ארכיון תג: ירושלים

ולנו יש פלאפל

לגלות את הישראלים בדרך הקשה. פלאפל עם חריף, מישל קישקה, הוצאת מודן

להיות עולה חדש בישראל זו חוויה שאני לא מכירה מגוף ראשון, אבל השאלה "איך זה מרגיש" תמיד סיקרנה ועניינה אותי. איך אנחנו נראים מבחוץ, איך אנחנו מתנהגים, ומה מגלה מי שפוגש אותנו לראשונה? על השאלות האלה ואף יותר עונה מישל קישקה ברומן הגרפי שלו, "פלאפל עם חריף". כמי שעלה לארץ לבד מליאז' הבלגית בתחילת שנות ה70, עוד לפני שמלאו לו 20, הוא נאלץ ללמוד כמעט הכול על בשרו (נראה שקיבל מעט מדי עצות מטרימות), ולגלות מי אנחנו בדרך הקשה. דרך התיאורים והאיורים בספר גם הקוראים הישראלים מגלים משהו על עצמם, ולא תמיד זה קל.


את הספר שמרתי לי ליום כיפור – והוא העביר לי שעה מענגת ומשעשעת (אחי ואמי קראו אותו אחריי ונהנו גם הם), למעט עמוד או שניים של עצב שהוא חלק בלתי נפרד מהישראליות. בתור מי שסבה וסבתה ז"ל גרו בקיבוץ, הזדהיתי עם הגילוי של ברז הסודה בחדר האוכל; וגם עם חוסר ההיגיון בכך שאמנים נחשבים שם לפרזיטים ולכן חייבים לעבוד בעוד משהו. כמי שחיה בערי חוף במשך עשרות שנים, הבנתי מדוע העובדה שבתל אביב כל בתי העסק סגורים בשבת הרתיעה אותו מעט, עד שגילה שכולם פשוט נמצאים בים.

עמדות פוליטיות מחוץ למיינסטרים המתלהם. מתוך הספר "פלאפל עם חריף", מישל קישקה, הוצאת מודן

בהמשך התקבל קישקה לבית הספר הגבוה לאמנות בצלאל, וכך בעצם הפך לירושלמי – למעשה מאז ועד היום הוא כזה. כמי שהכירה את ירושלים בתקופת הצבא, ועכשיו סוגרת תשע שנים בעיר, בעצם גם אני מתבוננת בה בעין חיצונית, ולכן יכולתי להזדהות לעתים עם המבט של קישקה על הדמויות והמקומות בה – אף על פי שזה לא ספר על ירושלים. בקיצור, לקרוא על הישראליות זה מאוד ישראלי. העניין הוא שיצאה גם גרסה בצרפתית, ואני סקרנית לדעת איך זה נקרא בעיניים זרות.

קישקה הוא מאייר מוכשר מאוד, והוא גם יודע לספר סיפור, כפי שהוכח בספרו האישי הקודם, "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא". הוא גם לא פוחד להביע עמדות פוליטיות מחוץ למיינסטרים המתלהם, עניין לא נפוץ בשנים האחרונות – בטח לא אם אתה ירושלמי. במובן מסוים, זה נותן תקווה שעוד לא הפכנו לדעה שטוחה אחת. ובנוסף: שיש מקום לרומנים גרפיים גם בישראל.

לא יכבו את האור בקצה

קרקס האור של גייג' דיזיין, גרמניה. פסטיבל האור בירושלים / צילום: גלית חתן

מאז שנבחר לירושלים ראש עיר חדש, ניצב סימן שאלה גדול מעל אירועי התרבות בעיר. ניר ברקת חולל מהפכה של ממש בתחום הזה, וקשה היה לדעת מה יחשוב משה ליאון על המורשת של קודמו בתפקיד. בינתיים נראה כי המצב הוא כזה: ליאון אמנם לא הציג שום דבר מקורי משל עצמו, שום פסטיבל או אירוע מכונן, ומצד שני, גם לא מנע מהמסורת להמשיך. מה שהיה הוא שיהיה. בינתיים.

כחלק מזה, מתקיים גם השנה, כמדי חודש יוני, פסטיבל האור בירושלים (עד ה-4 ביולי, כולל). זהו מיזם מקסים, ששם את עיר הבירה שלנו על המפה העולמית, כאחת מהערים שעושות שימוש נכון בהיסטוריה שלהן על מנת לחבר אותה להווה ולעידן החדש בו אנו חיים.

נספג באור, גלי מאי לוקאס, בריטניה / צילום: גלית חתן

הדוגמה הטובה ביותר לכך היא העבודה "נספג באור" של גלי מאי לוקאס (בריטניה), שלמען האמת כבר ראינו באמסטרדם בדצמבר האחרון, ועדיין היא חזקה מספיק כדי לדבר עליה שוב: שלושה אנשים יושבים על ספסל, שניים הם אפילו זוג או חברים ממש טובים, וכולם עם הראש בתוך הטלפון. אף אחד אפילו לא מלכסן מבט אל מי שנמצא לצדו. הגוף נוכח כאן איתנו, אבל הנפש והמוח נמצאים אי שם במרחב הדיגיטלי.

על קטע החומה הארוך שבין כיכר צה"ל לשער יפו הוקרן סרטון ארוך ממש, מלווה במוזיקה דרמטית,קצבית, משתנה. רוב האנשים פשוט צועדים ליד החומה, ומפספסים את כל העניין: אי אפשר להתרשם מהמיצג אם לא מתיישבים על הגדר הרחבה ממול, ומתמסרים לעבודת התלת ממד המרשימה "להפיץ את האור". מדובר בעבודות של כמה VJ, שזה כמו דיג'יי רק שבנוסף למוזיקה הבן אדם יוצר גם עבודה ויזואלית שמוקרנת במקביל. כאמור, אם מחליטים להתמסר, נוצרת "מסיבה" רב-חושית.

יש בפסטיבל גם כמה עבודות פחות מקוריות, או פחות מלהיבות, ועדיין – מדובר בריכוז של יצירתיות שמעניין לבחון אותה, ובעיקר כדאי ליהנות ממנה (כלומר: להשאיר את כל מטעני הציניות בבית, כמו גם את הביקורת הפוליטית). יש גם המון מופעי רחוב שנחמד להיעצר מולם לכמה דקות, ומכיוון שהחופש הגדול בדיוק מתחיל – אפשר היה לראות משפחות שלמות שזה בדיוק מה שהן עושות: מסתובבות, צופות, מאזינות, וכמובן – מצטלמות. צריך להודות על האמת: בינתיים ראינו רק כרבע מהעבודות, אבל אנחנו בהחלט מתכוונים לשוב. במדינת ישראל יש די הרבה חושך, לא יזיק לנו ליהנות מקצת אור.

אינפלקטורה, אלכסנדר חייצקי ומיגרן אנדריסיאן, ישראל / צילום: גלית חתן
הלבן הגדול, ניב שפרן, ישראל / צילום: גלית חתן
עמודי אור קולנועיים יוצרים מסך אחד גדול שמציג ממרחק תמונה גדולה. שביל אור, VS, ישראל / צילום: גלית חתן
פרו מתוך העבודה פריזמטיקה, מונטריאול, קנדה / צילום: גלית חתן
להירגע ולהשתחרר, סטודיו קימאטיקה, בריטניה / צילום: גלית חתן

אם תרצו זו לגמרי אגדה

חיוך מיידי. יאנה אילייבה, בולגריה

קורה לי לא פעם, אולי גם לכם, שאני עוברת ליד יצירת אמנות, מעיפה מבט וממשיכה הלאה אל הדבר הבא ש'קורא' לי. בעולם כמו שלנו, שהוא עמוס בגירויים ובהצעות, אנחנו צריכים לבחור על מה אנחנו מתעכבים – ולא תמיד אני בוחרת נכון. קחו למשל את רביעיית הציורים של ילנה ירומין – ארבע סצנות מאגם הברבורים. ראיתי, המשכתי, בחנתי ציורים אחרים, ואז פגשתי אותה, ויחד חזרנו אל הרקדנית "שלה".

ירומין הסבירה לי שאדגר דגה צייר בלרינות חלשות, אבל להיות בלרינה זה עוצמה, זה משהו שמצריך הרבה כוח ושרירים – וזה מה שהיא ניסתה להעביר בציור. פתאום, אחרי שהיא אמרה את זה – הבנתי. את הרביעייה הזו היא ציירה במשך כמה חודשים. למה קוורטט? הרגש קובע. לפעמים היא מציירת שני ציורים בסדרה, ולפעמים שמונה. "ציור זה כמו תרפיה בשבילי", אמרה, "במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים".

"ציור זה כמו תרפיה בשבילי. במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים". ילנה ירומין, אגם הברבורים

העבודות של ירומין מוצגות במסגרת התערוכה "אגדות" שאצרה נעמי עשת רוזנצויג במרכז שרובר לתרבות בירושלים (יס פלאנט, הקומה העליונה). זהו אוסף עבודות של 25 אמנים מישראל ומאירופה (בולגריה, גאורגיה, פולין, פינלנד, סלובניה ושוויץ), שאמנם צוירו בטכניקות וסגנונות ציור שונים, אך כולן קשורות בצורה זו אחרת לעולם לעולם המופלא שלא באמת קיים, ולמרות זאת אנחנו מאפשרים לו להקסים אותנו. אם אתם מחפשים חוויה מעניינת לחול המועד – הרי לכם. וגם עוד שבועיים אחרי תוכלו ליהנות ממנה.

כמעט כל אמן מציג יותר מעבודה אחת. יש שם עבודות שמציעות פרשנות לאגדות ילדים מפורסמות (עמי ותמי, כיפה אדומה, בת הים הקטנה, אליס בארץ הפלאות), סיפורים מהתנ"ך לצד סיפורי אלף לילה ולילה, אגדות עם דרוזיות לצד פיות, יערות קסומים וחדי קרן, ונופים מגוונים מאוד – כולל ירושלים עצמה.

הכול מצויר באמצעות מכחול שהיא מחזיקה בפה. שר הטבעות, נטע גנור

ויש גם ציור קטן של נטע גנור (כלומר יש לה כמה ציורים, אני נמשכתי לאחד) שהזכיר לי את שר הטבעות עוד לפני שהסתכלתי מה שמו באמת. הציור הזה הוא כמו הזמנה למסע בין ההרים עד ליעד המיוחל, אבל מה שהוא לא חושף זה את האופן שבו הוא צויר: עם מכחול בפה. נטע, 39, משותקת בארבע גפיים בעקבות תופעה נוירולוגית שנקראת שבץ של חוט השדרה, והתרחשה אצלה כשהייתה בת 15 בלבד. מאז 2003 היא חברה בארון אמני הציור בפה או ברגל.

היא עובדת על כל ציור שלה, ורובם מן הסתם לא גדולים, בין 15 ל-50 שעות, מה שמצריך המון סבלנות ומיומנות. בדרך כלל היום שבו היא מציירת הוא שישי, שמונה שעות שהן זמן השקט שלה, היא סיפרה לי. זה כמובן העלה אצלי את השאלה, כמה זמן אפשר לעבודה ככה. "פעם ניסיתי תשע שעות, וזה ממש כאב בשיניים. מאז אני יודעת מה הגבול שלי", אמרה בחיוך.

במבט ראשון ומהיר, שכאמור מאפיין את רובנו בימים אלה, התערוכה נראית קטנה. אבל כשמקדישים תשומת לב, כל ציור הוא עולם ומלואו. העבודות של יאנה אילייבה מבולגריה גרמו לי מייד לחייך, וכך גם העבודות של ליאת אולריך גבע (אחת מהן הזכירה לי את הדמויות של בוטרו). בת הים של אלה גוטנברג נראתה לי קולית להפליא, ולכן גם הצטלמתי לידה וליד ציוריה הנוספים של גוטנברג. ואל תפספסו גם את 'כבשים בנוף' של דניאלה פורת, שלמרבה ההפתעה הוא הציור הנאיבי הראשון שלה.

בת הים הקולית של אלה גוטנברג

התערוכה מתקיימת עד 12 במאי 2019 /// ימים ושעות פתיחה: כל ימות השבוע, 10:00-23:00

%d בלוגרים אהבו את זה: