ארכיון תג: מוזיאון תל אביב

הכל לכדי תמונה ניאו-אקספרסיוניסטית

ואן גוך והחומה IV, ריינר פטינג, 1978

 

ביקור במוזיאון תל אביב הוא תמיד חוויה משובבת לב ונפש, אבל לא תמיד מהסיבות המומלצות. לפעמים אומרים לך "את חייבת לראות את התערוכה של משה גרשוני", אבל מה לעשות, את מתלהבת הרבה יותר מהתערוכה הקטנה והצדדית "ציור ניאו-אקספרסיוניסטי מברלין". דווקא החלל הצדדי הזה שמול התערוכה הראשית, אולם סיימון ומרי יגלום, מספק את האמנות החזקה והמרתקת. בעבר היתה זו הצלמת הרוסייה לנב לב שהציגה את "קתדרלות להמונים" – צילומים מתחנות המטרו במוסקבה, ועכשיו הציירים הגרמניים.

הגעתי לכאן בערב שלישי – אחד משני הימים בשבוע בהם המוזיאון פתוח עד 22:00 בלילה, יוזמה מבורכת המיישרת קו עם מוזיאונים רבים ברחבי העולם. התערוכה היא מתנתם של סוזן ומרטין סנדרס מניו יורק למוזיאון תל אביב, ואפשר למצוא בה עבודות של ריינר פטינג (הכי מרשים בעיניי. ואן גוך היה עבורו השראה ומופת, מעין אלטר אגו), קרל הורסט הודיקה, סלומה (וולפגנג צילארץ), הלמוט מידנדורף ופטר שבלייה. העבודות הגדולות והמרשימות שלהם מייצגות היבטים במגמת ה"חזרה לציור" ששטפה את העולם המערבי בשנות ה-70 וה-80. הם הגיבו למציאות חייהם המורכבת במערב ברלין, בצל המלחמה הקרה, באמצעות ציור חושני, עז ופרובוקטיבי.

ציור המונית הצהובה של פטינג, למשל, שהוא חלק מסדרה המתבססת על צילומים שהצייר צילם, מהמם את המתבונן במובן הבנאלי ביותר של המילה. אגב, כאן אפשר לרכוש עבודה אחרת מסדרת המוניות, תמורת 750 יורו.

התערוכה תוצג עד ה-5 במרץ.

 *

ליל השקנאים, ריינר פטינג, 1987. שמן ועץ על בד. עבודה שמעמתת את הטבע הרומנטי עם העירוניות הדומיננטית. לניגוד הרב בין הציפורים לעיר יש במובן מסוים משמעות אפוקליפטית.

*

אורזינה, סלומה (וולפגנג צילארץ), 1980. אקריליק וגיר שמן על בד. הציור נולד מתוך הצגה – הבמאיתאנדריאה ברדט פנתה אל סלומה וביקשה ממנו לגלם את דמותו של צייר החצר קונטי במחזה "אמיליה גאלוטי". המחזה מבקר את כוחה הדורסני של האריסטוקרטיה לנוכח עליית המעמד הבורגני, וסלומה נדרש לצייר ציורים רבים על הבמה. הוא ביקש מהבמאית לצייר מראש את עשרות הציורים הנדרשים, והיא הסכימה. זהו אחד הציורים – של הרוזנת אורזינה, אהובתו הזנוחה של הנסיך, החורשת מזימות כנגד אמיליה אהובת נפשו. היא מוצגת פה כאישה בעלת מיניות מופגנת המוקפת בסמלי מעמדה החברתי.

 *

לא לקחתי פרטים, אבל כן אהבתי

* * *

אחרי כל ביקור בתערוכה זמנית, אני חוזרת אל אוספי הקבע. יש שם כמה עבודות שמרגשות אותי כל פעם מחדש, נוגעות, מעוררות עניין, מחשבה, קסם. יש גם את החדרים המיניאטוריים של הלנה רובינשטיין, שבדרך כלל אני שוכחת מהם, אבל פעם בכמה שנים מתמוגגת.

אני מביאה כאן רק כמה מהן. את האחרות לא הצלחתי למצוא בשום מקום באינטרנט. קצת מתסכל. אולי זה אומר שהן לא כל כך חשובות לציבור הרחב, הכלל עולמי. אבל למי אכפת מה מעמדן בשוק האמנות, חשוב רק מה הן עושות למתבונן. ובסיכום, עבודה אחת של גרשוני, עם טקסט מעניין על אלוהים.

 *

הנרי מור, אישה עם ידיים שלובות, 1929. על מה היא חושבת? על מה היא מסתכלת? עליי?

 *

קאמי פיסארו, טחנת הרוח הישנה בקנוקה, 1894, 1902. כמה הייתי רוצה להיות שם, במקום שנראה כל כך שלו

 *

מקס ארנסט, הפלנטה המבוהלת, 1942. לדעתי הפלנטה מבוהלת כל הזמן, זה לא משתנה ככל שאנחנו מתקדמים עם השנים. אולי אפילו להפך

 *

ז'ן דובופה, שולי הדרך, 1956. יש פה איזה יופי תמים.

 *

חדר אוכל ספרדי, המאה ה-18 – מיניאטורה שעושה חשק להיות שם, להגיע מהעתיד ולהתיישב ליד השולחן

 *

שרה ברייטברג סמל היא האוצרת, והיא ניהלה עם גרשוני שיחות רבות. ציטוט אחד מדבריו נגע בי במיוחד: את מכירה את הפסוק הזה בתהילים, שלא כתבתי אותו בציורים שלי, כי הוא פתטי מדי, "ממעמקים קראתיך יה"? הפסוק הזה מתאר את הציור שלי, לא במובן של "אני קורא לך לעזרה ממעמקים", אלא "ממעמקים קראנו אליך יה, מהתהום המצאנו אותך, כדי שתיתן משמעות לחיינו". זו נקודת המוצא.

(המשך הציטוט יצא מטושטש מאוד בתמונה, לצערי, תצטרכו להגיע למוזיאון ולקרוא)

אפיפיור הפורנו שיק הגיע לישראל

בתיאום ממש מוזר נפתחו ביום חמישי האחרון, בדיוק באותה שעה, שתי תערוכות חדשות במוזיאון תל אביב: האחת של הצייר לארי אברמסון, והשנייה של הצלם דיוויד לה שאפל. ברור איפה היה יותר מעניין, ואני לא אומרת את זה רק כי ללה שאפל יש מקדם סקסיות גבוה. הייתי בשתי התערוכות, ומכל אחת התאכזבתי באופן אחר, אבל משל אברמסון יותר.

נתחיל בזה שאת התערוכה של לה שאפל ראיתי לפני שנה ושלושה חודשים בפריז, במוזיאון המטבעות שממוקם בין פונט נאף לפונט דה ארטס. העיתונות הצרפתית כינתה את לה שאפל "אפיפיור הפורנו שיק", ובאמת אין ספק שהוא אוהב לצלם פורנוגרפיה במסווה של אמנות – רק שבתל אביב זה לא היה נוכח כל כך, מטעמי צניעות. למעשה, התערוכה היתה צנועה תרתי משמע: היו בה הרבה פחות עבודות ממה שראינו בפריז, והאוצרת נילי גורן בכוונה בחרה בעיקר תמונות מהוגנות, שרק בחלקן יש סקס מרומז. מעט עירום, הרבה דוגמנים אנונימיים, כמו שהיא קוראת לזה.

הקטע המוזר אצל לה שאפל הוא שכולם מתמסרים אליו ואל העדשה שלו, מוכנים לעשות כמעט כל מה שיבקש מהם, העיקר שיוכלו לומר: "דיוויד לה שאפל צילם אותי". נראה לי שגם כמה סלבס ישראלים שהיו בפתיחה היו שמחים לעשות כל מה שהוא יגיד, רק שיצלם אותם. ולכן זה ממש מוזר ש"ידיעות אחרונות" לא תפרו לו איזה פרויקט עם נינט.

בכל אופן, לה שאפל עצמו טוען שמעבר לצילום סלבריטאים יש לו מסרים להעביר לעולם, ולכן יש בין הצילומים סצנות של ישו וגם "שאהיד לעתיד ו-72 בתולות" (בראץ בתחפושת). באירוע בתל אביב הוא אמר שלאמן ולאמנות יש תפקיד בחברה, עליהם לתת השראה לאנשים. "העבודה של האמן לא מסתיימת לפני שהוא חולק אותה עם הקהל, אז תודה שנתתם לי לחלוק את העבודה שלי איתכם", הוא סיכם בנימוס לא פרובוקטיבי כלל וכלל. הקהל היה מבסוט.

האמת היא שהיה כל כך הרבה קהל והיה כל כך צפוף, עד שמישהו מאחוריי אמר לחבר שלו "יש פה ריח של בית כנסת ביום כיפור". שזה אחלה דימוי אם חושבים על ההתעסקות האובססיבית כמעט של שאפל – בן 47, יליד קונטיקט, דומה קצת לקוונטין טרנטינו – עם הדת. הכל אצלו גדול מהחיים אבל גם מגוחך וקלישאי. שום דבר לא אמיתי בצילומים. האמת ממש לא מעניינת אותו. לחלוטין גישה מרעננת.

באתר של המוזיאון סיפרו שלצד תצלומים מוכרים וחתרניים, שנעשו בהזמנת העיתונות, יוצגו תצלומים רבים שנעשו ביוזמתו של לה־שאפל כחלק מביטויו הביקורתי והאמנותי. בפרויקטים האלה הוא מבקש לעמת מושגים סותרים כמו תקווה מול ייאוש, צמיחה על רקע חורבן והתחדשות מול ניוון. הוא יוצר צירופים בלתי שגרתיים (כאן בדיוק הנקודה, זה הפטיש שלו) המובילים לתמונות אוקסימורוניות של היופי שבהרס והזוהר שבאסון.

בדרך כלל התצלומים עמוסים בסמלים ובדימויים – מאיקונוגרפיה נוצרית אדוקה דרך קיטש הוליוודי זוהר ועד לפורנוגרפיה בוטה של מנות יתר וחבורות רחוב (אבל בתל אביב כאמור אין פורנוגרפיה בוטה. אין פמלה אנדרסון ופריז הילטון וכל השאר). מה כן יש? הרבה נצרות. ישו כוכב עליון ויש לו פירסינג, במקום שליחים הוא מסתובב עם חברי כנופיה. ואני אומרת – עם ישו כזה הרבה יותר מעניין להסתובב. או לפחות לתת קפיצה למוזיאון, שמזמן – או מעולם – לא ידע כזו תערובת של טיפוסים כמו ביום חמישי האחרון. טיפוסים שהיו יכולים להרכיב תערוכה בפני עצמה.

התערוכה תהיה פתוחה עד שבת, 23 אוקטובר 2010.
*
*
*

***


***


***


***


***


***


***


***


***


***


קורטני לאב עם ישו-קוביין

משני צידי הגשר: צדוק בן דוד מול מולי ליטבק

שתי תערוכות גדולות מתקיימות בימים אלה בשני אתרים סמוכים זה לזה, שכל מה שמפריד ביניהם פיזית הוא גשר אחד. ההפרדה האמנותית, הרעיונית, יש שיאמרו המהותית, גדולה הרבה יותר.

הראשונה היא תערוכת "טבע האדם" של אמן הברזל צדוק בן דוד, במוזיאון תל אביב. השנייה היא תערוכת הזכוכית ("מגמות בפיסול זכוכית עכשווי") בגלריה ליטבק.

הייתי בשני המקומות ובשתי התערוכות. הנה ניסיון להשוות ביניהן, ולאחר מכן – חוויה בתמונות, משני המקומות (כבר אני אומרת לכם: בשניהם אסור לצלם. בליטבק מקפידים יותר).
 

 

טבע האדם, צדוק בן דוד

זכוכית, מגמות בפיסול זכוכית עכשווי

איפה התערוכה

מוזיאון תל אביב

גלריה ליטבק

על המקום

המוסד האמנותי החשוב ביותר בתל אביב. ברמה ארצית, שני רק למוזיאון ישראל

גלריה פרטית, הגדולה בישראל. הסכום שהושקע בהקמת הגלריה נותר חסוי

מקורות הכנסה של המקום

תורמים (65%), מינהל התרבות, עריכת אירועים במקום (משפחת נבון שילמה 100 אלף שקל תמורת הזכות לערוך חתונה במוזיאון)

המיליונר מולי ליטבק עשה ועושה את כספו באתרי פורנו, וכעת משקיע אותו ביצירת חוויה תרבותית

מחיר כניסה

42 שקל

הנחות: סטודנט 34 שקל, בעלי מאסטרכארד זהב – חינם

48 שקל

הנחות: אזרח ותיק – 42 שקל

מתי מסתיימת התערוכה

27 בפברואר, שבת

31 במרץ, רביעי

מה רואים

התערוכה של בן דוד מתקיימת בשלושה חללים. בנוסף מומלץ לבקר בתערוכה מאוסף דוד עזריאלי, ובתערוכות הקבע

כ-75 יצירות זכוכית בחלל אחד גדול מופרד לחללים בגדלים שונים

הכי הכי

"שדה שחור" – מרבד של 20 אלף פרחי ברזל קטנטנים

"פיתוי נצחי" של לוצ'ו בובאקו (2007-8)

אתר אינטרנט

מיושן, לא נוח לשימוש

שיא החדשנות

הסברים

שלושה הסברים של האוצרת תלויים על הקירות

כל מבקר מקבל מכשיר הדרכה קולית, ובו הקלטות של מולי ליטבק, מסביר באריכות על כל פריט בתערוכה, מדוע נבחר ומיהו האמן

קטלוג (קטן, ברמת ההסברים)

ביקשתי – נאמר שאין

יש – חוברת קטנה ומושקעת

תור

באתי באמצע השבוע, לא היה – למרות הדיווחים בתקשורת. לא הזמנתי כרטיס מראש

באתי באמצע השבוע, לא היה. לא הזמנתי כרטיס מראש, למרות שמספר המבקרים מוגבל, ולכן רבים מזמינים

כמה מבקרים

למעלה מ-130 אלף

לא ידוע, אבל ראיתי קבוצות שהגיעו מכל הארץ

מומלץ

כן, אבל למה התערוכה לא יותר גדולה?

כן, אבל למה המחיר כל כך גבוה?

 עדכון אמצע אפריל 2010: בתערוכה בגלריה ליטבק ביקרו עד היום כ-60 אלף איש.
*
*
*
*
*

על התערוכה במוזיאון תל אביב

(צילום סלולרי)

שמש חורפית או ירח שמשי? אני מתבלבלת ביניהם… נראה לי שזו השמש

"אסור להתקרב", צועקת עליי השומרת במוזיאון תל אביב, מזכירה לי את צעקות ה-"No Photo" של השומרת בגלריה דל אקדמיה בפירנצה. זו שומרת על "הכל פתוח", פסל אדם ענק (כמעט פי שניים ממני) של צדוק בן דוד, ההיא שמרה על פסל דוד של מיכלאנג'לו. שתיהן מגנות בחירוף נפש על יצירות האמנות, אך נכשלות כישלון חרוץ בתפקידן. אנשים רוצים להתקרב, רוצים להנציח, רוצים להבטיח שהחוויה תיחווה במלוא החושים ותימשך כמה שיותר זמן. ולא אכפת להם שיצעקו עליהם בגלל זה.

בן דוד מציג בשלושה אזורים שונים שלוש עבודות באלומיניום צבוע שאהבתי במיוחד. שלושתן מורכבות מענפים או עלוות עצים, עגולות אך לא לגמרי, זו רק אשליה שהעין משלימה אותה. מישהו לידי מסביר לידידו: "הוא עשה את זה ככה שאתה חושב שזה כמו ציור על הקיר". לעבודות קוראים "זריחה", "שמש חורפית" ו"ירח שמשי", והן מ-2007-9. עוד עבודה שאהבתי: "אתה מדבר אליי?", השם בעצמו מביא את החיוך לפנים, עוד לפני העבודה.

אחרי שני החללים הראשונים, יורדים בחזרה למטה, לרחבת הכניסה למוזיאון, ואז עוד חצי קומה למטה, ומגיעים לעבודה המיוחדת והמרשימה, שכבר רבות נאמר עליה ונכתב עליה – אותם פרחים שחורים שתוך כדי תנועת המבקרים משנים את צבעם, מבית קברות צומח שדה פורח. כל כך מקסים ומגוון, שכולם מייד מתיישבים על הרצפה ולא זזים. מנסים לקלוט כל פעם קצת. בכל זאת, 20 אלף פרחים מ-900 סוגים. החברים באלסמיר מוזמנים לתפוס מטוס ולבוא לראות.

ממול לחלל הראשון של התערוכה מתקיימת תערוכה אחרת שלא כדאי לפספס: "דברים שבלב", מבחר מאוסף דוד עזריאלי. לא הכל עניין אותי, אבל בהחלט נהניתי מהעבודות של מאיר פיצ'חזדה, נחום גוטמן, מרסל ינקו, מרדכי ארדון, לודוויג בלום, יוסל ברגנר, ראובן רובין (אני אוהבת איך שהוא מצייר עצים. לא לפספס את "כלניות בטבריה", 1948, ו"אתנחתא מוזיקלית", שנות ה-60), מיכאל גורבן (עבודה חזקה בצבעים חזקים – "מבעד לחלון", 2005).

התערוכה ממשיכה בקומה השנייה עם עבודות של אמנים שבדרך כלל אנחנו משתמשים רק בשם המשפחה שלהם, בהיותם מוכרים לכולם: פול סזאן, פייר אוגוסט רנואר, אדגר דגה, קלוד מונה, וינסנט ון גוך, פול גוגן וקאמי פיסארו. רגע אחר כך אתם כבר בתערוכת הקבע, ואין שום דבר שיעיד על כך, מלבד ההסברים ליד התמונות: ציור, שם צייר, שנה, "תרומת זה וזה".
 *
*
*
*
*

על התערוכה בגלריה ליטבק

 

סטפן דאם, מצגת זנים, 2009

דייל צ'יהולי, מעכת פרסית בכתום מופז עם שפתיים שחורות, 2001

חוזה שארדייה, cuento, 2007

לינו טליאפייטרה

 

מפגן של עוצמה – זו התחושה של מי שנכנס בשערי מגדל המוזיאון, ונעמד מול הדלתות הלבנות בחיתוך האלכסוני, מחכה שייפתחו בפניו, ומאחוריהן תצוץ המערה הסודית או האנטרפרייז או אולי הבור שבו מתקבלות כל ההחלטות החשובות.

מאחורי הדלתות הללו מחכים אנשי ביטחון קשוחים, פקידות קבלה מתוקתקות, ומדריכות המלוות קבוצות ומכבירות הסברים, כאילו מדובר באירוע גרנדיוזי שצריך לדעת איך לחוות אותו. מצד שני, המחיר שגבו מאיתנו בכניסה כבר רימז שזה בדיוק מה שהבעלים חושב.

התערוכה נפתחת בחלל גדול, שקשה למצוא בו נקודת התחלה אם לא מקשיבים להדרכה הקולית. בהנחה שהרבה אנשים כבר ראו את העבודות של צ'יהולי לפני כעשור במגדל דוד בירושלים, הפסל הכי מרשים כרגע בחלל הזה הוא "צייד" של וויליאם מוריס. מעין שלד ענק מפורק לחתיכות זכוכית, שאיבריו הזוגיים (ידיים, רגליים) אינם דומים זה לזה. בכלל, זו עבודה שצריך להתבונן בה לעומק כדי לשים לב לדקויות.

בסך הכל מוצגות בתערוכה עבודות של 23 אמני זכוכית, רובם המכריע פעילים, ולכן העבודות הן מהשנים האחרונות. אחרי שעוברים שני קירות, ומרגישים לרגע מעט פרטיות, משתחררת אנחת רווחה. כאן לא צופים בנו. כאן אנחנו אלה שרוצים להיכנס לחדר הסגור בווילונות שחורים, שבתוכו שומר שבוודאי משווע לאור יום. בפנים מוצגת העבודה המרשימה "פיתוי נצחי" של האמן לוצ'ו בובאקו – יליד מורנו, אי הזכוכית האיטלקי, שעוסק בתחום כבר מגיל 15. העבודה השאפתנית, והענקית, שלו מציגה את הדילמה: מימין גן עדן, משמאל גיהינום, מימין אין אלוהים (יש מבנה DNA) אך משמאל יש שטן. לאן ללכת? איפה יותר נהנים – עם המלאכים או עם התאוות?

נראה לי שאת השאלה הזו שווה לשאול את מולי ליטבק עצמו.

%d בלוגרים אהבו את זה: