ארכיון תג: ים המלח

הדור שמטשטש מציאות, זורק בגדים וממציא לעצמו אישיות וירטואלית

הביקור בתערוכה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה וצורפות בבצלאל מתחיל ליד הקפיטריה. לכאורה זה פרט שולי ולא רלבנטי לעשייה שלהם, אבל יש משהו בניחוחות הקפה והמאפים שגורמים לך להיעצר עוד לפני שאתה מתחיל, לעשות הפסקה, ורק אז להתחיל להתבונן בעבודות – ברוגע ובנעימות, בלי לחץ. אם היו שואלים אותי, הייתי ממליצה על קפיטריה בכניסה לכל תערוכה.

עם הנחת הזו התחלתי את המסע שלי בין קולקציות הבגדים, הנעליים, התיקים והתכשיטים. חלק מהפנינים שמצאתי שם, מצאתי לנכון להביא כאן (התערוכה נסגרת ביום שישי, 2.8.19).

"חוויות רגשיות היוצאות ומתפרצות מפנים אל חוץ הגוף"

רותם טויזר, הבפנים שבחוץ

לרותם טויזר, בת 26 מירושלים, היה רעיון מעניין: לבדוק את מערכות היחסים הסימביוטיות בין טפיל לפונדקאי. זה כמובן משהו שקשור לביולוגיה, אבל אם חושבים על זה, זה נכון לפעמים גם למערכות יחסים בין בני אדם.

טויזר בדקה פטריות, גידולים וטפילים, ובעקבות המחקר יצרה תיקים שמנהלים מערכת יחסים עם הגוף, בוחנים גבולות בין דוחה למושך, יפה למכוער ונורמלי למוזר. בעצם הפרויקט שלה בוחן מחדש את המקום של התיק בחיינו, ולפחות התיק הכחול שהכי מצא חן בעיניי, מאתגר את מי שנושאת אותו. "ניסיתי לתאר חוויות רגשיות היוצאות ומתפרצות מפנים אל חוץ הגוף, כטפיל המתלבש עליו ונושא איתו משמעויות", היא מסבירה.

התיקים נוצרו בעבודת קראפט, בתכנון ובייצור דיגיטלי ובהדפסה תלת ממדית, והאתגרים בעבודה עליהם, היו לדבריה רבים. "התחלתי ביצירת מודלים מורכבים בתוכנות תלת הממד, ואז הדפסתי את כל התיקים בחלקים במדפסת הביתית שלי. עברתי לעבודה ידנית שכללה חיבורים ושיופים של שאריות ההדפסה הביתית, צבעתי את המודלים, ולבסוף עברתי תהליך ארוך על מנת למצוא את החומרים שמתאימים לחיבור בין המודלים המודפסים למגע עם הגוף ולפתיחתם. בסופו של דבר יצרתי את אופן פתיחת התיק מעור".

"לשחרר ולתת לדברים לקרות"

נעם לובטון, הגיעו מים עד נפש

המקום הכי נמוך הוא לפעמים המקום הכי גבוה: בפרויקט שלה החליטה נעם לובטון, 25, לחקור את התייבשות ים המלח, ולחזור לנופיו הזכורים לה מילדותה. הצבעים, המרקמים והריחות שלו יצרו את הקרקע לגזרות של הקולקציה. היא עבדה על הפרויקט במשך שנה, שמתוכה הקדישה זמן ל"מחקר מאוד גדול על ים המלח עצמו, מבחינה היסטורית, תרבותית ורפואית".

לובטון יצרה בביתה מעבדה כימית, שבה השרתה את הבדים עם חומר שנקרא 'בורקס, אשר שגרם לכך שגדלו עליהם גבישי מלח. "במשך כמה חודשים גידלתי בדים שונים בתוך מיכלים, בשביל לבחון את ההשפעות השונות של הבורקס", היא מספרת. "אי אפשר באמת לדעת איך הבורקס יגיב, ולכן, גם כשכבר הגעתי למינונים ולבדים מסוימים, הייתי צריכה ללמוד איך לשלוט קצת במה שאפשר, ובעיקר איך לשחרר ולתת לדברים לקרות".

התוצאה מעניינת, אבל לובטון לא באה רק כדי לעניין אלא כדי לגרום לנו לתהות על עתידו העגום של המקום הכי נמוך בעולם.

"קונספטואלית, ויזואלית ופונקציונלית"

הדר סלסי, הלך רוח

פרויקט הנעליים של הדר סלסי, 26, במקור ממעלה אדומים, הדליק אותי מהרגע הראשון – יש בו משהו שגורם לך לרצות להתחיל לצעוד יחד איתה. מה שכן, הפתיע אותי לגלות שהפרויקט הדיגיטלי והעכשווי הזה התחיל דווקא ממחקר על מקום הנעליים ביהדות. "משמעותן הסמלית ביהדות היא זו שעניינה אותי", מודה סלסי, ומזכירה שעל פי הדת שלנו, הנעל היא אובייקט המחבר את האדם אל הקרקע שעליה הוא עומד, והיא גם מסמלת את החיבור שלו לרוחניות (את זה פחות הבנתי).

"במהלך המחקר העיוני והחומרי שעשיתי בחנתי טכניקות שונות תוך כדי ניסוי וטעייה", היא מספרת. "בהתחלה רוב הניסיונות שלי עסקו בעיצוב חופשי של שכבות מעור, ואז יצרתי אימום אנטומי לפי הרגליים שלי, ועליו בצעתי שיוף יצאתי שהוביל לגילוי שכבות נסתרות". למעשה, למרות שהתוצאה הסופית שייכת לעידן הדיגיטלי, לסלסי חשוב לומר שהיא ניגשה לפרויקט דרך עבודת הקראפט היותר מסורתית. "דרך רישומים התפתחה שיטת העבודה שבה בחרתי לבסוף, אשר טמנה בתוכה את הרעיונות הקונספטואליים שניסיתי לחבר מההתחלה – נושא השכבות בנעל, וההחלטה על הפתרונות הטכנולוגיים".

אז איך היא הגיעה לנעליים שבהן ההיררכיה בין הפנים לחוץ היא מטושטשת, ואילו הגפה, הסוליה והספידה מחוברות זו לזו וגם נסתרות זו בזו? "בשיטת הייצור שלי, הנעל מורכבת משכבות של חלקים מודפסים במדפסת תלת ממד, וביניהן יש שכבות של עור המעובד ומותאם לחלקים המודפסים בשיטת קראפט מסורתית. בשלב הביצוע, האתגר המרכזי היה ליצור הרמוניה בין הטכניקות השונות: טכנולוגיות מתקדמות של תכנון והדפסה תלת ממדית, והעיבוד המסורתי של העור".

פרט מעניין הוא שהנעליים קלות מאוד, בזכות השלד שלהן שמורכב משלושה חלקי הדפסה דקים, ובה בעת הן גם חזקות – בזכות השילוב של העור הצמחי והספוג המוקצף, היצוק בתוך כל כרית עור שיצרה סלסי בפטרן הרשתי. תפירה ידנית שסוגרת את השכבות יחד יצרה את החוזק המבני של הנעליים. בקיצור, כשהיא אומרת שהשקיעה חשיבה "עמוקה ומדויקת באופן שבו כל החלקים יתחברו בצורה אידאלית – קונספטואלית, ויזואלית ופונקציונלית", אפשר בהחלט לראות על מה היא מדברת.

"כמו לשוניות שאתה לא רוצה לסגור במחשב"

מאיה ארליך, הפרעת קשב

הדור שאליו משתייכת מאיה ארליך, 26, עסוק בטשטוש המציאות, באמצעות מדיה חברתית. דעתו מוסחת בקלות מרעש לבן, ורבים סובלים מהפרעת קשב. ארליך הפכה את כל זה לאיורי אבסטרקט, ומתוכם יצרה את הקולקציה. בין החומרים ששימשו אותה אפשר למצוא ניילונים, בדים מצופי שעווה ופריטים מתכתיים.

האלמנטים שהודגשו הם מתח בפתיחה או בסגירה של פריט מסיבי על ידי שרוך עדין, או שימוש בבגדים תחתונים דווקא בתור שכבה עליונה. אלה הם סימבולים, בעיניה, למצבים הפרדוקסליים שעמם מתמודד הדור שלה.

ארליך נולדה בניו יורק, וגדלה בחיפה. המחשבות הראשונות על הקולקציה עלו בה כשהתגוררה בברלין, שם למדתי בבית הספר weissensee kunsthochshule במשך סמסטר. "ברלין ללא ספק ניכרת בעבודות האחרונות שלי", היא אומרת. "הפרויקט עצמו מדבר עליי, על הדור שלי, על האופן שבו אנו צורכים תוכן, ועל ההשפעה שיש לזה על חיינו, לטוב ולרע. אני חשה בזאת באספקטים רבים בחיי כולל בתהליכי העבודה שלי בעיצוב".

במהלך העבודה על הקולקציה היא ייצרה בגדים רבים, שבכל אחד מהם ניסתה להגיע לדיוק הרצוי לה. "בסוף היום זו עבודת עריכה ארוכה מאוד, מורכבת", היא מסכמת. "לפעמים זה מזכיר לי לשוניות שאתה לא רוצה לסגור במחשב, או שיחונים עם אנשים שאתה לא רוצה שירדו למטה בוואטסאפ".

"עולם הומוגני חדש"

עדי פנחס, תר-בותי

לפני כשנה וחצי יצאה עדי פנחס, בת 28 ובמקור מנהריה, לחילופי סטודנטים בטייוואן, ביחד עם עוד כ-50 סטודנטים מכל העולם. "לפני שהתקבלתי, בחרתי רנדומלית ביעד שאליו אסע אם זה אכן יקרה", היא מספרת. הבחירה נפלה על פאנגאו, ארכיפלג המורכב מ-90 איים בחלקה המערבי של טיוואן. אחרי שטסתי לאי, גיליתי שאין שם ממש תחבורה, ואם אין לך רישיון לאופנוע אז אתה בבעיה. הייתי הזרה היחידה באי, אנשים היו עוצרים נסיעה כדי להסתכל עליי, מבחינתם כאילו נפלתי מהשמיים. ועם זאת,  הכנסת האורחים של הטייוואנים היא מהדברים הכי מדהימים שיצא לי לראות.

"כשסיפרתי לבחור טייוואני שהכרתי בהוסטל שאין לי איך לנוע, הוא הציע לי להצטרף לקבוצה שלהם והם הסיעו אותי לכל האטרקציות שיש באי. הוא לקח אותי לראות בתים סיניים שננטשו, והגענו לבחור שהפך את הבית של סבתא שלו למוזיאון קטן. ראיתי שם נעליים סיניות מסורתיות, רקמות, ועוד דברים שסבתא שלו יצרה לפני יותר מ-60 שנה. החוויה הזאת באי השאירה אצלי רושם עצום, שהוביל אותי ליצור את פרויקט הגמר שלי".

לדעתי, לא מספיק ישראלים מכירים את התרבות בטייוואן על מנת לזהות את ההשפעות של המדינה הזו על הקולקציה שלה. אנחנו מכירים בעיקר את העולם המערבי, וחבל. "גדלתי בבית ציוני דתי, שחינך אותי על אהבת הארץ והתרבות שלנו", מסבירה פנחס. "את הערכים האלה לקחתי איתי לחוויה במזרח – אחרי הביקור בטייוואן המשיכה לטיול ביפן, בדרום קוריאה ובסין – ששילבה בתוכה המון תרבויות. נוכחתי לגלות כיצד תרבות מערבית ומזרחית מתחברות יחד, בלי לבטל אחת את השנייה.

"צורת החיים השונה לחלוטין משלנו גרמה לי לרצות לראות ולחקור כמה שיותר גם כשחזרתי. תהיתי מה היה קורה אילו היינו יכולים להשתייך לכמה תרבויות, במשהו שכיום הוא טאבו או לא פוליטיקלי קורקט. משם נולד הרעיון ליצור קולקציה שלא מאפיינת משהו אחד, אלא כמה דברים".

בין הטכניקות ששימשו אותה ניתן למנות אריגה על גבי בד, הדפס סובלימציה, סריגה, אריגת גובלן וסריגה על רשת. "שילבתי טקסטיל שיצרתי בעצמי – הדפסים, אריגות וסריגות – עם בדים שאספתי במזרח. היה לי חשוב לייצור בעצמי טקסטיל שמאפיין אותי ואת התרבות המערבית שממנה אני מגיעה, ולשלב אותו עם השראות שנחשפתי אליהן במזרח. מבחינת הגזרות, לקחתי לבוש אסייתי מסורתי ולבוש מחויט, שבעיניי מחברים את שני העולמות ויוצרים עולם הומוגני חדש".

"לצלול לתוך הארונות של אימא ושל סבתא"

דנה זהר, סבתא סורקת

פרויקט הגמר של דנה זהר, 28, נולד מתוך ארון הבגדים של אימה, או ליתר דיוק מהפריטים שהסבתא תפרה עבור האם. "שמתי לב שבכל פעם שאני לובשת בגד של אימא או של סבתא, אני מקבלת תגובות ממש נלהבות", היא משתפת. "זה מדהים בעיניי שבגדים בני 40-50 שנה ממשיכים לקטוף מחמאות גם היום". כך נולד הרעיון לפרויקט: מחווה עכשווית לפריטים הקלאסיים מהמלתחה הנשית ולמלאכת הסריגה העוברת במשפחה.

"התחלתי לצלול לתוך הארונות של אימא ושל סבתא, ולשאוב מתוכם השראה. ידעתי שאשלב בין טכניקות ישנות לחדשות ובין עבודה ידנית לעבודה דיגיטלית, שיבטאו את המעבר מהישן לחדש וגם יבליטו את המפגש ביניהם". הקושי העיקרי בתהליך היה למצוא את הדרך "לתקשר את הנושא המאוד אישי-משפחתי הזה, באופן שבו גם אנשים שלא מכירים אותי ואת הסיפור מאחורי הפרויקט יצליחו להתחבר, ואולי להיזכר גם באיזה בגד של סבתא שהתגלגל מאימא לבת".

זהר סרקה צילומים ויריעות סרוגות, ומהם יצרה עיצוב חדש שאותו הדפיסה על בדים. במקביל, סרגה בעבודת יד דימויים דיגיטליים שיצרה בתוכנה ממוחשבת. תוך כדי, עלתה אצלה השאלה שצריכה להטריד את כולנו: איזו מלתחה נוריש לדור הבא, שרגיל לזרוק ולהחליף בגדים כל עונה, ורחוק מהמחשבה על הקשר האופנתי הבין-דורי.

"הפרופילים שלנו ברשתות החברתיות מזויפים"

מאור בן כליף, האני הווירטואלי

גם מאור בן כליף, 32, שאב עניין מתוך האינטראקציות שלנו ברשתות החברתיות. "רציתי לעצב פרויקט שיהיה אקטואלי, ובו בזמן מנקודת המבט שלי על המציאות היומיומית", הוא מסביר. "נקודת המוצא הביקורתית שלי הייתה שהפרופילים שלנו ברשתות החברתיות מזויפים. אנחנו בוחרים בקפידה, אך באופן די רנדומלי, את התכנים שנשתף ברשת כדי לתחזק את 'האני הווירטואלי' שלנו".

למעשה, אנשים משתמשים בפילטרים ובאמצעי עריכה מגוונים, ולמעשה יוצרים סוג של מציאות מדומה, שבה כל אחד יכול לבנות לעצמו את הדימוי שהוא רוצה להציג – ולוותר על ערכים כמו כנות ושקיפות. בן כליף לקח את המסך שדרכו מופצים המסרים האלה, ונתן לו אינטרפרטציה אישית שמגיעה ממקורות ההשראה האהובים עליו. השימוש בחומרים הסינתטיים היה בעיניו "מובן מאליו, כי בעזרתם אני מציג משהו שנראה ואומר דבר אחד, אך למעשה במהות שלו הוא אחר לגמרי.  עם זאת, נזהרתי בבחירת הבדים, משום שלא רציתי שיגנבו את ההצגה.

"במעיל הוויניל השחור והכותנה הגולמית אני מציג ניגודיות מהותית, בעיקר של הבדים, מה שתורם לרעיון הכללי של מוחצנות מול ביטוי אישי. המעיל נעשה בהשראת יצירותיו של פיט מונדריאן, שעליו מספרים שהמציא את דף האינטרנט בתצורה שבה אנחנו מכירים אותו, על ידי חלוקת המרקע לחלקים ויציקת תוכן פנימה (הצבעים)". השאלה שעמה נותרתי: מי שתלבש פריט מהקולקציה הזו, ותעלה לרשתות החברתיות, איזה דימוי שלה זה יחזק? והאם יש סיכוי שזה דווקא יגדיל את האותנטיות שלה?

באלה הידיים

"סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות". ובלעדיה גם אין פסיפסים

"סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות". ובלעדיה גם אין פסיפסים

***המלצת טיול לחופש הגדול***

לפני כמה ימים עמדנו לצאת מהבית אחר הצהרים לקראת פסטיבל רחוב שנערך באזור המושבה הגרמנית. כדי שאוכל לצלם ולשתף ללא חשש מאחוזי בטרייה נמוכים, הטענתי את הסלולרי אפילו שהוא היה רק על 72%. כשהגענו לפסטיבל וחנינו, רציתי להפעיל את הפנגו – ואז גיליתי ששכחתי את הסלולרי בבית. מרוב להיטות להיות מחוברת, נהייתי מנותקת לגמרי לשעתיים וחצי. "איך היה לך להיות איתי כשאני מנותקת מהעולם?", שאלתי את הבנזוג בסוף הערב, והוא הצביע על הגיחוך שבשאלה. הרי בעצם הייתי הכי מחוברת שיש: למציאות שבה אני חיה.

בעולם שכל הזמן מסתכל קדימה, אל העדכון הבא, שעסוק בבחינת עשרות אפשרויות בדקה, כבר לא נשאר כמעט מקום למחשבה, לבהייה, לשלוות נפש. מאבדים מהר מאוד את הסבלנות, ואין כמעט סיכוי למצוא אנשים שעוסקים במלאכות איטיות. יצירת פסיפס, למשל.

ההימור שלי הוא שאם גבר יוצר פסיפס, זה הדבר היחיד שהוא מסוגל להתרכז בו באותו רגע. לעומת זאת, אישה שיוצרת פסיפס יכולה לנהל שיחה תוך כדי או לפתור בעיות דומסטיות. היא גם יכולה לשיר בלי להתבלבל במילים. מצד שני, האם מישהו בכלל נתן לנשים להרכיב פסיפסים לפני 1,500 שנה?

כמה מיצירות הפסיפס היפות של ארץ ישראל אפשר למצוא במוזיאון הפתוח "השומרוני הטוב", שעבורי הוא גן עדן של אבנים קטנות וצבעוניות. עד היום לא הכרתי את מוזיאון הפסיפסים היחיד בארץ (פתוח מאז 2009), למרות שהוא נמצא רק 25 דקות נסיעה מהבית שלנו – ואם אתם מגיעים מכיוון תל אביב, זה יותר קצר מאשר לנסוע לכותל (מה גם שאין בעיות חנייה).

רצפת בית הכנסת מעזה. כל גן החיות התנ"כי כאן: נמר, לביאה, ג'ירף, טווס וזברה הם רק חלק מהחבורה

רצפת בית הכנסת מעזה. כל גן החיות התנ"כי כאן: נמר, לביאה, ג'ירף, טווס וזברה הם רק חלק מהחבורה

 

כבר בכניסה חיכה לנו פסיפס ענק, שהובא מבית הכנסת העתיק של עזה, והונח על האדמה. יש בו מדליונים המורכבים מצמחים שונים ומבעלי חיים – נמר, לביאה, ג'ירף, טווס וזברה הם רק חלק מהחבורה – וצריך להקיף את כולו כדי להתרשם מהם.

אחרי שהסתיימו ההקפות, המשכתי מוקסמת לעבר הפסיפסים שהובאו לכאן מכנסיות ומבתי כנסת שברחבי יהודה ושומרון (במטרה למנוע פגיעה בהם, וכבר היו דברים מעולם). הפסיפסים האלה נוצרו במאה הרביעית עד השביעית לספירה. יש בהם מוטיבים מוכרים שראינו במקומות נוספים בארץ. מעניין אם זה בגלל שעשיר אחד, נקרא לו מר כהן, ביקר אצל עשיר שני, שנכנה אותו אדון לוי, ורצה כמו שלו – על משקל "הפסיפס של השכן ירוק יותר".

לצד הפסיפסים מוצגים גם סרקופגים שומרוניים וכותרות מעוטרות

לצד הפסיפסים מוצגים גם סרקופגים שומרוניים וכותרות מעוטרות

לצד הפסיפסים מוצגים גם סרקופגים שומרוניים וכותרות מעוטרות, וזה הזמן לשחרר את הדמיון, ולהפליג אחורה – ממש אחורה – בזמן. אפשרות אחרת: להפליג במחשבות על הפסיפסים שהייתי שמחה להכין אצלנו בבית. אפילו קניתי איזו ערכה פעם, אבל היא עדיין בארון, מחכה לשעתה. באלה הידיים עוד לא הרכבתי פסיפס, אבל היי, אני אופטימית.

החלק הסגור של המוזיאון שוכן במקום שנבנה בתקופה העות'מאנית כפונדק דרכים

החלק הסגור של המוזיאון שוכן במקום שנבנה בתקופה העות'מאנית כפונדק דרכים

פרט מתוך פסיפס בית הכנסת השומרוני באל ח'ירבה

פרט מתוך פסיפס בית הכנסת השומרוני באל ח'ירבה

בנוסף למסלול שתחת כיפת השמיים, יש גם מבנה נעים וממוזג בעל שישה אולמות – הוא נבנה בתקופה העות'מאנית כפונדק דרכים, ובימינו עבר שימור והפך למוזיאון. בפנים יש פסיפסים נוספים מהתקופה הביזנטית – למשל מבית הכנסת השומרוני באל ח'ירבה, 2.5 ק"מ דרומית מערבית לסבסטיה, על דרך שכם-טול כרם. מדובר במתחם שמתפרס על פני 10 דונם, וכולל גם חווה חקלאית, בית בד וששה מקוואות טהרות. אין סיכוי שהייתי מתקרבת למתחם הזה מרצוני הטוב, ולכן משמח למצוא כאן את ההיילייט שלו.

בתוך המבנה מצאנו גם את בור המעשים הטובים – בחפירות במקום התגלה בור עמוק מאוד, ואיכשהו הוא הפך לאחד מהמקומות האלה שזורקים אליהם מטבעות כסף כדי לקבל קצת מזל בחיים. האמת, מבחינתי להגיע למוזיאון זה כבר מזל. הכל שם כל כך נעים ורגוע, שלא רצינו לצאת. ואני כבר רוצה לחזור.

רצפת פסיפס מהמבצר הרומי בדיר קלעה (ליד פדואל שבמערב השומרון)

רצפת פסיפס מהמבצר הרומי בדיר קלעה (ליד פדואל שבמערב השומרון)

 

למי זה מתאים: לחובבי ארכיאולוגיה, לחובבי פסיפסים, ולאלה שמחפשים נקודת עצירה מעניינת בדרך לים המלח.

מה עוד אפשר: מומלץ לבקר גם באתרים מרטריוס ואוותימיוס, אלא שהכניסה לקבוצות בלבד ובתיאום מראש. הבטיחו לנו שנוכל להצטרף לקבוצה במידה שיש כזו, אבל צריך לבדוק מראש, בטלפון 02-6338230

שעות פתיחה: בקיץ, א'-ה' ושבת 8:00-17:00. שישי וערבי חג 8:00-16:00 (בחורף שעה אחת פחות)

%d בלוגרים אהבו את זה: