ארכיון תג: מוזיאונים

תייג לי כבשה – דירוג המוזיאונים המתויגים ביותר

היית, ולא תייגת? לא היית / הכניסה ללובר, מקום ראשון בדירוג המוזיאונים באינסטגרם

היית, ולא תייגת? לא היית / הכניסה ללובר, מקום ראשון בדירוג המוזיאונים באינסטגרם Photo: Louvre museum

בעולם שבו הכלל השולט הוא "היית ולא צילמת – לא היית", כל פעילות ולו הקצרה ביותר היא עילה לצילום. הרי מספיק שהיית במקום מסוים אלפית השנייה, אם תקתקת תמונה, מה שיידעו על העשייה שלך הוא מה שתבחר לספר. בדרך כלל, אנשים משתדלים לשדר אושר ושמחה – ולא משנה מה קרה באמת, וכמה זמן זה נמשך. תגיד שנהנית גם אם לא נהנית, כי הרי כולם נהנים, ואף אחד לא רוצה להיות שונה.

וזה, אגב, השקר החברתי הגדול. לא כולם נהנים, לא כולם אוהבים את אותם דברים, וזה שמשהו הוא טרנדי או נחשב לא אומר שהוא צריך למצוא חן בעינינו. אבל, כאמור, עבור רוב האנשים יותר חשובות התגובות שהם יקבלו מאשר ההנאה האמיתית מעשייה מסוימת. אם לחדד, ההנאה תהיה מהתגובות, ולפעמים זה יהיה הרבה יותר חזק מלראות את המונה ליזה (גם ככה היא כל כך קטנה, וקצת רחוקה בשביל סלפי מוצלח בסמארטפון).

וזה מביא אותי לדירוג המוזיאונים המתויגים ביותר באינסטגרם בשנה החולפת. במקום הראשון, איך לא, כמה צפוי, ניצב הלובר. המוזיאון העצום שבלב הבירה הצרפתית פריז קיבץ אליו בשנת 2015 לא פחות מ-8.6 מיליון מבקרים (אם כי זו ירידה משמעותית לעומת השנה הקודמת: ב-2014 ביקרו בו 9.26 מיליון חובבי אמנות), יותר מ-2.5 מיליון איש עשו בו צ'ק-אין בפייסבוק, אם בודקים את ההאשטג שלו באינסטגרם מוצאים שהוא תויג 1.4 מיליון פעמים, יש לו 868 אלף עוקבים, אבל רק לגבי ה-Places באינסטגרם, שזה הנתון שנמדד בדירוג המוזיאונים, אי אפשר למצוא את המספר הרשמי – באופן מוזר הוא פשוט לא מפורסם.

פסל של ג'ף קונס שצלמתי על גג המטרופוליטן לפני שמונה שנים וחצי. מקום שני בדירוג

פסל של ג'ף קונס שצלמתי על גג המטרופוליטן לפני שמונה שנים וחצי. מקום שני בדירוג / Photo: Galit Hatan

נמשיך למקום השני, וכאן אני חייבת לומר שטיפה הופתעתי: את המקום השני מאכלס המטרופוליטן שבניו יורק. אמנם מוזיאון עצום ועשיר, לעתים אף מרגש, אבל איכשהו הייתי בטוחה שה-MOMA יעקוף אותו או שאיזה מוזיאון לונדוני יעקוף בסיבוב. אגב, בימים אלה מוצגת במטרופוליטן התערוכה המבטיחה "ירושלים 1000-1400", שנראית שווה ביקור (ותיוג).

בהמשך הדירוג נמצאים המוזיאונים הבאים:

3. ה-MOMA בניו יורק (מקום ראשון מבחינת מספר עוקבים לחשבון שלו: 2.1 מיליון עוקבים)

4. ה-LACMA בלוס אנג'לס (ואולי זו ההפתעה הגדולה, כי אם בודקים את העשירייה הראשונה של הביקורים, הוא פשוט לא נמצא שם)

5.  The Broad, לוס אנג'לס

6. מוזיאון ואתר הזיכרון לנספי ה9/11 באתר הסחר העולמי

7. המוזיאון האמריקני לטבע, ניו יורק (האם אני הבן אדם היחיד שהיה שם ולא התלהב?)

8. מוזיאון וויטני לאמנות אמריקנית, ניו יורק

9. המוזיאון הבריטי, לונדון (איך הוא לא במקום השני, איך?!? במיוחד אם לוקחים את העובדה שהוא כן במקום שני בעולם מבחינת מספר הביקורים בו)

10. מכון האמנות של שיקגו

ועוד כמה שהצליחו להשתחל: פומפידו וד'אורסיי בפריז (מקומות 12 ו-13 בהתאמה), ויקטוריה ואלברט בלונדון (מקום 16), מוזיאוני הוותיקן (מקום 18, שווים ביקור למרות שיש רבים שמדלגים עליהם ומסתפקים בבזיליקת סן פטרוס) וגוגנהיים בילבאו (מקום 20). המוזיאונים הישראלים – מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל – נמצאים הרחק הרחק ברשימה. נו, לא תתנו כתף? כלומר תיוג?

 

המוזיאון הוא עירום

פסל במוזיאון דאלי בפריז. מאכזב, בוודאי בהשוואה למוזיאון בפיגרס שבספרד

פסל במוזיאון דאלי בפריז. מאכזב, בוודאי בהשוואה למוזיאון בפיגרס שבספרד

בעקבות חוויה שחוויתי לפני כמה חודשים, חשבתי לשאול כמה אנשים – מה המוזיאון הכי לא מוצדק שהייתם בו. היו כאלה שהפתיעו עם מוזיאון תל אביב, המומה והלובר ("תור ענק ולא נגמר לראות את המונה ליזה, ואתה לא מבין מה יש בה"), וכמובן שממש לא הסכמתי איתם. מאוד אוהבת את שלושת המוזיאונים האלה, שמחזיקים באוספים עשירים ומגוונים, וכמובן שביקרתי יותר מפעם אחת.

הייתה מישהי שציינה את מוזיאון ון גוך באמסטרדם ("הייתי שם שלוש פעמים ובכולן הכול התפספס לי, כמו פיל לבן של אמנות נהדרת רק שטובעת במבנה שהורס לה"). שניים ציינו את סלבדור דאלי: אחד התייחס למוזיאון של האמן הספרדי המשוגע בברלין ("לא מרשים בשום צורה, בעיקר הדפסים"), ואחרת סיפרה שמישהו טען בפניה שהאספוזה של דאלי בפריז לא שווה את הביקור, אבל לדעתה הוא דווקא היה מדהים. אני מסכימה עם אותו מישהו: היה קצת מאכזב, בוודאי בהשוואה למוזיאון בפיגרס שבספרד. הייתה גם אחת שכתבה שלא הייתה במוזיאון כבר עשור.

סרט הקפטן של פויול במשחק ב-16.5.10 שהסתיים בניצחון של בארסה 4:0 על ויאדוליד. מוזיאון קבוצת הכדורגל ברצלונה

סרט הקפטן של פויול במשחק שהתקיים ב-16.5.10, והסתיים בניצחון של בארסה 4:0 על ויאדוליד, במוזיאון קבוצת הכדורגל ברצלונה. יותר טוב מהנעליים, ועדיין

במקרה שלי אלה היו שניים. הראשון הוא מוזיאון הכדורגל של קבוצת ברצלונה, המכונה גם בארסה. בעיניי מה שהולך שם זו פשוט מסחרה אחת גדולה ומוגזמת. או כמו שהבנזוג אמר בזמן שהיינו שם: "באימא שלכם, אתם מראים לנו גרביים ונעליים? מה יהיה? אולי תנסו להציג משהו יותר משמעותי מהגביעים?". מחירי הכניסה הגבוהים לא משפרים את המצב ואת תחושת ה"עשו עלינו סיבוב".

מהפריטים הבודדים בביתן של מיס ון דר רוהה. למעריצים בלבד

מהפריטים הבודדים בביתן של מיס ון דר רוהה. למעריצים בלבד

המקום השני – ומדובר במקרה שונה לחלוטין, אולי אפילו קטגוריה אחרת – היה הביתן של מיס ון דר רוהה בברצלונה. אומרים לך שזה מקום קטנטן אבל שווה ביקור, נבנה ב-1929 לכבוד התערוכה העולמית ואפשר למצוא בו גם את הכורסה שעיצב ון דר רוהה באותה שנה. אני מניחה שרוב האנשים שמגיעים ומשלמים 5 יורו דמי כניסה יודעים לאן הם נכנסים, אבל אני לא ידעתי ולכן הייתי מאוד מאוכזבת. ממש המלך הוא עירום. אין שם כלום למעט הכורסאות, פסל אחד והמבנה עצמו. ממש הרגשתי כאילו רימו אותי.

הלכתי לחנות המזכרות הקטנה רק כדי לעשות עוד משהו במקום הזה, ומצאתי ספר שלם (!) על הביתן, ובו בין היתר שתי זוויות צילום מעניינות שלו. מייד הלכתי לבדוק אותן בעצמי. אחת הצליחה יותר, אחת פחות. תוך 10 דקות, שמתוכן 8 היו מריחת זמן, מיצינו את עצמנו ויצאנו לעבר פובלה אספניול (עוד מקום שנוי במחלוקת, אגב).

העניין הוא שכאשר מישהו מחליט לרכז אוספים בחלל אחד, ולגבות כסף תמורת הצפייה בהם, נוצרת אצלנו ציפייה לכך שהוא יספק לנו חוויה מהותית שתעשיר את חיינו, תחכים אותנו, ואולי אפילו תייצר רגש אמיתי. זו לא יכולה להיות חוויה שתסתיים ממש מהר ולא תותיר חותם אמיתי. אסור שנצא עם תחושה של בזבוז זמן. האפקט הטוב ביותר יהיה אם נרגיש שיצאנו לעולם מחדש – לא רק פיזית מהמבנה שבו שהינו, אלא גם מנטאלית ורגשית. נכון, לא קל לייצר את האפקט הזה, אבל חובה לנסות. הרי שילמנו, לא?

מה אתה עומד שם כמו פסל

עץ הברזל של Ai Weiwei

עץ הברזל של Ai Weiwei

כנראה שאין דרך בדוקה לוודא את זה, אבל התחושה היא שהרוב המוחלט של התיירים שמגיעים לבריטניה – בוודאי הישראלים – נשארים בלונדון. מעטים מטיילים בסקוטלנד או באירלנד, ועוד פחות מזה מגיעים לרחבי אנגליה. אבל אם קצת מרחיבים את גבולות הגזרה, מגלים הפתעות שוות. אחת מהן היא פארק הפסלים של יורקשייר.

מדי שנה מעניקה קרן האמנות הבריטית פרס ל"מוזיאון השנה", בסך 100 אלף ליש"ט. השנה הוחלט להעניק את הפרס לפארק הזה, בטקס שנערך בשבוע שעבר בגלריה הלאומית בלונדון (כנראה שגם בקרן לא ממש מתלהבים לזוז צפונה מעיר הבירה). בדרך הצליח הפארק שנוסד לפני 40 שנה להביס את הטייט, וגם את הייוורד גלרי.

איך הפארק המרוחק עשה את זה? בעיקר בזכות האמן הסופר-טרנדי איי וויווי שבחר בקפלה משופצת מהמאה ה-18 כלוקיישן ה"'קאמבק" שלו בבריטניה, אחרי ארבע שנים שבהן לא הציג תערוכות בממלכה המאוחדת. כעת הוא מציג שם – כן, עדיין – עץ מברזל בגובה ששה מטרים ליד הכנסייה, תצוגת כיסאות ושלושה פסלי שיש בתוכה, ובנוסף מקריאים בקפלה שירים שכתב אביו. הרעיון הוא לעסוק בחופש, וגם במקומו של היחיד בתוך החברה – שני נושאים שמעניינים את רוב בני האדם, גם אלה שלא ממש מתעניינים באמנות.

בנוסף הוצגה בפארק תערוכה מעבודותיו של האמן הבריטי-ניגרי המוכר קצת פחות, אינקה שוניבר (Yinka Shonibare). למען האמת, שוניבר הוא אמן ששווה להכיר – העבודות שלו הן צבעוניות, שמחות, משעשעות גם כשהמסר מדמם, ובשפת הרחוב: פשוט מגניבות, היישר לאינסטגרם. במובן מסוים העבודות שלו מזכירות לי את חוש ההומור של טקאשי מורקמי, וגם של גרייסון פרי. למי שמכיר, הוא זה שעשה את פסל הספינה בבקבוק שהוצג מחוץ לגלריה הלאומית.

אבל האמת היא שהפארק, המתפרס על פני מרחבים עצומים, שווה ביקור בפני עצמו, לא רק בגלל תערוכה ספציפית. בכל רגע נתון מוצגים באוויר הפתוח והנקי לפחות 60 פסלי ענק של אמנים שונים, וכשמתעייפים אפשר לעצור ליד אגם עם ברווזים. אמנם ביקור בפארק כזה תלוי במזג האוויר, ובאנגליה כידוע יורד הרבה גשם, אבל איך היו אומרים אצלנו: מה, אתם עשויים מסוכר?

הנה כמה פסלים להתרשמות, מתוך האתר הרשמי של הפארק:

 

Thomas Houseago

Thomas Houseago, אמן מלידס

 

*

sophie Ryder

sophie Ryder

*

Elisabeth Frink

Elisabeth Frink

*

Masayuki Koorida

Masayuki Koorida

 

ואי אפשר בלי עבודה אחת או שתיים או שלוש של אינקה שוניבר:

Revolution kid Fox boy, 2012

Revolution kid Fox boy, 2012

 

*
Space walk

Space walk

 

*

New York Toy Painting (detail), 2012

New York Toy Painting (detail), 2012

 

%d בלוגרים אהבו את זה: