ארכיון תג: יפו

צעצוע של סיפור

(מטוס קוקה קולה של יוסי וויס)

בתור ילדה שיחקתי שעות עם הברבי שלי, שלבשה בגדי בוקרים במקום שמלות מפונפנות. לא זוכרת מי בחר אותה עבורי, אבל אין ספק ששם התחילה להתפתח התודעה הפמיניסטית שהובילה אותי לחטיבה במגדר של אוניברסיטת תל אביב (היום מגדר זה כבר חוג שלם, אז זה היה התחלתי וניסיוני ומלהיב). הברבי הזו ויתר הבובות שרדו איתי תקופה מוגבלת. בניגוד לבחורות שאוהבות בובות פרווה גם בגיל 30, אני עם הצעצועים סיימתי עוד בזמן בית הספר היסודי, והמשכתי הלאה, לעבר משחקי הקופסה והקלפים (מי יתנני עכשיו RACE או רביעיות בעלי חיים. הרבה יותר כיף ממשחקי מחשב או סלולרי).

ובכל זאת, בהגיעי למוזיאון יפו, שם מוצגת טוי סייקל – תערוכה קטנה וחמודה המוקדשת לצעצועים מחומרים ממוחזרים – נהניתי מאוד. הדבר הראשון שבולט לעין המבקר אלה הצעצועים שהכין אמן המיחזור יוסי וויס מפסולת מפעלים ומוצרי צריכה כמו פחיות שתייה, רכיבים אלקטרוניים, קופסאות תה וכן הלאה. במקרים רבים זה נראה קצת כמו פרסומת, אבל קשה שלא להתלהב בכל זאת.

(היצורים של היילי קנדל)

מבחינתי היצורים החמודים ביותר הם אלה שיצרה האמנית היילי קנדל – הרכבה של חומרים ממוחזרים שונים שעברו טרנספורמציה. אם הם לא היו עולים 1,540 שקל (לאחד), אלא מחיר שפוי יותר, בוודאות הייתי קונה. אחרי היצורים של קנדל ראינו פרויקטים שיצרו בוגרים וסטודנטים משנקר ומהמכון הטכנולוגי חולון – הם יצרו קונספטים ייחודיים לצעצועים, שחלקם יכולים לעבור לשלב הפיתוח, וחלקם צריכים להישאר בין כותלי בית הספר.

(אני בין הפקקים לכפכפים הממוחזרים שהפכו לפיל)

המוזיאון מורכב מסדרה של חללים מקושתים, צבועים לבן – וזו חוויה נהדרת להסתובב ביניהם. על קיר אחד גדול מופיע פורטרט פקקי הבקבוקים של אוסי פרי חדש, שכמוהו ראינו על גג בדרום תל אביב ב"בתים מפנים", ובסמוך לו נמצא המיזם החברתי הבינלאומי Ocean Sole, שמציג פסלי בעלי חיים העשויים מכפכפים משומשים שנפלטו מהים לחוף. לבעלי הסבלנות יש גם סרטון שמלווה את העבודה, עוד משלב איסוף הכפכפים בחופים ועד למפעל בקניה.

לסיכום נעמדנו מול אמנות ה-X-ray של האמנים ניק ויסי מאנגליה וסאטרה שטולקה (Satre Stuelke) מארה"ב. השניים לקחו צעצועים והעבירו אותם סריקת רנטגן באמצעות מכשירים מתקדמים, מה שמאפשר התבוננות מחדש על חפצי הילדות שלנו. כדאי להרחיק ילדים מההתבוננות הזו, כיוון שהם נראים הרבה פחות מזמינים, מאכזבים במובן המשחקי, ואולי אפילו מפחידים. אבל מבחינה אמנותית, העובדה שמדובר בדימוי מטריד דווקא אומרת משהו טוב. ולכן: שווה צפייה.

האם התערוכה הזו מתאימה יותר לילדים או יותר להורים שלהם? זו שאלה שהתחבטתי בה לאורך הביקור, ועד עכשיו לא הגעתי למסקנה. מצד אחד, יש בילדים התלהבות כנה: אם משהו נראה להם מעניין, הם לא יהססו לומר זאת או להראות זאת. מצד שני, הם לא יכולים לשחק עם הצעצועים המוצגים, והם גם לא מבינים כל מיני רבדים של המוצגים. ואולי ילדים מבינים היום הרבה יותר ממה שאני חושבת. אחרי הכול, הם שולטים בענייני מיחזור ואקולוגיה, ואילו בדורנו אפילו המורים לא כל כך ידעו מה זה.

התערוכה מוצגת עד ה-31 בדצמבר.

(משפחת העכברים של נטע לי זפרן. מזכירה לי את הדמויות במאוס של ארט ספיגלמן)

התחנה הבאה

בשבוע שעבר קיימנו את הביקור הרשמי הראשון במתחם התחנה החדש של ירושלים, לא רחוק מתיאטרון החאן. כבר היינו שם שבוע קודם לכן, כשאכלנו ב"אדום" אחרי הצגה, ועברנו שם בשבת אחרי סיור מנזרים של יד בן צבי, אבל החלטנו שלמקום מגיעה תשומת לב מיוחדת ולא רק "הצצה על הדרך".

בחרתי להגיע לתחנה ביום שבו ברחבה המרכזית פועלים דוכני אמנים, משום שסברתי שלתחנה בפני עצמה עדיין אין הרבה מה להציע. לעומתי, הבנזוג סבור שהדוכנים האלה לא היוו יותר ממטרד רעשני (מבחינת רעש בעיניים, לא באוזניים), משתי סיבות. הראשונה, הם מפריעים לניקיון העיצובי של המקום, ולא משתלבים בו בהרמוניה. השנייה, רבים מהם פעילים גם במדרחוב שץ בימי שישי או באזור המושבה הגרמנית, ולכן אין שום יתרון בנוכחות שלהם בתחנה. אני לא מסכימה איתו בשני הפרמטרים: ראשית, לדעתי הדוכנים מוסיפים לאנרגיות של המתחם, ושנית, זה נחמד שלא צריך לחכות עד יום שישי כדי לפגוש בהם, אלא שיש עוד הזדמנויות באמצע השבוע.

באופן ספציפי, הפעם לא מצאתי שום דבר להשקיע בו את כספי. לעומת זאת, כן הרווחנו שיחה נחמדה עם אדם שמוכר את הציורים של אשתו – היא מציירת בעיקר בנחלאות, כך שהיה נחמד לזהות את המבנים שבציורים. חוץ מזה היו לטעמי קצת יותר מדי דוכני תכשיטים, אבל מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שלהם, אפשר להניח שדברים עוד ישתנו.

אחרי סיבוב הדוכנים, עלינו על הגג והשקפנו 360 מעלות על העיר. זו חוויה שמומלצת לתיירים שמגיעים מחוץ לעיר – אפשר לצפות על כמה מקומות בעלי אדריכלות מעניינת וסיפורים מעניינים, כמו ימקא, מנזר סנט ברתלומאו, כנסיית דורמציון, כנסיית ואכסניית סנט אנרוז וכן הלאה.

אחרי תקתוק המצלמות ירדנו למטה, ונכנסנו לתערוכה על רכבת ירושלים, שכוללת גם קצת מידע על רכבת ישראל. המידע היה מעניין מאוד – לא היה פה קל בתחילת המאה ה-20 – וכך גם הסרטון שבסיום התערוכה. מכיוון שההיסטוריה של המקום בהחלט מעניינת אותי, קראתי גם חלק מהשלטים הניצבים לכל אורך הרציף (כלומר הרציף לשעבר), והתבוננתי בתמונות המופיעות עליהם. אך האם בביקור הבא יהיה לי עוד מה לראות?

כאן אנחנו מגיעים לשאלת האטרקטיביות של התחנה. האם יש טעם לבוא לבקר שוב, ולשם מה? אולי כדי לשבת ב"אדום", או לבדוק את הmזנון (שלא פתוח בשבת). אבל מעבר לזה, עדיין חסרים עוד חנויות ובתי קפה. חברה מהעבודה הזכירה לי שגם מתחם התחנה ביפו-נווה צדק התחיל בצליעה קלה. אבל שם היו יותר מוקדי משיכה כבר מהיום הראשון, ויותר מזה – מכיוון שאנשי התחנה ביפו הם היזמים של התחנה בירושלים, היתה להם אפשרות להפיק לקחים וללמוד מטעויות. כחלוצים בתחומם הייתה להם הזכות לטעות, אבל מה התירוץ עכשיו?

אולי אני קצת קשוחה, וצריכה לתת למקום 100 ימי חסד. נכון לעכשיו, הסיבה היחידה להגיע לשם שוב היא לקבלת שבת (מדי שישי ב-17:00), או אולי אם תיפתח תערוכת אמנות מעניינת. התחושה שלי היא שמרוב גאווה על כך שהמקום פתוח בשבתות, הזניחו קצת את הסיבות לבוא לשם באותן שבתות. מבחוץ המקום נראה מדהים, עכשיו צריך להמשיך ולהשקיע בתוכן.

עוד קצת תמונות:

בקומת התצפית

*

מידע היסטורי מרתק

*

תערוכת הרכבות

*

ביציאה מהתערוכה

*

ערב יורד על הדוכנים

*

האם אני? כנראה שעדיין לא

יפת והעיר שלא מתעייפת (3)

כמעט בכל פעם שביקרתי ביפו העתיקה חלפתי על פני המוזיאון של אילנה גור, אך לא נכנסתי בשעריו. לפעמים בגלל שהיה סגור, לפעמים בגלל שלא התחשק לי להמר עם התשלום – לא ידעתי מה אמצא שם, במוזיאון של האישה החמושה במשקפי שמש. תמיד יש הרבה מה לראות ומה לעשות בעיר העתיקה (כבר ביקרתם בגלריה של פרנק מייזלר?), גם מבלי להיכנס למוזיאון כלשהו.

אבל יום אחד בקיץ הנוכחי, נפל דבר. החלטנו לחדור פנימה, ולגלות מה מסתתר בשלוש הקומות (ואולי ארבע?) של המבנה היפה המשקיף אל הים התיכון. מדובר בבניין שתוכנן ונבנה לפני 260 שנה כדי לשכן עולי רגל יהודים שהגיעו לנמל יפו, לפני שהמשיכו בדרכם לירושלים. אפשר לקרוא לו "החאן היהודי הראשון". הוא מתאפיין בכותלי אבן מאסיביים, בקשתות ובמרפסות – פרי שיחזור, שיפוץ והשקעה של כ-3 מיליון דולר, על מנת להשיב לו את תפארתו.

המוזיאון הוא גם ביתה של גור בת ה-77, והוא נפתח לציבור ב-1995. עד היום, כך מספרים ביקרו בו למעלה מחצי מיליון איש. לפי מה שראינו בביקור שלנו, יש אפשרות לסיורים מודרכים, אבל נראה לי שהכי כיף זה לטייל לבד בין 300 העבודות – פסלים של גור לצד אוספים שלה מרחבי העולם, ועבודות של אמנים אחרים (הרטייה של משה דיין שעשה בנו אודי דיין, פסל כבשה של מנשה קדישמן).

אתה לא יודע מה תמצא באיזו קומה ובאיזה חדר. זה כמו ללכת בתוך אגדה, ולהתמכר לה לגמרי. לצאת לשאוף קצת את האוויר של הים, ולחזור בחזרה. פתאום אתה מוצא את עצמך בחדר אמבטיה בקצה האולם הנוצרי הקטן, ומנסה להבין למה התכוונה המשוררת. כלומר הפסלת. האם זה קשור לכך שבמפלס התחתון של המוזיאון נחשף מבנה ששימש לתעשיית התמרוקים והסבון ביפו?

יכול להיות שגור הכי גאה בכיסאות המיוחדים שלה, ייתכן כי היתה רוצה לתת מקום גם לתכשיטים, ואולי היא בכלל רוצה שנדע שהיצירות שלה נמכרות בארה"ב. הדברים האלו לא מאוד מרשימים אותי. מה שמרשים אצל גור הוא היותה פורצת דרך: במקומות שנשים לא הגיעו אליהם, היא דרכה ראשונה. והיא עשתה את זה עם אותנטיות, לא עם התייפייפות.

 

מוזיאון אילנה גור, סמטת מזל דגים 4, יפו העתיקה. טלפון: 03-6837676

ועכשיו, לתמונות:

ברוכים הבאים

*

 

שולחן נזירים יווניים, שהובא – כמה לא מפתיע – ממנזר ביוון. הפסלים שעליו מייצגים את "הבוקר שאחרי, בסימן המוות כהמשך לחיים". אני מודה: לא ממש הבנתי מה זה אומר

 *

הפריטים באוסף האפריקאי "מסמלים את הקשר העובר כחוט השני בין החיים לאמנות"

 *

קריפי

*

נחמד פה בחדר האמבטיה, אבל האם זה באמת קשור למוזיאון? הסבון מרמז שכן, ועדיין…

*

איך הולך השיר? חתולים פורחים וציפורים אין ספור?

*

שלום רב לך ציפור נחמדת

*

משה דיין על פי אודי דיין

*

זרימת מים זה משהו חשוב לפי הפנג שווי, לא?

*

אאל"ט, זה היה בדרך לשירותים

*

הכלב המאיים באולם האבירים

 *

לבד על הגג, שבתות וחגים

 *

למה להגיד לבד? כבשים זה לא נחשב?

%d בלוגרים אהבו את זה: