Tag Archives: מלון בבילון

חלון למלון

אם יש לכם 15 אלף ליש"ט פנויים ללילה, זה המקום בשבילכם. "המלון היוקרתי בעולם", אוריינטל מנדרין בלונדון

הפילוסופיה של מלונות היוקרה גורסת שלא רק שהלקוח תמיד צודק, צריך גם לתת לו את הדבר שהוא עדיין לא מבקש אבל כנראה יצטרך בעוד חמש דקות. כדאי גם תמיד לתת לו אקסטרות, ולהשקיע בכל פרט, לא להשאיר מקום לגרגר אבק אחד של טעות, כי אם יש משהו שאתה לא רוצה, זה שהוא יעזוב אותך לטובת מלון חמישה כוכבים אחר. את הכסף שלו אתה רוצה אצלך. במיוחד אם הוא לקח את הסוויטה שעולה 15 אלף ליש"ט ללילה.

אם עדיין לא יצא לכם, אני רוצה להמליץ על צפייה ב-VOD של yes במיני-סדרה "המלון היוקרתי בעולם". מדובר בשלושה פרקים דוקומנטריים על המלון מנדרין אוריינטל שבהייד פארק, לונדון. המצלמה עוקבת אחרי שורה של עובדים בתפקידים שונים, שרובם מסבירים למה הם הכי אוהבים בעולם להפוך אנשים לשמחים ולשרת אותם במהירות שיא כנגד השעון, והרבה פעמים גם כנגד הסיכויים. הדורמן של המלון, למשל, היה פעם ספורטאי אולימפי, ואפילו התחרה באולימפיאדת לונדון. "אני אוהב מכשולים. בשבילי מכשול הוא אתגר", הוא אומר בשמחה למצלמה, ואז מסביר איך הוא נלחם על מקומות החנייה של המלון.

הצופה מקבל יותר מורגן פרימן, קווינסי ג'ונס ורוני ווד, מאשר מקרים מביכים שהקונסיירז' צריך להציל – ובכל זאת הסדרה שווה צפייה. חברי הצוות המשתתפים ב"המלון היוקרתי בעולם"

מי שצפה פעם בסדרה מלון בבילון, שגם היא התרחשה במלון יוקרה בלונדון אבל לא הייתה דוקומנטרית (כן מבוססת על המציאות כמובן), יודע שהנסים והנפלאות המתרחשים במלונות כאלה הם בלתי נגמרים. בבילון הייתה סדרה כייפית מאוד לצפייה, קודם כל בגלל שהיא בריטית, וב"מלון היוקרתי בעולם" ניסו להביא תיעוד שמתקרב לזה. אלא שמחלקת יחסי הציבור הייתה כמובן מעורבת בעניין, אז מה שמקבל הצופה זה יותר מורגן פרימן, קווינסי ג'ונס ורוני ווד, מאשר מקרים מביכים שהקונסיירז' צריך להציל. ולמרות זאת נקשרתי לקונסיירז' הצרפתי פרנסואה קסבייה. כאן תוכלו לקרוא ראיון עם הבוס שלו, שגם משתתף בסדרה.

לזכות מנדרין אוריינטל יש לומר שהם כן חשפו קצת צרות, וגם כמה עובדים לא מרוצים שמחליטים לעזוב או מבקשים לעבור תפקיד. זה לא כל כך פשוט לעבוד במלון, שבו אנשים מרגישים שמגיעה להם תמורה על כל שקל או ליש"ט שהם שילמו, וקצת שוכחים שמי שצריך לשרת אותם הוא בן אדם.

מלון אוריינטל מנדרין מבחוץ. בימים אלה מציין 105 שנות אירוח

המלון מתבסס במידה רבה על עשירי מדינות ערב, ולכן הצוות מקבל הדרכה על מנהגי האיסלאם, כולל מה מקובל ומה לא מקובל, איך לפנות ומתי לא לפנות

קרוב ל-600 עובדים צריכים למלא את הדרישות של עשירי ומפורסמי העולם שמגיעים למלון. קחו למשל את הנסיכה ממדינה ערבית שהגיעה למלון, ומוציאה מעל 20 אלף פאונד בלילה על עצמה, הילדים והצוות שמתלווה אליה. לכאורה, מכרה זהב. למעשה, בפועל, היא לא משלמת בצ'ק אאוט, ובכל זאת נותנים לה לעזוב. למה? כי בסוף היא כן תשלם, והמלון חי על הלקוחות האלה ממדינות ערב. ממש כמו הטייקונים הישראלים וההלוואות שלהם בבנק. אגב, המלון כל כך חי עליהם, שעושים לצוות שיעורים על מנהגי האיסלאם, כולל מה מקובל ומה לא מקובל, איך לפנות ומתי לא לפנות.

אורחת אחרת התאכסנה עם ילדיה במשך שלושה שבועות באחת הסוויטות, ובמהלך הזמן הזה הילדים הרסו את השטיח מקיר לקיר. הצוות התלבט אם לחייב אותם או לא, כי החשבון הרגיל גם ככה עבר את ה-200 אלף פאונד, ומצד שני הנזק הוא של 10,000 פאונד. בסוף חייבו אותם, בנימוק ש'מה זה בשבילם עוד כמה אלפי פאונדים'. ובכל זאת הצופה לא משתכנע שהם שלמים עם ההחלטה: רואים את הפחד בעיניים מכך שהלקוחה הזו כבר לא תחזור.

כמקובל בז'אנר, למלון יש גם מסעדה עם שני כוכבי מישלן ושף עם הפרעת אישיות. אבל חייבים להודות שעם כל הכבוד לפחד מהדירוג השנתי וליצירת המנה החדשה, זה הרבה פחות מעניין מסיפורי החיים של חולמי החלומות, להלן צוות המלון. רובם לא בריטים ומרוויחים שכר לא להיט, חלקם שוכחים שסגנון החיים ששולט בעבודה שלהם לא קשור כלל לחייהם האישיים, ומבזבזים כאילו אין מחר ואין שכר דירה לשלם. מצד שני, אחד מהם אומר שהוא לא מאמין בהגרלות כספיות, כי "לשלם על כרטיס לוטו זה כמו לשלם מס על התקווה". הפער בין מי שאתה לבין מי שאתה נדרש להיות בעבודה, הוא מדהים. ומרתק.

כמקובל בז'אנר, במלון פועלת מסעדה עם שני כוכבי מישלן

הסדרה צולמה בחודשים האחרונים של 2016, כך שהכול מרגיש יחסית חדש ולא עתיק כמו פרק של "מקום תחת השמש" בערוץ החיים הטובים. אם יש לכם 3 שעות פנויות ובא לכם אסקפיזם או פנטזיות על החופשה הבאה, התרווחו על הספה ודמיינו את עצמכם כאורחים במלון כזה. אגב, אני דווקא חשבתי במהלך הצפייה על כמה שאני אורחת נוחה לרוב המלונות, כמעט אף פעם בלי בקשות מיוחדות, מקסימום נגמר הסבון במקלחת או שאני צריכה המלצה למסעדה טובה באזור. אולי אני צריכה לדרוש יותר, ואולי אני פשוט לא מתאימה לזה: אחרי כל השנים בעולם הזה, עדיין אין לי תודעה של בעלי הון.

%d בלוגרים אהבו את זה: