ארכיון תג: מוח

הצליל שתפס אותי – הקשר בין מוזיקה למוח

כמה מכם בחרו שיר אהוב כצלצול הטלפון שלהם? כמה מאזינים למוזיקה תוך כדי ההתארגנות בבוקר, לפני היציאה מהבית? כמה מעדיפים להעביר נסיעות עם הדיסק האהוב עליהם, במקום עם הברברת הרדיופונית? לכל אחד יש את הצלילים שלו, שעוזרים לו להירגע, לנקות את הראש או להתגבר על כאב ראש. למרות שהצלילים האלה נגישים לכולם, הרבה פעמים הם מרגישים באיזשהו אופן קצת פרטיים, בזכות ההשפעה הישירה שיש להם עלינו.

הקול של יורגוס דאלארס, למשל, לגמרי עובד עליי, ואני משאירה בצד את מה שהוא אמר בזמנו על ישראל. אם הקול שלו הוא כמו תרופה, אז אני מוכנה 'לבלוע' גם את הדעות שלו. מוזיקת מדיטציות, לעומת זאת, עלולה לחרפן אותי קשות למרות שהיא אמורה לעזור לי להתרכז במשימות.

מוזיקה היא טעם אישי, זה ברור, אבל מחקרים שעוסקים בהשפעה שלה על המוח, ויש לא מעט כאלה, מסבירים למה אנחנו מפיקים ממנה תועלת. היא עוזרת לשפר ריכוז, להירגע וגם להירדם טוב יותר (האתר הזה מוקדש לכך). היא מסייעת לביצועים ספורטיביים, וכבר ב-1911 נמצא שרוכבי אופניים מפדלים מהר יותר כשהם מאזינים למוזיקה מאשר כשהם מאזינים לטבע, בין היתר משום שהיא עוזרת להתגבר על עייפות ומשפרת את הסיבולת. מחקר שנערך באנגליה ב-2012 מצא שרוכבי האופניים שהאזינו למוזיקה תוך כדי רכיבה צרכו 7% חמצן פחות מאלה שנאלצו להקשיב לשקט. הם היו בני 21, רכבו 12 דקות, האזינו לסוגים שונים של מוזיקה, שמרו על קצב והוציאו פחות אנרגיה.

באוניברסיטת וירג'יניה לקחו את זה רחוק יותר, והמציאו מעין מכשיר שמזהה את קצב פעימות הלב שלכם בזמן שאתם עושים ספורט, ומשדר לסמארטפון איזה שיר כדאי לנגן כדבר הבא שתאזינו לו תוך כדי הריצה, למשל. זה יכול להועיל הן להעלאת הדופק והן להורדתו בצורה מבוקרת – כי אפשר לקבוע מראש לאיזה דופק רוצים להגיע (הפסקול שלי להליכות בפארק הירקון היה מוזיקה מזרחית).

לפני עשור מצאו באוניברסיטת סטנפורד שהאזנה למוזיקה עוזרת לנו לפקס את המחשבות. המחקר כלל סריקות fMRI  שנערכו בזמן שאנשים האזינו למוזיקה קלאסית מהמאה ה-18, ולא למוזיקה עכשווית – ויכול להיות שהיה שווה לערוך מחקר נוסף שיבדוק אם למוזיקת ראפ למשל יש אפקט דומה. בכל מקרה, הממצא המפתיע היה שדווקא במרווח הזמן השקט הקצר שחלף בין מנגינה למנגינה נרשם שיא הפעילות המוחית בקרב משתתפי המחקר.

הממצא שהגיע מסטנפורד מתיישב עם תיאוריית 'אפקט מוצרט', אבל מרחיב אותה, כיוון שהוא מתייחס לכל מוזיקה קלאסית מבלי שהנסיין יידע למה הוא מאזין. 'אפקט מוצרט', למי שלא מכיר, מתייחס להשפעה שיש להאזנה לסוגים מסוימים של מוזיקה מורכבת – כמו זו של אמדאוס מוצרט – על ביצוע משימות קוגניטיביות. הטענה היא שהביצועים משתפרים, אם כי לטווח קצר (15 דקות). אגב, תוך כדי כתיבת הפוסט הזה לחצתי פליי ביוטיוב על 'הטובים ביותר של מוצרט'. לא בטוח עד כמה זה עזר, אבל בהחלט נהניתי מהצלילים.

במחקר שנערך במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לונדון ב-2008 נמצא שהמוזיקה שאנחנו מאזינים לה משפיעה גם על האופן שבו אנחנו תופסים אנשים. במחקר ביקשו מהמשתתפים להגיב לדמויות נייטרליות (ולא להורים או לבוסים שלהם למשל). הממצאים הראו שאחרי האזנה למוזיקה שמחה ועולצת, אנשים נראים להם יותר שמחים, ואחרי האזנה למוזיקה שקטה הם נראו להם יותר עצובים – ולא משנה איזו הבעה באמת הייתה להם על הפנים (אם כי אני מניחה שבמקרים הקיצוניים זה לא עבד).

מחקר אחר נערך על ידי חוקר מוח קוגניטיבי בשם ד"ר ג'קוב ג'וליג' מאוניברסיטת גרוניגן שבהולנד. ג'וליג' מצא שבשירים קצביים יש שלושה אלמנטים עיקריים שמעלים אצלנו את רמת האנרגיה. האלמנט הראשון: קצב של 150 ביט לדקה, שגורם לכך שבאופן תת הכרתי נתחיל להרגיש מלאי מרץ. גם לבחירת האקורדים יש משמעות (אקורד שלישי מז'ורי נוסך בנו ביטחון), והאלמנט השלישי הוא מילים חיוביות בשיר.

בהתחשב בשלושת הפרמטרים האלה, ג'וליג' יצר נוסחה מתמטית של ממש שבאמצעותה הוא בחן שירים באנגלית מ-50 השנים האחרונות (מי שמעוניין להתעמק בנוסחה, הנה). פעם אחת הוא בחן לפי עשורים, ופעם שנייה הוא בנה את מה שנקרא 'להיטי כל הזמנים'. ברשימה הראשונה, השיר האנרגטי ביותר בשנות ה-2000 הוא Dancing in the Moonlight של טופלואדר, ובשנות ה-90 זהו Let Me Entertain You של רובי וויליאמס.

הרשימה השנייה היא דירוג של 10 שירים, שבעיניי ובאוזניי כולם נהדרים ומשפרים את מצב הרוח, אבל באופן לא אישי, אם אתם מבינים למה הכוונה. ועם הצלילים האלה אני מוציאה את עצמי לסופ"ש. צ'או צ'או במבינה.

  1. Don't Stop Me Now (Queen)
  2. Dancing Queen (Abba)
  3. Good Vibrations (The Beach Boys)
  4. Uptown Girl (Billie Joel)
  5. Eye of the Tiger (Survivor)
  6. I'm a Believer (The Monkeys)
  7. Girls Just Wanna Have Fun (Cyndi Lauper)
  8. Livin' on a Prayer (Jon Bon Jovi)
  9. I Will Survive (Gloria Gaynor)
  10. Walking on Sunshine (Katrina & The Waves)

עף לי המוח – איך משפיעה האמנות על הפעילות המוחית שלנו

כשאני נכנסת למוזיאון, אני כמו יוצאת לטיול רגשי. החוויות שמלוות אותי שם מנתקות אותי מהיומיום ומכניסות אותי למוד אחר. לעתים, כשזו אמנות טובה באמת, ההשפעה היא לא רק מנטאלית אלא גם מלווה בתחושה פיזית טובה. מין אושר כזה שמתפשט בגוף, מרפה את השרירים ומספק הרפיה לנשמה.

יש אמנות שמשפרת את מצב הרוח שלי, ויש אמנות שמכניסה אותי לאנרגיות של עשייה. יש אמנות שממגנטת אותי, ויש גם אמנות שלא עושה לי כלום. כשאני מתבוננת בעבודות אמנות מהמאות ה-16 וה-17 שצוירו באזור פלנדריה (הולנד ובלגיה של ימינו), אני מיד מוצפת תחושה טובה ורצון להיות שם ממש, בתוך הציור. כשאני ניצבת מול הציורים של האימפרסיוניסטים מהאזורים הכפריים של צרפת, בסגנון ז'יוורני של קלוד מונה למשל, אני חווה תחושה דומה.

סיקרן אותי לדעת האם זה קורה רק אצלי, או שיש הסבר מדעי לאופן שבו האמנות משפיעה על המוח שלנו. וכך יצאתי לטיול במרחבי הרשת, וקראתי את המחקרים שנערכו בתחום בשנים האחרונות. אמ;לק: לתחושות שלי יש ביסוס מדעי.

כאשר 'מדביקים' לאובייקט את התווית "אמנות", מתעוררת אצלנו תגובה נוירו-כימי אמיתית במוח, מאופקת יותר בהשוואה לתגובה המוחית למיצגים מציאותיים //// Hendrick Goltzius (Dutch, 1558 - 1617 ), The Fall of Man, 1616, oil on canvas, Patrons' Permanent Fund 1996.34.1

כאשר 'מדביקים' לאובייקט את התווית "אמנות", מתעוררת אצלנו תגובה נוירו-כימי אמיתית במוח, מאופקת יותר בהשוואה לתגובה המוחית למיצגים מציאותיים //// Hendrick Goltzius, The Fall of Man, 1616, Patrons' Permanent Fund

את הרעיון שהמוח שלנו מתייחס אחרת לייצוגים ברגע שהם מוגדרים כאמנות העלה לראשונה הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט לפני 225 שנה. מחקר חדש, שנערך במחלקה למדעי המוח שבאוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם ושהתפרסם לפני כחודשיים, מאושש את התיאוריה הזו.

המחקר מצא כי ברגע שאומרים לאדם שאלמנט שניצב מולו הוא אמנות, התגובה המוחית שלו לאלמנט הזה משתנה. ובמילים יותר מקצועיות, כאשר 'מדביקים' לאובייקטים מסוימים את התווית "אמנות", מתעוררת אצלנו תגובה נוירו-כימי אמיתית במוח, שהיא מאופקת יותר בהשוואה לתגובה המוחית למיצגים מציאותיים. ההסבר לכך: המחשבה שמדובר באמנות מאפשרת לנו ריחוק מסוים מהתמונה, וזה מאפשר לנו להתייחס לקומפוזיציה, לצורות ולצבעים, ולא רק לתוכן שלה.

מי שבדק גם כן כיצד המוח שלנו תופס ומעבד יצירות אמנות הוא ד"ר אריק מנדל, מומחה למדעי המוח מאוניברסיטת קולומביה, וזוכה פרס נובל לשנת 2000 על מחקריו בתחום עיצוב הזיכרון האנושי. הוא מביא כדוגמה את חבצלות המים של קלוד מונה. לדבריו, ההפשטות שבציור מדרבנות אותנו לפרש אותו באופן יצירתי, ולעבד את המידע שניצב מולנו. המתבונן כמעט הופך למשתתף ביצירה, וזה מה שמגביר אצלו את ההנאה. אצלי זה גם הגביר את הצורך לנסוע לז'יוורני ולראות את הדברים כמו שהם, לפני שעלו על בד הקנבס, אבל זה כבר שייך לנושא אחר.

אפקט ההנאה מצפייה בציור של בוטצ'לי כמעט זהה לאפקט שיש להתאהבות עלינו. לידתה של ונוס, בוטצ'לי

אפקט ההנאה מצפייה בציור של בוטצ'לי כמעט זהה לאפקט שיש להתאהבות עלינו. לידתה של ונוס, בוטצ'לי

במחקר שנערך בבריטניה ב-2011 נמצא שאפקט ההנאה מצפייה בציור של בוטצ'לי כמעט זהה לאפקט שלאהבה יש עלינו – אותו דופמין שמשתחרר בקליפת המוח הקדמית כאשר אנחנו מתאהבים במישהו, משתחרר כשאנחנו ניצבים מול אמנות ש'עושה לנו את זה'. את המחקר ערך פרופ' סמיר זקי מאוניברסיטת קולג' לונדון, שביצע סריקות מוח בקרב נסיינים בעת שצפו ב-28 יצירות אמנות ובהן "לידתה של ונוס" של בוטצ'לי, "רחצה בלה גרנוילר" של קלוד מונה ו"קתדרלת סילסבורי" של ג'ון קונסטייבל.

"התגובה הייתה מיידית", הוא מספר. "גילינו שכאשר אנשים מתבוננים בדברים שהם מחשיבים אותם יפים, יש פעילות מוחית מוגברת במרכזי ההנאה והתגמול במוח. המוליך העצבי שגורם לנו להרגיש טוב, נכנס לפעולה". אגב, המטרה הגדולה של זקי הייתה להוכיח לרשויות שאסור לקצץ בתקציבי אמנות, משום שהם מוסיפים לבריאות הנפשית של בני האדם.

מחקרים אחרים קובעים שכדאי לשלב אמנות בבתי חולים משום שהיא עוזרת לחולים להתאושש ולהבריא מהר יותר. מי שהבין זאת כבר מזמן – ליתר דיוק, בתחילת המאה ה-20 – היה הארכיטקט לואיס דומיניק אי מונטאנר, שהאמין שאנשים יירפאו טוב יותר לא רק בזכות אוויר צח אלא גם בזכות אסתטיקה צבעונית ונעימה מול העיניים. לכן הוא בנה 26 מבנים מרהיבים בבית החולים סנט פאו שבברצלונה, שהפך מונומנטלי ויותר מזה, היום מתפקד כאתר תיירות. מומלץ ביותר לבוא לבקר, גם אם אתם בריאים.

אצל אנשים שביקרו בגלריה או במוזיאון במהלך הפסקת הצהרים שלהם באמצע יום עבודה נרשמה ירידה ברמת הקוריטזול ///Scenes from the Life of St Francis: Vision of the Ascension of St Francis by GIOTTO di Bondone, 1325-28, Bardi Chapel, Santa Croce, Florence

אצל אנשים שביקרו בגלריה או במוזיאון במהלך הפסקת הצהרים שלהם באמצע יום עבודה נרשמה ירידה ברמת הקוריטזול ///Scenes from the Life of St Francis: Vision of the Ascension of St Francis by GIOTTO di Bondone, 1325-28, Bardi Chapel, Santa Croce, Florence

חוקרים באוניברסיטת ווסטמיניסטר מצאו שאצל אנשים שביקרו בגלריה או במוזיאון במהלך הפסקת הצהרים שלהם באמצע יום עבודה נרשמה ירידה ברמת המתח הרגשי – ובמונחים מקצועיים, ירידה ברמת הקורטיזול (הורמון הסטרס) בגוף. מדובר באנשים שרמת הקורטיזול שלהם הייתה גבוהה, ובדרך ה'טבעית' יש צורך בחמש שעות כדי להחזיר אותם לרמה הנורמלית. כאן הספיק זמן קצר בגלריה – כחצי שעה – כדי לעשות את העבודה.

המחקר, שנערך לפני כעשור בלונדון, כלל מספר שווה של נשים וגברים בגיל ממוצע של 34. הגברים, כך נמצא, הושפעו יותר מהאמנות, והשערת החוקרים הייתה שהסיבה לכך היא שמראש הם יותר לחוצים ורמת הקורטיזול שלהם גבוהה יותר, כך שהיא צריכה לרדת יותר. הייתי מציעה לעשות מחקר חוזר עם פתיחת האגף המחודש של הטייט מודרן: מעניין איך האמנות שם משפיעה על גברים. ונשים. ונשים ישראליות שמוכנות לעלות על מטוס ולהשתתף במחקר אם מישהו מממן את זה.

אם נחזור לעולם המציאותי, מאחר ועבור רובנו יציאה לגלריה באמצע היום אינה אופציה, ניתן אולי לגבש רשימה של אתרי אמנות וירטואליים, ולשוטט בהם בזמן הפסקת הצהרים. השיטוט, לטעמי, צריך להתרחש בסמארטפון, הרחק מעמדת העבודה הקבועה שלכם, על מנת שבוודאות יהיה סוג של ניתוק. אם מישהו מרים גבה, תסבירו לו שזה משתלם לכל הצדדים: אפילו לבוסים יהיה יותר נעים אתכם אחרי שתחזרו.

ההפשטות מדרבנות אותנו לפרש את האמנות באופן יצירתי, ולעבד את המידע שניצב מולנו /// Miao Xiaochun

ההפשטות מדרבנות אותנו לפרש את האמנות באופן יצירתי, ולעבד את המידע שניצב מולנו. אנחנו כמעט הופכים למשתתפים ביצירה, וזה מה שמגביר אצלנו את ההנאה /// Miao Xiaochun, Klein Sun Gallery

%d בלוגרים אהבו את זה: