ארכיון תג: חיפה

ו(כמעט) אף מילה על הגנים הבהאיים

***במיוחד לכבוד פסח, פוסט שני בסדרה: מטיילים בחיפה***

20140222_134900

פרט די מוזנח בביוגרפיה שלי הוא שנולדתי בחיפה. כשהייתי בת שנה ההורים שלי עברו לנתניה, וכך נמנעו ממני שנים של פיח ואוויר מזוהם. בשנתיים האחרונות הגעתי לחופשות בעיר עם הבנזוג שלוש פעמים, ובכל פעם הגענו למסקנה דומה: לחיפה יש מה להציע – כולל ההתעוררות המרשימה במושבה הגרמנית, למשל – היא רק לא יודעת למכור את זה.

כשהוצגה לפני שנה וחצי התערוכה של סלבדור דאלי, היו ניצוצות של שיווק, אבל הם כבו מהר. סיפרו לנו שראש העיר דווקא מתאמץ, ושיש חוברות מידע לתיירים המשלבות את המלונות וההמלצות וההטבות. זה בהחלט מעורר תקווה, אבל איכשהו כל זה לא הגיע דרומה לתל אביב או מזרחה לירושלים. כשמדברים על חופשה בצפון, עדיין חושבים יותר על הגליל ורמת הגולן, ופחות על חיפה. כאמור בעיניי זו טעות שמומלץ לתקן.

בביקור האחרון שלנו התארחנו במלון הבוטיק טמפלרס שבלב המושבה הגרמנית – ליתר דיוק בשדרות בן גוריון, רחוב יפהפה שמתחיל בים ומסתיים בגנים הבהאיים (או להפך). המלון שוכן במבנה טמפלרי מ-1870, ואכן כלפי חוץ משדר מכובדות היסטורית. אלא שבפנים יש 13 חדרים מודרניים מעוצבים באופן מיוחד מאוד, שונים זה מזה ומכל מה שפגשתם קודם.

אפשר לבחור מראש את החדר המועדף, אחרי בדיקה קצרה באתר האינטרנט של המלון – יש סגנון רומנטי קלאסי, יש קווים מודרניים משולבים עם אבן עתיקה, שחור-לבן, אולטרה מודרני וכן הלאה. אנחנו בחרנו בחדר שנקרא זודיאק – בעיקר בגלל שהתחשק לי פעם אחת בחיים לשבת בתוך אמבטיית "סטנד אלון" שעומדת על רגליים במרכז החדר, עם כוס יין ביד, ולהיות בהיי טבעי. וחוץ מזה היה בחדר אח עצים. אמנם לא היה קר ולא היה צורך להשתמש בו, אבל זה הוסיף לתחושה שאנחנו במקום "אחר".

במרחק הליכה מהמלון יש מסעדות ובתי קפה, גלריות אמנות, מתחם השוק התורכי המתחדש, ו"מתחם 21" שמורכב מ-21 חנויות עיצוב, אמנות ואופנה. מכיוון שהמלון קטנצ'יק, את ארוחת הבוקר מקבלים במסעדת פרטוש הצמודה אליו – שיש בה אווירה נהדרת של סתלבט ושל חופש (ואולי זה רק אנחנו). אפשר לבחור מבין כמה ארוחות בוקר, ואני מצאתי שהבסיסית היא הטובה והעשירה ביותר.

למען האמת הגענו לחיפה לשלושה ימים, והתחלנו לטייל עוד לפני הצ'ק אין. אני תמיד תוהה אם אנחנו מפסידים משהו בכך שאנחנו לא מגיעים בזמן המקובל, אלא שעתיים אחרי – אבל הפעם, מכיוון שראינו את השקיעה מהר גבוה* ועם נוף מדהים, לא היו סימני שאלה בכלל.

 

למעלה - הכיפה המצוירת של סטלה מאריס. למטה - קפלת ההתבודדות

למעלה – הכיפה המצוירת של סטלה מאריס. למטה – קפלת ההתבודדות

נקודה ראשונה: סטלה מאריס

הפעם האחרונה שהייתי בסטלה מאריס הייתה אי שם בגיל תיכון. כלומר, ממש מזמן. מדובר במנזר גברים כרמליתי, שמשתכן בבניין בן שלוש קומות. הוא נבנה כחומה בצורה עם פתחים קטנים, בגלל הצורך להתגונן מהתנכלויות חוזרות ונשנות. אפילו יש חלון אחד שאטום באבנים.

הכנסייה של המנזר קיימת מאז 1853 והיא מוקדשת ל"גברתנו שעל הכרמל" למרות שיש בה כמה סממנים שקשורים לאליהו הנביא, וגם לנשים יהודיות שהתנצרו. הביקור בה הזכיר לי קצת את הכנסיות של רומא, ובמיוחד את סן פטרוס שבוותיקן – למרות שהכנסייה האיטלקית גדולה פי כמה וכמה מהכנסייה הזו.

אחרי הביקור בכנסייה היפה הלכנו לכיוון פסל מרים וירדנו בשביל לעבר קפלת הלב הקדוש, שהוקמה כטחנת קמח אך לא פעלה ככזו אפילו יום אחד והפכה למקום התבודדות לנזירים. כיוון ששעת השקיעה התקרבה, ידענו שלא נספיק להגיע גם למערת אליהו ולעלות בחזרה. גם כך חיכה לנו יופי של טיפוס בחזרה לחנייה – כידוע, עלייה שורפת קלוריות, אז לא מתלוננים.

מהמבצר הצלבני משקיפים על הבריכות ועופות המים

מהמבצר הצלבני משקיפים על הבריכות ועופות המים

נקודה שנייה: עין אפק
אבולוציה: פעם הייתי נהנית בטיול רק אם היו בו מים זורמים, כלומר אם הוא כלל נחלים או בריכות. היום אני זקוקה לבעלי חיים כדי ליהנות. לפעמים בעל חיים אחד מפצה על מסלול משעמם שלם.
אז אחרי ארוחת הבוקר נכנסנו לרכב ונסענו קצת צפונה – אל שמורת הטבע שמשמרת נופי ביצה ואת מקורות נחל נעמן. מתחילים את הסיור במבצר הצלבני, ובו תערוכת צילומים של בעלי החיים בשמורה, ואז עולים למעלה לתצפית. את פנינו קיבלו קורמורנים ועגורים. מרחוק, במשקפת, ראינו קבוצה גדולה יחסית של שקנאים. על הגג ועל מרפסת התצפית הנמוכה יותר היו המון חרדונים ששעשעו אותנו.
בפעם הקודמת שלנו כאן בקושי התחלנו את המסלול, לא הספקנו להגיד ג'ק רובינזון, וכבר שלוש נמיות הסתכלו עלינו וניסו לחשב את המסלול שלהן מחדש. שתיים קפצו למים, אחת לשיחים, אחר כך אחת יצאה מהמים וחצתה את השביל במהירות לתוך השיח. הפעם, בניגוד לביקור הראשון, היו לא מעט אנשים, מה שגרם לבעלי חיים להתרחק. לא היו הרבה עופות מים בסביבה, אבל אלה שהיו שימחו אותנו מאוד, ובכלל נחמד מאוד המסלול, שעובר בחלקו ממש מעל המים.
דווקא אחרי שיצאנו משם, ונסענו לכיוון בריכות הדגים כדי להשקיף מקרוב, ראינו הרבה יותר עופות מים, וגם עוף דורס שהיה כנראה עיט צפרדעים, וגם שניים-שלושה שלדגים וגם נמייה חמודה ופחדנית. בקיצור, הייתי מבסוטה.

 

מוזיאון טיקוטין. אבל למה אסור לצלם?

מוזיאון טיקוטין. אבל למה אסור לצלם?

נקודה שלישית: טיקוטין – המוזיאון לאמנות יפנית

המוזיאון הקטן והצנוע הזה הוא עדיין הגדול ביותר שמוקדש בישראל לאמנות היפנית. הוא סובל מההוראה האנכרוניסטית "לא לצלם", כך שקשה מאוד לעבד את החוויה, כלומר לתעד ולהסתכל שוב אחר כך, ולהפיץ הלאה לחברים כדי שיבואו גם.

בזמן שהגענו הוצגו שלוש תערוכות בקומה הראשונה, ואף אחת מהן לא הייתה "וואו". היו כמה תלבושות קימונו מרשימות, שפוזרו בין התערוכות בהתאם לנושאים (שלג, צמחים, בגדי כלה), ולדעתי אם היו מחברים אותן לתערוכה אחת ומוסיפים אפילו עוד שתיים-שלוש תלבושות קימונו, האימפקט היה הרבה יותר חזק. במיוחד לאור העובדה שכאשר תלבושת קימונו פתוחה לרווחה, הגודל שלה מותיר רושם עצום.

המוזיאון קרוב לטיילת יפה נוף, שמספקת תצפית נהדרת על חיפה והים התיכון. יש מי שטוען שהיא נראית כמו סתם עיר נמל אפורה ומלאת פיח, אבל אני דווקא מצאתי את הקסם במפרץ העצום הזה. חבל רק שהמבנים היפים ביותר בסביבה שייכים לבהאיים ולטמפלרים, ולא ליצירה ישראלית מקורית.

>>>

המלצה נוספת: לנסוע לגנים הבהאיים בעכו. הביקור שם חיזק את אמונתי בכך שלנשרים כן יש משמעות בעיני הדת הבהאית, רק שהם לא רוצים להגיד מהי. ועוד התחזקה דעתי שאדריכל הגנים שתכנן את המקום ביקר בכמה מקומות באירופה. ייתכן שגני ורסאי נמנו על רשימת ביקוריו.

*זה היה קצת לפני המעבר לשעון קיץ

 

פוסטים נוספים לפסח: HBO והעיר הגדולה, תריחי לי

בא לי דאלי

סלבדור דאלי אמר על עצמו שהוא צייר בינוני. זה לא שהוא גילה צניעות מפליגה או התכוון להפחית מערך עצמו: לטעמו, כל יתר הציירים פשוט היו גרועים, או לפחות גרועים בהשוואה אליו. הוא גם הכריז על עצמו כגאון הרבה לפני שחשב שהוא באמת כזה. "רק אחר כך הפכתי לגאון אמיתי", הסביר.

האם הגישה הזו, שמזכירה קצת את הביטלס שטענו שהם גדולים יותר מישו, ואת אואזיס שטענו שהם גדולים יותר מהביטלס, צריכה להיות נסבלת בעינינו? האם מי שאומר במופגן "אני שווה ואתם תעריצו אותי" ראוי ליחס שלנו? ואם הוא באמת סוג של גאון? אם הוא באמת איתגר את כל התפיסה המרחבית המקובלת, באמצעות מגוון עצום של סגנונות ואמנויות? אולי הגישה צריכה להיות: הבירבורים שלו הלכו איתו אל הקבר, אבל האמנות שלו נשארה איתנו?

השאלות האלה הטרידו את מוחי בעודי משתלבת יחד עם עוד כמה מאות אנשים במרחב התערוכה "מבטו של גאון" שמתקיימת בימים אלה במרכז הקונגרסים בחיפה. למעלה מ-500 יצירות מקוריות וחתומות הוצבו שם על ידי האוצר אנריקה סבאטר – ששימש כעוזרו האישי של דאלי במשך כ-13 שנים, ונחשב לאחד האנשים הקרובים ביותר אליו. הוא הביא לתערוכה כמה יצירות מהאוסף הפרטי שלו, וגם יצירות מאוספים פרטיים מרחבי העולם – מפריז ועד דרום אמריקה. את העבודות המוכרות ביותר לא תמצאו כאן, אולי רק רמיזות אליהן – שעונים, פילים, פרפרים ומגירות שיוצאות מתוך הבטן.

השווי הכולל של היצירות בתערוכה נאמד ביותר מ-60 מיליון דולר. היצירה היקרה ביותר נקראת  The servant of the disciples at emmaus , היא משנת 1960 ומוערכת ב-2.4 מיליון יורו. אין לי מושג מה הפך את העבודה הזו לכל כך נחשבת, ואת המידע עליה גיליתי רק אחרי התערוכה, לכן לא צילמתי (הנה היא). אני זוכרת אותה: קשה לשכוח. אבל יש עוד כמה עבודות שניתן לומר זאת עליהן. הבולטים במיוחד הם פסלי הענק הירוקים, אבל לפעמים דווקא הדברים הקטנים, שאינם צורחים את עצמם, הם המעניינים יותר.

מה קורה למי שמבקר בתערוכה? קודם כל, הוא הולך לאיבוד בגלל כל השפע העצום. קשה להחליט מאיפה להתחיל ומאיפה להמשיך. אין מסלול אחד, יש יד חופשית או רגל חופשית, וזה קצת מבלבל. אז אחרי שבחנו סדרת עבודות אחת, עברנו לפסלים הקטנים ולפסלים הגדולים, ועוד סדרת ציורים ואז המדליות, ואז עוד סדרה – ציונית, ישראלית, אפילו קצת ירושלמית. ראיתי אותה לפני כמעט 14 שנים ברומא, גם כן בתערוכה מקיפה של האמן. אז היא הייתה תלויה במעין מסדרון, כאן היא קיבלה יותר מקום של כבוד.

אחרי שסיימנו את הביקור באולם המרכזי עלינו למזנון (זוועה), ואז התיישבנו להשקיף מלמעלה על המבקרים באולם הכניסה. לרוב האנשים שהגיעו מהאולם המרכזי היה פרצוף מיואש. אמנם הם נכנסו לתערוכה בשמחה ועזוז, אך יצאו ממנה מותשים לחלוטין. העומס הוא בלתי הגיוני כמעט, וכמו שאמרתי – מבלבל אותך. מצד אחד הרבה תגליות משמחות ושחרור אינסופי – דאלי שחרר את היד, והעביר אל המתבונן תחושה של חופש מתירני. מצד שני, אתה לא נח אפילו לרגע – אין כיסאות, אין ספסלים ויש צפיפות. מי שהיה במוזיאונים של דאלי יודע שהם מספקים חוויה הדרגתית ששומרת אותך עירני. כאן הכול סודר באופן נקי מאוד, אבל אולי דווקא האחידות הייתה בעוכרי התערוכה.

ואף על פי כן ולמרות הכל, אני שמחה שהלכתי. בעולם שלנו מעטים מדי מרשים לעצמם לצפצף על הכול ולהיחשב למשוגעים – אז עד שמישהו כבר עושה את זה, שווה ליהנות ממה שיש לו להציע. גם אם הוא מת כבר כמעט 25 שנה.

הנה מקצת העבודות בתערוכה:

*

הירח, 1965

*

על גדות החירות

*

סיגריות ג'ירפה – כמו כאמל, אבל קצת אחרת

*

המדליה הזו, תאמינו או לא, באה לומר "כבד את אביך ואת אימך"

*

*

*

*

*

 

מסלול למטורללי לכת

 

מרחוק ראינו אותם – שני גברים בגיל של אבא שלנו. לבושים שחור מסורתי, כיסוי לבן על הראש. אחד מהם אחז בידו כמה ענפי מרווה וצמחי תבלין. שניהם צעדו במרץ, למרות שהם בעלייה ואנחנו בירידה.

– אהלן וסהלן. לאן מועדות פניכם?

– בדיוק רצינו לשאול: נראה לכם שנצליח להגיע למטה לפני שיחשיך?

– אם תלכו במסלול היפה, לא תספיקו. אם תלכו על השביל הראשי, חצי שעה תוכלו להסתדר ואחר כך צריך פנסים. יש לכם?

– יש פנס, אבל השארנו אותו באוטו, למטה, בקיבוץ יגור.

– אז הכי טוב שתחזרו איתנו לעוספיה.

– ואיך מגיעים משם ליגור?

– אני חונה בסוף השביל, אוכל לקחת אתכם ליציאה הראשית מהכפר. משם תיקחו אוטובוס לצומת האוניברסיטה ותמשיכו בטרמפים, או שתיקחו מונית.

החשיכה תכף יורדת. צריך להחליט מהר. האנשים האלו נראים לנו חביבים. אנשים טובים באמצע הדרך, כמו ששרה נעמי שמר. במדינה המשוגעת הזו כבר אי אפשר לדעת כלום, אבל אנחנו עדיין רוצים להאמין בטוב, אז הצטרפנו אליהם.

התברר שהם פנסיונרים של המשטרה. עשו לא מעט שעות וימים במקום סמוך לנתניה. מכירים את ראש העיר מרים פיירברג, מסכימים שיש לה הרבה במה ובמי להילחם. גם הם רואים בה בולדוזר. תוך כדי שאנחנו מדברים, אני מבחינה שלשניהם כושר מעולה. את מה שאנחנו עשינו בנחל יגור בשלוש שעות וחצי, הם עושים בשעתיים ביום חלש. מכיוון שעכשיו הצטרפנו אליהם בעלייה, צריך להדביק את הקצב. הם רואים שאני מתנשפת, מציעים להוריד הילוך. אני מודה להם.

– אתם זוג? נשואים? יש ילדים? יהיה לכם מה לספר לנכדים.

– אנחנו אחים.

– נו, אז יהיה לכם מה לספר להורים שלכם.

***

ההתחלה הייתה פשוטה: חיפשנו מסלול טיול, במרחק שלא יעלה על שעה נסיעה מנתניה ובאתר שלא מושך אליו מאות ואלפי מטיילים. באופן מעט מוזר, אתר כזה לעולם יהיה אתר חינמי. עם ישראל גודש אתרים שמתפעלת רשות שמורות הטבע והגנים, ושהכניסה אליהם עולה כסף. אבל יש בארץ לא מעט מקומות שווים לטיול שהכניסה אליהם חופשית, והנוף בהם לא פחות שווה. המחיר היחיד שצריך לשלם הוא מחיר הכושר – פדלאות בחוץ.

אז כשאח שלי הציע שנטייל בנחל יגור, חשבתי שמדובר ברעיון מצוין – מסלול מעגלי, 9 ק"מ, הרבה נוף, הרבה טבע, קפיצה קטנה לעוספיה להתרעננות, וחוזרים ליערות. ארזתי תיק, לקחתי כובע ובקבוק מים, הסתכלתי בספר המפות שלי (אני מאותגרת GPS, מסתכלת פעם אחת במפה ומתניעה את האוטו). דבר אחד שכחתי לבדוק – את הטופוגרפיה. למי שלא היה מדריך של"ח בנעוריו: לא עליתי בזמן על כך שמדובר במסלול טיפוס רציני. טרק דה לה טרק.

המסלול מתחיל מעט אחרי שער הכניסה לקיבוץ יגור. מחנים את האוטו במגרש שבין חוות הסוסים לבריכה של הקיבוץ, ועוברים דרך שער קטן שממנו מתחיל הטיפוס. בקצרה זה הולך ככה: עולים על הר, יורדים מן ההר, מקיפים הר אחר ("שביל השעורה"), עולים על ההר הזה, יורדים ממנו. באריכות – נופים מהממים של הגליל התחתון, עופות דורסים בדאייה שובת לב, הרבה שיחי מרווה עם ריח טוב, סימון שבילים ברור, ו… עליות מטורפות. מסלול למטורללי לכת. שביל השעורה קוראים לזה? שביל העוקצים יכול היה להיות שם הרבה יותר מתאים – על שום הקוצים שבדרך. למעשה, נראה היה שבחלק די גדול מהשביל אנשים לא דרכו לפחות כמה חודשים. כי מי משוגע לטפס 500 מטרים (גובה) עד עוספיה?

פה ושם היו פינות למנוחה, שנראו כמו copy-paste אחת של השנייה. מצד אחד ההר, מצד שני תהום, באמצע עצים שיוצרים צל, סלעים מזמינים לישיבה, רוח נעימה ותחושת ניתוק ששום צימר מאובזר לא יכול להציע באופן אותנטי. אלו היו הרגעים של "מנוחת הלוחם", אחרי "מסלול אתגרי ברמת קושי גבוהה המשלב נוף הררי, מצוקים וצמחיה עשירה".

העלייה למעלה הייתה קשה במלוא מובן המילה. באיזשהו שלב נגמר לי האוויר, הגוף כבר לא ידע מה לעשות עם עצמו. אולי הגוף שלי חטף איזה שוק, שאלתי בקול רם, ונעניתי בבוז. אח שלי הרבה יותר בכושר ממני. אין לו בעיה לטפס כמה מטרים רק כדי לבדוק אם השביל השני שראינו יותר מעניין, ואז לרדת ולטפס את השביל שלנו. אני, לעומת זאת, מתנשפפפפת כל הדרך למעלה.

עד שהגענו לאזור עין אל בלד, מעיין הכפר, אתר ששמענו כי הוא שווה ביקור, כבר פרחה נשמתי – ובגלל השעה, לא הספקנו לראות את המעיין עצמו. גם נגמרו לנו המים.

באתר האינטרנט שבו מצאנו את המסלול נכתב כי "בכיכר השכונה המזרחית בעוספיא נמצאת מרכולית והמוכרים בה אנשים סימפטיים מאוד". ובכן, לא הגענו למרכולית, אבל אנשי הכפר אכן היו נחמדים מאוד. במיוחד אלה שבנס פגשנו על הדרך.

 ***

 

המלאכים המושיעים שלנו הובילו אותנו לג'יפ חדש ויפה, שלא היה לי נעים ללכלך עם הבגדים המאובקים והנעליים המלוכלכות. שירקי (או שוקרי?), הנהג מביניהם, הסיע את השני לביתו, ואז לקח אותנו לסיור ברחובות הכפר העתיקים, למעלה מ-100 שנה עומדים שם הבתים שראו הרבה. סיפר לנו שאחרי שיצא לפנסיה מהמשטרה פתח עסק שמתמחה באירועים, כולל קייטרינג. היה מזמין אותנו לקפה, אלמלא היינו ממהרים. הוריד אותנו ליד מכולת נחמדה, שנוכל לקנות מים.

קנינו יותר ממה שצריך, בקושי הצלחנו ללגום כמות ששווה לכוס. מצאנו מספר טלפון של מוניות עוספיה, סגרנו על 100 שקל. המתנו כמה דקות בתחנת דלק, הסתכלנו על מוצאי שבת בכפר. המון אנרגיה הייתה שם. המונית הגיעה, חשבתי שזו תהיה נסיעה של דקות. טעיתי. 20 דקות זה לקח! 20 דקות של מפרץ חיפה בלילה, מואר, תמים, נקי. כל מה שהוא לא באור יום.

מסריחים אך מרוצים, חזרנו הביתה.

למשוגעים בלבד – המסלול המלא.

*

 ועוד תמונות:

מתפצלים

*

מלמטה זה נראה מאיים, אבל איך אמרו אצלנו בצבא, "קצת קשה אז נשברים?"

*

קיבוץ יגור

*

אזור הזיהום של חיפה

*

סימנים המעידים כי היו פה פעם מים

*

בקיץ אין פריחות אבל יש יופי מסוג אחר

*

למשל זה

*

ונסיים עם אחד שאין לו בעיות לעמוד בלוח זמנים: פרפר

%d בלוגרים אהבו את זה: