ארכיון תג: יורקשייר

Don't skip Skipton

עיירה חמודה וכייפית ליום אחד. סקיפטון

לא היה פשוט להחליט היכן לחגוג השנה את יום הולדתי. ידעתי שאהיה באנגליה, בזכות נסיעה לכנס של הבנזוג, כך שבכל מקרה תהיה חוויה ייחודית ויוצאת דופן, אבל מה בדיוק יהיה שם – זה היה פחות ברור. הייתה אפשרות לנסוע ללונדון שעתיים וחצי (!) ברכבת לכל צד, ולהיות שם 4-5 שעות. זה אומר המון זמן מבוזבז בדרכים, וגם מעייף ויקר. מצד שני, ממש התחשק לי לבקר בקמדן טאון ובשורדיץ'. האפשרות השנייה הייתה לבחור באחת העיירות החמודות של יורקשייר, שאפשר להעביר בהן יום כייפי בלי לחץ.

ההתלבטות הייתה קשה ממש, ולבסוף החלטתי שלונדון תחכה להזדמנות אחרת. לעיירה שניצחה אותה קוראים סקיפטון, והיא נמצאת בכניסה לדיילס – פארק לאומי בצפון יורקשייר. מכיוון שבימים האלה התאכסנו בלידס, נסעתי ברכבת פרברית שנוסעת במשך 45 דקות איטיות. נו מילא, בדרך שמעתי קלאש, סקס פיסטולס ואואזיס. בריטניה שולטת!

השייט בתעלת לידס-ליברפול נמשך כחצי שעה. כאן מדובר בקטע צר במיוחד שלה

השייט שבו תכננתי להתחיל את היום כלל לא התקיים באותו יום וגם לא בעשרת הימים הבאים, אולם בסמוך הייתה חברת שייט אחרת, שהציעה אופציה קצרה יותר ומלהיבה פחות, אבל זה עדיף על כלום. הסירה יכולה להכיל עד 12 איש, אבל היינו רק 6 – אבא ושתי בנות, הסבא והסבתא, ואני. בהתחלה הם קנו אוכל לברווזים, וזו הפכה לאטרקציה העיקרית בשייט, כי בסך הכול אין הרבה מה לראות בתעלה שאמורה לקשר בין לידס לליברפול. חמוד ולא יותר.

האלמנט הבולט ביותר הוא הקבר המשפחתי של הקליפורדים. כנסיית השילוש הקדוש

לא הייתי בטוחה איך לנווט משם לטירה, אבל אחרי בחינה של המפה שלקחתי בתחנת הרכבת, הגעתי לרחוב הראשי של העיירה, ומשם כבר הכל היה יותר פשוט (+התאפשרו קניות). מהרחוב הראשי מגיעים ישירות לכנסיית השילוש הקדוש, שקיימת מאז תחילת המאה ה-12, וכיום מורכבת גם מחלקים שנבנו במאות ה-14, ה-15 וה-19.

האלמנט הבולט ביותר בכנסייה הוא הקבר של בני משפחת קליפורד, סמוך למזבח (12 מהם ליתר דיוק, החל מ-1542). הקליפורדים, כך מתברר, תרמו הרבה לעיירה, למשל לשיפוץ מגדל הפעמונים כשהוא ניזוק (החלטה של ליידי אן קליפורד), והם התגוררו בטירה הסמוכה. לא רחוק מהקבר הבחנתי בוויטראז' שעליו ציור של עץ הדעת, וכתובת בעברית – 'נחמד עץ להשכיל'. לא זכרתי את הניסוח הזה. מעניין אם הוא אכן כתוב כך בספר בראשית.

הכניסה לטירת סקיפטון. המלך אדוארד העניק אותה לרוברט קליפורד בתחילת המאה ה-14

פחות מחמש דקות מהכנסייה נמצאת טירת סקיפטון. הסיפור שלה הוא כזה: המלך אדוארד השני נתן לרוברט קליפורד את הנכס בשנת 1310, וכך הוא הפך ללורד סקיפטון הראשון. הוא עבד קשה על הקמת הטירה, אך נרצח באכזריות ב-1314. בטירה אין שום פריט או רהיט או חפץ כלשהו. כפי הנראה, הכל ניתן למוזיאונים למיניהם או שפשוט לא שרד כי איש לא חשב על תנאי האחסון. מה שכן נותר הוא עץ הטקסוס שליידי אן קליפורד נטעה בעצמה במאה ה-17.

הביקור נעשה דרך החצר הפנימית, ואין בו שום סדר הגיוני – רק המון חדרים לצאת ולהיכנס אליהם. אני מקווה שראיתי הכל. מה שבטוח, את המרתף של האסירים המעונים (דנג'ן), לא פספסתי. באמת נראה ומרגיש לא סימפטי גם היום. בקיצור, הייתה חוויה מעניינת, שגם סיפקה נקודת תצפית על השביל המוביל ליערות של הטירה, וכך היה ברור לי שאני לא מוותרת על זה.

בבית הקפה בסקיפטון. לא ויתרתי על הצ'דר האנגלית

בסיום הביקור שמתי פעמיי לבית קפה ברחוב הראשי בשם Clay and Coffee, או בעברית, טיט וקפה. ישבתי תחת שלט אמנותי של סקיפטון וביקשתי מאחת המלצריות הלא צעירות לצלם אותי. היא ממש הופתעה והייתה קצת נבוכה, אבל בסוף צילמה שלוש תמונות. הידד!

הדרך ליערות הטירה
ציידת הקש, בכניסה למסלולי הטיול ביערות

בסיום הארוחה הקלה אך הטעימה, ולאחר שהתעדכנתי בברכות ובהודעות באמצעות הwifi של המקום, ניסיתי למצוא את מסלול ההליכה בטבע. היו אלמנטים של ניסוי וטעייה, אך זה הצליח. ביערות הטירה יש שלושה מסלולים בשלושה צבעים ואורכים שונים, רובם לאורך תעלות מים, ויש גם גשרונים ופסלי קש מקסימים. עשיתי חלק מהאדום וחלק מהצהוב, ונהניתי מהיופי, מהשקט והשלווה של הטבע (אפילו הכלבים היו מנומסים ושקטים) עד שנגמר לי הזמן.

חזרתי לכיוון הטירה, ומשם התכוונתי לנחש את הדרך לתחנת הרכבת, אך זו הייתה טעות, כי הרי לא חזרתי בדרך שבה הגעתי. בסוף כמה אנשים עזרו לי. הפעם העברתי את הנסיעה בהאזנה למוזיקה המעולה של אואזיס, ובקריאה על ענייני קייט, מייגן, המלכה ובית המלוכה הבריטי. לא קל שם! בין היתר הוזכר המשפט של הנסיך הארי מלפני החתונה – "מה שמייגן רוצה היא מקבלת", ואת העובדה שהמלכה החליטה ללמד אותו (ואותה) שזה לא נכון. אז אין לי מושג מה עם מייגן, אבל באותו יום, אני קיבלתי בדיוק מה שרציתי, וקצת יותר מזה.

365 פאבים, אחד לכל יום בשנה

מגדל קליפורד, הנקודה הגבוהה ביותר ביורק / צילום: גלית חתן

התקופה החשובה ביותר בחיי חבל יורקשייר, שאליו הגענו באפריל האחרון הייתה במאה ה-15. בית יורק טען אז לכתר המלוכה, וכך החלה מלחמת השושנים שנמשכה כ-20 שנה בינו לבין בית לנקסטר, על השאלה מי יספק לאנגליה את המלך הבא. בית יורק ניצח, והממלכה קיבלה את אדוארד הרביעי, אבל השקט לא נמשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר, המלך החדש מלנקסטר נשא לאישה את בתו של אדוארד, ובכך בעצם החלה שושלת מלוכה חדשה, משותפת, שזכתה לשם בית טיודור (אם כי, כידוע, גם הם לא החזיקו בשרביט לנצח). ולמי שקופץ – עדיין לא ראיתי את הסדרה, אני יודעת שזה מחדל, אבל זה בהחלט בין הכוונות שלי לשנה הקרובה.

על הביקור שלנו ביורקשייר כתבתי בגיליון האחרון של 'ליידי גלובס', ככתבה שלמה שנגעה בכל מיני חוויות שעברנו בחבל הארץ הזה, אבל נראה לי ששווה לתת לעיירה יורק את הזרקור הייחודי שלה. מעבר לכך שמצאנו בה מסעדות טובות שמערערות על יבשושיות האוכל הבריטי, וגם רועשות במידה כזו שמעלה תהיות על הנימוסים הידועים, מצאנו גם כמות נכבדת שלא לומר כמעט בלתי סבירה של בתי תה. המפורסם ביותר מביניהם, זה שכדי להשיג בו שולחן צריך להזמין מקום לפחות שבועיים מראש, אם לא יותר, הוא בית התה של בטי. אפשר גם "סתם" לבקר בבית הקפה שבקומה הראשונה, אבל אז צריך לעמוד בתור חצי שעה לפחות אם לא יותר. הרבה יותר.

חייבים להודות על האמת, הטקסיות שליוותה את האירוע בבית התה הזה הייתה מחוץ לאזור החיוג שלנו. לשולחן הגיע תפריט של למעלה מ-20 סוגי תה, ואז נוסף התפריט הדקדנטי של האוכל. הובטח לנו שכל אחד יכול לבחור כמה סוגי תה שהוא רוצה, הסתפקנו בשניים שונים לכל אחד, כך שבעצם טעמנו ארבעה. קנקני התה שלנו הוגשו עם ספלים מהודרים, ומנות פתיחה מדויקות. זה כבר גורם לך להתנהג אחרת, להתבייש בטלפון הסלולרי שמזהם את השולחן, ובכל זאת לצלם – אבל אז מייד להחזיר לתיק.

בשלב הבא קיבל כל אחד מאיתנו מגדל בן שלוש קומות עם מיני סנדביצ’ונים, סקונס (איך לא) וקינוחים עשויים ביד אמן. כאמור, כל הסיטואציה גורמת לך להשתדל לנהוג בעדינות ובשקט, בתנועות קטנות ששומרות על כל כללי הנימוס – עד שאתה מסתכל לצדדים, ומבין שמסביבך יש רק תיירים שאין להם מושג, בדיוק כמוך, מה חייבים לעשות ומה לא. בקיצור, השתתפנו במופע הכי לא אותנטי שיש.

פעם יורק  הייתה המרכז הכלכלי והמוניציפלי של מחוז יורקשייר, אבל במהלך השנים היא הפסידה את הבכורה ללידס, שהפכה לבירת המחוז החדשה. עם זאת, בכל הנוגע לתיירות, היא עדיין במקום הראשון. ראינו את זה היטב בסופ"ש – בעיר יש קרוב ל-365 פאבים, אחד לכל יום בשנה, וצעירי האזור מוכנים לבדוק כמעט כל אחד ואחד מהם. מבחינתם, אין בילוי יותר טוב מזה. בצדק.

חוץ מפאבים, יורק ידועה בזכות האדריכלות הייחודית שלה – שילוב של בתי עץ מתקופת ימי הביניים עם ארכיטקטורה ג’ורג’יאנית. יש בה קתדרלה מרשימה עמוסת היסטוריה, ואחרי הליכה של כק"מ בקו כמעט ישר ממנה מגיעים למגדל קליפורד – הנקודה הגבוהה ביותר בעיר. מדובר בשריד היחיד מטירת יורק, שנבנתה ב-1068 ומאז עברה תלאות רבות ומתקפות רבות, שבמהלכן אף הייתה חלק משטח בית כלא, ובאותם זמנים כדי לבקר בה היה נדרש אישור מיוחד.

מגדל קליפורד, מבט מבפנים / צילום: גלית חתן

היום כל אחד יכול לטפס על עשרות המדרגות התלולות המובילות אל המגדל, לטייל בשתי קומות, להחזיק מגנים וחרבות, ולשחק במשחק טבעות של פעם (בתחרות ביני לבין הבנזוג אני ניצחתי, וזו הסיבה היחידה שאני מזכירה אותו). כשירדנו למטה נעצרנו ליד השלט שהוצב בתחתית המדרגות, ושמעיד על טבח גדול. למען האמת, כאן התרחש אחד ממקרי הטבח האנטישמיים המשמעותיים ביותר נגד יהודים בימי הביניים. בשנת 1190 כל הקהילה היהודית של יורק נלכדה על ידי אספסוף זועם בתוך המגדל, ורבים מהם בחרו להתאבד מאשר להירצח או להפוך למומרים – רעיון ששאבו, כמובן, מהיהודים שהתבצרו במצדה.

שחזור רחוב מהמאה ה-19 במוזיאון הטירה / צילום: גלית חתן

כמעט ודילגנו על מוזיאון הטירה של יורק, שנמצא ממש ממול, אבל בסופו של דבר נכנסנו כדי להתרשם מהחיים באזור בימים עברו, ובעיקר כדי להרגיש כמעט על בשרנו איך נראו פה החיים במאה ה-19. אגף שלם במוזיאון הפך לרחוב הומה חנויות ועסקים שאופייניים לאותה תקופה, כמו ‘מוסך’ של סוסים, בית מרקחת וחנות שעונים של פעם. כשהגענו הרחוב היה מוצף אור, אבל פתאום צרצרים החלו להשמיע את קולם, הלילה ‘ירד’ ופנסי הרחוב נדלקו – מה שיצר חוויה אחרת לגמרי. חיכינו שהבוקר יעלה שוב לפני שיצאנו והמשכנו לאגף הבא – שאין מה לעשות, היה הרבה פחות מעניין, אז חתכנו משם החוצה.

חניית מטאטאים בכניסה לאחת מחנויות הארי פוטר בסמטת שיימבלס / צילום: גלית חתן

מהמוזיאון של יורק המשכנו לסמטת שיימבלס שהיוותה – כך אומרים – השראה לסמטת דיאגון, אותה סמטה שבה רכשו הארי פוטר וחבריו את הציוד לבית הספר הוגוורטס. על כן, לא פלא שיש בה לפחות שלוש חנויות שמוקדשות לקוסם הצעיר עם צלקת הברק על המצח. אגב, יש מקום להחנות את המטאטאים שלכם לפני שאתם נכנסים פנימה, ורוכשים איזה שרביט או פריט אחר למזכרת.

אחת מנקודות ההתחלה להליכה על החומות של יורק / צילום: גלית חתן

לסיכום, אם יש משהו שלא כדאי לוותר עליו ביורק, זה טיול על חומת ימי הביניים המקיפה את העיר לאורך 3.4 ק”מ. בתור אנשים שגרים בירושלים, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא הטיול על חומות העיר הבירה, רק שכאן הסיור הוא לגמרי בחינם.

כשעוד היינו בבית אספתי המון פרטים על כל אחת מהנקודות החשובות שעוברים בסיור הזה, אבל בשטח הסתפקנו במה שרואות העיניים. אז ככה – מהחומה אפשר להשקיף על העיר העתיקה, על הקתדרלה, מגדל קליפורד ונהר האוז שמקיף את העיר כולה. חובבי הטריוויה ישמחו לדעת שיש בה 45 מגדלים, ושהאבנים בה שוקלות יחד לא פחות מ-100 אלף טון. יש הרבה נקודות שבהן אפשר לרדת ולעלות, בעיקר מפני שהיא לא שרדה מי-יודע-מה במלואה. או במילים אחרות: ככה לא בונים חומה.

"כפתור" המסמן כי אתם במסלול הנכון של חומת יורק (שימושי בקטעים שבהם צריך לרדת לקו הרחוב ולחפש את המשך החומה, פחות פשוט ממה שזה נשמע) / צילום: גלית חתן

ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה

התצפית באמצע הטיפוס של אילקלי מור / צילום: גלית חתן

באופן מפתיע, מאוד לא צפוי, המפגשים המרתקים ביותר שהיו לנו בטיול למחוז יורקשייר, הממוקם בצפון אנגליה בואך הגבול עם סקוטלנד, היו עם אנשים מבוגרים. אני בדרך כלל לא נוטה לדבר עם המקומיים בנסיעות לחו"ל, ואני זוקפת זאת לגנותי, אבל הבנזוג הוא יותר ידידותי, והפעם גם האנשים היו ידידותיים, אז זרמנו. אמנם אלה לא היו רק המבוגרים שנחמדים, אבל יותר מפעם ופעמיים פגשנו אותם במקומות לא צפויים, והתפתחו שיחות. בכל המקרים עלו בנו הרהורים על הסיבה שבבריטניה מינו בשנה שעברה שרה לענייני בדידות.

כתבתי על כך קצת בגיליון האחרון של 'ליידי גלובס', כחלק מכתבה שלמה על יורקשייר, אבל כאן יש לי מקום לפתח את זה יותר. אחת התופעות המעניינות שבהן נתקלנו היא העסקת פנסיונרים במשרות, שאיך לומר זאת בעדינות, לא לגמרי נחוצות – אבל בהחלט מעודדות תקשורת בינאישית, שנדמה שמצבה הולך ומידרדר בעידן הדיגיטלי, ולא משנה בני כמה אתם.

כך, למשל, בביקור בטירת הווארד (Castle Howard) המרשימה פגשנו עובדים מבוגרים שהסבירו לנו בשמחה על מנהגי התקופה בזמן שהטירה נבנתה (המאה ה-18), פריטי הריהוט הייחודיים והפונקציונליות המשתנה של החדרים לאורך הדורות. בזכות אחת העובדות גילינו, למשל, שמה שנראה היום כמו שידה מפוארת ליד המיטה, היה בעצם פעם תא שירותים, כדי שהליידי לא תיאלץ להטריח את עצמה לצאת מהחדר.

באולם הספרייה העצום והמרשים, שבו התקיימו במאה ה-19 נשפים, פגשנו את נורמה. "במקום שאתם עומדים עכשיו עמדה פעם המלכה ויקטוריה", היא אמרה לנו בהתרגשות (התקשינו להתרגש כמוה), ואז שלחה אותנו לחזור ולהתבונן בפסל האהוב עליה ביותר, שנמצא בחדר הסמוך. עשינו זאת בשמחה, למרות שכבר ראינו אותו קודם. הפעם הסתכלנו עליו, ועל השתברויות האור שבקעו מתוכו, דרך העיניים שלה. כשחזרנו, התפתחה שיחה על חייה הקודמים, על בעלה, שעבד גם הוא בטירה עד שלא יכול היה עוד, ועל בני משפחת הווארד, שעדיין מתגוררים כאן באחד האגפים. היא ליוותה אותנו עד הירידה לכנסייה, והתנצלה שהיא לא יכולה להמשיך איתנו, יש טריטוריה מוגדרת שבה מותר לה להתנהל בכל משמרת (מחליפים להם חדרים, שלא ישתעממו).

הספריה העתיקה של לידס / צילום: גלית חתן

הזדמנות נוספת למפגש כזה הייתה לנו בספרייה העתיקה של לידס, שנוסדה בשנת 1768 ונמצאת בקומה השנייה מעל הרחוב. אורחים 'מבחוץ' יכולים לבקר בה פעם בשבוע בלבד, ולקבל סיור כמעט פרטי בין המדפים עם מדריך פנסיונר. המדריך הזה היה קצת תיאטרלי כשהכניס אותנו לחדר הנעול ה’סודי’, שבו מחזיקים את הספרים העתיקים החשובים ביותר, והראה לנו איך היו מצביעים פעם על נושאים חשובים (כדור צבעוני שצריך להטיל מאחורי וילון שחור של קופסת עץ קטנה, שלא יראו מה בחרת).

הספרייה לא נראית כל כך גדולה במבט ראשון, אבל מתברר שיש בה לא פחות מ-200 אלף כותרים, כולל עותק מקורי של ‘מוצא המינים’ של דרווין, ומהדורות ראשונות מספריהן של האחיות ברונטה. “יש לנו את האוסף הכי גדול של ספרות ויקטוריאנית, אפילו יותר גדול מזה של הספרייה הבריטית הלאומית”, סיפר לנו המדריך. אגב, הספר העתיק ביותר הוא מ–1495, ונקרא 'טיולים לארץ הקודש’. מעניין מה נכתב שם (לא זכינו לראות אותו).

הכניסה לטירת סקיפטון. נדמה היה שהתלמידים חשבו כי המדריך המבוגר שייך גם הוא להיסטוריה / צילום: גלית חתן

לסקיפטון הגעתי למחרת, ביום ההולדת שלי. באותו יום הבנזוג היה בכנס, כך שנפגשנו רק אחר הצהרים, ואת היום העברתי לבד בעיירה החמודה והכל כך בריטית הזאת. כשנכנסתי לטירה של העיירה, שנמצאת בקצה הרחוב הראשי, ראיתי אדם מבוגר שהוביל חבורת תלמידי בית ספר צעירים בין החדרים. במעקב קטן אחרי הקבוצה היה נדמה שהם חושדים שהוא והאנשים שחיו בטירה בימי הביניים הם בני אותו דור. חשבתי להמשיך לעקוב אחריו ולראות לאן הוא ממשיך משם, אבל יותר עניין אותי לחקור את הטירה עצמה, הרי בשביל זה באתי (זה והיער הסמוך אליה, עם מסלולי הטיולים שלו).

אבל המפגש המעניין ביותר היה באמצע הטיול לאילקלי מור (Ilkley Moor), הגבעות במערב יורקשייר, שמתנשאות לגובה 400 מטר מעל פני הים ומכוסות סלעי ענק מרשימים. מדובר במסלול הליכה מעגלי שמתחיל בטיפוס מהעיירה אילקלי. בתחילת הדרך היה נראה שאנחנו לגמרי לבד, אבל בהמשך נתקלנו בעוד מטיילים, רצים ורוכבי אופניים. ככל שהתקדמנו נצפו גם מקורות מים, ובעיקר נשקף נוף העמק המקסים שכולל שדות רחבי ידיים ואת הכפרים אילקלי ובן רידינג – בגדול, נרשמה תחושת הישג על שעשינו את כל הטיפוס הזה: ההוכחה הטובה ביותר שאנחנו (עוד) לא חתיארים.

כשכבר היינו לקראת סוף המסלול, הגענו לבריכה רומנטית שהשתלבה היטב עם השקיעה המתקרבת. בעודנו מחפשים את הזווית הדרמטית ביותר לצילום, ניגש אלינו אדם מבוגר ואמר 'כמה חבל שאני לא יכול לצלם את זה, שכחתי להטעין את הבטרייה של המצלמה לפני שיצאתי מהבית'. התברר ששמו מלקולם, הוא צלם חובב, גר בגפו באילקלי, גרושתו וילדיו מפוזרים ברחבי העולם, והוא מכיר את המקום הטוב ביותר שבו נוכל לאכול ארוחת ערב במחיר שפוי – זה שרק המקומיים יודעים עליו. מפה לשם, העברנו ערב עם מלקולם והסיפורים הבלתי נגמרים שלו. הרווחנו חוויה שאי אפשר היה לתכנן, אבל הרווחנו גם זווית חשיבה שביומיום יש לה פחות מקום, ולא בצדק.

%d בלוגרים אהבו את זה: