Tag Archives: מלון

חלון למלון

אם יש לכם 15 אלף ליש"ט פנויים ללילה, זה המקום בשבילכם. "המלון היוקרתי בעולם", אוריינטל מנדרין בלונדון

הפילוסופיה של מלונות היוקרה גורסת שלא רק שהלקוח תמיד צודק, צריך גם לתת לו את הדבר שהוא עדיין לא מבקש אבל כנראה יצטרך בעוד חמש דקות. כדאי גם תמיד לתת לו אקסטרות, ולהשקיע בכל פרט, לא להשאיר מקום לגרגר אבק אחד של טעות, כי אם יש משהו שאתה לא רוצה, זה שהוא יעזוב אותך לטובת מלון חמישה כוכבים אחר. את הכסף שלו אתה רוצה אצלך. במיוחד אם הוא לקח את הסוויטה שעולה 15 אלף ליש"ט ללילה.

אם עדיין לא יצא לכם, אני רוצה להמליץ על צפייה ב-VOD של yes במיני-סדרה "המלון היוקרתי בעולם". מדובר בשלושה פרקים דוקומנטריים על המלון מנדרין אוריינטל שבהייד פארק, לונדון. המצלמה עוקבת אחרי שורה של עובדים בתפקידים שונים, שרובם מסבירים למה הם הכי אוהבים בעולם להפוך אנשים לשמחים ולשרת אותם במהירות שיא כנגד השעון, והרבה פעמים גם כנגד הסיכויים. הדורמן של המלון, למשל, היה פעם ספורטאי אולימפי, ואפילו התחרה באולימפיאדת לונדון. "אני אוהב מכשולים. בשבילי מכשול הוא אתגר", הוא אומר בשמחה למצלמה, ואז מסביר איך הוא נלחם על מקומות החנייה של המלון.

הצופה מקבל יותר מורגן פרימן, קווינסי ג'ונס ורוני ווד, מאשר מקרים מביכים שהקונסיירז' צריך להציל – ובכל זאת הסדרה שווה צפייה. חברי הצוות המשתתפים ב"המלון היוקרתי בעולם"

מי שצפה פעם בסדרה מלון בבילון, שגם היא התרחשה במלון יוקרה בלונדון אבל לא הייתה דוקומנטרית (כן מבוססת על המציאות כמובן), יודע שהנסים והנפלאות המתרחשים במלונות כאלה הם בלתי נגמרים. בבילון הייתה סדרה כייפית מאוד לצפייה, קודם כל בגלל שהיא בריטית, וב"מלון היוקרתי בעולם" ניסו להביא תיעוד שמתקרב לזה. אלא שמחלקת יחסי הציבור הייתה כמובן מעורבת בעניין, אז מה שמקבל הצופה זה יותר מורגן פרימן, קווינסי ג'ונס ורוני ווד, מאשר מקרים מביכים שהקונסיירז' צריך להציל. ולמרות זאת נקשרתי לקונסיירז' הצרפתי פרנסואה קסבייה. כאן תוכלו לקרוא ראיון עם הבוס שלו, שגם משתתף בסדרה.

לזכות מנדרין אוריינטל יש לומר שהם כן חשפו קצת צרות, וגם כמה עובדים לא מרוצים שמחליטים לעזוב או מבקשים לעבור תפקיד. זה לא כל כך פשוט לעבוד במלון, שבו אנשים מרגישים שמגיעה להם תמורה על כל שקל או ליש"ט שהם שילמו, וקצת שוכחים שמי שצריך לשרת אותם הוא בן אדם.

מלון אוריינטל מנדרין מבחוץ. בימים אלה מציין 105 שנות אירוח

המלון מתבסס במידה רבה על עשירי מדינות ערב, ולכן הצוות מקבל הדרכה על מנהגי האיסלאם, כולל מה מקובל ומה לא מקובל, איך לפנות ומתי לא לפנות

קרוב ל-600 עובדים צריכים למלא את הדרישות של עשירי ומפורסמי העולם שמגיעים למלון. קחו למשל את הנסיכה ממדינה ערבית שהגיעה למלון, ומוציאה מעל 20 אלף פאונד בלילה על עצמה, הילדים והצוות שמתלווה אליה. לכאורה, מכרה זהב. למעשה, בפועל, היא לא משלמת בצ'ק אאוט, ובכל זאת נותנים לה לעזוב. למה? כי בסוף היא כן תשלם, והמלון חי על הלקוחות האלה ממדינות ערב. ממש כמו הטייקונים הישראלים וההלוואות שלהם בבנק. אגב, המלון כל כך חי עליהם, שעושים לצוות שיעורים על מנהגי האיסלאם, כולל מה מקובל ומה לא מקובל, איך לפנות ומתי לא לפנות.

אורחת אחרת התאכסנה עם ילדיה במשך שלושה שבועות באחת הסוויטות, ובמהלך הזמן הזה הילדים הרסו את השטיח מקיר לקיר. הצוות התלבט אם לחייב אותם או לא, כי החשבון הרגיל גם ככה עבר את ה-200 אלף פאונד, ומצד שני הנזק הוא של 10,000 פאונד. בסוף חייבו אותם, בנימוק ש'מה זה בשבילם עוד כמה אלפי פאונדים'. ובכל זאת הצופה לא משתכנע שהם שלמים עם ההחלטה: רואים את הפחד בעיניים מכך שהלקוחה הזו כבר לא תחזור.

כמקובל בז'אנר, למלון יש גם מסעדה עם שני כוכבי מישלן ושף עם הפרעת אישיות. אבל חייבים להודות שעם כל הכבוד לפחד מהדירוג השנתי וליצירת המנה החדשה, זה הרבה פחות מעניין מסיפורי החיים של חולמי החלומות, להלן צוות המלון. רובם לא בריטים ומרוויחים שכר לא להיט, חלקם שוכחים שסגנון החיים ששולט בעבודה שלהם לא קשור כלל לחייהם האישיים, ומבזבזים כאילו אין מחר ואין שכר דירה לשלם. מצד שני, אחד מהם אומר שהוא לא מאמין בהגרלות כספיות, כי "לשלם על כרטיס לוטו זה כמו לשלם מס על התקווה". הפער בין מי שאתה לבין מי שאתה נדרש להיות בעבודה, הוא מדהים. ומרתק.

כמקובל בז'אנר, במלון פועלת מסעדה עם שני כוכבי מישלן

הסדרה צולמה בחודשים האחרונים של 2016, כך שהכול מרגיש יחסית חדש ולא עתיק כמו פרק של "מקום תחת השמש" בערוץ החיים הטובים. אם יש לכם 3 שעות פנויות ובא לכם אסקפיזם או פנטזיות על החופשה הבאה, התרווחו על הספה ודמיינו את עצמכם כאורחים במלון כזה. אגב, אני דווקא חשבתי במהלך הצפייה על כמה שאני אורחת נוחה לרוב המלונות, כמעט אף פעם בלי בקשות מיוחדות, מקסימום נגמר הסבון במקלחת או שאני צריכה המלצה למסעדה טובה באזור. אולי אני צריכה לדרוש יותר, ואולי אני פשוט לא מתאימה לזה: אחרי כל השנים בעולם הזה, עדיין אין לי תודעה של בעלי הון.

בוקר כחול עמוק

הגג של מלון אינדיגו

כשיהודית רביץ שרה "לבד על הגג" היא מתארת מציאות עצובה למדי, אבל כשאנחנו היינו לבד על הגג של מלון אינדיגו דווקא היה לנו מאוד שמח. חצי קומה למטה היו הבריכה והבר וכמה אנשים, אבל אצלנו על ספת הרביצה העגולה היה השאנטי באנטי הגדול ביותר שאדם יכול לאחל לעצמו, פלוס מוחיטו להשלמת הסתלבט. הגענו לשם רק כדי להציץ, אבל תוך כמה דקות היה ברור שאפילו עם שפכטל לא יצליחו לגרד אותנו משם. מזל שלא ניסו.

לאינדיגו, שנמצא ברמת גן על גבול אזור הבורסה, הגענו בכלל כדי לאכול ארוחת בוקר. מדובר במלון בוטיק של רשת אינטרקונטיננטל, שמעוצב כולו סביב נושא היהלומים – בהתאם למיקומו הגיאוגרפי והתרבותי. למען האמת, בעיניי הוא עצמו סוג של יהלום בהשוואה לסביבה שבה הוא נמצא.

ארוחת הבוקר מתרחשת במתחם שמזכיר מאוד את הבראסרי. התפריט קטן אך איכותי, או כמו שכתבתי לעצמי בפתקיות הצהובות של הסמארטפון: "ארוחת בוטיק. מדייקים על חשבון השפע". חלק מהארוחה מגיע בהגשה לשולחן – סלסלת לחמניות קטנות מסוגים שונים, ביצים לבחירה, שתייה חמה וקרה. חלק אחר בוחרים במזנון – גבינות, יוגורט, גרנולה, סלטים, ארבעה סוגי דגים. אבל אם יש משהו שלא כדאי לוותר עליו, זו השקשוקה תרד עם פרוסות החצילים הקטנטנים, שהייתה פשוט מצוינת. ואני בכלל לא מתה על חצילים.

אחרי כל האוכל המשובח, הגיעה השעה לסיים את הארוחה עם שלושה סוגי מאפים. כלומר, אני הייתי יותר עם הקפה, והבנזוג יותר עם המאפים, אבל זה בהחלט היה יכול להיות גם להפך. המינוס היחידי הוא שהארוחה הזו מסתיימת ב-11 בבוקר, אבל כאמור, פתרנו את זה ברביצה על הגג.

לובי המלון עם הספריה השווה

באמצע, בין ארוחת הבוקר לסתלבט על הגג, ישבנו בלובי והסתכלתי על כל ספרי האלבום/ספרי פינת הקפה, מאלה שאפשר לטבוע בהם בלי לשים לב ואז פתאום לגלות שהשעה היא 16:00. בכל אופן, לקחתי ליד את ספר צילומי שחור-לבן של הצלמים הגדולים במאה ה-20 וה-21, ותוך כדי הדפדוף נעצרתי על צילום יפהפה של לו ריד ולורי אנדרסון. הם ידעו להצטלם, השניים האלה!

היה גם צילום מפורסם של ג'יימס דין צועד ברחוב חורפי אחרי הגשם, עם סיגריה בפה. הייתי רוצה לצלם ככה את בן הזוג, מינוס הסיגריה – חייבת למצוא תחליף לסקס אפיל שלה שבתמונה. לא נראה לי שאם הוא יחזיק ורד בפה זה יעזור, רק יגרום לחתכים וייראה בנאלי. אולי בייגלה, כמו ש"עישנו" כשהיינו ילדים. אגב אולי זה לא היה בכלל ג'יימס דין אלא רק מישהו שהזכיר אותו, אבל בכל זאת הייתי רוצה לצלם תמונה כזו.

אז מה בעצם אני אומרת? שבמקום להתרכז במה ללבוש למסיבת הסילבסטר ועם מי להתנשק, תתרכזו בלהבטיח לעצמכם הבטחות שלא קשה לקיים – לארוחת בוקר טובה, לסתלבט נטול מחויבות, לצילומים שמנציחים רגעים או אנשים, לשאיפת אוויר ארוכה ואז נשיפה איטית ומשחררת, למציאת היהלום שלכם ולליטושו עד שישתלב בתכשיט האהוב עליכם. ואם זה נשמע לכם קצת מתלהב, הרשו לי לצטט את שלמה ארצי: גם בקיטש יש שמץ של אמת.

 מלון אינדיגו, אהליאב 5, רמת גן / אתר המסעדה / מחיר ארוחת בוקר: 79 שקל לאדם

***

גבינות או לא להיות

דלועים לקישוט

התחלתי עם סלט ומוצרלה. וגם מיץ גזר

רגע שקט בסיום ארוחת הבוקר

ספרים בלובי. הכי סקרנה אותי ויויאן ווסטווד

אני על הגג של אינדיגו. לא לא לא תפנו אותי, לא מפנים אותי כל כך מהר

מפונקת

 

אחת עשרה שנים גרתי בתל אביב, ועד יומי האחרון בה היה קשה לומר שאני תל אביבית אמיתית. אולי בגלל זה, אני יכולה לחזור אליה כאורחת ולגלות דברים חדשים. למשל את מלונות הבוטיק שצצים כמו פטריות אחרי הגשם של הגליל ושל טוסקנה. במרכז העיר שלא הולכת לישון, נפתחים עוד ועוד מקומות שמיועדים לכאורה לשינה, אך למעשה מציעים חוויה הוליסטית מפנקת – במובן הבסיסי ביותר של המילה "פינוק".

לתופעה הזו יש שני הסברים. הראשון הוא שאם יש לך בניין, הרבה יותר רווחי להפעיל בו מלון מאשר להשכיר דירות, אז למה לא לשנות ייעוד אם אפשר. וזה מביא אותנו לדבר השני – עיריית תל אביב מעודדת יזמים לפתוח מלונות קטנים, באמצעים שונים. אמנם במקרים רבים היזם צריך להתחייב להשקיע בשיפוץ-שימור המבנה, אבל זו רק המעטפת. בפנים אפשר להתפרע עם כל הפנטזיות הגדולות ביותר. תל אביב או לא תל אביב?

את החוויה המטרופולינית שלנו התחלנו במלון רוטשילד (שדרות רוטשילד 71), שבו שכנה פעם מזמן הקליניקה הראשונה של תל אביב. את הבניין תכנן האדריכל זאב רכטר ז"ל (סבא של יוני), בסגנון שנראה קצת כמו באוהאוס אבל הוא לא, כי למעשה הקדים את הבאוהאוס בשנתיים. השנה הייתה 1934 ולבניין העניקו את השם "בית קריגר" על שם המשפחה שהייתה ועודנה הבעלים. הסבא והסבתא היו עם הקליניקה, שבה טופלו בין היתר חיים ארלוזורוב, מאיר דיזנגוף וגם רחל המשוררת. שלושת הנכדים הם אלה שבחודש מרץ האחרון פתחו את המלון, על 31 חדריו.

שעת אחר הצהרים מאוחרת. הגענו למלון אחרי יום עבודה מתיש. זה היה יום חם במישור החוף, משהו שכבר הספקתי לשכוח ממנו. אבל אז נכנסנו למלון הממוזג והתיישבנו על הספה בלובי. באיחור מסוים הבנו שבעצם דילגנו על דלפק הקבלה. או שבעצם אין בכלל קבלה? יכול להיות? אז כן, יכול להיות. ברוטשילד מאמינים ביחס לא פורמלי, אז פשוט יושבים על ספות ועושים צ'ק אין.

תוך כדי וידוא הפרטים הציעו לנו למברוסקו, אבל כשחם לך ואתה תשוש אתה לא יכול לצרוך אלכוהול כמו בןאדם, אז במקום זה הלכנו על מים מינרליים. אבל תכלס, להיכנס לחופשה עם למברוסקו זה רעיון גאוני. בפעם הבאה נאמץ אותו.

לאט לאט הרוגע השתלט עלינו. שכחנו מהעבודה, מבעיות החנייה, מהחום. אפילו לא היינו צריכים לעשות את הסוויץ': זה קרה מעצמו. היה כל כך נעים לשבת שם, שהצטערתי שלא הגענו קודם. מהמדפים קרצו לנו כמה ספרי אלבום, שהייתי שמחה לשקוע בהם יום שלם. מי בכלל צריך לצאת, כשיש פה הכול.

החדר שלנו (מסוג "אקזקיוטיב") היה בקומה השנייה. מבט מהיר גילה שהוא יותר גדול מהדירה שבה גרתי בימי תל אביב שלי. זה תמיד המדד שלי בענייני מלונות: אם החדר יותר גדול מהדירה ההיא, כנראה שאני במקום טוב. לחדר הייתה גם מרפסת גדולה, פי 3 ממה שיש לנו בדירה הירושלמית, וגם זה סוג של מדד. ולסיכום, המדד השלישי: האם הייתי רוצה לקחת את פח האשפה (!) הביתה. והתשובה היא: כן, כן, כן. מדובר בפח ממוחזר עשוי מכריכות של מגזינים. אם הבנתי נכון, הוא עוצב על ידי ארז מולאי במיוחד עבור עמותת "שכולו טוב", המעסיקה אנשים בסיכון. בקיצור, מוצלח פעמיים.

מעל המיטה הגדולה תלוי ציור ענק, עם מוטיב שחוזר גם על דלתות המקלחת השקופות. מסביב שתי כורסאות גדולות, עם כריות מפנקות. לשבת עם כוס קפה ביד, ולנשום עמוק. כל כך רגוע פה. יתרון נרשם לבעלי אייפון, שיכולים להשמיע לעצמם מוזיקה דרך תחנת העגינה. אני הסתפקתי בזמזום שיר נבואי קוסמי עליז.

על שולחן קטן חיכו עוד שני בקבוקים מים – שחוסלו במהירות –  ופירות יבשים, שזה גם טעים וגם בריא. פינוקי המקלחת היו מוצרים של ל'אוקסיטן, והכפכפים היו מידה 42, שניהם. לי זה גדול ולו זה קטן, אבל הסתדרנו. במקרה שלי, אולי אני מטר ודלי, אבל בנשמה אני הרבה יותר גבוהה. והוא פשוט היה בהיי מזה שהיום המטורף נגמר והתחיל הכיף.

ערב. את ארוחת הערב החלטנו לאכול במסעדת "שולחן" של השף עומר מילר, שנמצאת ממש ליד המלון. כבר חודשים אני נחשפת לאנשים שגומרים עליה את ההלל, אבל אולי הם דיברו רק על האוכל ולא שמתי לב. כי האוכל אכן מצוין, וקרם החצילים אלוהי, אבל השירות – שלא נדע. כמעט קמנו והלכנו. מה שעוד פגם בחוויה הוא שהמוזיקה הייתה רועשת, כאילו אנחנו במועדון ולא במסעדה. אני לא זקנה, פשוט לא שמעתי כלום, ולא ברור לי למה אני צריכה להשתמש בשפת הסימנים כדי לנהל שיחה פשוטה (הרי לא נצעק, אנחנו מתורבתים. וזו מסעדה, לא פאב).

בקיצור, לאור המצב החלטנו שלא מזמינים קפה וקינוח, אבל בסוף נשברנו בעניין הקינוח, והוא היה מעולה – גבינת פטה כבשים מוקצפת עם פיסטוקים ודבש נוזלי מלמעלה (36 שקל). נשמע מוזר, אבל להיט. או כמו שכתבתי לעצמי בפתקים של הטלפון: הברקה מצטיינת.

את הקפה החלטנו לשתות בחדר. אחרי הכל, הייתה לנו מכונת נספרסו נהדרת, עם קפסולות של קפה רומא. וכשנגמרות הקפסולות, תמיד אפשר לבקש עוד בקבלה. מה רע?

לילה. הדלתות והחלונות אטומים לרעשי הרחוב. סגרנו את כל הווילונות, כדי לא להתעורר מוקדם מדי למחרת. השארנו אור קטן דולק, ולא רצינו ללכת לישון. אז הדלקנו את הטלוויזיה, הפלזמה פשוט הייתה עצומה וקורצת. על המסך הוקרנו שירים של עוזי חיטמן. אלוהים שלי רציתי שתדע, הלילה אני במלון וכנראה אשן נפלא.

בוקר. ברוטשילד יש שתי אפשרויות לארוחת בוקר. הראשונה היא קונטיננטלית ומוגשת בין שבע לשמונה, גג תשע בבוקר – כוללת קרואסונים ולחמים שנאפים בקנטינה הסמוכה, לצד ממרחים, קפה ומיץ תפוזים. זה אולי מתאים לאנשי העסקים שמתארחים במלון, אבל אני לא אוהבת לקום מוקדם. אז בחרנו באופציה השנייה: החל מ-9:00 ועד 12:00 מוגשת ארוחת בוקר במסעדת קנטינה (בתוספת 40 שקל לאדם), שנמצאת ממש מתחת למלון. הארוחה לא כוללת גבינות, אבל ביקשנו וקיבלנו גבינה במקום גביע שמנת. אחרי הסלט, האומלטים והלחמים המצוינים הגיע הפיאנלה, ואני לא מתכוונת לקפה אלא למאפה של קנטינה. א-ל-ו-ה-י.

*

בוקר מאוחר. אחרי הצ'ק אאוט נשארנו לשבת בסלון של המלון, ולעיין בכמה מספרי האלבום שמשכו את תשומת ליבנו יום קודם לכן. זה לא כל כך הספרים, כמו החוויה שלא רצינו שתסתיים. הצצתי גם במוסף הארץ, וראיתי שפורסמה כתבה על ירושלים. אי אפשר לברוח ממנה, כנראה. באותו זמן כמה עוגיות ניסו לקרוץ לנו מהצנצנות שבהן נחו, אבל היינו מפוצצים מארוחת הבוקר, אז השארנו אותן לאורחים אחרים.

בצער רב נפרדנו מהמלון, ושמנו פעמינו לעבר גלריה ליטבק (בניגוד לעבר: כניסה חינם). התערוכה המרכזית שמוצגת היא אפורלבן של האמן האיטלקי, הוונציאני, מיקלה בובאקו. תמונות גדולות, שמספרות סיפור רחב אם רק יש סבלנות אליו. בובאקו לקח אותנו למסע קטן בעקבות פרומתאוס, אבל אני אהבתי יותר את סדרת התמונות "חדר ההמתנה". כי הרי כל כך הרבה עובר בראש בזמן שממתינים, וממתינים, וממתינים. ובדרך כלל צריך לשמור על פאסון ולא להשתגע. ואצל בובאקו כן אפשר להשתגע.

גולת הכותרת של התערוכה היא היצירה "תזמורת ארגמן", שבעצם מקיפה חדרון שלם כמעט (למעט הדלת). גובהה 2.2 מטר ואורכה 13 מטר. יש בה 50 דמויות, כולם גברים. מצטופפים זה ליד זה, יושבים, עומדים, כורעים, נופלים וגם אוכלים. חוטאים בחטאי הגרגרנות והתאווה, יש אווירה של התפרעות, כמעט פראי אדם בחסות האלכוהול, כמעט סדום ועמורה. בובאקו תיזמר את התזמורת שלו לקומפוזיציה אחת, והתוצאה מרשימה. מומלץ להתבונן בה תוך כדי סיבוב, 360 מעלות. אם הוא מהיר מדי, זה מסחרר. אם הוא איטי, זה גם מסחרר, אבל אחרת.

בנוסף לתערוכה של בובאקו יש גם תערוכת זכוכית ונציאנית. האמן המוביל הוא כמובן דיילי צ'יהולי, שלא מזמן הוצגה תערוכה שלמה שלו בגלריה ליטבק. אבל לצידו יש עוד שלושה אמנים שלא רק עובדים בזכוכית ונציאנית אלא הם ונציאנים בעצמם (או מתגוררים בה קרוב ל-40 שנה). לפעמים זה לא נראה כמו אמנות אלא כמו ואזה שנובורישית תשים בסלון, אבל יש גם עבודות שגורמות לך להתמוגג.

צהרים. משוטטים בנווה צדק, מצלמים גרפיטי בכמויות מטורפות. מגלים שני רחובות בשכונה שלא הכרתי עד כה, כולל כמה מבנים מרשימים. סיום נהדר לחופשה קצרה אך מרגיעה.

%d בלוגרים אהבו את זה: