – הנוף משכונת ימין משה

אני מול אחת הדלתות באחת הסמטאות הצרות

מכאן והלאה בתי השכונה:

הבית הכי ישראלי בשכונה

החלילן מ-ממילא

אף אחד בעיריית ירושלים לא עשה חיים קלים לאלפרד אקירוב בכל הנוגע לפרויקט ממילא, ולכן אין מה לקנא בו עכשיו, כשהפרויקט כל כך מצליח. יותר מדי שנים עברו מאז שהתחיל השיפוץ ועד שנפתחה החנות הראשונה, בצמוד לבית המלון היוקרתי שגובה 1,350 שקל ללילה באמצע שבוע.

בחודשים האחרונים ביקרתי בפרויקט כמה וכמה פעמים (המלון – אולי בגלגול הבא, העשיר יותר). גם כשהחנויות פתוחות, וגם בשבתות כשהכל סגור. תמיד המתחם מלא בבני אדם שמחים, שנהנים לצעוד בו בדרך לעיר העתיקה, ולהרגיש כאילו הם בחו"ל. עניין החו"ל הוא כמובן פרשנות שלי, אבל עניין השמחה ניכר לעין – וזה נחמד ללכת במקום שהאנשים בו תמיד שמחים. וכשאין קניות, הם גם לא לחוצים.

אבל בפרויקט ממילא לא מסתפקים בקיים, ומדי פעם מוסיפים פסלים ותמונות שיעשירו את החוויה, ויתנו לה כיוון קצת אחר. בפסח הזה לקחו את הרעיון רחוק יותר, והפכו את המתחם לגלריה של ממש: למעלה מ-30 אמנים ישראלים הציבו לאורך השדרה פסלי ברזל וציורים בהשראת אגדות ילדים – מהנסיך קטן דרך פינוקיו והברווזון המכוער, ועד לחלילן מהמלין ואלדין, וזו רק התמצית של התמצית.

(זה מזכיר לי שורה ממחזמר פורים בתיכון: יש רק נסיך אחד, והוא רץ מאגדה לאגדה, בהתאם לצורך).

גיליתי את התערוכה ממש במקרה: התארחנו בשבת אצל קרובי משפחה דתיים, וכשכולם הלכו לנוח, אני החלטתי לצאת לטייל אפילו שהיה ממש חם יחסית לירושלים. להיות בעיר ולהישאר כל הזמן בבית… זה לא בשבילי. אז כן, עם חמש מעלות פחות הייתי מאושרת יותר, אבל גם כך נהניתי מאוד מהתערוכה הלא צפויה מבחינתי. מה שכן, לא היתה לי מצלמה, ולכן התמונות באיכות סלולרית, לצערי. בכל מקרה, אם אתם בירושלים, לא משנה מה היעד – במקרה שלי: הרובע הארמני –  אמנות על הדרך תעשה לכם טוב על הלב. מומלץ.

* התערוכה, שנפתחה ב-28 במרץ, תוצג עד סוף אוקטובר 2010. אוצרת: ציפי ויטל. בין האמנים המשתתפים: אורנה בן שושן, יעל ארליכמן, דני כץ, אהרון בצלאל, ריקי לוי, יפעה אדיר, אבי איתן, אוסי ילון, שאול בז

 

בלה – יעל ארליכמן

 

יעל ארליכמן

 

בגדי אין מלך – דני כץ

 

התצפיתן (סוריקטה) – אבי איתן

 

האל ננוצין – יפעה  אדיר

 

ברווזים (הברווזון המכוער) – ריקי לוי

 

ברווזים (הברווזון המכוער) – ריקי לוי

 

החלילן מהמלין – שאול בז

 

נרנייה שלי – יעל ארליכמן

 

אלאדין ושלוש המשאלות – אוסי ילון. המבקרים מוזמנים להניח פתק עם שלוש משאלות

 

 

אחד מהציורים המקסימים הרבים של אורנה בן שושן

 

 

 אהרון בצלאל

 גלינה נקרסובה – משפחת בעלי זנב

 

%d בלוגרים אהבו את זה: