ארכיון תג: מוזיאון

על מוזיאון הגרפיטי שמעתם?

Style Wars – Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

לפעמים נדמה לי שהעולם מוצף במוזיאונים מכל סוג ומין. אמנות זה טריוויאלי, אבל לצד זה אפשר למצוא מוזיאונים לחתולים, שוקולד, מכוניות, נעליים, מטבעות, נשק ומה לא בעצם. כמעט כל עיר שמכבדת את עצמה או שמשוועת לתיירים, דואגת שיהיו לה מוזיאון או שניים שבשבילם "חייבים לבוא כי זה נורא מיוחד". היום, חמישי 5.12.19, יצטרף עוד מוזיאון ל"אוסף" הבינלאומי הזה: מוזיאון הגרפיטי ייפתח במיאמי, ויגשים את חלומם של אלן קט, אמן וחוקר ההיסטוריה של הגרפיטי, ואליסון פריידין, שעד היום שימשה בעיקר עורכת דין במקרי אלימות בנשק חם בקהילות הכי קשות של העיר.

לדברי השניים, זו הפעם הראשונה שנפתח מוזיאון כזה, ולכן מדובר במעשה כמעט חלוצי. כמובן שכל החזיתות שלו צוירו בידי אמני גרפיטי, וגם בפנים יש לא מעט חללים עם תערוכות קבע (נו, מי יזיז את הקיר) של עשרות אמנים, אם כי נראה שיתווספו עוד בהמשך. אגב, גם המיקום נבחר בקפידה, וברוח הזמן: שכונת Wynwood, שמוצגת כ"גן עדן למשתמשי אינסטגרם".

מוזיאון הגרפיטי מבחוץ / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti
המייסדים, אליסון פריידין ואלן קיט / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

ההיגיון אומר שגרפיטי צריך להיות ב"מוזיאון פתוח", כמו שכונת פלונרטין התל אביבית, למשל. ובכלל, יותר כיף ללכת ברחוב ולגלות אמנות בין הקירות, מאשר לבוא לעוד מוסד שמרכז עבורך את הכל, ולפחות במובן הזה לא תובע שום מאמץ. אבל היי, אם לשני אנשים היה חלום שאנשים יתייחסו לתחום הזה קצת יותר ברצינות, שיכירו את ההיסטוריה שלו שהחלה בשנות ה-70 וה-80 בסאבווי של ניו יורק, ולא יפטרו אותו במילה "ונדליזם", והם היו מוכנים לעשות כל כך הרבה בשביל להגשים אותו – אולי צריך לכבד את זה ולראות את הצד החיובי שבדבר. "זו התנועה האמנותית המשמעותית ביותר שנוצרה במחצית השנייה של המאה ה-20", טוען קט. "האמנות הזו עוסקת באנרגיה גולמית, מרדנות ואותנטיות, ואנחנו שמחים לחלוק את העבר, ההווה והעתיד שלה עם העולם".

אז אם אתם במיאמי בזמן הקרוב, אולי באמת תרצו לחלוק איתם, ולצפות בתערוכת הפתיחה Negative Space של האמן ההולנדי נילס מלומן, שחותם בשם Shoe ומזוהה כמייסד תנועת ה- Calligraffiti. הרעיון מאחורי התערוכה, אומר מלומן, הוא "לנסות לגרש את האנרגיה השלילית שמשתלטת על הסביבה שלי בזמן האחרון". ועוד הוא מבקש לומר, ש"גם אם הוא בלתי נראה, החלל השלילי תמיד עוטף את כל מה שחיובי ומדביק אותו יחד". פילוסופי מדי? תסתפקו בצבעוניות שלו. זה לא מעט בכלל.

מתוך המרצ'נדייז שאפשר לקנות בחנות המוזיאון: סופרפלסטיק, סדרת ג'אנקי 2 של האמן SEEN / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

כתובת: 299 NW 25th Street, Miami / שעות פתיחה: כל יום 11:00-19:00 / מחיר כניסה: 23 דולר למבוגר

עבודה של אמן הרחוב האמריקאי RISK, מחוץ למוזיאון / Photo by Cece Feinberg, Courtesy The Museum of Graffiti

האדם המשנורר

 

חושב איך לגייס כסף

חושב איך לגייס כסף

דקארט אמר "אני חושב משמע אני קיים", אוגוסטו רודן פיסל את "האדם החושב", ובהנהלת מוזיאון רודן בפריז לקחו את המחשבות צעד אחד קדימה, כלומר הפסיקו לחלום בהקיץ על אמנות ומצאו דרך מצוינת להשיג מטרה שנראית קצת בלתי אפשרית.

אבל לפני שנדבר על המהלך המעניין שלהם, נדבר קצת על המוזיאון. בסוף ספטמבר 2010 ביקרתי במוזיאון רודן, שבפעם הקודמת שלי בעיר היה סגור לרגל ה-1 במאי – כי הזדהות עם פועלים זה חשוב.

בדיוק כשהגענו הקימו בחצר היפה ביתן עבור שבוע האופנה של פריז, מה שקצת חירב את האותנטיות של הביקור, כי זה לא היה ממש שייך לחוויה האמנותית. בכל זאת הצלחנו ליהנות מהעבודות של האמן הצרפתי המוכשר כשד – לצד האדם החושב ישנו גם האדם ההולך, ויש גם הרבה פסלים של חברים (מתברר שהאיש היה עשיר בחברים לא פחות מאשר בכסף ובפסלים ובכישרון. איך אומרים בסרט "מציצים": לא נולדנו בשנתון הנכון. וגם לא במדינה הנכונה, לצורך העניין).

בין היתר רודן פיסל את בלזק הלבוש והערום, ואת הפרצוף של ויקטור הוגו (יש פסל כזה גם במוזיאון של הוגו, בצד השני של העיר). יש גם פסל אחד מקסים בעיניי, שנקרא "הוואלס", וכמובן שהתחלתי לשיר לעצמי את שיר הוואלס של לאונרד כהן. מעניין אם זו רק אני עם האסוציאציה הזו.

ואלס עם רודן

ואלס עם רודן

אבל מה, משהו אחד חסר שם, בחללים הנעימים. המשהו הזה הוא פריט משמעותי ונדיר, כפי שמכנים אותו אנשי המוזיאון, ומדובר ברישום הפחם Celle qui fut la belle Heaulmière ('היא שהייתה פעם אשתו היפה של עושה הקסדות', על שם שורה משיר של פרנסואה וילון. ואגב, יש פסל ברונזה בשם דומה שנמצא במטרופוליטן בניו יורק). עלותו של הפריט הזה, שרודן נתן במתנה לידידו הסופר Maurice Guillemot, עומדת על 300 אלף יורו, ולמוזיאון חסרים 40 אלף יורו כדי להשלים את הרכישה.

והנה אנחנו מגיעים למהלך: במוזיאון הנפיקו "כרטיס פטרון", שהוא למעשה כרטיס שמציע למבקרים להוסיף 1 יורו למחיר הכרטיס הרגיל, שעומד על 5 יורו, ובכך לקדם את רכישת הפסל. מה שנקרא: "מעולה לעולה כוחנו עולה", הגרסה הצרפתית. המהלך הזה הושק בשבוע שעבר, ואמור להימשך עד סוף 2014. מכיוון שבמוזיאון מבקרים בממוצע 700 אלף איש בשנה, יש סיכוי טוב שישיגו לא רק את המטרה הזו אלא גם את הרישומים והפסלים הבאים.

מצד אחד, הנה לכם מודל כלכלי נפלא למוזיאונים קטנים – אנשים יתרמו תרומה קטנה, שלא כואבת בכיס, ויהיו מבסוטים מעצמם שבזכותם (בין היתר) נוסף פריט חדש למוזיאון. כמובן שאי אפשר להפעיל את המודל הזה כל שנה, אבל פעם בחמש שנים זה בהחלט סביר.

מצד שני, אם זה כל כך מוצלח, למה לא הפעילו את המודל הזה קודם והסתפקו בערבי גאלה שנתיים? ולמה שמישהו ירצה לתרום למוזיאון ייחודי שאין בו כמעט תערוכות מתחלפות, ולכן סיכוי קלוש שהוא יבקר בו בפעם השנייה? יכול גם להיות שהאורח יגיד לעצמו: "שממשלת צרפת תתרום, למה אני צריך לקדם את התרבות הצרפתית".

בכל מקרה, יהיה מעניין לעקוב אחרי הצלחת המהלך, ולראות האם מוזיאונים נוספים יאמצו את השיטה. אגב, אם הייתי מגיעה לפריז השנה – מה שלא סביר שיקרה – הייתי נותנת את היורו הזה.

 

פסל בגינת המוזיאון

פסל בגינת המוזיאון

 

 

הפוך, רונארד, הפוך

בערב קייצי תל אביבי מהביל הגענו לשדרות רוטשילד. במבנה שהיה נטוש והפך לגלריית הפופאפ BOX69 (עד מחר – שישי), בין כל פריטי האופנה והמשקפיים החדשים שעיצב, הסתובב מעצב-העל רון ארד. בלי שומרים, בלי מלווים, בלי פמליה, הכי א-פורמלי שיש. כל אחד יכול היה לגשת ולדבר איתו. אלמלא הלבוש הייחודי והכובע הנצחי, אפשר היה לחשוב שהוא סתם עוד אחד מהאורחים שהגיעו להרצאה של רון ארד. האם כאורח הוא היה יוצא מרוצה מהערב הזה? לא ברור.

הקהל, מעורב מאוד: מלילך טופילסקי-אשר (בנק הפועלים) ורוני שאטן (איש עסקים), דרך גיא פינס ורותי רודנר, ועד לאנשי אופנה וסטייליסטים. אולי גם מעצבים ואדריכלים צעירים. כולם חשים עצמם סופר-מעודכנים, ואולי הם באמת כאלה. ולמרות הקוליות הנונשלנטית, כמעט כל אחד נעמד ליד קיר המשקפיים ומדד זוג או שניים או יותר. מרחוק נראה שאין שום ייחוד למשקפיים, אבל מקרוב נצפה הטוויסט – מעין משולש על האף, וגמישות יתרה בקיפול.

במידה מסוימת, גם ההרצאה התאפיינה בגמישות. ארד לא ממש החליט על מה לדבר, האייפד שלו לא ממש היה מסונכרן עם מסך ההקרנה הגדול, במקום היה חם ללא אוורור, ולא היה מזיק לו היו מכינים מראש שלט "סליחה, תקלה". המזל הגדול הוא שהיה מדובר בארד: ישראלי לשעבר שלא נדבק לגמרי בנימוסים הבריטיים, כמעט סחבק, סולח ללבנט, אומר "זו ההרצאה הגרועה בחיי" ומייד מוסיף "לא יודע את מי להאשים, כי הכל פה נהדר". הקהל מוחא כפיים, והוא מעלה תהייה: "אולי זה כי אסור לי לספר על מה שאני רוצה לספר?" (הכוונה לתערוכה בחולון שנפתחה כמה ימים מאוחר יותר). לפיליפ סטארק זה לא היה קורה.

על אף מעמדו בעולם והיקף הפעילות שלו, ארד מעסיק רק 25 עובדים, "כי אני לא אוהב לעבוד בגדול". אבל האמת היא שיש לו הרבה פרויקטים גדולים, ואת חלקם הוא מראה לנו דרך תיקיות האייפד שלו. בין סיפור אחד לשני, הוא אומר בחיוך "בואו אני אראה לכם עוד פרויקט שלא קרה, כי נראה לי שגם הערב הזה לא קורה". הפרויקט הזה הוא פסל שהיה אמור להשקיף על בודפשט מלמעלה. מעין עמוד עם מצלמה שמצלמת את כל העיר תוך כדי תזוזה במהירויות שונות – רק פעם אחת בחודש הוא עומד זקוף. בכל שאר הזמן – בתנועה. אבל שנתיים עבודה לא הלכו לפח: בימים אלה מתקיים דיון על מיקום מחדש וייתכן שזה יקרה בלונדון.

פייר, לו אני ראש עיריית לונדון, הייתי הולכת על זה. מתכתב טוב עם London Eye.

על המשקפיים

"במקום לקרוא להם ג'יין או יוסי, קראתי להם על שמות תחנות אנדרגראונד בלונדון – היינו צריכים הרבה שמות (מראה לנו את דגם נוטינג היל גייט). הקופסה של המשקפיים לא כל כך מוצלחת לדעתי, היא גדולה מדי, אבל אנשים אוהבים אותה. הבעיה עם משקפיים היא שזה לא כמו לעשות שיעורי בית, ולסיים. כל הזמן צריך עוד ועוד".

המדף המפורסם

"אנשים חיים באילוזיה שהם מיוחדים, שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה וזה יהיה שונה, אבל בפועל כולם עושים אותו דבר – זו רק אשליה של שליטה. כשאני הולך ברגל מהסטודיו שלי הביתה, אני רואה בכל החלונות למי יש את המדף שתכננתי ואיך זה נראה – אותו דבר, למרות שהם היו רוצים לחשוב שלא. רק לפעמים אני רואה באינסטגרם דברים שלא חשבתי עליהם".

אגב, מהיום שבו נתקלתי במדף לראשונה, בגיל 15 בערך, הייתי בטוחה שמדובר במדף שמדמה שבלול. והנה, תגלית: זו בכלל תולעת ספרים. כך או כך, אחד מחלומות חיי הוא שיהיה לי מדף כזה בבית. העובדה שהוא נמכר במחלקת העיצוב של גאלרי לפייט מאותת על כך שהחלום יתקשה להתגשם.

על הספה

"עשיתי אותה בלי פרוטו-טייפס. זו ספה שכשאתה יושב עליה אתה מרגיש כאילו אתה על מיטת מים, אבל בהתחלה אנשים פחדו ממנה. מתי פרויקט נגמר? כש-10 מתוך 10 אנשים מדווחים על Happiness. וזה מה שקרה בסוף עם כורסת הפלדה הזו".

על השת"פ עם יאמאמוטו

לאורך הערב ארד היה קשוב לבקשות מהקהל. למשל, שיראה לנו מה יש לו בתיקיית "Good Clients" באייפד שלו, ושיסביר מיהם לקוחות טובים. מתברר שיוז'י יאמאמוטו הוא כזה. "יאמאמוטו היה קליינט טוב, כי הוא בחר בי ונתן לי לעשות מה שאני רוצה. בהתחלה הוא שאל אותי אם אני משוגע. אמרתי לו 'כן. זה טוב או רע?'". כנראה שזה היה טוב, כי זה הסתיים בשיתוף פעולה בעיצוב חנות של המעצב ביפן.

בשורה התחתונה: לקוחות טובים, אליבא דרון ארד, הם אלה שמבקשים שתתכנן להם משהו ולא מתערבים בו עד שהוא מוכן, או לחלופין מבקשים תכנון למשהו שלא אמור להיבנות ולכן אין שום מגבלות כספיות ו/או אחרות. משום מה תיקיית "Good Clients" כללה רק שלוש עבודות. כנראה שרוב הלקוחות הם לא-משהו.

 השאלה שלי: איזה אחוז מהעבודות שלך לא מוצא בית?

"1%, זה הכול", עונה לי ארד, "יש הרבה פרויקטים שלא קרו, אבל מה שקורה בדרך כלל מוצא". ואז הוא מציג על המסך שולחן פינג פונג, שנמצא בששה בתים בלבד ברחבי העולם. גם זה לא היה קורה לסטארק: מעצב-העל הצרפתי מאמין שהוא רובין הוד, מעצב לעשירים, ואחר כך מביא את העיצוב לייצור מאסיבי שכל אחד כמעט יכול לרכוש. בניגוד לארד, הוא לא מאמין באקסקלוסיביות.

על הספריה הגיאוגרפית

"שמתי שם רק ספרים שפורסמו בארה"ב, לפי רשימה שמצאתי בגוגל. המורה לספרות של הבת שלי אמר לה 'תשאלי את אבא למה יש על המדף 19 ספרי לוליטה'. ואז אני אמרתי לה: 'תשאלי אותו למה הוא לא רואה 19 'בדרכים' (של ג'ק קרואק).

"זה הוצג ב-MOMA עם מוזיקה, אבל אנשי המוזיאון לא אהבו את זה והעיפו את הסאונד. מה לא אהבו? השיר ששמתי נחשב למעליב ופוגע בעיני האמריקאים, כי הוא מתאר אותם כאנשים לא-משהו. בסוף ב-MOMA הסכימו להחזיר את המוזיקה. אחר כך עשיתי לזה גרסה סינית, והסינים התלוננו על הגבולות שקבעתי למדינה שלהם". לילך טופילסקי: "תנסה לעשות את זה עם ישראל". ארד: "עם ישראל אני לא מתחיל בכלל".

על מוזיאון העיצוב בחולון

מאחורי הקלעים של פרויקט הדגל הישראלי של ארד: "שבוע לפני סיום העבודה באו שני רבנים מרבנות חולון, ולא מצאו איפה לשים מזוזה. אמרתי להם שאין למקום כניסה רשמית, אי אפשר לדעת מתי נכנסים למוזיאון. אז אחד מהם אמר לשני 'הוא צודק', והם הלכו. זה כנראה המבנה היחיד בישראל בלי מזוזה".

על התערוכה In Reverse

"היא נולדה בזכות פסל שתכננתי לשואורום של חברת אופנה במילנו ב-2009". ארד עבד על הפסל במשך כשנתיים, ואז החברה פשטה רגל. אחרי שהסתכל על הפסל מפה ומשם, החליט למעוך אותו. הוא העביר אותו לאזור קומו, ושם הפסל חיכה למקום, לבית, עד ש"מהמעיכה של הפסל נולדה התערוכה הזו, של מעיכה מתמטית. אגב, בשביל הקטלוג הברחנו פרחים מיובשים מלונדון" (לך תבין מה הקשר).

כאן בערך נגמר הערב עם ארד, שכאמור לא יכול היה לדבר על התערוכה, ולא היה לו הרבה מה להגיד על המשקפיים – דווקא הערכתי את זה שהוא לא נגרר לפלצנות. זה היה אחד הערבים ההזויים והמרתקים בחיי, לא הצטערתי על כך שזה גרם לי להגיע לירושלים באחת בלילה.

כעבור כשבוע נסענו לראשונה בחיינו למוזיאון העיצוב בחולון, על מנת להשתתף בערב הפתיחה של התערוכה. אם הפעם הראשונה הייתה אירוע אינטימי, הרי שבפעם השנייה השתתפנו במסיבה גדולה ומרובת משתתפים, מוזיקה ואלכוהול. לטעמי חלל התצוגה קטן יחסית בשביל מוזיאון, אבל כנראה שבעירייה החליטו ללכת עם השיגעון.

מה יש שם: התערוכה מציגה מבחר מעבודותיו של ארד במתכת בשלושת העשורים האחרונים – החל בכיסאות ועד לעבודות פיסוליות. ההיילייט הוא פרויקט חדש שבו הוא לקח מכונית פיאט 500, ובדק איך היא מגיבה ללחץ מסיבי של דחיסה – גם בהדמיות דיגיטליות, אבל גם, וזה יותר מעניין, באמצעות ניסיונות ממשיים בחומר. המעיכה של המכוניות הצבעוניות לכדי פלטה משעשעת ביותר. כשהגענו למכונית הצהובה עם המפתחות בסוויץ' עלו בי זיכרונות מהמכונית המגויסת של הגששים (סע לשלום המפתחות בפנים).

וזה מה שרון ארד עצמו כותב על התערוכה, באתר המוזיאון: "בעוד שפעם היית צריך ליצור מודל או אב־טיפוס, לייצר אותו ורק בסוף לצלם את המוצר שלך, היום אתה מתחיל ב'צילום' או בסרטון של משהו שעדיין לא קיים, וכמו בקלסתר משטרתי אתה מנסה ללכוד את החשוד שלך, לתפוס את הדבר הפיזי, הממשי. 'ברוורס' היא תערוכה שעוסקת במעבר הזה, מהפיזי אל הדיגיטלי – אבל בהיפוך. במקום לעבד חומרים כדי להפוך אותם לפונקציונליים או להעביר מודלים דיגיטליים למצב של אובייקט שמיש ותפקודי, אני 'מהפך' אובייקטים פונקציונליים והופך אותם ללא שימושיים".

מסקנת הערב: התערוכה מעניינת, שווה ביקור, אבל אני לא מסוגלת להיות בגוש דן יותר מפעם אחת בשבוע. ואחרי שלוש פעמים בתוך שמונה ימים, השארתי את הלחות מאחוריי. מוזיאון ישראל, היר איי קאם.

[בקטנה: מעניין שרון ארד הציג במוזיאון ישראל בקיץ שעבר, ולמוזיאון חולון הגיע רק בקיץ הזה. אפשר היה לחשוב שהוא ייתן עדיפות למקום שהוא עצמו עיצב]

%d בלוגרים אהבו את זה: