Tag Archives: מוזיאון תל אביב

הניצחון של בורז'ואה

למה שלא יציבו את הפסל הזה בכניסה למוזיאון תל אביב, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל? לואיז בורז׳ואה, זוג עכבישי, 2003, פלדה, אוסף נאמנות לואיז בורז׳ואה

בכניסה לתערוכה המקיפה של לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב יש אזהרה: התערוכה כוללת אלמנטים מיניים. לא צריך לחדור עמוק פנימה כדי לראות אותם: הם ניצבים כבר בחדר הראשון, שממנו מתחיל המסע לתוך יצירתה של האמנות הצרפתייה-אמריקאית.

השאלות החשובות, לכאורה, שעולות מתוך האזהרה הזו הן האם למבוגרים נורמטיביים צריכה להיות תחושת חוסר נוחות מול ייצוגים של איברי מין ויחסי מין, האם רק אנשים דתיים יחושו מוטרדים מכך, והאם יש אמנות שאינה ראויה להיות מוצגת בחללים המרכזיים של מוזיאון חשוב, וצריכה להידחק לקומה התחתונה ביותר, עמוק עמוק באדמה? כי זה בדיוק מה שקרה לבורז'ואה (שחיה בשנים 1911-2010) והתערוכה "שניים".

להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. לואיז בורז׳ואה, הזוג, 2003, אלומיניום (עבודה תלויה), אוסף קרן איסטון

למעשה, הדבר שרציתי לדבר עליו כאן נוגע בכלל לעניין אחר, שהטריד את הבן זוג ואותי בזמן שהתבוננו ביצירות של בורז'ואה, שנחשבת אמנית פורצת דרך: האם צריך לקרוא את כל ההסברים והפרשנויות ליצירות שלה (או של כל אמן שהוא) כדי ליהנות מהן? האם עצם ידיעת שם היצירה והכוונה של היוצר/ת, כלומר קריאת ההסברים התלויים בדרך כלל על הקיר, חיוניים להבנת היצירה, האם הם מוסיפים להבנה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש?

אי אפשר היה להתעלם מהשאלות האלה לאורך כל הביקור שלנו בתערוכה, פשוט מפני ששלושה צעדים מאחורינו נעה כל הזמן קבוצה עם מדריכה ברוסית, שהודיעה להם על מה צריך להסתכל עכשיו, איפה האמנית התכוונה לבוא חשבון עם הוריה ומתי היא חשבה על אחותה. להסתובב בתערוכה עם הדרכה זו כמובן לא תופעה יוצאת דופן, בין אם מדובר במדריך בשר ודם או עם 'טלפון' אודיו. רבים חושבים שזה מעשיר אותם מאוד, אבל פה זה הרגיש קצת מוגזם. כמעט התחשק לנו לומר לה: כדאי שתשתקי, ותתני להם קצת לחשוב", אבל אנחנו לא יודעים רוסית. וגם קצת לא רוצים להתערב.

האם הסברים תורמים להבנת היצירה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש? לואיז בורז׳ואה, תא X (דיוקן), 2000, פלדה, זכוכית, עץ ואריג, נאמנות לואיז בורז׳ואה

"האמנות היא ערובה לשפיות". לואיז בורז׳ואה, קלון מס' 2, 1998, פלדה צבועה, עץ, זכוכית עופרת ומראה, אוסף קרן איסטון

בניגוד לבנזוג, אני מאמינה בקריאת ההסברים על הקיר גם כשמדובר באמנות (ולא רק בארכיאולוגיה נניח), כי אני מרגישה שלעתים הם מאירים לי זוויות שלא חשבתי עליהן כלל, אבל אנסה לסכם כאן את הרשמים מהתערוכה תוך כדי התעלמות מהם: זו תערוכה מקיפה, אבל לא אחידה ברמת העניין שהיא יוצרת. מבחינה טכנית לא הצליחו, או לא רצו (אבל אז זו בחירה תמוהה), ליצור מסלול אחד של הליכה לאורך התערוכה – כך שלפחות בתחום הזה יש מקום לפרשנות אישית ולהחלטות פרסונליות.

יש מקרים שבהם בורז'ואה גורמת לך להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. יש עבודות מהסוג שאתה אומר "זה יותר מדי אקספרסיבי", ויש עבודות שאתה אומר "זה גאוני". יש עבודות שגורמות לך לרצות לקפוץ באוויר, או לעמוד על קצות האצבעות, כמו שאני עשיתי. להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. ועוד יותר אני אוהבת את האמירה שלה, "האמנות היא ערובה לשפיות".

להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. לואיז בורז׳ואה, יחד, 2005, אריג ופלדת אל חלד, נאמנות לואיז בורז׳ואה

האמנית המשוכללת הזו עבדה עם מגוון רחב של חומרים, מברזל דרך אלומיניום ועץ, ועד בד ותאורה. יש לה עבודות ענקיות, ויש עבודות קטנטנות. יש עבודות שמזכירות בובות סמרטוטים, ויש צמד עכבישי ענק שאתה מייחל שיציבו בכניסה למוזיאון, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל. לעתים אתה מרגיש שהדמיון עבד אצל בורז'ואה שעות נוספות, ולעתים שהיה לה פאנץ' והיא הייתה חייבת לתת לו ביטוי ויזואלי.

אבל הכי הכי חשוב: אי אפשר להישאר אדישים.

וזה, ללא ספק, הניצחון הגדול של בורז'ואה על כל מה שעוללו לה החיים, ועל כל מי שהתעלם ממנה בזירה הפרטית שלה.

מזעזע או גאוני. לואיז בורז׳ואה, אל תעזבני, 1999, אריג ורוד וחוט, אוסף פרטי, באדיבות האוזר את וירת

דבר אליי בכפתורים, אהובי

להפוך כפתורים לגיבורי תערוכה במקום כמו מוזיאון תל אביב (ולא בשנקר, נניח) זה כמעט מעשה חתרני. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

להפוך כפתורים לגיבורי תערוכה במקום כמו מוזיאון תל אביב (ולא בשנקר, נניח) זה כמעט מעשה חתרני. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כשהייתי בכיתה ו' הגשתי למורה עבודה, אני אפילו לא זוכרת על מה, אבל אני כן זוכרת מה היא כתבה למעלה: "על עבודה כזו נהוג לומר כפתור ופרח". בתור ילדה בת 12 לא הצלחתי להבין אם זו מחמאה, ואם כן, למה כפתורים קשורים לפרחים. הלכתי לסבתא שלי ז"ל, שהסבירה לי שאלה סוגים של קישוטים, ושהמורה התכוונה לומר שהעבודה שלי נהדרת. סוג של קריאת התפעלות, שכאמור אני זוכרת אותה הרבה יותר מהנושא שבו השקעתי אז.

מאז כבר למדתי שכפתורים אכן יכולים להיות קישוט נהדר, למרות שהם זוכים להרבה פחות הערכה מצעיפים או שרשראות נניח. יש להם סטייל, ויש להם יכולת להפוך הופעה רגילה ומשעממת ליציאה חד פעמית. יש כאלה שהשקיעו בכפתורים כל כך הרבה מחשבה, שהם הפכו אותם לאמנות ממש. בימים אלה העיצובים העגולים שלהם מוצגים בתערוכה "להזהיב את החבצלת" במוזיאון תל אביב (אוצר: דורון לוריא. התערוכה נפתחה לפני יומיים ותימשך עד יוני 2017).

כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

כפתורים, כידוע, מיוצרים ממגוון גדול של חומרים, כמו עץ, קרמיקה, עצם, שנהב, אם-הפנינה, שריון צב, קרני בעלי חיים (על שני האחרונים הייתי מוותרת, חראם על החיות), זהב, כסף, נחושת, פליז, זכוכית ופלסטיק – שהוא החומר הנפוץ ביותר בתעשיית הכפתורים. עיצוב הכפתור והחומריות שלו יכולים לסמן מגמות באופנה, ובעבר – יותר מהיום – הם העידו על מעמד כלכלי וחברתי.

במוזיאון סבורים כי הפיכתם של כפתורים קטנים ל"גיבורי" תערוכה היא מעשה חתרני, ואולי יש משהו בדבריהם – בזמן שכולם עסוקים בפגישת נתניהו-טראמפ, בבנייה בהתנחלויות ובאיום האיראני, לשים את הכפתורים במרכז הבמה זה להכריז "אני גאה לא להיות רלבנטי".

בתערוכה מוצגים אלפי פריטים מאוספים פרטיים של אספני כפתורים – וזו עוד נקודה מעניינת ששווה להתעכב עליה לרגע. לאסוף מפיות או אצבעוני תפירה או חיפושיות, על זה שמענו. אבל לאסוף כפתורים?  זו כבר יציאה. ואם כבר לזרוק שאלות לאוויר: עד איזה גיל אספנות (לא של אמנות) נחשבת לגיטימית? האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה?

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

בעודכם חוככים בשאלות הללו, הנה קצת היסטוריה תרבותית: מוצאם של הכפתורים הוא מאירופה, והם נצפו לראשונה לפני – תחזיקו חזק – כ-4,000 שנה. כפתורי הרכיסה הומצאו באסיה בימי הביניים, ובמאה ה-12 הביאו אותם הצלבנים לאירופה. השימוש המשולב בכפתור ובלולאה הומצא בגרמניה במאה ה-13.

במאה ה-17 פרצה בצרפת "מלחמת הכפתורים" – בעקבות המצאת כפתורים שעשויים מאריג או מחוטים מלופפים, שהיו זולים יותר מהכפתורים הרגילים, פחדו תעשייני הכפתורים המסורתיים לאבד את פרנסתם. הם תבעו מהממשלה לערוך חיפושים משטרתיים, ולהטיל קנס על חייטים שיעזו להשתמש בכפתורי טקסטיל. כמו כל דבר שקשור בקידמה, זה נידון לכישלון. העולם מתעקש ללכת קדימה כל הזמן, וכל המנסה לשים אותו בהולד נידון לכישלון.

במאה ה-18 ציווה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, לתפור כפתורים על שרוולי המקטורן של עוזריו ומשרתיו, כדי לאלץ אותם לזנוח את הנוהג לקנח את אפם בשרוולי בגדיהם. עם הזמן הפכו הכפתורים לאמצעי מובהק של גנדור. רבים מהם היו יקרים, וכאשר בגד כלשהו התבלה ונזרק, הוסרו ממנו הכפתורים ונעשה בהם שימוש חוזר בבגד חדש (נותן לי רעיון לגבי בגד שהתכוונתי לזרוק).

ולמה לתערוכה קוראים "להזהיב את החבצלת"? זהו מושג לועזי שנוגע לתהייה מדוע לקחת משהו שהוא יפה מאוד באופן טבעי (כמו פרח החבצלת), ולצפות אותו באופן מלאכותי בזהב. האם פעולה כזו בהכרח 'תשפר' את הפרח? במילים אחרות, עיצוב יתר אינו רצוי, הגזמה עלולה להפוך לקיטש, תפסת מרובה לא תפסת. בתערוכה הנוכחית, הכוונה היא גם לכפתורים שמעבר לעיצוב הבסיסי והפונקציונלי השקיעו גם באסתטיקה שלהם.

אלפי פריטים הגיעו מאספני כפתורים פרטיים - האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה? כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

אלפי פריטים הגיעו מאספני כפתורים פרטיים – האם יש גיל שבו אספנות מאבדת מהחינניות שלה? כפתורים מתוך התערוכה "להזהיב את החבצלת"

תסתכלו על התמונות המצורפות כאן: זהו רק קמצוץ מכל הכפתורים המיוחדים. הם מוצגים באלפיהם על עשרה שולחנות שחורים עגולים בגדלים שונים, מסודרים יפה יפה ביד רגישה ואוהבת. המרשים ביותר הוא השולחן השחור הגדול. מישהי לידינו אמרה שנראה לה שניסו לעשות כאן ציור של קלימט. לא מדויק, אבל בכל זאת יש משהו בדבריה. בכל מקרה יש כיסאות ואפשר לשבת ליד כל שולחן כזה, לצלול לעולם הכפתורים על שלל צורותיהם וצבעיהם.

למרות שלעגתי מעט לאספנות בגיל מבוגר, הייתי שמחה להחזיק בכמה מהכפתורים האלה, ולהתגאות בהם בפני החברות. אולי אפילו הייתי רוכשת כמה כפתורים מיוחדים ותופרת אותם ידנית על כמה חולצות שחורות ומשעממות שיש לי בארון. זה בטוח היה מביא קצת שמחה לי ולסביבה, בדיוק כמו התערוכה של מוזיאון תל אביב. נו, ועכשיו מתבקש – על תערוכה כזו נהוג לומר: כפתור ופרח.

כל הצילומים בפוסט: יורם אשהיים 

החיים שלך בזבל? נהדר!

Vik Muniz - Still life with lemons oranges and a rose after francisco de zurbaran. העבודה, שעשויה מגזירי מגזינים ישנים, מועמדת למכירה תמורת מחיר התחלתי של 17 אלף דולר

Vik Muniz – Still life with lemons oranges and a rose after francisco de zurbaran. העבודה, שעשויה מגזירי מגזינים ישנים, מועמדת למכירה תמורת מחיר התחלתי של 17 אלף דולר

מה קורה כשדמיון, יצירתיות, כשרון ומודעות סביבתית נפגשים? קורים הרבה דברים טובים, אבל מעל הכל – נוצרת אמנות ייחודית כמו זו של האמן הברזילאי ויק מוניס. זו יכולה להיות "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י עשויה מסירופ שוקולד, ואלה יכולים להיות סוסון ים מפסולת מתכת, דיוקנאות ילדים מסוכר או הדיוקן של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, עשוי מגזירי עיתונים. "כשנפתחת הדלת בין העולם החומרי לעולם שבתוך הראש שלך, אז נוצרת האמנות הנשגבת", אמר פעם מוניז, ובמקום אחר הוסיף "אמנות לא משנה חיים של אנשים, אבל אתה יכול לתת להם טפיחה קטנה, או מכה קטנה, ולהשפיע מעט על הכיוון שאליו הם הולכים".

החודש יחגוג מוניס את יום הולדתו ה-55, וזו הזדמנות לבחון את המכות הקטנות שהוא השאיר בחיים שלנו. לפני כשנתיים וחצי הוא הציג במוזיאון תל אביב את התערוכה "תמונות מכל דבר". כעולה משמה, התערוכה כללה עבודות אמנות מכל דבר אפשרי, כמו חוטים וחוטי תיל, פסולת ביתית ופסולת תעשייתית, שוקולד, אבק, יהלומים וגם בובות מפלסטיק. הוא יוצר עבודות ייחודיות, ואז מצלם אותן – התצלומים הם אלה שמוצגים לראווה, לא המיצגים עצמם. בעצם, אפשר להגיד שאתה כמעט אף פעם לא מקבל ממנו את הדבר האמיתי שהוא יצר, אלא רק את הייצוג שלו. זה יכול להיות מאכזב, וזה יכול להיות נתון שמקבלים בהבנה, ואז מתמסרים למסרים שהוא מבקש להעביר.

איבדתם חלקים מהפזל והחלטתם לזרוק אותו לפח? טעות! פשוט תרכיבו תמונה אחרת Vik Muniz, Garden of Earthly Delights, after H. Bosh, from the series: Gordian Puzzle, 2008

איבדתם חלקים מהפזל והחלטתם לזרוק אותו לפח? טעות! פשוט תרכיבו תמונה אחרת Vik Muniz, Garden of Earthly Delights, after H. Bosh, from the series: Gordian Puzzle, 2008

בנוסף לתערוכה, הוצג בחדר קטן הסרט המהפנט "אמנות בזבל" – על מלקטי הזבל באחת המזבלות של ריו דה ז'נרו. אפשר לומר שהאנשים האלה בעצם עושים עבודת מיחזור, אבל ידנית ובמקום הכי מסריח בעולם. "המלקט הוא אדם, אבל כמו האשפה, אף אחד לא יודע עליו שום דבר", אומר מוניס בסרט, ומסביר מדוע החליט להפוך את דמויות המלקטים לאמנות, למכור אותה ולתרום את הכסף לאגודה שלהם.

מוניס עצמו, שנולד בסאו פאולו, גדל בבית עני מאוד. כשהחליט להקדיש את חייו לאמנות אמר לו אביו "זה קשקוש, זה לא יגיע לשום מקום". היום הוא האמן הברזילאי הידוע והמצליח ביותר בעולם, ורק לאחרונה נמכרו שתי עבודות חדשות שלו ב"ארט באזל" במיאמי תמורת 18 אלף דולר ו-20 אלף דולר. בעוד שלושה ימים תיסגר מכירה פומבית שכוללת עבודה שלו מ-2004, במחיר התחלתי של 17 אלף דולר. העבודה, שנקראת "חיים דוממים, לימונים, תפוזים ושושנה, בעקבות פרנסיסקו דה זורברן", היא בעצם קולאז' ממגזינים, ובעיניי היא מהפחות מרשימות של מוניס, אבל זה לא אומר שאין מה ללמוד מהאמן הייחודי הזה.

medusamarinara

במדינה כמו שלנו, שבה נזרקים מדי יום טונות של זבל שהוא לא באמת זבל, אלא דברים שסתם נמאס לנו מהם, היה יכול להיות נחמד אם היו "מרכזי זבל" שבהם אנשים היו מניחים חפצים שהם כבר לא זקוקים להם על מנת שאחרים יוכלו לבוא ולקחת. הרי ידוע לכל שהזבל של האחד הוא האוצר של האחר, ושווה לתת לו הזדמנות. במקרים מסוימים האוצר הזה אפילו יכול להגיע למוזיאון, ולהימכר בעשרות אלפי דולרים. כל מה שצריך הוא שדמיון, יצירתיות, כשרון ומודעות סביבתית ייפגשו.

כשפסולת מתכת מקבלת חיים חדשים. מתי אצלנו? Vik Muniz' scrap metal

כשפסולת מתכת מקבלת חיים חדשים. מתי אצלנו? Vik Muniz' scrap metal

 

*לסדרה המלאה של היצורים מפסולת המתכת, לחצו כאן.

%d בלוגרים אהבו את זה: