ארכיון תג: חיפה

תתחילו לאמן את המוח

תערוכות בוגרים הן תמיד בגדר הבטחה לעתיד טוב יותר: סוג של הזדמנות לפגוש את הכוחות היצירתיים החדשים של ישראל, אלה שאולי עוד כמה שנים נראה את העבודות שלהם במרחבים השונים. עכשיו יש לנו אפשרות לראות אותם במצבם הבתולי כמעט, לפני כל האילוצים והחיים המורכבים, וזה מסקרן.

ב-25 השנים האחרונות פועלת בחיפה מכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית בשם תילתן – ולמרות הוותק, ולמרות שיש גוף שמפקח עליה מטעם האיחוד האירופי, לא נראה לי שרבים שמעו על המקום הזה. אולי זה מכיוון שהוא במרחקים, מה שנקרא, אבל את הטכניון כולם מכירים, אז זה לא תירוץ. בכל מקרה, זה קצת חבל, ואם אתם באזור חיפה בזמן הקרוב – ביום חמישי משיקים שם את תערוכת הבוגרים תחת הנושא " UI/UXלא רק מה שחשבתם". מתוך העבודות שיוצגו, בחרתי ארבע שמצאו חן בעיניי, ונראה לי שימצאו חן גם בעיניכם.

רחוב בצ'וקוטקה על פי עדליה ויינשטיין

מרחב תרבותי של עמים צפוניים בצ'וקוטקה / עדליה ויינשטיין

תכירו את צ'וקוטקה – מחוז אוטונומי בפדרציה הרוסית, שרוב שטחו נמצא מעבר לחוג הארקטי. יש בו יערות שמכסים 280 אלף קמ"ר, ויש בהם בעלי חיים כמו אייל קורא ואייל הצפון, דב גריזלי ודב קוטב, שועלי שלג וגם זאבים. לעומת זאת, במים יש למעלה מ-40 סוגי דגים, כך שמדובר בסוג של גן עדן לדייגים שאוהבים לקפוא מקור: החורף נמשך עשרה חודשים, בשיא הטמפרטורה היא מינוס 52. 67% מהאוכלוסייה מתגוררת בערים, כלומר הם כבר אינם מנהלים את אורח החיים המסורתי. וקצת פיקנטריה: האוליגרך רומן אברמוביץ' היה מושל מחוז צ'וקוטקה מדצמבר 2000 עד יולי 2008.

ויינשטיין עצמה נולדה וגדלה שם עד גיל 15, בעיר קטנה שנקראת ביליבינו. המטרה שלה ויינשטיין היא לספר לישראלים – וליתר דיוק, לילדים ישראלים – על עולם שהם לא שמעו עליו קודם לכן, ולעזור להם להכיר את תרבות העמים הצפוניים. היא עושה זאת באמצעות איורים ידידותיים, שמנסים לגרום לילדים להרגיש חלק מהחוויה של החיים במחוז הקפוא הזה.

למען האמת, לא רק הישראלים לא מכירים את צ'וקוטקה, כפי שמספרת ויינשטיין: "באביב הייתי בוורקשופ GGJ. פגשתי שם הרבה אנשים, וכשהתחלתי לספר על עצמי פתאום גיליתי שאף אחד אפילו לא שמע על צ'וקוטקה. בפרויקט ניסיתי להעביר חוויה אישית, ולהראות איך אנשים חיים שם בקור מטורף".

העבודה הראשית שלה כאן היא מפה מאוירת של מקום יישוב בצ'וקוטקה, והיא חלק מהספר "מה שלומך צ'וקוטקה". יש גם סדרת גרביים חמודות להפליא, וגלויות שאפשר לשלוח בדואר, כמו פעם, או לתלות במשרד ולחייך בכל פעם שמסתכלים על ילדי צ'וקוטקה כפי שהם משתקפים באיוריה של ויינשטיין. וזה, באמת, אחד הפרויקטים הכי חמודים שראיתי במסגרת תערוכות בוגרים.

בריאות המוח נחשבת לפקטור השני החשוב לבריאות הכללית, אחרי בריאות הלב. אבל עד כמה אתם דואגים למוח שלכם?

ארבעת האונות* – מסע לתוך המוח / אנה יגודין

בריאות המוח נחשבת לפקטור השני (37%) החשוב לבריאות הכללית, אחרי בריאות הלב (51%). אז אולי כדאי שנכיר אותו טוב יותר, ונדאג לתפקוד שלו – עד כמה שאנחנו יכולים, זאת אומרת. 4 האונות הן האונה הפריאטלית (הקודקודית), האונה האוקסיפטלית (העורפית), האונה הפרונטלית (המצחית),  והאונה הטמפורלית (הרקתית).

באמצעות העבודה שלה, שהיא סוג של פארק לימודי אינטראקטיבי, יגודין מפצירה בנו: אם אתם רוצים לחיות חיים מלאים יותר, לזכור לטווח ארוך יותר ולהיות יצירתיים יותר, חובה לאמן את המוח ולשמור על הכושר שלו. איך עושים את זה? פותרים חידות, משחקים משחקי חשיבה, לומדים דברים חדשים, וגם – עוסקים בפעילות גופנית, ומקפידים לישון ולאכול כמו שצריך. חשוב, חשוב ושוב פעם חשוב.

*בעברית נכונה צריך להיות ארבע האונות.

כמו תקליט שבור / טניה גרמן דבורקין

"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום שבו הגיעה החסידה" – זה משפט ששומעים לא מעט, על המשבר שחל בזוגיות כשמתחילים להגיע הילדים. דבורקין, אימא בעצמה לשלושה ילדים קטנים, מזכירה לילות ללא שינה, לחץ, אחריות וחרדה שמשפיעים על שני ההורים, ועלולים לגרום לריבים והתרחקות. מטרת הפרויקט שלה הוא להעצים את תחושת הביחד והזדהות בקרב הורים צעירים.

את המסר שלה היא ניסתה להעביר בצורה הומוריסטית באמצעות סדרת תקליטים מעוצבים, שעטיפותיהם מציגות קשיים נפוצים מחיי היומיום של זוגות עם ילדים. בכל עטיפה אובחן הקשר בין ז'אנר מוזיקלי לקושי מסוים, וכל תקליט קיבל לוגו משלו. "בחרתי בתקליטים", היא מסבירה לי, "כיוון שחיפשתי משהו נוסטלגי, רטרו, משהו של פעם, שמשדר אווירה רומנטית וביתית. כל תקליט מציג בעיה שלכאורה נראית לנו כמשהו דרסטי, כשבפועל זה ממש לא ככה. המטרה היא להראות שכל הזוגות חווים קושי, ורוב הבעיות שלנו הן קטנות".

עוד עבודות של טניה אפשר לראות בדף האינסטגרם שלה, חפשו אותה בשם tanyaroman.

עוזרים לסביבה ומרוויחים פריט ייחודי שאין לאף אחד אחר. טראשיק של נועם משה
נועם משה עם העיצובים שלו לפרויקט הגמר. צילום: באדיבות תילתן

טראשיק / נועם משה

לסיום בחרתי פרויקט אחד שהוא שונה לגמרי. הפעם לא איורים ועיצובים, אלא פרויקט שנועד לגרום לאנשים להסתכל על פסולת באופן שונה, ולחשוף אותם לאפשרויות הגלומות בשימוש חוזר במוצרים קיימים – וזאת באמצעות קולקציית ריהוט מחומרים שנמצאו באשפה.

במיחזור כזה, מזכיר משה, אתה גם חוסך כסף, גם מועיל לסביבה (כמות האשפה הממוצעת לנפש ישראלית מוגדרת ב-1.5 ק"ג ביום. הנתון נשמע לי מוגזם), וגם משיג לעצמך פריט ייחודי שאין לאף אחד אחר. אז אולי לא הייתי יושבת על הכיסאות שבתמונה, אבל בהחלט בא לי על השולחן הקטן. בקיצור, יופי של פרויקט.

מצעד הקינוחים – חוגגים יומולדת

לא עברו הרבה סוכרים במחזור הדם מאז הפעם האחרונה שפרסמנו כאן את מצעד הקינוחים שלנו – לפני חודש בפסטיבל האוכל של תל אביב. והנה צצה הזדמנות לחזור אל עולם המתוקים. יום הולדתו של הבנזוג שחל בתחילת החודש הפך לנסיעה בת כמה ימים לגליל המערבי, שסיפקה לא מעט ביקורים במסעדות ובתי קפה שבהם יכולנו לבדוק איך הכי כדאי לסיים ארוחה טובה.

הפילוסופיה הקינוחית שלנו גורסת שמנה אחרונה צריכה קודם כל להיות מקורית. אם תפריט הקינוחים כולל סופלה, טירמיסו, קרם ברולה וגלידה, כנראה שמישהו פה ממש לא ניסה להתאמץ, אלא רק לגמור עם זה וללכת.

שנית, חשוב שמנה אחרונה לא תהיה גדולה מדי, ובהתאמה, לא יקרה מדי. תנו לנו מנה איכותית עם אסתטיקה בהגשה, ואל תפילו עלינו הרים של קצפת. מה שנשמע פשוט הוא הרבה פעמים משימה מסובכת עבור מסעדות ישראליות, ולכן תמיד משמח לפגוש רעיונות מקוריים שמעוררים סקרנות. הפתעה מייצרת שמחה, וזה נכון שבעתיים בקינוחים. שנתחיל?

במקום הראשון שלנו: הקינוח של מסעדת מרקטו בעכו העתיקה

מקום 1: מרקטו, מסעדת שוק בגוון איטלקי בלב עכו העתיקה, היא אחת המיוחדות והשוות – לא רק מבחינה קולינרית, ולא רק בעכו. בסיום הארוחה המהנה קיבלנו קינוח קטנטן של מוס שוקולד מצופה שוקולד ומונח על עוגייה פריכה, עם גבעה קטנה של שמחה מלמעלה. עם כוס קפה בצד, זו בהחלט הדרך הטובה ביותר לסיים ערב מוצלח.

למקרון יש תפקיד לא מבוטל בהצלחת הקינוח של סינטה בר החיפאית

מקום 2: בסינטה בר שבחיפה הצליחו להרכיב מנה מקורית שכוללת עוגת גבינה עם קרם ברולה ומעליה עוגיית מקרון לימונית. לא רק הצבעים השתלבו היטב, אלא גם ובעיקר הטעמים. פשוט נהדר (מחיר: 32 שקל).

לפעמים הדברים הפשוטים ביותר הם המענגים ביותר. הכנאפה של אל מארסה

מקום 3: במסעדת אל מארסה (פירוש השם: המעגן) בנמל של עכו הזמנו מנה קטנה של כנאפה, אבל החליטו לפנק אותנו במנה גדולה יותר שאמנם נראתה לנו בהתחלה מוגזמת אבל חוסלה בקלות רבה. כשזה טוב, זה טוב (מחיר מנה קטנה: 26 שקל, מנה גדולה: 38 שקל).

סורבה בטעם עראק ומרציפן – כמה קטן ככה גדול. במסעדת אורי בורי בעכו

מקום 4: במסעדת אורי בורי הוותיקה בעכו (שלפי טריפאדוייזר היא במקום הראשון של המסעדות במזרח התיכון) הגישו לנו כדור סורבה בטעם עראק ומרציפן. אם מקוריות הייתה הפרמטר היחיד, אולי זה היה המקום הראשון. בכל אופן מרגישים את העראק יותר מהמרציפן, ואנחנו מציינים את זה דווקא לטובה. האם מומלץ? לגמרי.

האלפחורה של קקאו. לא רע יחסית לרשת

מקום 5: ב'קקאו' שבצומת רגבה אפשר לקבל אלפחור ב-4 שקלים, ואותנו החליטו לפנק באחד נוסף על חשבון הבית. לכאורה אתה מסתכל ואומר, נו טוב, עוגייה, אני צריך לפחות ארבע בשביל ליהנות. אבל לא, זו בדיוק המידה הנכונה. וחוץ מזה, הייתה שעת אחר הצהרים מוקדמת ולפנינו עוד הייתה ארוחת ערב.

כדור השוקולד של "מועדון ארוחת הבוקר" הוא כמו המקום עצמו: פונקציונלי, מתפקד, ממלא את המטרה שלשמה נולד אבל לא מבריק

מקום 6: כדור השוקולד של 'מועדון ארוחת הבוקר' במושב שבי ציון היה בדיוק כמו המקום עצמו. פונקציונלי, מתפקד, ממלא את המטרה שלשמה נולד אבל לא מבריק. וחבל, כי דווקא יש פוטנציאל.

חג נולד

מבנה במושבה הגרמנית בחיפה, מואר לכבוד כריסטמס 2015

מבנה במושבה הגרמנית בחיפה, מואר לכבוד כריסמס 2015

מבנה ימק"א בירושלים, מואר לכבוד כריסטמס 2015

מבנה ימק"א בירושלים, מואר לכבוד כריסמס 2015

כריסמס הוא לא החג שלנו, אבל תמיד הסתקרנתי. איכשהו הסרטים ההוליוודיים הצליחו להציג אותו כחג נחשק, בעל אסתטיקה מופלאה ומתנות לרוב. הרחובות המקושטים עוררו בי קנאה מסוימת. ואז הייתי בניו יורק אחרי אסון התאומים, ולמרות שעוד לא היה דצמבר, כל העיר הייתה מקושטת ועם שירי חג מולד כדי להעלות את המורל. אפילו הציבו את האשוח הענק ברוקפלר סנטר, רודי ג'וליאני ולורה בוש היו שם כדי לשמח את הניו יורקרים שעדיין היו המומים. אין לי ספק שזה רומם את רוחם. חבל רק שלא הייתה לי אז מצלמה דיגיטלית (ומי חשב שיהיו מצלמות בטלפונים) כדי להנציח את הסיטואציה.

כמה שנים אחר כך, ואני תל אביבית בביתה הקט, צלצול טלפון. אני יודעת שזה ברגע האחרון, אבל בא לך לבוא לירושלים למיסה של חצות?

נו, בוודאי, מ' המופלאה, רק בזכותך אני אעשה סופסוף מה שבא לי כבר המון זמן.

סנטה קלאוס בכל מקום. שוקולדי סנטה

סנטה קלאוס בכל מקום. שוקולדי סנטה

מנג'טים של סנטה, בשוק הכריסטמס בימק"א, ירושלים

מנג'טים של סנטה, בשוק הכריסמס בימק"א, ירושלים

בשעה מאוחרת התעטפנו בהמון שכבות, ויצאנו לעבר עיר הבירה. כשהגענו היו ליד גדר הכנסייה הגבוהה עוד הרבה ישראלים, שרצו לחוות את החוויה המיוחדת. חיכינו קצת בחוץ, קפאנו בקור הירושלמי, ואז הכניסו אותנו פנימה. ישבנו במעגל, התבוננו בהוד ובהדר המנצנץ, הקשבנו לטקס ולשירים, הייתה חוויה עוצמתית. לא חשבנו אפילו לרגע להתנצר, אבל אי אפשר היה שלא להתפעם.

לצד הזיכרון הנהדר הזה, יש גם זיכרון שפחות יחמיא לירושלים: כשיצאנו ונסענו לעיר לחפש מקום לשבת בו או לשתות קפה, לא מצאנו אפילו אחד כזה. המקום היחיד שהיה פתוח היה ארומה ברחוב הלל. אז לקחנו קפה וקרואסון והשארנו מאחור את תשוקתנו להמשיך ולחוות את העיר הזו.

אשוח ויונה דרים זה עם זה בכיכר במושבה הגרמנית בחיפה

הנאים השכנים בעינייך? יונת חנוכייה ועץ אשוח במושבה הגרמנית בחיפה

בשנה שעברה, טרום ימי הסכינים, יצאנו לסיור בעיר העתיקה. הנקודה הראשונה בסיור הייתה כנסיית עמנואל, ליד שער יפו. המקום היה הומה אדם, כולל 3-4 קבוצות של בית שמואל. בפנים שרה המקהלה שירי חג, בחוץ קישוטים, בכניסה לבית ההארחה עצים ואיילים. אווירה מלאה אנרגיה, יום חג אמיתי ליהודים המשיחיים. כל זמן שלא מתייחסים לפן הדתי, זה אחלה. כשמפעילים את הראש וחושבים למה מחלקים דפי הסבר בעברית על לידתו של ישו, מבינים שהמיסיונריות היא זו שחוגגת.

בשלב הבא הלכנו לרחבה שליד שער יפו, שם בובת סנטה בגודל אדם "ניגנה בסקסופון" ולידה הציעו למכירה קשקושי חג כולל כובע אדום עם נורות מהבהבות. צעדנו ברחוב הפטריארכיה היוונית הקתולית, צילמנו כל מיני בובות סנטה, קנינו קרפ צרפתי ליד עוד בובה ענקית של סנטה, ואז גילינו את העץ העצום שהוצב ליד השער החדש. בכלל, הסמטה המובילה לשער הייתה המקושטת ביותר מכל המקומות שדגמנו באותו ערב, ולכן היה נחמד להגיע אליה גם אם זה בטעות.

מתנה נהדרת לחג. מתוך שוק הכריסטמס בירושלים

מתנה נהדרת לחג. מתוך שוק הכריסמס בירושלים

בשבת הקודמת הייתי במקרה ברחוב הראשי של המושבה הגרמנית בחיפה, כולו נוצץ ומנצנץ. המסעדות מלאות באנשים, לא תצליח להשיג שולחן פנוי, סנטה קלאוס מסתובב ברחוב, להקות מוזיקה מופיעות על המרפסות או בתהלוכות רחוב, עץ האשוח (המדומה) עומד בלב כיכר, וכולו נורות צבעוניות, וילדים שמצטלמים סביבן. האווירה השלטת: חג-לא-שלנו, אבל למי אכפת.

למחרת, ביום ראשון, ביקרנו בשוק הכריסמס הצבעוני שנערך בימק"א, ירושלים. הסתובבנו בין דוכני שוקולדים, יינות, בובות, פסלים, מגבות, ובעצם, מה לא. התחושה הייתה שיש הרבה אנשים אבל לא מספיק קונים, בוודאי לא נוצרים. ומצד שני, היו יהודים שקנו לעצמם ולילדיהם שוקולד סנטה קלאוס. לך תבין.

איילים מזהב כיכבו בשוק הכריסטמס בימקא

איילים מזהב כיכבו בשוק הכריסמס בימקא

כמעט לכל תרבות ולכל דת יש סמלים. השאלה היא עד כמה לוקחים אותם רחוק. נראה שהכריסמס הוא מהרחוקים ביותר. מצד שני, יש דבר כזה חגיגה מוגזמת בחגים? האם ההגזמה היא לא חלק אינטגרלי מהעניין, וכל המרבה הרי זה משובח?

התכנון המקורי שלי היה לסגור השנה מעגל ולחזור לנוטרדאם, אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק. לא נורא, אני אומרת לעצמי, תמיד תהיה לנו השנה הבאה. וזה גם בכלל לא חג שלנו.

%d בלוגרים אהבו את זה: