ארכיון תג: ימקא

חג נולד

מבנה במושבה הגרמנית בחיפה, מואר לכבוד כריסטמס 2015

מבנה במושבה הגרמנית בחיפה, מואר לכבוד כריסמס 2015

מבנה ימק"א בירושלים, מואר לכבוד כריסטמס 2015

מבנה ימק"א בירושלים, מואר לכבוד כריסמס 2015

כריסמס הוא לא החג שלנו, אבל תמיד הסתקרנתי. איכשהו הסרטים ההוליוודיים הצליחו להציג אותו כחג נחשק, בעל אסתטיקה מופלאה ומתנות לרוב. הרחובות המקושטים עוררו בי קנאה מסוימת. ואז הייתי בניו יורק אחרי אסון התאומים, ולמרות שעוד לא היה דצמבר, כל העיר הייתה מקושטת ועם שירי חג מולד כדי להעלות את המורל. אפילו הציבו את האשוח הענק ברוקפלר סנטר, רודי ג'וליאני ולורה בוש היו שם כדי לשמח את הניו יורקרים שעדיין היו המומים. אין לי ספק שזה רומם את רוחם. חבל רק שלא הייתה לי אז מצלמה דיגיטלית (ומי חשב שיהיו מצלמות בטלפונים) כדי להנציח את הסיטואציה.

כמה שנים אחר כך, ואני תל אביבית בביתה הקט, צלצול טלפון. אני יודעת שזה ברגע האחרון, אבל בא לך לבוא לירושלים למיסה של חצות?

נו, בוודאי, מ' המופלאה, רק בזכותך אני אעשה סופסוף מה שבא לי כבר המון זמן.

סנטה קלאוס בכל מקום. שוקולדי סנטה

סנטה קלאוס בכל מקום. שוקולדי סנטה

מנג'טים של סנטה, בשוק הכריסטמס בימק"א, ירושלים

מנג'טים של סנטה, בשוק הכריסמס בימק"א, ירושלים

בשעה מאוחרת התעטפנו בהמון שכבות, ויצאנו לעבר עיר הבירה. כשהגענו היו ליד גדר הכנסייה הגבוהה עוד הרבה ישראלים, שרצו לחוות את החוויה המיוחדת. חיכינו קצת בחוץ, קפאנו בקור הירושלמי, ואז הכניסו אותנו פנימה. ישבנו במעגל, התבוננו בהוד ובהדר המנצנץ, הקשבנו לטקס ולשירים, הייתה חוויה עוצמתית. לא חשבנו אפילו לרגע להתנצר, אבל אי אפשר היה שלא להתפעם.

לצד הזיכרון הנהדר הזה, יש גם זיכרון שפחות יחמיא לירושלים: כשיצאנו ונסענו לעיר לחפש מקום לשבת בו או לשתות קפה, לא מצאנו אפילו אחד כזה. המקום היחיד שהיה פתוח היה ארומה ברחוב הלל. אז לקחנו קפה וקרואסון והשארנו מאחור את תשוקתנו להמשיך ולחוות את העיר הזו.

אשוח ויונה דרים זה עם זה בכיכר במושבה הגרמנית בחיפה

הנאים השכנים בעינייך? יונת חנוכייה ועץ אשוח במושבה הגרמנית בחיפה

בשנה שעברה, טרום ימי הסכינים, יצאנו לסיור בעיר העתיקה. הנקודה הראשונה בסיור הייתה כנסיית עמנואל, ליד שער יפו. המקום היה הומה אדם, כולל 3-4 קבוצות של בית שמואל. בפנים שרה המקהלה שירי חג, בחוץ קישוטים, בכניסה לבית ההארחה עצים ואיילים. אווירה מלאה אנרגיה, יום חג אמיתי ליהודים המשיחיים. כל זמן שלא מתייחסים לפן הדתי, זה אחלה. כשמפעילים את הראש וחושבים למה מחלקים דפי הסבר בעברית על לידתו של ישו, מבינים שהמיסיונריות היא זו שחוגגת.

בשלב הבא הלכנו לרחבה שליד שער יפו, שם בובת סנטה בגודל אדם "ניגנה בסקסופון" ולידה הציעו למכירה קשקושי חג כולל כובע אדום עם נורות מהבהבות. צעדנו ברחוב הפטריארכיה היוונית הקתולית, צילמנו כל מיני בובות סנטה, קנינו קרפ צרפתי ליד עוד בובה ענקית של סנטה, ואז גילינו את העץ העצום שהוצב ליד השער החדש. בכלל, הסמטה המובילה לשער הייתה המקושטת ביותר מכל המקומות שדגמנו באותו ערב, ולכן היה נחמד להגיע אליה גם אם זה בטעות.

מתנה נהדרת לחג. מתוך שוק הכריסטמס בירושלים

מתנה נהדרת לחג. מתוך שוק הכריסמס בירושלים

בשבת הקודמת הייתי במקרה ברחוב הראשי של המושבה הגרמנית בחיפה, כולו נוצץ ומנצנץ. המסעדות מלאות באנשים, לא תצליח להשיג שולחן פנוי, סנטה קלאוס מסתובב ברחוב, להקות מוזיקה מופיעות על המרפסות או בתהלוכות רחוב, עץ האשוח (המדומה) עומד בלב כיכר, וכולו נורות צבעוניות, וילדים שמצטלמים סביבן. האווירה השלטת: חג-לא-שלנו, אבל למי אכפת.

למחרת, ביום ראשון, ביקרנו בשוק הכריסמס הצבעוני שנערך בימק"א, ירושלים. הסתובבנו בין דוכני שוקולדים, יינות, בובות, פסלים, מגבות, ובעצם, מה לא. התחושה הייתה שיש הרבה אנשים אבל לא מספיק קונים, בוודאי לא נוצרים. ומצד שני, היו יהודים שקנו לעצמם ולילדיהם שוקולד סנטה קלאוס. לך תבין.

איילים מזהב כיכבו בשוק הכריסטמס בימקא

איילים מזהב כיכבו בשוק הכריסמס בימקא

כמעט לכל תרבות ולכל דת יש סמלים. השאלה היא עד כמה לוקחים אותם רחוק. נראה שהכריסמס הוא מהרחוקים ביותר. מצד שני, יש דבר כזה חגיגה מוגזמת בחגים? האם ההגזמה היא לא חלק אינטגרלי מהעניין, וכל המרבה הרי זה משובח?

התכנון המקורי שלי היה לסגור השנה מעגל ולחזור לנוטרדאם, אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק. לא נורא, אני אומרת לעצמי, תמיד תהיה לנו השנה הבאה. וזה גם בכלל לא חג שלנו.

ניפגש בלובי

מצא את ההבדלים: מה אמנות זמנית, ומה עיצוב קבוע. מלון ימקא

מצא את ההבדלים: מה אמנות זמנית, ומה עיצוב קבוע. מלון ימקא

נדמה שבשנים האחרונות מציגים אמנות כמעט בכל מקום. קריאת התיגר על המוזיאונים הממוסדים היא כל כך חזקה, שכל מקום נמצא כראוי ליצירות אמנות. מציגים ברחוב ובתחנות הרכבת, במקומות עבודה, במרכזי כנסים, בתיאטראות, איפה לא בעצם (ואגב השבוע, בירושלים – גם בסופרמרקט). העיקר לצאת מהקיבעון שבו אמנות חייבת להיות דבר רציני ביותר, לאנשים חמורי סבר ללא הפרעות קשב.

זה טוב לאמנים, שפתאום יש להם הרבה יותר במות אפשריות ופחות חייבים להילחם על מקומם במוזיאונים ובגלריות הנחשבות. וזה טוב גם לקהל הרחב, שאין לו יכולת או סבלנות לבלות כמה שעות במוזיאון, אבל אם תציעו לו "אמנות על הדרך" ירחיב את אופקיו בשמחה. אז במהלך החודש האחרון – ועד מוצ"ש – מוצגות תערוכות קטנות בלא פחות מ-15 מלונות בירושלים, שנמצאים במרכז העיר (קינג ג'ורג' והסביבה) וברחוב המלך דוד.

אחרי שראינו אמנות בכל המקומות שהזכרתי למעלה, ובעוד כמה שלא הזכרתי, החלטנו לבדוק מה מציגים במלונות האלה – בשני סיורי ערב עצמאיים. הסיור הראשון היה ברחוב המלך דוד, והוא כלל ארבעה מלונות שווים פלוס. שלושה הם מלונות יוקרה – המלך דוד, וולדורף אסטוריה וממילא – והרביעי הוא מלון יפהפה שנקרא ימקא (כל הירושלמים מכירים).

בכל המקומות המיוחדים האלה, ששווים ביקור גם אם לא מתאכסנים בהם, מצאנו נתק מוחלט בין עבודות האמנות למלונות: או שהמלונות הרבה יותר יפים ומרשימים מהעבודות, או שקשה למצוא חיבור בין המוצגים לבין המלון, או שהחביאו אותם טוב-טוב כאילו שזה הורס משהו מהחוויה שהמלון מציע (ואם כך, שאלה למלון: למה בכלל שיתפתם פעולה? יכולתם פשוט להגיד 'לא').

איל מזכוכית שיצרה נלי לורך, במלון וולדורף אסטוריה

איל מזכוכית שיצרה נלי לורך, במלון וולדורף אסטוריה

החלל שבו מוצגות היצירות של נלי לורך. קומה מינוס שתיים בוולדורף אסטוריה

החלל שבו מוצגות היצירות של נלי לורך. קומה מינוס שתיים בוולדורף אסטוריה

העבודות שהכי מצאו חן בעינינו היו עבודות הזכוכית של נלי לורך – אהבנו את היצירתיות שלה עוד בתערוכת הבוגרים של בצלאל לשנת 2013, והיה ממש משמח לראות שוב את האיילים המקסימים שהיא יוצרת. הבעיה היחידה היא ש"תקעו" את העבודות שלה בקומה מינוס שתיים של וולדורף אסטוריה, כך שלא ברור מי רואה אותן בכלל, למעט אנשים כמונו שבאו במיוחד ואו-פר אחת עם ילדה בת שבע. בעיניי היצירות של לורך יפות לא פחות משאר הפריטים המעוצבים של המלון, ולא הבנתי למה הן קיבלו את העונש הזה. פספוס של ממש.

באותו סיור ביקרנו גם בשני מלונות "פשוטים" – אלדן והמלך שלמה. באחרון נתקלנו בכמה זוגות חרדים בדייטים, מוקפים עבודות אמנות צנועות יותר ופחות. הם היו עסוקים יותר בלמצוא את הברמנית שתביא להם שתייה, מאשר להסתכל על הציורים של קורין אביסדריס. בסיבוב השני שקשור ל'תארוחה' ביקרנו במלונות בוטיק במרכז העיר. במלון הרמוני, שנמצא בשיפוצים קלים (יש 49 חדרים, יהיו 60, והקבלה תרד לקומת הקרקע), סיפרו לנו שהבעלים של מסעדת זוני סמוכה בא מחו"ל פעם בחודש להתאכסן אצלם. הצליחו לסקרן אותנו, יותר מהאמנות עצמה – דבי קמפל הייתה קצת יותר מדי פוליטית לטעמי.

חולצת חרס במלון הבוטיק ארתור

חולצת חרס במלון הבוטיק ארתור

מלון ארתור (50 חדרים) פועל כבר שנתיים ברחוב דורות ראשונים, ליד מדרחוב בן יהודה, ואף פעם לא הצצנו לתוכו פנימה. והנה צצה ההזדמנות, וגילינו מקום מקסים ובתוכו יצירות שהיו יכולות להיחשב אמנות, אבל הן 'סתם' בחירה של מעצבי הפנים. על וילון אחד הוקרנה עבודת וידיאו לא מספיק מוצלחת (או שתנאי התאורה שלה לא היו אופטימליים), אבל ליד המחשבים שעומדים לרשות האורחים הוצבו שתי עבודות מקסימות של ??. חולצת חרס מקופלת, ותיק חרס על הרצפה, שנראה כמעט אמיתי ומאוד שייך למקום.

רצינו לראות גם את הציורים של רועי מרגליות במלון אייל, אבל אמרו לנו שהן מוצגות בחדר האוכל (ולא בלובי), ולכן לא נוכל לראות אותם – אלא אם נבוא למחרת בבוקר. זה לא היה רלבנטי לנו, אז במקום זה סטינו לרחוב יפו וביקרנו ג'רוזלם הוסטל, שהיה פעם מלון תל אביב (הוקם 1928).

עבודת הוידיאו של יעלה וילשנסקי בג'רוזלם הוסטל ברחוב יפו

עבודת הוידיאו של יעלה וילשנסקי בג'רוזלם הוסטל ברחוב יפו

הכניסה לג'רוזלם הוסטל - אווירה ביתית ואמנותית

הכניסה לג'רוזלם הוסטל – אווירה ביתית ואמנותית

ברקע היו שירים כמו ספייס אודיטי (גראונד קונטרול מייג'ור טום) של דיוויד בואי. על הקיר הוצגה עבודת וידיאו שצילמה יעלה וילשנסקי (רק בת 27, בוגרת המסלול לפיסול ומיצג, בצלאל) בתחנת הרכבת הקלה של מחנה יהודה. שווה צפייה, וגם מאוד נחמדים שם במלון. הציעו לנו לעלות לגג – זה היה ההיילייט של הערב. להשקיף על החנוכייה הענקית, בניין המשביר היפהפה והרכבת הקלה זו חוויה טובה גם לערב קר. והמציאות האמנותית הזו שווה לא פחות מכל האמנות שראינו.

משקיפים מהגג של ג'רוזלם הוסטל על חנוכיית ענק, המשביר לצרכן והרכבת הקלה ברחוב יפו

משקיפים מהגג של ג'רוזלם הוסטל על חנוכיית ענק, המשביר לצרכן והרכבת הקלה ברחוב יפו

%d בלוגרים אהבו את זה: