ארכיון תג: מישל קישקה

ולנו יש פלאפל

לגלות את הישראלים בדרך הקשה. פלאפל עם חריף, מישל קישקה, הוצאת מודן

להיות עולה חדש בישראל זו חוויה שאני לא מכירה מגוף ראשון, אבל השאלה "איך זה מרגיש" תמיד סיקרנה ועניינה אותי. איך אנחנו נראים מבחוץ, איך אנחנו מתנהגים, ומה מגלה מי שפוגש אותנו לראשונה? על השאלות האלה ואף יותר עונה מישל קישקה ברומן הגרפי שלו, "פלאפל עם חריף". כמי שעלה לארץ לבד מליאז' הבלגית בתחילת שנות ה70, עוד לפני שמלאו לו 20, הוא נאלץ ללמוד כמעט הכול על בשרו (נראה שקיבל מעט מדי עצות מטרימות), ולגלות מי אנחנו בדרך הקשה. דרך התיאורים והאיורים בספר גם הקוראים הישראלים מגלים משהו על עצמם, ולא תמיד זה קל.


את הספר שמרתי לי ליום כיפור – והוא העביר לי שעה מענגת ומשעשעת (אחי ואמי קראו אותו אחריי ונהנו גם הם), למעט עמוד או שניים של עצב שהוא חלק בלתי נפרד מהישראליות. בתור מי שסבה וסבתה ז"ל גרו בקיבוץ, הזדהיתי עם הגילוי של ברז הסודה בחדר האוכל; וגם עם חוסר ההיגיון בכך שאמנים נחשבים שם לפרזיטים ולכן חייבים לעבוד בעוד משהו. כמי שחיה בערי חוף במשך עשרות שנים, הבנתי מדוע העובדה שבתל אביב כל בתי העסק סגורים בשבת הרתיעה אותו מעט, עד שגילה שכולם פשוט נמצאים בים.

עמדות פוליטיות מחוץ למיינסטרים המתלהם. מתוך הספר "פלאפל עם חריף", מישל קישקה, הוצאת מודן

בהמשך התקבל קישקה לבית הספר הגבוה לאמנות בצלאל, וכך בעצם הפך לירושלמי – למעשה מאז ועד היום הוא כזה. כמי שהכירה את ירושלים בתקופת הצבא, ועכשיו סוגרת תשע שנים בעיר, בעצם גם אני מתבוננת בה בעין חיצונית, ולכן יכולתי להזדהות לעתים עם המבט של קישקה על הדמויות והמקומות בה – אף על פי שזה לא ספר על ירושלים. בקיצור, לקרוא על הישראליות זה מאוד ישראלי. העניין הוא שיצאה גם גרסה בצרפתית, ואני סקרנית לדעת איך זה נקרא בעיניים זרות.

קישקה הוא מאייר מוכשר מאוד, והוא גם יודע לספר סיפור, כפי שהוכח בספרו האישי הקודם, "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא". הוא גם לא פוחד להביע עמדות פוליטיות מחוץ למיינסטרים המתלהם, עניין לא נפוץ בשנים האחרונות – בטח לא אם אתה ירושלמי. במובן מסוים, זה נותן תקווה שעוד לא הפכנו לדעה שטוחה אחת. ובנוסף: שיש מקום לרומנים גרפיים גם בישראל.

%d בלוגרים אהבו את זה: