ארכיון תג: ירושלים

לא קלה היא דרכנו

תגיע עד 60 מטר מתחת לפני האדמה. מנהרת הרכבת הקלה באזור פתח תקווה

צריך להודות על האמת: רק האל יודע מתי תהיה לתל אביב רכבת קלה. לוח הזמנים מדבר על השלמת הקו האדום עד 2020-21, והקווים הירוק והסגול – שעליהם יתחילו לעבוד בשנה הבאה – מתוכננים להסתיים עד 2024, אבל התחזית הזו נשמעת כמו מדע בדיוני. ואם להתבסס על ניסיון העבר, כלומר הרכבת הקלה של ירושלים, לחשוב שהכול יקרה בזמן, זה ממש חלום באספמיה.
אבל להסתקרן כבר מעכשיו – זה לגיטימי לגמרי. ולכן, לפני כמה שבועות שינענו את עצמנו לכיוון פתח תקווה (כן, כן) כדי לבחון מקרוב את העבודות על הקו האדום, ולשמוע מה בדיוק עומד להיות שם. כבונוס, קיבלנו משקפי מציאות רבודה, שדרכם למדנו איך זה ירגיש לנסוע ברכבת הקלה באזור תל אביב-יפו – בתמצית:  שדרות ירושלים ביפו יהיו כמו רחוב יפו בירושלים.
הפרויקט האדיר הזה כבר זכה ללא מעט ביקורת, כולל על הבחירות במיקומים, אבל כאמור אנחנו ביקשנו לבדוק מקרוב מה יש, ולא מה אין. "לא באנו לפתור את בעיית הפקקים. פקקים תמיד יהיו, אבל אנחנו חלופה למאה ה-21", הודיע לנו נציג הרכבת הקלה. "רכבת ישראל תזין את הרכבת הקלה, ו לקלה תהיה עדיפות על פני מכוניות ואוטובוסים". על העלויות נאמר כי מערכות ההכוונה לבדן מתומחרות ב-3 מיליארד שקל, וכי העלויות לקילומטר מתחת לקרקע הן פי 5  מקילומטר שרואה שמיים.

"לא באנו לפתור את בעיית הפקקים. פקקים תמיד יהיו, אבל אנחנו חלופה למאה ה-21". הכניסה למנהרות הרכבת הקלה

קוטר המנהרה הוא 6.5 מטר, וקצב התקדמות העבודה הוא 8-10 מטרים ביום

חלק מתוואי הרכבת הקלה יהיה על פני האדמה (זה הקטע ש'ראינו' ביפו), אבל חלקו במנהרה בעומק של 30 ו-60 מטר (!). בחלק שבו אנחנו ביקרנו, קוטר המנהרה הוא 6.5 מטר, וקצב התקדמות העבודה הוא 8-10 מטרים ביום. תזכורת: בקילומטר אחד יש 1,000 מטר. איך אומר שמעון פרנס: סבלנות היא הדרך הטובה מכולן.
העבודה מתבצעת באמצעות ארבע מכונות – שתיים סיניות, שתיים גרמניות. כל מכונה כזו עובדת רק תחת כבישים, לא בניינים, כי זה מסוכן. המקום היחיד שבו המכונה עובדת תחת מבנה הוא בית המכס – מבנה לשימור, שכיום משמש כמחסן אופניים גנובות של המשטרה. אם חלילה הוא ייהרס, זה כנראה יהיה פחות נורא לדעת הקברניטים. פרט מעניין הוא שכל אחת מהמכונות היא לשימוש חד פעמי (!). אין דבר כזה שימוש חוזר, אפשר רק לפרק אותן ולהשתמש בחלקים מסוימים או במערכות החשמל. הברזל הנותר הולך לגריטה.
בתוואי הקו האדום יש שלושה פירים, בכל פיר עובדות/יעבדו 2 או 4 מכונות. כל קילומטר תהיה תחנה, וכל 250 מטר – מנהרה מקשרת. התחנה הגדולה ביותר תהיה תחנת קרליבך, שנמצאת בעומק 60 מטר, ויש לה 2 ק"מ קירות. כששמעתי את זה מייד דמיינתי תחנת מטרו בפריז או בלונדון עם איזה בחור שמנגן בגיטרה ופסיפס אמנותי על הקירות, ומודעות על תערוכות חדשות שמתקיימות בדיוק עכשיו, ומייד חשתי קוסמופוליטית. אבל יש מצב שזו רק אני והפנטזיות שלי.

הסינים שמייצרים את הקרונות מייעדים אותם ל-700 איש, אבל בישראל קבעו שכל קרון יוכל להכיל עד 450 נוסעים

ואיך ייראו הקרונות? אורכו של קרון יגיע ל-35 מטר כפול 2 (כמו ברכבת הקלה בירושלים, שבה שני קרונות מחוברים זה לזה בלי יכולת לעבור ביניהם). הסינים שמייצרים את הקרונות מייעדים אותם ל-700 איש, אבל בישראל החליטו לתת לנו לנשום וקבעו שכל קרון יוכל להכיל עד 450 נוסעים.
לו הייתי תל אביבית, הייתי מחכה לרכבת הקלה מבטלת-הפקקים ומונעת-בעיות-החנייה, בכיליון עיניים. למעשה, גם ככה אני מחכה. מקווה רק שלא יצמחו לי יותר מדי שערות לבנות עד שזה יקרה.

מערכות ההכוונה לבדן מתומחרות ב-3 מיליארד שקל. צועדים לעבר המנהרה כדי להתרשם מעבודות הרכבת הקלה של גוש דן

לטייל עם הדגים

האקווריום של ירושלים. בינתיים רק בסיורים מודרכים ובהרשמה מראש

בסוף, אלה שעושות לי את זה הכי הרבה אלה המדוזות. תשכחו מהגדולות והמכוערות שאתם פוגשים בחופי הים התיכון. תחשבו על קטנות יותר, מיוחדות יותר, יפות ועדיין ארסיות. עם תאורה נכונה, מהפנטות ממש. בניגוד לפחד שהן משליטות על הרוחצים בים, כשהן באקווריום הן משרות רוגע של ממש. לצפות בהן ולא להאמין שזה אמיתי. זה החלק שבו רציתי לעצור את הסיור המודרך באקווריום החדש של ירושלים, ולהגיד לכולם שהם יכולים להמשיך בלעדיי.

כמובן שלאקווריום הירושלמי יש הרבה יותר מה להציע ממדוזות. עוד קודם להן, למשל, צעדנו במנהרה שקופה כשאנחנו מוקפים יצורים ימיים כביכול במרחק נגיעה – התכנון כל כך מוצלח, שלעתים קשה לדעת איפה מתחילה תקרת האקווריום. כן, זה לא מקורי ודומה מדי למנהרה באקווריום של ברצלונה, אבל יותר מוצלח בביצוע – אולי דווקא בגלל שאין פה מסוע, וצריך ללכת ברגל.

המתחם הענק הזה, שבימים אלה ניתן לבקר בו רק בסיורים מודרכים בהזמנה מראש כי הוא בתקופת הרצה, מתפרס על פני 7,000 מ"ר. הכניסה עוצבה בדומה לכניסה לגן החיות התנ"כי שלו שייך האקווריום, אולי כדי להדגיש את הקשר בין השניים, למרות שיש ביניהם מרחק פיזי של כ-2 ק"מ. בפנים מוצגים אלפי דגים ויצורים ימיים מ-20 מדינות ב-33 אקווריומים בגדלים שונים.

האקווריום של ירושלים. על פי הפרסומים, 100 מיליון שקל הושקעו בהקמתו

הכרישה המנומרת. מחכים שתתאקלם באקווריום הגדול

שמונה שנות תכנון ובנייה הושקעו באקווריום הזה, ולא פחות מ-100 מיליון שקל. הוא היחיד בעולם שעוסק בים התיכון ובים סוף, והמטרה העיקרית היא להביא למודעות הציבור את הצורך הדחוף בשמירה על הים ובהגנה על הדגים, האלמוגים, היונקים ובעלי החיים האחרים שבו. אל תוותרו על הסרט שמוקרן בנושא לקראת סוף הסיור.

קצת לפני או אחרי הסרט – מרוב דגים אתה כבר מתבלבל – לקחו אותנו לסיור "מאחורי הקלעים" כדי לראות ארבעה כרישים קטנים בבריכה אחת, ועוד כרישה מנומרת בבריכה אחרת (אותה כרישה שבתה את ליבי, במיוחד כשיצאה קצת מהמים לשאוף אוויר במסגרת סיבוב הדאווין שלה). סיפרו לנו שעוד כריש כבר נמצא בתהליך התאקלמות, ובקרוב יעבור לאקווריום הענק. במילים אחרות, המקום ממשיך להתפתח תוך כדי תנועה.

מדוזות מהפנטות באקווריום של ירושלים

מדוזות מהפנטות 2

לפני כחצי שנה הצהירו בגן החיות התנ"כי שמדובר ב"אקווריום הטוב ביותר במזרח התיכון". זה היה כשעוד חשבו שהוא ייפתח בחודש ביוני. בסופו של דבר, אפילו באוגוסט הוא היה עדיין סגור, והלכו כל ההכנסות של החופש הגדול. הסיבה: עשרות דגים נדירים, מספר מדוזות ושני כרישים פשוט מתו להם. מאז למדו, הפיקו לקחים, הביאו דגים וכרישים חדשים, ועשו הכול כדי לפתוח סוף סוף את המקום. לקהל לא נותר אלא לצלול פנימה, ולהחזיק אצבעות שהפעם זה יצליח להם.

מדד המחיר: כרגע, מה שהאקווריום מציע מספיק כדי להפוך את המחיר (40 שקל למבוגר) לשווה, למרות שהוא פחות מרשים מזה של ברצלונה או פריז, וגם אין פייט מספיק חזק למצפה התת ימי באילת – אולי למעט זה שירושלים יותר קרובה למרכז והגישה אליה יותר נוחה.

מדד החוויה: חזקה לחובבי הטבע, ההסברים בשלטים מעניינים ומעשירים, יש פעילויות מיוחדות לילדים ("להיכנס" לתוך אקווריומים דרך מנהרות קטנות). עם זאת, כיוון שהסיור מותאם לרוב להורים ולילדים, לא תמיד ההדרכה מספיק מעניינת, ואין כמעט דרך להימלט ממנה.

מדד התמונות: הצילומים שנותרו איתנו מהסיור הזה הם מאלפים, ושניים מהם הפכו לשומרי המסך בטלפון שלי.

מדד החשק: אני כבר מפנטזת על ביקור חוזר, בשאיפה שבפעם השנייה זה יהיה בסיור חופשי, בלי מדריך וקבוצה שצריך להיצמד אליהם.

חוויה חזקה לחובבי טבע, אבל פחות חזקה מזו שמציע האקווריום בברצלונה. הכניסה הפנימית לאקווריום הירושלמי

להיות תיירת בירושלים

ללילה אחד היינו פה תיירים 'על באמת'. כיכר ציון, ירושלים / צילום: גלית חתן

לפני כשבע שנים, כשעברתי מתל אביב לירושלים, החלטתי ביני לבין עצמי שאגיע אל העיר הזו כתיירת. בחרנו דירה שמזכירה במשהו דירת נופש, והתחלנו לנהל את החיים קצת אחרת משגרת הבית-עבודה-סופרמרקט-בנק-מספרה. ערכנו בדיקה מדוקדקת של כמעט כל אתרי התיירות, הפסטיבלים, מבני האדריכלות, המוזיאונים, בתי הקפה המעניינים והמסעדות השוות. כמעט בכל יום יצאנו לתור נקודה אחרת בעיר, בין אם זה סיור שכונות בקטמון הישנה, ביקור בקולנוע סמדר, אמנות במוזיאון ישראל או קניות בשוק מחנה יהודה. עשינו הכול כדי לייצר את התחושה שאנחנו לא באמת גרים בתוך כל הכובד של בירת ישראל. השתמשנו בסקרנות שלנו כדי להפתיע את עצמנו פעם אחר פעם – מה שלא רק שימח אותנו, אלא גם עזר להתגבר על הפרידה מתל אביב. עם השנים הרחבנו את תחומי הפעילות והטיולים שלנו גם מחוץ לירושלים, אבל העיקרון נותר אותו עיקרון.

עד היום אני לא מגדירה את עצמי כירושלמית, אלא כאחת שגרה בירושלים. כלומר, עדיין מתבוננת בה מהצד. זו הסיבה שהיה לנו מאוד נחמד כשהזמינו אותנו להתארח במלון הראשון בישראל של המותג הבינלאומי ibis ממש בלב העיר – הרגשנו גושפנקא למעמד שארגנו לעצמנו, וללילה אחד היינו פה תיירים 'על באמת'.

היתרון הגדול של המלון הזה הוא המיקום שלו. לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. ממש במרכז העיר, פחות מדקה הליכה לכיכר ציון, מדרחוב בן יהודה ומדרחוב נחלת שבעה. ברחוב יפו הסמוך עוברת הרכבת הקלה, ויש לה תחנה קרובה יחסית. אבל האמת היא שמי שאינו עצלן, יוכל ללכת מכאן ברגל – גם לשוק מחנה יהודה, וגם לשער יפו ומגדל דוד. בתור תיירת מקצועית בירושלים, אני יכולה לומר בפה מלא: קשה למצוא מיקום מוצלח מזה.

הלובי של מלון IBIS / צילום: גלית חתן

פינה בחדר האוכל של המלון, מבט מהלובי שמעליו / צילום: גלית חתן

המלון, שנפתח בתחילת נובמבר, כולל 124 חדרים ומתאפיין בעיצוב קליל ואורבני בגווני שחור, לבן, אדום ואפור-טורקיזי (על הצבע האחרון אפשר להתווכח שעה). אהבתי את זה שהחללים הציבוריים עוצבו כהמשך טבעי לחדרים – חדר האוכל, הלובי וגם בר המלון, שבו יש מדי יום ב-18:00הפי האואר של משקאות וחטיפים על חשבון הבית. אם לשפוט לפי הביקור שלנו, התיירים מחו"ל חיבבו את הרעיון הזה. בכלל, בליל השפות במלון הוא מסוג הדברים שעוזרים להפוך את הביקור לקוסמופוליטי יותר, והוא גם מחזק את התחושה שממילא קיימת בירושלים, כאילו אתם בחו"ל.

חדר סטנדרטי ב-IBIS. המנורות שמעל המיטה קרצו לי / צילום: יחצ

החדר שקיבלנו היה פשוט ונוח, הוכחה שעם קצת מחשבה אפשר להגיע לעיצוב טוב גם בלי לשפוך מיליונים. חשוב להגיד גם שהחלונות אטומים לגמרי לרעש, עניין חשוב במיקום כזה. מה הייתי לוקחת מהחדר הביתה (רעיונית בלבד, כמובן)? את מנורות הקריאה שתלויות מעל המיטה, ואולי גם את המראה עם התאורה שנמצאת בחדר האמבטיה. מה היה חסר לי? מרכך שיער וקרם גוף היו יכולים לתת תחושה יותר טובה. ומה היה כיף? שאת פנינו קיבלו עם בקבוק מים גדול (!), שוקולדים ופירות. בחיי שזו הדרך הטובה ביותר לפתוח חופשה.

חידוש מהחודש האחרון: בנייני רחוב יפו, הסמוך למלון, מוארים במגוון דרכים / צילום: גלית חתן

חידוש מהחודש האחרון: בנייני רחוב יפו, הסמוך למלון, מוארים במגוון דרכים / צילום: גלית חתן

חידוש מהחודש האחרון: בנייני רחוב יפו, הסמוך למלון, מוארים במגוון דרכים / צילום: גלית חתן

ההמלצה שלי למי שמגיע למלון בזמן הקרוב היא לצאת החוצה רגע אחרי שהחושך יורד, עטופים היטב כמובן, ולעשות סיור ברחוב יפו – ממש לאחרונה החלו להאיר בתאורה מיוחדת את כל המבנים היפים של הרחוב, ושוב, סליחה על הבנאליות, תרגישו שאתם באירופה (כאמור, כולל הקור המקפיא, אבל יש מספיק חנויות ברחוב שמוכרות צעיפים, מחממי צוואר וכובעי צמר במחירים שפויים). אחר כך אפשר לקפוץ לאחת המסעדות בסביבה, בין אם זה בנחלת שבעה או בסמטת פיינגולד החמודה. אנחנו בחרנו במסעדת 'זוני' שאמנם אינה זולה, אבל מספקת את החוויה האיכותית ביותר באזור. 'תמול שלשום' היא אופציה למי שמחפש מוסד ירושלמי אמיתי, לחובבי המתוק מחכה 'קפה קדוש' (אם זה בחמישי, תזמינו מקום מראש), ולמי שמחפש פאבים – מייק'ס פלייס, אוקונל וז'בוטינסקי. כל ההמלצות האלה מצריכות רק זוג רגליים טובות. אין צורך להזיז את הרכב. והאמת, גם לא כדאי: מרכז ירושלים סובל מבעיות חנייה קשות לא פחות מאלה שיש בתל אביב.

ארוחת בוקר עשירה, עם מבחר גבינות איכותיות / צילום: יעל הרמן, יחצ

המשכיות עיצובית בין החללים הציבוריים לחדרי האורחים. חדר האוכל של המלון / צילום: הבנזוג

למחרת בבוקר אתם מסודרים עם הארוחה של המלון, שכוללת מבחר גבינות מרשים (כלומר זו ארוחה עשירה, אבל הגבינות הן אלה שקנו אותי). מלבד ארוחת הבוקר ה"רגילה" יש גם ארוחת בוקר קלילה יותר, שכוללת עוגות, עוגיות ושתייה חמה למשכימי קום בין השעות 4:00-6:30, ולאלה שאכלו מוקדם ואז נהיו רעבים שוב, יש את אותו הדבר בשעות 10:00-12:00. כדי לשרוף קצת קלוריות, אפשר ללכת – ברגל! – למוזיאון יהדות איטליה או למוזיאון המוזיקה, ואם זו שבת, פשוט לטייל בעיר העתיקה. אנחנו נסענו לבדוק את האקווריום החדש שליד גן החיות התנ"כי – תיירים או לא תיירים ?!? – אבל זה כבר עניין לפוסט אחר. יאללה, חוזרים לשגרה.

גרפיטי ירושלמי במדרחוב בן יהודה הסמוך למלון / צילום: גלית חתן

*במהלך השנה הקרובה אמור להיפתח מלון נוסף של ibis בלב מדרחוב בן יהודה הסמוך, ובשנים שלאחר מכן ייפתחו שני מלונות גדולים בהרבה (ולפיכך פחות אינטימיים) בתל אביב.

%d בלוגרים אהבו את זה: