ארכיון תג: כנסייה

מי מפחד מבוץ – טיול לשבת

כל נופי הגליל התחתון פרושים לפניכם. מסלול פסגת התבור / צילום: גלית חתן

בדרך כלל לא כותבים את זה בכתבות על טיולים. בכתבות האלה הכול זורם על מי מנוחות, נעים ומוצל, נופים נפלאים, פריחה נהדרת, זרימה בכל המובנים. מקסימום תהיה עלייה קצת קשה אבל לא ארוכה מדי. ואם כבר מישהו מודה שהוא מתנשף בדרך למעלה, הוא מייד מוסיף "אני סתם מקטר", וזה תמיד שווה את זה. אבל אני פה בשביל האמת.

לא מתווכחת אם זה שווה או לא, אבל לטייל בטבע יום-יומיים אחרי הגשם, במיוחד אם השמש לא הראתה את עצמה יותר מדי בזמן הזה, זו חוויה פחות זורמת בלשון המעטה. וזה בדיוק מה שקרה לנו בפסגת התבור. אם להגדיר את הטיול בשתי מילים: מסע דילוגים.

בין הבוץ הטובעני ליציאות של הפרות, חיפשנו קצת עשב להניח עליו את הרגליים ולו רק לרגע, עד הנקודה הבאה. במקום ללכת בקו ישר על דרך המלך, לאורך סימון השבילים השחור (ובחלק מהזמן – סימון שביל ישראל), זזנו ימינה ושמאלה, משטחי סלע הפכו לנו לחברים טובים, ועל הדרך גם פגשנו מאות פרחים צבעוניים יותר מקרוב ממה שחשבנו. טוב, אז אולי אני סתם מקטרת. אבל באמת שחזרנו עם טונות של בוץ בנעליים, והיינו צריכים לפרוש עיתונים כדי לא ללכלך את האוטו, וכל הניג'וס הזה (אם למישהו יש שיטות להתמודדות, אשמח לדעת).

כי הנופים, נו, ובכן, הם באמת היו נהדרים. הר תבור נמצא בגליל התחתון, ואולי הוא לא הכי גבוה בארץ, אפילו לא מתקרב, אבל הוא גבוה בערך ב-400 מטר מכל מה שנמצא סביבו –תופעה שנגרמה בעקבות לחצים טקטוניים – ולכן הוא מספק תצפיות על מרחבי הגליל התחתון שנדמים כמעט אינסופיים, ובהם שדות חקלאיים שנחרשו עיגולים-עיגולים.

כמעט כל המסלול עובר בתוך חורש, הכולל כמובן גם את אלון התבור / צילום: גלית חתן
פריחה במגוון צבעים ומינים ליוותה אותנו לכל אורך המסלול / צילום: גלית חתן

מתחילים את הטיול בכנסייה הפרנציסקנית שבפסגת ההר, שנקראת גם כנסיית ההשתנות. זו כנסייה מרשימה מאוד מאוד מבחוץ, וקצת פחות מזה מבפנים. יש לה שתי מרפסות תצפית, הימנית מספקת זוויות מעניינות יותר לצילום. מהכנסייה יוצאים לטיול שאורכו כ-2.5 ק"מ, ולמעשה מקיפים את ההר. בהתחלה צועדים בחזרה על כביש הגישה עד לשער האבן המרשים באב אל-הווה (שער הרוחות), שהוא למעשה שחזור של שער צלבני. עוד כמה מטרים קדימה, ואז פונים שמאלה ליד קיר האבן, אל המקום בו הטיול מתחיל באמת.

השביל עובר בתוך חורש הכולל עצי אורן ירושלים (אנחנו אף פעם לא באמת מתרחקים מהעיר הזו, תמיד מוצאים משהו שקשור אליה), חרוב, אלת המסטיק, אלה ארץ-ישראלית וגם אלון תבור (שנקרא על שם ההר). בין כל כמה עצים אפשר למצוא חלון של נוף, ומדי פעם לראות משמאל את הכנסייה. אחרי כק"מ מגיעים למעין קרחת יער מלאה צמחיה, שהיא מקום נהדר לפיקניקים – אנחנו ישבנו על משטחי סלע כדי לא להסתבך עם אדמה לחה מדי.

מבט על הכנסייה האורתודקוסית שבהר תבור – פחות מרשימה, ובעיקר פחות נגישה / צילום: גלית חתן

מייד אחר כך סימון שביל ישראל יורד כלפי מטה (ימינה), ואילו אנחנו ממשיכים עם השחור. בשלב הזה מתחילה תצפית לכיוון מזרח – הכנרת והגולן, וביום עם ראות טובה רואים גם את הרי הגליל והחרמון. לנו היה יום עם ראות ככה-ככה. באופן רשמי, אחרי כ-800 מטר מגיעים למפגש עם שביל ירוק, ושם בעצם נגמר השביל השחור. בוחרים במסלול הירוק השמאלי, שממשיך כ-500 מטר נוספים עד לכביש הגישה לכנסייה, ובדרך חולפים על פני שביל הכניסה לכנסייה האורתודוקסית ועל פני חורבות של מבני אבן.

באופן לא רשמי, כל העניין הזה של השביל השחור והירוק לא נראה לנו, והסימונים לא היו ברורים, אז בחרנו שביל לא מסומן שהוביל לגדר אבן בגובה בינוני. מישהו הציב שם גל אבנים שעליו ניתן לעמוד, לטפס על החומה, ולקפוץ לצד השני. אל דאגה, לא תהיו משיגי גבול: פשוט תגיעו לשביל הגישה לכנסייה האורתודוקסית, ומייד תראו את סימון שביל ישראל (שמתמזג עם הסימון הירוק), שאיתו מגיעים בחזרה לשער באב אל-הווה.

  • אחרי הטיול ירדנו עם הרכב למושבה כפר תבור, ושם אכלנו בבית הקפה הממש חמוד, קפדרציה. נכון, הוא היה יכול להיות בכל מקום אחר, אין בו משהו ייחודי למקום, בכל אופן לא אחד כזה שאנחנו זיהינו, אבל אחרי כמה ימים בצפון זה היה בדיוק מה שייחלנו לו. וכמובן, היה מאוד טעים.

לך לך למדבר

כמעט מדי בוקר אני חולפת על פני מושב אבן ספיר, בדרך החוצה מירושלים. כשהחלטנו לעבור לעיר הבירה אפילו חשבנו לגור שם. ראינו דירת קרקע-מרתף אחת שנמצאת מתחת לווילה (המושב על הר), אבל היו בה כמה דפקטים שהצביעו על כך שלא אדריכל תכנן את המבנה. זנחנו את הרעיון ואת המושב, אבל אנחנו בהחלט נהנים לזמזם "כוכב לבן ירד על אבן ספיר", יחד עם אהוד בנאי.

מה שלא ידענו, עד שקיבלתי את הספר "הכנסיות היפות בישראל" של דוד רפ, הוא שבקצה המושב נמצא מנזר יוחנן במדבר – והוא שווה ביקור. בספר ממוקם המנזר כאחרון מבין 50 מנזרים וכנסיות, אבל במציאות הוא מקדים כמה וכמה מהם באטרקטיביות (לפחות בהסתמך על אלה שביקרתי). הדרך אליו צרה ומתפתלת, אך משולטת היטב (רק אל תחפשו במושב שלטים עם שמות הרחובות שראיתם בגוגל, אין חיה כזו).

בסיום הדרך מחכה מגרש חנייה קטן. בפתח המנזר ניצב שלט המכריז כי הוא בבעלות הכנסייה הקתולית ובאי כוחה הפרנציסקאנים. והכי מעניין: הוא מוקף חורש, כלומר בניגוד לשמו, רחוק מלהיות מדבר במובן שאנו מכירים. כאן "מדבר" הוא במשמעות של "אתר פרישה מהחברה האנושית לשם התבוננות עצמית, למידה והתעלות רוחנית" (עמ' 280 בספר).

הביקור נחלק לשניים:

למעלה נמצא מנזר אלישבע (אימו של יוחנן), והוא הראשון שבו ביקרנו. כדי להגיע אליו נדרש טיפוס של 300 מטר על דרך אבנים. משמאל נשקפים הסטף וההרים שסביב לו, ומימין מערות קטנות חצובות בסלע וכלוב עם יונים לבנות שאולי יום אחד יביאו את השלום, וגם יונים ענקיות שנראות כמו הכלאה עם ברווזים (ועוד עופות).

(שביל הכניסה לכנסייה, אחרי כל הטיפוס)

(הכניסה, צריך להתכופף)

המסורת הנוצרית גורסת כי בתוך הכנסייה הקטנטנה, שהכניסה אליה מזכירה את הכניסה למנזר המצלבה, קבורה אלישבע. להגיד לכם שאני מאמינה לזה, נו, זה לא. אבל לא באתי להתווכח עם מסורות נוצריות. באתי לראות איך אחרים נושמים אוויר הרים צלול כיין, ולהרגיש טוסקנה בפנאן של אהוד בנאי.

בכנסיה, שיסודותיה ככל הנראה מימי הצלבנים, יש גומחה קטנה שנחפרה ברצפה, ומשני צידיה נרות ואיקונות. יש עוד כמה גומחות תמונות ואיקונות, וגם ספריה קטנה למי שרוצה להעמיק בכתבי הקודש בשפות שונות שהמשותף להן הוא שאינן עברית.

ממש בסמוך לכנסיה מתגוררות בנות קהילה רוחנית מהולנד שכנראה העדיפו להישאר בפנים ובשקט. הן מפעילות כמה חדרי התבודדות שמיועדים לאורחים, לא הייתם רוצים לנסות את זה. המנזר הוא באמת מקום מקסים לביקור, אבל רק בשעות היום.

למטה נמצא מנזר יוחנן. בציורי הקיר שבמסדרון הכניסה נראים משה, אליהו ויוחנן. משה מחזיק מעין לוח אבן ועליו כתוב "שמע ישראל" בעברית. בכלל, יש כאן כמה ציורי קיר ובהם מילים בעברית, אלמנט שאינו ברור לי – אולי אמור לסמל את הקשר החד בין הנצרות לאלוהים. למשל, בתוך הכנסייה עצמה, מאחורי הבמה, יש ציור של יוחנן מחזיק במגילה, ועליה כתוב פסוק המבשר על ייעודו של ישו: "הנה שה האלוהים הנושא חטאת העולם, ואני ראיתי ואעירה כי זה הוא בן האלוהים" (הבשורה על פי יוחנן א).

מתחת למנזר יש קומפלקס מקסים באמת. יורדים במדרגות האבן אל רחבה ובה בריכה עם מזרקה קטנה, דגים, פרחים, והמון גומחות עם תמונות של ישו וחבר מרעיו. רק דבר אחד לא ראינו בשום מקום: נזירים או נזירות. גם אם היינו רואים, לא בטוח שהיינו יודעים לזהות אותם כפרנציסקאנים. עד 2001 ישבו כאן נזירים יוונים-קתוליים, אולם הם גורשו מהמקום בצו בית משפט.

ההיילייט של הקומפלקס הוא כנסייה בתוך מערה, שניתן להתבונן בה דרך דלת רשת בלבד, שכן מפצירים במבקרים לא לפתוח אותה (עמדנו בפיתוי). המערה מוקדשת למקום שבו בילה יוחנן הצעיר לפני שיצא להטיף ולהטביל אנשים בירדן, לא הרחק מכפר הולדתו. היום יש פה פינת טבילה קדושה, שפתוחה רק בימים ספציפיים. על קיר המערה ישנו ציור קיור של יוחנן הפעוט ואימו (קרובת משפחת של מרים, אימו של ישו), המתבוננת אליו בדאגה. על פי המסורת הנוצרית, השניים ברחו מפני חייליו של הורדוס, ורגע לפני שנתפסו נפערה מערה ובה הסתתרו מפני מבקשי רעתם.

היום, כך נדמה, אף אחד כבר לא רודף פה אחרי אף אחד, אלא אם זה בלילות כשהמקום סגור. אם לא הייתי כל כך פחדנית, אולי הייתי נשארת שם לילה אחד, ומחכה לצאתם של הנזירים והנזירות. ההיעלמות שלהם מהשטח, והעובדה שלא ראינו אף כלי רכב (!) קצת חשודה בעיניי. אני כבר מדמיינת את הטקסים סטייל "שם הורד" וצוללת עמוק לתוך הדמיון.

שעות פתיחה: בקיץ, כל יום 8:00-18:00. בחורף, כל יום 8:00-16:00.

עוד תמונות:


פרפר נזירי

*

ברוכים הבאים לדלת סגורה

*

אני אוהבת דוגמאות על אבן. מימין אשכול ענבים ומשמאל שיבולת

*

נתחיל בתצפית קטנה

*

הדרך לכנסיית יוחנן

*

משה במסדרון בדרך לכנסייה

*

זה כנראה אליהו

*

בתוך הכנסייה

*

יוחנן בתוך הכנסיה עם הכתובת המכתירה את ישו כמיועד

*

ליד הציור של יוחנן, ובעוד מקומות רבים בכנסייה, נתלו זרי קוצים על צלבים

*

משקיפים מהכנסייה לסטף

*

יורדים במדרגות האבן אל המזרקה

*

יפה כאן, וגם הדגים נהנים

*

מעניין שאת כל הכתובות של הדמויות המקראיות הם כתבו בלי שגיאות

*

בתוך כנסיית אלישבע

*

התחלנו בפרפר ונסיים בפרפר

%d בלוגרים אהבו את זה: