ארכיון תג: ז'ורז' סימנון

10 הספרים שהכי אהבתי ב-2018

נראה לי שזה לא יהיה מופרז לומר שאני מטיילת די הרבה: פיזית, ורעיונית. בארץ, בחו"ל ובין הדפים. אין כמו הריגוש של להגיע למקום חדש בפעם הראשונה, או להתחיל קריאה בספר חדש ומסקרן. בשני המקרים יש חששות בהתחלה: מה ואיך יהיה, עד כמה יהיו עניינים לא צפויים, האם אני איהנה או שרק ארצה לברוח?

בדרך כלל ההפתעות הן טובות. או שאולי אותן המוח שלי מחליט לזכור, ואילו כל התקלות הקטנות נדחקות מהמגירות אל תהום הנשייה. בכל מקרה, כמדי שנה, אני רוצה להמליץ כאן על 10 הספרים המתורגמים שהכי נהניתי לקרוא ב-2018, ועוד המלצה אחת על ספר מקור שחבל לפספס.

הפיתוי להיות מאושרים, לורנצו מרונה, הוצאת כתר, 248 עמ'

יש ספרים שאתה לא יכול לשמור לעצמך. לא רק שבאמת נהנית מהם, הם גם עוררו בך מחשבות. למשל, על כמה אנחנו משקיעים בקשרים עם הזולת מול התחמקות מהזולת. או, מה יישאר מהחברויות שאנחנו מטפחים עכשיו, כשנהיה בני 70? במה כדאי להשקיע רגשית, איפה חשוב לא לסגור את הדלתות, ועל מה אפשר לגמרי לוותר, כי מי אמר שצריך להיות בסדר עם כולם.

תכירו את צ'זרה אנוניציאטה, אלמן נפוליטני בן 77. הוא מאמין שבתו עורכת הדין שונאת אותו ובנו הגיי מפחד ממנו, מוכן להקיף את הרחוב רק כדי לא לומר שלום לאנשים, ובאופן כללי מתאמץ מאוד על תדמית האנטיפת. אנוניציאטה נמצא בדיוק במרווח הזה שבו אתה כבר לא נחוץ לחברה, אבל עדיין נחוץ לעצמך, ומבין שאין סיבה לרצות את האחרים. במקרה שלו זה לקח 72 שנה ו-112 יום, וכעת הוא נחוש לנצל את החיים עד הסוף. ולמה לא, בעצם, הרי אחד הדברים היפים בגיל השלישי הוא שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, גם ככה לא יהיה גיל רביעי שמתחרטים בו.

מלבד העלילה, שבה אנחנו פוגשים את השכנים המטורללים שלו, את הצעירה האומללה שהיא אישה מוכה ואת המאהבת הזונה שלו, הספר רצוף תובנות על הזקנה. בתמצית: זו תקופה שהיא פשרה מתמשכת. אתה מבין שלעשות בדיקות דם ולעקוב אחרי הערכים רק נותן אשליית שליטה. אתה חושב שאתה לא צריך אף אחד, עד שאתה קולט שכבר אין לך אף אחד. בשורה התחתונה, אל תחכו לגיל 72 (ו-112 יום) כדי לעשות מה שבא לכם.

ואגב, אמרנו שהגיבור הוא מנפולי? העיר האיטלקית התוססת הפכה בעצמה לגיבורת הספרות המתורגמת של השנים האחרונות. רוברטו סביאנו, ארי דה לוקה, אלנה פרנטה, ועכשיו לורנצו מרונה, שמעניק לה תיאור מאוזן יחסית. בלי תובנה שלו על העיר הרי לא נצא מפה, אז הנה: בעיר הזו חוש השמיעה שימושי יותר מחוש הראייה, זאת עיר שמתגלה באמצעות הצלילים. אז סאלוט – לעיר, לגיבור, לספר ולסופר, שהוא, באופן מפתיע, רק בן 44.

חיים קטנים, האניה ינגיהארה, מחברות לספרות, 638 עמ’

אחת לכמה זמן – אם יש מזל, אז פעם בשנה – מגיעים לספר שהוא אפוס רחב יריעה, כזה שאתה מתחיל לחיות אותו תוך כדי הקריאה. השנה זה קרה גם עם הספר האחרון בסדרת הרומנים הנפוליטניים, וגם עם 'חיים קטנים' של האניה ינגיהארה, שאולי אפשר היה לחלק אותו לשני ספרים או לקצר במאה עמודים, אבל גם כך הוא מצליח ללפות אותך לאט לאט עד שאין אוויר ואי אפשר ללכת.

ינגיהארה טוותה עלילה שמתפרסת על פני עשרות שנות חיים של ארבעה חברים, ועשתה זאת במיומנות וברגישות. הארבעה הם ג’וד עורך הדין, וילם השחקן, מלקולם האדריכל וג’יי–בי האמן. בצעירותם הם לומדים וגרים יחד באוניברסיטה יוקרתית, ואחר כך כל אחד ממשיך בדרכו אבל עדיין כולם בקשר, שמתחזק ומתרופף ומתחזק בחזרה לאורך השנים. זה קורה להרבה אנשים, גם פה בישראל, אבל אצל הארבעה האלה זה קצת אחרת. הם כולם שאפתנים, וכולם מגיעים להישגים בתחומם ולרווחה כלכלית, אבל הם נכנסים לזוגיות בגיל מאוחר מאוד, וגם אז, הם עדיין צריכים זה את זה.

ויש עוד עניין, וזה הסיפור של ג’וד סנט פרנסיס, הגיבור האמיתי של ‘חיים קטנים’. הוא ננטש כתינוק וגדל במנזר של כמרים, אחים שלימדו אותו ודאגו למזונו, אבל גם התעללו בו באכזריות. יוצא דופן היה האח לוק, שהסביר לו בסבלנות על צמחים ונתן לו משחקים, ומעולם לא היכה אותו. ממנו הייתה אמורה לבוא הישועה, אבל אז הכול הפך לגיהינום. הקורא מגלה את זה לאט לאט, כמו יתר החברים, וכמו הרולד, האב המאמץ של ג'וד (שאימץ אותו כשכבר היה בן כ-30). וזה נורא וקשה לקריאה. מאוד קשה.

אי אפשר לקחת מהספר את המסר שהחיים הם קצרים ולא הוגנים: זה יהיה בנאלי מדי. אבל אפשר לצאת ממנו עם קצת יותר חמלה, וקצת יותר תשומת לב לכאב של אחרים.

שתי גברות רציניות, ג'יין בולז, הוצאת לוקוס, 282 עמ'

אם לסכם את הספר במשפט אחד: זה לא רציני, וזה נהדר. ואם לוקחים בחשבון את העובדה שהספר נכתב ב-1943, זה נפלא אפילו יותר.

ובהרחבה: לשתי הגברות שתפגשו כאן, גברת גרינג וגברת קופרפילד, נמאס להיות רציניות. החברה הניו יורקית של שנות ה-30 הייתה רוצה לשמור אותן ככאלה, והן בהחלט שיחקו את המשחק במשך זמן מסוים, אבל בסוף נמאס להן לשמור על הכללים.

בתחילת הספר הן נפגשות במסיבה. "את בלתי צפויה במידה מרהיבה, ואת לא פוחדת מאיש מלבד עצמך", משתפכת קופרפילד בפני גרינג, ואז מספרת לה שהיא נאלצת לצאת עם בעלה לטיול בדרום אמריקה, הסיוט של חייה. מכאן והלאה, שתיהן יוצאות לדרך, כל אחת והמסע שלה. גרינג, שעד כה התרחקה מחברת אדם, מניחה לזרים להתפרץ אל חייה, משכנת אותם אצלה ומסכימה לממן את מזונם. באופן מוזר, דווקא זה נותן לה את האומץ לנסוע לבד ולחקור עולם חדש מבחינתה.

קופרפילד מתחברת לזונות של פנמה ולבעלת בית המלון שמשכנת אותן. לאט לאט היא מתרחקת מבעלה, משאירה אותו לטייל לבד, ונהנית להשתכר עם חברותיה החדשות והמלחים המגיעים אל החוף. ראוי להתעכב גם על תפקיד המשנה של גב' קורנוויל, בעלת אותו מלון זול. הביקור שלה במלון וושינגטון, בצד המואר של העיר, מציע מבט מפוכח שמשרת את הספר כולו.

אבל אנחנו לא כאן בשביל הפיכחון. כמו אנשים שהשתחררו מכלא רגשי אחרי עשרות שנים, השתיים נוהגות בצורה חסרת אחריות, לעתים לא מובנת, טיפשית, קלת דעת, נטולת היגיון. הן מרשות לעצמן להתעלם מתמרורי האזהרה, ולא לעשות את מה שהן אמורות לעשות. גם אם בתוך ההנאה יש שעות של שעמום, עדיין הן חלק מהווה מסעיר. כל אחד חייב לעצמו חוויה כזו לפחות פעם בחיים.

הסיפור של הילדה האבודה, אלנה פרנטה, הספריה החדשה, 482 עמ’

למעלה מ–1,800 עמודים, ארבעה ספרים ושתי חברות מעיר אחת שנקראת נפולי התכנסו לכדי הצצה לקהילה קטנה שבה כולם מכירים את כולם (כמו קיבוץ, רק בדיאלקט), מתערבבים זה בזה, וגם צועקים, מכים ויורים. כשצריך, זאת אומרת.

בשלב מסוים התעוררה אצלי התהייה למה להתמסר ללבה העצומה של הפרטים הקטנים המתפרצת עלינו, מדוע להקדיש זמן לכל ניואנס בחייהם של אלנה ולינה ופייטרו ונינו ואנטוניו ואנצו. אולי זה מפני שהם זרים לנו, ועם זאת, דומים מאוד – אנחנו יכולים להרחיק ולקרב אותם כרצוננו, ללמוד מה שנרצה ללמוד. גם האפשרות להתבונן בפסט פורוורד של החיים, עשרות שנים יכולות לחלוף בתוך ימים אחדים בלבד, מפתה למדי. עכשיו, כשזה גם בסדרה בטלוויזיה (טרם צפיתי!) זה מסקרן עוד יותר.

תזכורת: הכרך הראשון נפתח כשהגיבורה המספרת, אלנה גרקו בת ה-66, מקבלת שיחת טלפון מרינו, הבן של חברתה לילה צ'רולו, שמספר לה כי אמו נעלמה מהבית. לאלנה ברור שלילה לא רוצה שימצאו אותה, אבל יש בה תקווה קטנה, ובזמן שהיא מחכה, היא כותבת את סיפור חייהן.

שתיהן נולדו ב-1944 וגדלו באותה שכונה קשה בנפולי, אך בעוד אלנה התגוררה במקומות רבים ונסעה ברחבי העולם, לילה כמעט מעולם לא יצאה מהעיר. אולי משום כך הצליחה לבסס את מעמדה בשכונה, אבל היה לזה גם מחיר. בכרך הנוכחי, ‘הסיפור של הילדה האבודה’, שתחילתו בראשית שנות ה-70, מתחיל סיפור אהבתם של אלנה ושל נינו סאראטורה, למרות התנגדותם של כולם, פחות או יותר, כולל לילה. אלנה מוצאת עצמה נעה בין כישורים 'גבריים' לחובות 'נשיים', והמסר הברור הוא שקל להגיד שאישה צריכה להיות עצמאית ואוטונומית, אבל קשה יותר ליישם.

השנים הבאות הן שנות ההצלחה שלה כסופרת, בד בבד עם חזרתה לנפולי שממנה ניסתה כל כך לברוח. אלא שגם אז היא אינה נשארת שם באופן קבוע: פרנטה שולחת את הגיבורה שלה למסעות יח"צ ברחבי אירופה. במציאות, אגב, פרנטה עצמה לא יצאה למסעות כאלה, כי בחרה לכתוב בפסבדונים – וגם כשלכאורה נחשפה זהותה (העורכת והמתרגמת אניטה ראג’ה), היא מבכרת להישאר בצל. לתוך הסיפור משתחלת גם רעידת האדמה הגדולה של נפולי (1980), אבל חזקה ככל שתהיה, היא אינה מתקרבת לרעידת האדמה של לילה, שתבוא אחר כך ותטלטל את העלילה כולה.

בשנים האחרונות נפולי היא גיבורה ספרותית נוכחת (ראו הספר 'הפיתוי להיות מאושרים', שגם הוא ברשימה זו). יש כאלה שרואים רק את הכיעור שבה, ויש שרואים את הצדדים הרומנטיים. אין ספק לאיזו קבוצה פרנטה משתייכת: בעיניה, נפולי היא עולם שבו החוקים פועלים רק על מי שמפחדים מהם, ולא על מי שמפרים אותם. גם כשדובר על תחיית העיר בשנות ה-90, זו הייתה בעיניה תחייה מדומה, “פודרה של מודרניות שפוזרה באקראיות, ברברבנות, על הפנים המושחתות של העיר” (עמ' 337). ומצד שני – אם עיר אחת מקבלת כמעט 2,000 עמודים כתובים היטב, די ברור על שם מי רשום הניצחון.

שרוכים, דומניקו סטרנונה, הוצאת כתר, 203 עמ'

האם גבר שעזב את אשתו, כי התאהב באישה אחרת, יכול לחזור אליה והאהבה תשוב גם היא? האם מישהו יכול להאמין שיש יותר מתשובה אמיתית אחת לשאלה האכזרית הזו? האם נסכים לפנות כמה שעות מחיינו, כדי להתרכז בה באמצעות המילים של דומניקו סטרנונה הנפוליטני?

העלילה של 'שרוכים' מובאת משלוש זוויות שונות. החלק הראשון מתרחש באמצע שנות ה-70, ומורכב ממכתבים מלאי כאב וזעם של אישה שבעלה עזב אותה ואת הילדים בנפולי, ועבר לרומא, לחיות חיים חדשים עם בחורה שצעירה ממנו ב-14 שנה. "הייתי עם מישהי אחרת", התוודה בפניה, ומבחינתו היו אלה מילים שהביעו חופש, לא אשמה.

החלק השני מביא את הצד שלו, עשרות שנים אחרי. הוא פותר חלק מהתהיות ומעלה חדשות, אבל נקודת המפתח נמצאת במפגש עם ילדיו בבית קפה. הם שואלים אותו על האופן שבו הוא קושר את שרוכי נעליו, ומשם מתחילה שרשרת של קשירה, פרימה, קשירה וחוזר חלילה, עד שהוא נקשר סופית בחזרה אל משפחתו.

זוהי חזרה מובסת: "בתוך המשפחה הפכתי צל אדם", הוא מעיד על עצמו. הוא חש שהוא חי עם אישה שבכל רגע יודעת איך לסחוט ממנו את המילים ואת הכוחות, ואיך להפוך אותו לפחדן. אין משהו מיוחד במערכת היחסים הזו, רק הכתיבה של סטרנונה מצילה אותה, אבל ישנו הטוויסט של הסוף, ששופך אור חדש על הבלגן ופורם את סימני השאלה. זה אולי אמור להיות סוף עצוב, אבל די משעשע. אתה מסיים את הקריאה (המהירה) עם חיוך. מריר, אבל חיוך.

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי, אלינה ברונסקי, תשע נשמות והכורסא, 268 עמ'

זה קורה במשפחות הכי טובות: אמא שמחליטה שהיא יודעת טוב יותר מכולם מה צריך לעשות, ודואגת שזה יקרה. גם אם תוך מחאה, כולם יצייתו לה. וכשהם כבר יעזו לעמוד על שלהם, יגלו שזו טעות.

ב'תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי' מציגה עצמה המספרת הגיבורה, רוזלינדה, ככל-יכולה שיודעת לפתור כל בעיה ולנווט בכל מקום. "זהרתי בכל דבר שעשיתי", היא מספרת על עצמה, ומתגאה שהמבט שלה יכול לגרום לאנשים לקפוץ מהחלון. מגיל צעיר לימדה את בתה סולפיה איך לבכות מבלי להתכער, ואיך לחייך מבלי להבטיח יותר מדי. עם הנכדה אמינט היא כבר בכלל לא מאמינה בסלחנות, כי "אין לזה תוצאות". כשבני המשפחה שלה עובדים עליה, ויותר מפעם אחת, היא לא נותנת לזה לשבור אותה. טטארית קשוחה.

ברונסקי (פסבדונים) מייצרת כאן עלילה משעשעת על החיים בבריה"מ לשעבר. בשלב מסוים היא מעבירה את העלילה לגרמניה, כנראה כי גם היא מבינה שיש גבול למה שהסיפור שלה יכול לייצר. גם אם לעתים נדמה שיש כאן עודף עלילות משנה, עדיין שווה לאכול את התבשיל הזה.

לילה בצומת, ז'ורז' סימנון, עם עובד, 164 עמ'

לסימנון הייתה חיבה לפורמט ספר הכיס, שהתאפשר בעיקר בזכות יכולת הצמצום הנפלאה שלו. את היכולת הזו הוא מביא לידי ביטוי גם ב'לילה בצומת', שבו הפקד מגרה מגיע אל צומת 'שלוש האלמנות' כדי לפענח את הרצח של מר גולדברג. גם העוזר הנאמן לוקה מגיע אתו לשם, אלא מה. הרי בלש בלי ע' בלש זה לא זה.

החקירה שמוביל מגרה ב'לילה בצומת' אינה מסובכת יותר מדי. הקורא יכול לגלות את התשובה הרבה לפני אקורד הסיום, אבל זה לא כי סימנון רשלן, אלא כי הפעם הוא שם את הדגש על המנגנונים הפסיכולוגיים שפועלים אצל מי שאינם שייכים לעולם הפשע ה'אמיתי', אלא רק נקלעים אליו. גם למי שמחשיב עצמו לאדם חזק וקשוח יש נקודות תורפה, מזכיר סימנון, וזו תובנה שיכולה לשמש את כולנו. בשורה התחתונה, זה לא נגמר עד שמגרה לא מסיים לעשן את המקטרת.

*צריך לומר שהשנה קראתי גם את "החברה של גברת מגרה", כלומר ספר נוסף בסדרה הזו, וכמובן שגם הוא מומלץ. בכלל, אם יש מישהו שעוד לא קרא את סדרת הספרים הזו, אני מציעה לו לקרוא כמה אחד אחרי השני. מצד אחד הם מספיק קצרים כדי להעיק, ומצד שני תרגישו שרכשתם לכם חבר חדש.

התפנית – הולדת המודרניות, סטיבן גרינבלט, הוצאת מאגנס, 374 עמ'

בשנת 1417 יצא ההומניסט וצייד הספרים העתיקים, האיטלקי פוג'י ברצ'וליני, למסע בגרמניה. הוא היה אז בן כ-40, סוג של מובטל אחרי שהאפיפיור ששירת הודח, ומה שהסעיר אותו היה כתבי יד עתיקים שנעלמו מהתודעה. כשמצא במנזר נידח את הפואמה 'על טבע היקום', הביט בה בהתרגשות, ופקד להעתיק אותה.

סטיבן גרינבלט מביא בספרו את מעשה הגילוי וכל מה שקרה אחר כך כסיפור עלילתי, אם כי עמוס במידע ובציטוטים שמונעים ממנו להפוך לפרוזה של ממש. בשורש הפואמה, שכתב לוקרטיוס בשנת 50 לפני הספירה, כשהוא עצמו היה בערך בגילו של ברצ'וליני, עומדים העקרונות להבנה מודרנית של העולם. בין היתר, הוא מבסס את הרעיונות שהעולם מורכב מאטומים ('חלקיקים בלתי נראים') שנעים בריק האינסופי, אין ליקום בורא אחד, העולם הבא לא קיים, ולכן אין מה לפחד מפני זעמם של האלים.

בתקופה שבה כל זה התגלה מחדש נחשבה הסקרנות לחטא שדינו מוות, ואם מוסיפים לכך את העובדה שמשמעות הטקסט היא 'אין מה לפחד מהכנסייה', ברור שמדובר בגילוי אמיץ של ממש. חשיפתו לאור השפיעה על כל כך הרבה אנשים שהובילו ומובילים את העולם למקום שבו הוא נמצא כיום, שקשה לתאר כיצד היו נראים חיינו לולא פורסמה מחדש.

הירחים של יופיטר, אליס מונרו, הוצאת מחברות לספרות, 268 עמ'

לאליס מונרו יש יכולת מופלאה לכתוב כאילו הכול קרה לה באופן אישי. ואם לא לה, אז לבת של השכנים, שסיפרה לה הכול, בדיוק איך שזה היה, בלי לחסוך בפרטים. כאלה הם מרבית 12 הסיפורים שמרכיבים את 'הירחים של יופיטר'. כולם מתרחשים בקנדה, מכורתה של מונרו, שמככבת בכל ספריה, רובם בעיירה קטנה שבה כמעט כולם מכירים את כולם, ובסיומם יש פאסט פורוורד לעתיד שבו ייסורי העבר הופכים כמעט חסרי משמעות. מכל סיפור כזה, שהוא לכאורה קטן ולא מאוד חשוב לאנושות, עולה איזו תובנה על החיים.

הסיפורים המוצלחים יותר, בעיניי, הם אלה שמתרחשים במחצית הראשונה של המאה ה-20. שם מונרו נמצאת בשיא כתיבתה, שם היא אינה בת חיקוי והיא מצליחה לייצר אמיתות על-זמניות. בסיפורים ה'עכשוויים' יותר (הכול יחסי) זה קורה פחות.

קשה לומר שיש סיפור אחד שמתעלה מעל כולם, זה לגמרי סובייקטיבי. אבל 'תאונה', שבו לפרנסס יש חיים קטנים מאוד, עורר בי לא מעט מחשבות. נכון שהסיום מעט הוליוודי, אבל ממתי לקולנוע יש מונופול על הסוף הטוב.

מדריך האוהבים לרומא, מארק למפרל, הוצאת כתר, 256 עמ'

צריך להודות כבר בהתחלה, שבחרתי לקרוא את הספר הזה בעיקר כי ברומא הציע לי בן זוגי נישואים. לא היו לי ציפיות גבוהות, ובהתאם, הוא אכן לא יותר מספר טיסה (לרומא). אבל גם בספרים כאלה יש הנאה, במיוחד אם אתם מחובבי עיר הבירה של איטליה.

המספר הוא מעין רוח השורה על העיר, והוא מקבץ אליה אמריקאים ובריטים, שחוצים גבולות פיזיים וגבולות אישיים. די מהר הם מגלים שאם אהבה היא מקום נטול גבולות, האהבה לרומא עוד יותר. במקום לסייר בפנתיאון, לשתות קפה בפיאצה נבונה או לאכול משהו במאפייה המפורסמת ליד קמפו דה פיורי, כל אחד מהם ממלא את המשימה שהציב לעצמו. "הסיפור הרע היחיד הוא סיפור משעמם", כותב למרפל, ועושה ככל שביכולתו לעורר עניין, אבל כמעט נכשל במשימה: לוקח לו זמן עד שהוא משיג תנופה.

לטעמי, במקרה של 'מדריך האוהבים לרומא' זה לא באמת משנה אם העלילה מהודקת, אם כל הסיפורים מעניינים באותה מידה (הם לא), אם צירופי המקרים הרבים הם הגיוניים (הם לא), ואם הסופר הצליח לעצב דמויות משכנעות. הדמות הראשית היא רומא, והיא תמיד משכנעת.

היה היתה, יעל נאמן, אחוזת בית, 255 עמ'

למרות שהרשימה הזו בדרך כלל מוקדשת לספרים מתורגמים, כי היא מסכמת שנה לועזית, חשוב לי לא להתעלם מ'היה היתה' של יעל נאמן. זהו הספר השלישי שלה, אבל קשה שלא להשוות אותו לספרה הראשון. ‘היינו העתיד’ היה ממואר כמעט קולקטיבי של הילדות בקיבוץ יחיעם, וזה היה מקור עוצמתו. ‘היה היתה’ הוא סוג של ממואר לאישה שביקשה למחוק את עצמה מהתודעה, אבל המחברת מתעקשת שלא למלא אחר צוואתה.

היא פונה לעשרות אנשים שהכירו את פזית, שעבדה כמתרגמת והיה לה צחוק מתגלגל מפחיד, ומבקשת מהם לדבר עליה. למה היא עושה את זה? אין לה תשובה. אולי זו רק סקרנות, ואולי זו המחשבה שתתגלה איזו תובנה משנת חיים, ואולי זה בכלל משהו אחר. איך שלא יהיה, נאמן סוחפת אותך יחד איתה לחקור במופלא: מי את, לעזאזל, סילביה (פזית) פיין. כלומר, חוץ מזה שנולדת במחנה עקורים בגרמניה ב-1947.

הספר כתוב כמעין יומן מסודר שמתעד שיחות והתכתבויות, בצירוף הערות המחברת והמסלול הנפשי שעברה בעצמה לאורך העשור שבו עבדה על הספר. לאט לאט מתחוור הסיפור: פזית גדלה בחולון, בבית פולני נוקשה. היא שנאה את הבית, כי הוא היה מאורגן ומסודר מדי, סטרילי, פיזית ורעיונית. כמעט אף פעם לא אירחה בו חברות. אחר כך, כשבגרה, המשיכה את הנוהל המעוות הזה בדרכה: היא מידרה את האנשים סביבה, השתדלה שלא יכירו אחד את השני. זו התנהגות מוזרה, ולבלוש אחרי אדם כזה כשהוא כבר מת זה לא רק קשה יותר, אלא התנהגות מוזרה בפני עצמה.

ההחלטה לא להרחיב על הבעיות הנפשיות וניסיונות ההתאבדות, הגם שהיא מכבדת פרטיות, מחסירה משהו מהסיפור. אבל ממילא זה לא מה שיגרום לנטישת הספר. אם אתה סקרן באמת, אתה מוכן לקבל כל מה שייתנו לך.

הספרים הטובים של 2016

הספרים של 2016 / צילום: גלית חתן

הספרים של 2016 / צילום: גלית חתן

איזו שנה מוזרה: מצד אחד, נטולת שיאים ספרותיים, ומצד שני, התקשיתי לסנן ולבחור את 10 הספרים הטובים ביותר שפורסמו במהלכה. זה היה קושי רגשי ממש, להשאיר 'חברים טובים' בחוץ, לנמק את הבחירה באלה שנשארו, ולומר: אלה, ורק אלה, הם 10 הספרים שהכי נהניתי מהם בשנת 2016. אז בחרתי ב-12. תתבעו אותי.

הרבה פעמים יש בי אמביוולנטיות בבחירת הספרים שאני קוראת לאורך השנה: מה צריך להיות המינון בין אלה שמסקרנים אותי מראש, עוד לפני שהצצתי בעמודים הראשונים שלהם, אלה שמעניינים ציבור רחב יותר, ואלה שצריך לקרוא כי הם חשובים באופן כזה או אחר. גם כאן חשתי אמביוולנטיות, אבל בסופו של דבר נפלה ההכרעה: מכיוון שזה הבלוג הפרטי שלי, הרשימה תבוסס יותר על טעם אישי, ופחות מזה על "מה שנחשב".

בניגוד לשנה הקודמת, שבה פורסם "כניעה" של מישל וולבק, השנה אין ספר שאני יכולה להכריז עליו כעל ספר השנה שלי. הדבר הקרוב ביותר לזה הוא "חגיגת אי המשמעות" של מילן קונדרה, כיוון שהוא גורם לך עונג על עצם כך שאתה קורא, וכיוון שהוא עוסק בסוגיות פילוסופיות חברתיות מעניינות מבלי להתיש את הקורא. אמנם החודש הופיעו בעברית הספרים החדשים של מייקל שייבון וג'ונתן ספרן פויר – טרם קראתי אותם (זה בתוכניות) – אבל להעניק תואר לאלה שהשתחלו דקה לפני הסוף, נראה לי לא הוגן.

יש ספרים שאני זוכרת בדיוק היכן הייתי כשקראתי אותם. יש ספרים שאני זוכרת באיזו נסיעה ובאיזה כביש שוחחתי עליהם עם הבנזוג. יש ספרים שעשיתי הכל כדי שלא ייגמרו מהר מדי, ולא ממש הצליח לי. ויש כאלה שמתרחשים בפריז אהובתי ולכן במהלך הקריאה ברחו לי המחשבות לתוך הגעגועים (שמונה חודשים מאז הפעם האחרונה אבל מי סופר). מתוך כ-50 ספרים בסך הכול שקראתי בשנה החולפת, הנה אלה שהכי שמחתי לפגוש מקרוב:

hagigat

סיפורים מהגדה השמאלית

חגיגת אי-המשמעות, מילן קונדרה, הוצאת זמורה ביתן, 111 עמ'

אחרי למעלה מעשור של שתיקה, כשקונדרה כבר בן 85, הוא משחרר ספר קטנטן ובו הוא מספר שבעה סיפורים קצרים על ארבעה חברים פריזאים, תוך שהוא מעיר הערות בינו לבין הקורא, כמו בודק את ערנותו. ההומור הדק מלווה אותנו מסיפור לסיפור, כמו גם רוחם של יוזף סטלין והחבורה המקיפה אותו.

העלילה: הסיפור הראשון מתרחש בגני לוקסמבורג שבגדה השמאלית, ושם מסתיים גם הסיפור האחרון. אבל למה להקדים את המאוחר, כשאפשר לעסוק באמיתות פילוסופיות באמצעות יחסי גברים ונשים. כשטיפוס מבריק מנסה לכבוש אישה, מסביר אחד החברים, היא מרגישה שקוראים אותה לתחרות, שעליה להבריק בתורה. לעומת זאת, כשגבר מעיר הערות בנאליות, משמימות, חסרות כל ערך, אי-המשמעות משחררת אותה, פוטרת אותה מנקיטת אמצעי זהירות, הופכת אותה לשאננה, ולכן גם למושגת ביתר קלות. ובכל זאת, רבים מתקשים להפנים וליישם, ולכן מפסידים את הבחורה פעם אחר פעם.

לחבורה הפריזאית של קונדרה יש גם קשיים גדולים מזה. לכל אחד מהם הגלגל שמניע את חייו, אבל איש מהם אינו מספיק להתפתח כדמות: אתה מקבל הצצה קטנה עליהם, לעתים משעשעת, ונאלץ לטוות עבורם עלילות בעצמך, כדי שהכול לא ייגמר מהר מדי.

מה לקחתי מהספר: יש משהו רומנטי בלהזדקן בפריז, גם אם כואב לך כמו שכואב בכל מקום אחר.

משפט שתפס אותי: "אי אפשר לשנות את העולם או לעצב אותו מחדש. ישנה התנגדות אפשרית אחת: לא להתייחס אליו ברצינות" (עמ' 68).

חורצת משפט: עונג צרפתי צרוף. לקרוא עם פרוסת בגט וחמאה או עם כוס יין לבן ביד.

plisha

תנו לו לפלוש אליכם

הפלישה, הוקאן אוסטלונד, הוצאת דני ספרים, 493 עמ'

הפעם הראשונה שבה קראתי ספר של הוקאן אוסטלונד הייתה על אי מרוחק ומבודד, במזג אוויר נהדר – אווירה מעט שונה, איך נאמר זאת, מהעלילה שהתרחשה באי השבדי גוטלנד. הפעם השנייה הגיעה תוך שנתיים, במרפסת בבית, וגם כאן העלילה מתרחשת בגוטלנד, ושוב, תוך כדי התעלמות מפארק המים והשעשועים הגדול ביותר בסקנדינביה, שנמצא שם. כאן, גבירותיי ורבותיי, עוסקים בעניינים ברומו של עולם, ולא ברומה של רכבת הרים: פענוח מקרה פשע חמור.

העלילה: הבלש פרדריק ברומן חוזר לעבודה משטרתית אחרי הפסקה בת שנתיים, כתוצאה מסיבות רפואיות (מי שלא קרא את הספר הקודם, 'הצפעוני' – מומלץ). הוא נקרא למשימה שנראית לכאורה לא מספיק מיוחדת: איומים על בני זוג שגרים באי קטן, הוא צלם והיא בעלת בלוג לבישול. אבל אוסטלונד הוא אמן המתח, ותסמכו עליו שזה רק ילך ויסתבך, כמו שצריך.

מה לקחתי מהספר: 'הפלישה' הוא מסוג הספרים שגורמים לך בו זמנית להיות מבועת, ולרצות להזמין חופשה שבדית.

משפט שתפס אותי: "היא החוותה בידה לעבר ערימת עיתונים ומגזינים בגובה עשרה סנטימטרים. מאמצע הערימה הציץ קצה של ספר" (עמ' 171, פשוט מתוך הזדהות).

חורצת משפט: קור שבדי זה לא דבר רע, בהכרח. תראו את אוסטולנד.

tevach

בדרך אל החתולים

טבח החתולים הגדול, רוברט דרנטון, הוצאת כרמל, 338 עמ'

פרופ' רוברט דרנטון מאוניברסיטת פרינסטון, הוא מעין בלש של ההיסטוריה הצרפתית במאה ה-18. כדי לגלות על מה חשבו באותה תקופה וכיצד פירשו את העולם הוא נעזר בפשוטי העם, במקום באליטות, כמקובל. בניגוד לאנתרופולוגים למשל, עבור היסטוריונים מדובר בזווית לא שגרתית, ולכן, כשדרנטון יצא למסע ההיסטורי-תרבותי שלו, הוא נחשב בעיניהם עוף מוזר. אבל אל דאגה: מאז הוא כבר הצליח לצבור אצלם הערכה רבה.

העלילה: הספר נפתח עם אגדות עם שסופרו ליד האח המבוערת בכפרי צרפת, והיו אכזריות בהרבה מהגרסאות המוכרות לנו כיום – בואו נאמר בעדינות שבאותם זמנים כיפה אדומה לא שרדה את המפגש עם הזאב. משם עובר דרנטון לעובדי הדפוס בפריז, ולטבח החתולים הגדול שביצעו ברחוב סן סוורן, אשר נתן את שמו לספר. כיום הטבח הזה נראה לנו מזעזע להחריד, אך דרנטון מבקש שנזכור כי באותם ימים חתולים נקשרו בכישוף.

מה לקחתי מהספר: הפרק ש'תפס' אותי בעיקר מוקדש לשוטר ז'וזף ד'אמרי, שתפקידו היה לפקח על עסקי הספרים. התיקים שלו מהשנים 1748-53 יכולים להיחשב מפקד בפועל של פריז הספרותית – יש בהם כ-500 דוחות על סופרים ומשוררים עם תיאורים שחורגים מהזווית המקצועית, וגולשים לרכילות של ממש. מסוג הדברים שלא מתיישנים גם בחלוף 250 שנה, אפילו אם בחוגים מסוימים הם יכונו פיקנטריה שולית.

משפט שתפס אותי: "ברוב המקרים דרדרו הנישואים את חייו של הסופר" (עמ' 167).

חורצת משפט: לחובבי אנתרופולוגיה היסטורית, והיסטוריה אנתרופולוגית.

e-havana

מה יש להבין

אי הבנה במוסקבה, סימון דה בובואר, הוצאת אחוזת בית, 107 עמ'

הרומן הקצר הזה לא היה אמור להתפרסם. סימון דה בובואר גנזה אותו, והוא ראה אור רק שש שנים לאחר מותה. משערים כי ויתרה עליו כיוון שהעדיפה לפרסם סיפור אחר דומה, שמתרחש בפריז ובקול נשי בלבד. ובכל זאת, בסופו של דבר זכינו לקרוא את 'אי-הבנה במוסקבה'. וזה משמח אותי מאוד, כי מאז שגיליתי אותה בלימודי המגדר באוניברסיטת תל אביב – לפני שנים רבות – היא מהדמויות הנערצות עליי.

העלילה: ניקול ואנדרה, זוג פריזאים בתחילת שנות ה-60 לחייהם, נוסעים לבקר במוסקבה של אמצע שנות ה-60 את בתו של אנדרה, מאשה. זהו הביקור השני שלהם שם, וההבדל הוא תודעתי, רגשי וגם פיזי-גופני. דה בובואר מעלה כאן תהיות על אידיאולוגיה ועל זוגיות וזקנה, שני נושאים, לכאורה, שונים מאוד זה מזה – אחד ברומו של עולם, והשני 'רק' ברומם של החיים. בעצם היא מציעה לקורא להצטרף למסע חיצוני ופנימי במחוזות שהוא אולי לא בקיא בהם: בריה"מ של ימי ברז'נייב, והגיל שבו אתה עוד לא זקן, אבל כבר יודע שבקרוב תהיה כזה – ואז "חרדת הקיום קשה מפחד המוות".

היציאה מאזורי הנוחות מלווה אצל ניקול ואנדרה במחשבות על ניהול יחסי חוץ (הוא), תכלית קיומה של האישה (היא. בכל זאת, דה בובואר) והגשמה עצמית (שניהם). ובכל כך מעט מילים, נפרס עולם כל כך רחב.

מה לקחתי מהספר: את המחשבות על זוגיות בגיל מאוחר, ועל השינויים שהיא עוברת.

משפט שתפס אותי: "'את נראית צעירה' זו מחמאה עם כפל משמעות, שמבשרת על ימי מחר קשים" (עמ' 41).

חורצת משפט: אצל דה בובואר שום דבר הוא לא סתם, וכל מה שכתבה, שווה תשומת לב.

hasipurshel

מדרום ייפתח הסיפור

הסיפור של שם המשפחה החדש, אלנה פרנטה, הוצאת הספריה החדשה, 496 עמ'

בעידן ה'אני' וליטופי האגו האינסופיים במרחבים האינטרנטיים, לא טריוויאלי – ואפילו מעורר השתאות – שסופרת בוחרת בפסבדונים, ובמקום ליהנות מהתהילה חוגגת את האנונימיות. אבל זה בדיוק מה שעושה אלנה פרנטה, שבמשך זמן רב המעט שהיה ידוע עליה הוא היותה ילידת שנות ה-50 ושככל הנראה היא מתגוררת בטורינו. השנה, עיתונאי חרוץ – ודביל – עבד קשה כדי לחשוף מיהי. אני מעדיפה להתעלם ממנו.

העלילה: פחות משנה לאחר שתורגם לעברית 'החברה הגאונה', הראשון בסדרת הרומנים הנפוליטניים, מגיע תור 'הסיפור של שם המשפחה החדש'. ה'חברה' נפתח כשאלנה (לונצ'ה) בת ה-66 מקבלת שיחת טלפון מבנה של חברתה לילה, המספר כי אמו נעלמה מהבית. בזמן שהיא מחכה שלילה תימצא, היא מחליטה לספר את סיפור חייהן הסימביוטי. שם היא עוסקת בילדותן בשנות ה-50, ואילו ב'שם המשפחה' אנו בלב שנות ה-60, כשהיצרים משתוללים, והבנות מגלות מה משמעותם האמיתית של חיי נישואים ומה קורה כשחברתך הטובה הופכת למישהי שאת לא מכירה.

הכול קורה בתוך קהילה נפוליטנית קטנה שבה כולם מכירים את כולם, הדמויות מתערבבות זו בזו, אך מעל הכול נוגע ללב עולמם העשיר של המתבגרים (ומתבגרות) שמתבגרים מהר מדי.

מה לקחתי איתי: את הציפייה לכרך השלישי.

משפט שתפס אותי: "האם אפשר שההורים שלנו אינם מתים אף פעם, אלא שכל ילד מדגיר אותם בתוכו באופן בלתי נמנע?" (עמ' 45).

חורצת משפט: 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינצבורג פוגש את 'הר אדוני' של ארי דה לוקה.

berlin

לא קלה היא דרכנו

החבורה מברלין, ארנסט האפנר, אחוזת בית ספרים, 192 עמ'

האפנר היה עיתונאי ועובד סוציאלי מברלין, וזהו ספרו היחיד. הספר פורסם ב-1932, ולאחר עליית הנאצים לשלטון נעלמו עקבותיו של המחבר.

העלילה: לא קל לקרוא על חבורת "האחים בדם" הברלינאית, נערים שנפלטו או ברחו ממסגרות נוקשות ופעלו מתחת לרדאר. למרות הקושי, תוך זמן קצר נקשר הקורא אל שניים מהם, וילי ולודוויג, ומתרשם ממאמציהם הכנים להתפרנס בכבוד ולא לגנוב או לרדת לזנות. אבל כמו שהאפנר אומר, הם רק שניים מבין אלפים. וכל היתר נואשו מהחברה לא פחות ממה שהיא נואשה מהם.

הימים הם טרום עליית הנאציזם, אבל הנושא כלל אינו מורגש בספר – שאלות פוליטיות לא עניינו אותם יותר מדי, ממילא התודעה שלהם הוצפה בשאלה אחת בלבד: היכן יעבירו את הלילה. האם כל אותם צעירים מחבורות הרחוב בחרו בחיים האלה? האפנר נחלץ מייד להגנתם: "חומת המוסרנות והצדקנות הבורגנית – שקשה כל כך לשבור אותה – מכשילה רבים שברצון היו שבים ומנהלים חיים מסודרים".

מה לקחתי מהספר: לכאורה, האפנר מציג סיפור שיכול היה להתרחש רק בתקופה מסוימת ובערים גדולות מאוד, אבל צריך להודות על האמת: זה קורה גם היום, גם אצלנו.

משפט שתפס אותי: "לתת, להעניק, זה לא עסק בשביל עשירים… רק מי שעני, שחווה על בשרו מצוקה, יודע לתת" (עמ' 117).

חורצת משפט: ספר שגורם לך להעריך, שוב, כל דבר שיש לך בחיים.

nitzav

מה אטיקוס היה אומר

ניצב כל הלילות, הרפר לי, הוצאות עם עובד וידיעות ספרים, 277 עמ'

רק שני ספרים כתבה לי במהלך חייה, ו-55 שנים הפרידו בין פרסומם. ואולי נכון יותר לומר, רק ספר אחד: 'ניצב כל הלילות' הוא גרסת המקור של 'אל תיגע בזמיר' האיקוני.

העלילה: מתרחשת באמצע שנות ה-50, עם פלשבקים 20 שנה אחורה (ב'זמיר' הם היו העיקר). סקאוט, שכעת מוצגת בשמה המלא, ג'ין לואיז, מגיעה לביקור השנתי בעיירת ילדותה, מייקום שבאלבמה. לא חולפות אלא כמה דקות מהרגע שהיא נכנסת לבית, ועד שהיחסים המשפחתיים חוזרים להיות מה שהם, על כל הניואנסים הקטנים והעקיצות ההדדיות.

לי לא ממהרת להכניס את הקורא לקונפליקט הגדול של העלילה. היא מתחילה בקונפליקטים הדומסטיים, המשפחתיים. בשלב הראשון אירועים הקשורים לצבע עור ש'כיכבו' באותם הימים בבתי המשפט ובתקשורת, מוזכרים רק ברקע. רק אחר כך עולה הגזענות לדיון גם אצל ג'ין לואיז ואביה אטיקוס (שמציג דעות שאינן מתיישבות עם מה שציפינו ממנו), ואז גם הקורא נדרש להציב לעצמו מראה, ולבדוק איך נראים הדברים אצלו.

מה לקחתי מהספר: גם בגזענות אין שחור ולבן.

משפט שתפס אותי: "אהבי את מי שאת רוצה, אבל כשאת מתחתנת, התחתני עם מישהו כמוך" (עמ' 25).

חורצת משפט: אל תפספסו את כישרון הכתיבה של לי. יש כל כך מעט דוגמאות ממנו.

hakore

הקוראים ברינה

הקורא ברכבת של 6:27, ז'אן פול דידילורן, הוצאת מודן, 134 עמ'

בביקורי האחרון בפריז, בשעה שנסענו ברכבת התחתית, עלה באחת התחנות אדם לא צעיר ופרץ בנאום חוצב להבות, בצרפתית כמובן. אמנם לא הבנתי כמעט דבר, אך הוא נראה מלא להט ונשמע נחוש. נזכרתי בו כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, שגם הגיבור שלו מדבר אל נוסעי המטרו – אם כי הוא מקריא, ולא נואם.

העלילה: מורכבת משלושה קווים. הראשון והעיקרי שבהם נוגע לחיי השגרה המאכזבת של לוקיון מץ (משחק מילים שהותאם לקורא העברי), שעובד במפעל לגריסת ספרים בפרברי פריז, וכאמור מקריא בקול רם טקסטים אקראיים שנחלצו מהגורל הגרוס.

קו העלילה השני מתחיל ביום ששתי זקנות באותו קו מטרו מבקשות ממץ לבוא ולהקריא להן ולחבריהן בבית האבות. הקו השלישי נפתח בבוקר שבו הוא מוצא דיסק און קי ובו 70 פרקים שכתבה אחראית שירותים בקניון. כצפוי, בסוף הכול יתלכד, אבל עצם הידיעה מראש שכך יהיה לא פוגמת בקסמו של הספר.

משפט שתפס אותי: "אנשים מצפים ממך לדבר אחד ויחיד: שתשקף להם את התמונה של מה שהם רוצים שתהיה" (עמ' 95).

חורצת משפט: רומן עדין וצנוע, שמזכיר לך שתמיד יש מקום לתקווה.

matzikonet

קדחת הטלוויזיה

מצחיקונת, ניק הורנבי, הוצאת מודן, 343 עמ'

כשניק הורנבי כותב ספר, אתה רוצה להיות במקום שבו העלילה שלו מתרחשת. במקרה הנוכחי: לונדון של שנות ה-60, עמוק בתוך עולם הסדרות של ה-BBC. אז מה אם את רובו קראתי במרפסת בחיפה.

העלילה: שחקנית חסרת השכלה גבוהה, שהניסיון שלה מתמצה במחלקת הקוסמטיקה של בית כלבו, הופכת כמעט בן לילה לכוכבת של סדרה חצי חתרנית שנקראת 'ברברה (וג'ים)' – ולגיבורה הראשית של הורנבי. הסדרה נכתבת על ידי שני גייז, בתקופה שהקהילה הבריטית הגאה עוד הייתה צריכה להסתתר. אחד מהם בוחר להתחתן ולהפוך לחלק מהנורמה, האחר מחליט לחיות מתחת לרדאר, ושניהם חווים מצוקה קשה. לאט לאט הם לומדים להתגבר עליה, כל אחד בדרכו שלו.

הספר מחולק ל'שערים' לפי עונות הסדרה, והוא מלא באזכורים לאבני דרך בתרבות הבריטית, כולל תמונות שחור-לבן מהתקופה – אפילו מיק ג'אגר מגיח לרגע.

מה לקחתי מהספר: את התזכורת לכך שלעתים שכל ישר ובריא יכול לגבור על כל תעודה רשמית. ולכן לא משנה מהיכן באת וכמה אנשים אתה לא מכיר, אלא מה אתה עושה עם ההזדמנויות שנותנים לך.

משפט שתפס אותי: "אולי בבוקר הוא יתעורר ויבין שנראה כמו חמור מושלם, אבל יש חיות גרועות יותר מחמור" (עמ' 287).

חורצת משפט: לצרוך במידה, לא יותר מעונה בכל פעם, ולקוות שיהיה גם לסרט.

mazal

גלגל המזל

מזל קטן, קלאודיה פיינרו, הוצאת תשע נשמות, 252 עמ'

אדם לא יכול לברוח מהעבר שלו לנצח. בסוף הוא ייאלץ לעמוד מולו, לפתוח את הפצעים הישנים. וכמו בספרה הקודם שתורגם לעברית, 'האלמנות של ימי חמישי', גם הפעם האמת הפשוטה הזו מניעה את העלילה של פיינרו.

העלילה: הגיבורה, מריה אלנה לאוריה (או בשמה האמריקאי, מרי לוהאן), חיה עם כאב רגשי עמוק שלא נעלם. חייו של ילד קטן נקטפו בגלל חוסר אחריות שלה בזמן שנהגה על פסי רכבת, וחייו המאושרים של ילד אחר, בנה פדריקו, נגדעו במובן מסוים אף הם – כשבחרה לעזוב אותו בלי התראה מוקדמת. לימיה האחרונים בבית היא מתייחסת כאל זמן של רגשות רדומים, ושל תחושות בעלות עצימות נמוכה. היא הרגישה אז כמו מכשיר שזקוק ל-220 וולט כדי לעבוד, אבל מחברים אותו רק ל-110.

אז היא עזבה את ארגנטינה בלי לקחת איתה כמעט דבר, וכבר על המטוס פגשה את הגבר שיהפוך למושיע שלה. הוא מספק לה מקלט בביתו שבבוסטון, אך הכול משתנה כשהיא נקראת לחזור אל העיירה שנטשה מאחור, באמתלה של סיבות מקצועיות. זה לא ספר מתח, אבל הוא סוחף אותך: אתה כל הזמן רוצה לדעת איך יתפתחו העניינים.

מה לקחתי מהספר: בתקופת הקריאה, הדילמות הרגשיות שהוא מעלה הלכו איתי לכל מקום. בנסיעה אחת סיפרתי על כך לבן הזוג, ולא חסכתי בספוילרים – מתוך מחשבה שגם כך הוא לא יקרא. בסוף אמר: רוצה, תשמרי לי בצד. הוא עדיין לא קרה, אבל אנחנו עדיין משוחחים מדי פעם על אותן דילמות. וגם, בעקבות אביה של הגיבורה האזנתי ליצירות של אסטור פיאצולה. אם עושים זאת תוך כדי הקריאה, מדובר בהנאה כפולה.

משפט שתפס אותי: "לא מספיק להיות מוקף באנשים כדי לא להיות לבד" (עמ' 240).

חורצת משפט: פיינרו תהפוך לכם את הבטן.

mrgale

הסיפור המגרה של המפקח מגרה

מר גאלה המנוח, ז'ורז' סימנון, הוצאת עם עובד, 180 עמ'

שנה בלי ספר אחד לפחות של סימנון אינה שנה טובה, וב-2016 היו שניים. כאן בחרתי להביא את המוצלח יותר מביניהם, שמתרחש בעמק הלואר. אל תפליגו במחשבות על יין טוב: אם המפקח מגרה יוצא מפריז ומגיע עד סנסר, זה רק כדי לפענח עוד מקרה רצח.

העלילה: כולם מנסים למשוך ידם מתיק הרצח בסנסר, ומגרה נותר לבד כשלרשותו אמצעים דלים ביותר – אבל ממתי זה מפריע לו במשהו. תוך זמן קצר הוא מגלה שהנרצח הוא לא מי שחושבים שהוא, ולמעשה חי חיים כפולים. ויותר מזה לא כדאי לספר.

מה שאני אוהבת אצל סימנון זה שהוא לא מנסה למרוח אותך עם תיאורי נופים וארוחות או להפליג במטאפורות אינסופיות. הוא כותב כמו שהגיבור שלו עובד: באופן תכליתי, מכוון מטרה, בלי לבזבז זמן, אבל באלגנטיות רבה ועם אבחנות דקות. למעשה, נוצרת איזושהי זהות בין השניים. ואז או שאוהבים אותם, או שלא. אני, למי שלא הבין, מכורה.

מה לקחתי מהסיפור: את הגעגועים למקום שלא הייתי בו.

משפט שתפס אותי: "כשכל הראיות רק מטשטשות את העובדות במקום להבהיר אותן, סימן שהן מזויפות" (עמ' 161).

חורצת משפט: אפילו כשסימנון הופך מקום לזירת מוות, הוא מותיר אותו אטרקטיבי. אז מי בא איתי לסנסר?

eretz

תאכלו משהו

ארץ אוכלת, יחיל צבן, הוצאת אפיק, 303 עמ'

את הספר הזה התחלתי לקרוא בבית קפה, אולם חייבים להודות שכבר עם הגיעו לביתנו, החל 'ארץ אוכלת' של יחיל צבן (הוצאת אפיק) לעבור מיד ליד. כשתוכניות האוכל פורחות, העיסוק במזון הופך פופולרי יותר ויותר. ובכלל, צבן בעצמו אומר שאצלנו, הישראלים, האוכל הוא לא רק פחמימות, חלבונים, תבלינים ורטבים – הוא גם מילים, דימויים, מטאפורות, קולות וניבים.

העלילה: מאחר ומדובר בספר עיון, זו לא בדיוק עלילה, אלא עשרות פרקים המוקדשים לקולינריה של חיינו. כמעט כל אחד יכול למצוא נושא שמעניין אותו, בין אם זה האוכל המזרח אירופי שלא מקבל את הכבוד המגיע לו (תוגת הגפילטע פיש ואושרו של החמין), ובין אם זו הפילוסופיה של החומוס.

מה לקחתי מהספר: צלילה לתוך תרבות המזון הישראלית, מבלי להותיר מזלג על סכין, הובילה אותי למחשבות נוגות על הקונצרנים הזרים ששולטים היום בחך הישראלי.

משפט שתפס אותי: "החריף ממסטל. אנחנו אוכלים את הסחוג, את החזרת, את הצ'ילי, והגוף שלנו נאנק מכאב. המוח נענה מייד לאתגר ומשחרר כמות נאה של אדרנלין וכמות לא מבוטלת של אנדרופינים שגורמים להתעלות, עונג ואופוריה" (עמ' 167).

חורצת משפט: ההנאה מובטחת, אבל בתנאי שיש לידכם צלחת מזון עשירה.

לקרוא את פריז

ספסל ספרותי בגן ציבורי קטנטן סמוך למוזיאון הלובר שבפריז

ספסל ספרותי בגן ציבורי קטנטן לא רחוק ממוזיאון הלובר שבפריז

all

לקראת שבוע הספר שנפתח מחר החלטתי לחבר בין שתי אהבות שלי, ספרים ופריז, ולהמליץ כאן על חמישה משפרי מצב רוח שמייצרים חוויית ניתוק מהזן החיובי.כל אחד הוא סוג של אטרקציה ספרותית, כמו מגדל האייפל, גני לורסמבורג, קתדרלת הנוטרדאם או נהר הסן.

hagigat

נתראה בגני לוקסמבורג

חגיגת אי-המשמעות, מילן קונדרה, הוצאת זמורה ביתן, 111 עמ'

אחרי יותר מעשור של שתיקה, כשקונדרה כבר בן 85, הוא משחרר ספר קטנטן ובו הוא מספר בהומור שבעה סיפורים קצרים על ארבעה חברים פריזאים ויוזף סטלין אחד.

הסיפור הראשון מתרחש בגני לוקסמבורג שבגדה השמאלית, ושם מסתיים גם הסיפור האחרון. אבל למה להקדים את המאוחר, כשאפשר לעסוק באמיתות פילוסופיות באמצעות יחסי גברים ונשים. כשטיפוס מבריק מנסה לכבוש אישה, מסביר אחד החברים, היא מרגישה שהיא נקראת לתחרות, ולכן עליה להוכיח שגם היא מבריקה. לעומת זאת, כשגבר מעיר הערות בנאליות ומשמימות, אי-המשמעות של הדבר פוטרת אותה מנקיטת אמצעי זהירות, היא הופכת אותה לשאננה, ולכן גם למושגת ביתר קלות. ובכל זאת, רבים מתקשים להפנים וליישם, ולכן מפסידים את הבחורה פעם אחר פעם. ומה אתם הייתם עושים?

למען האמת, לחבורה הפריזאית של קונדרה יש גם קשיים גדולים מזה. לכל אחד מהם הגלגל שמניע את חייו, אבל איש מהם אינו מספיק להתפתח כדמות: אתה מקבל הצצה קטנה עליהם, לעתים משעשעת, ונאלץ לטוות עבורם עלילות בעצמך, כדי שהכול לא ייגמר מהר מדי. בכל מקרה, בשורה התחתונה מדובר עונג צרפתי צרוף, שמומלץ לקרוא עם כוס יין ביד.

pinkas adom

הפנקס פתוח

האישה עם הפנקס האדום, אנטואן לורן. הוצאת כתר, 168 עמ'

מה הייתם עושים אילו הייתם מוצאים ברחוב תיק יד נשי מונח על גג פח אשפה? מתעלמים, מציצים פנימה, לוקחים למשטרה או ממש מחפשים את בעלת התיק? ללורן, גיבור 'האישה עם הפנקס האדום', התשובה ברורה. רמז: יש לו נפש רומנטית. כלומר, כמה עוד אנשים אתם מכירים שעזבו את עולם ההייטק המתגמל, כדי לפתוח חנות ספרים. ואפילו אם היא בפריז.

לורן לוקח את התיק הביתה, מרוקן אותו על השולחן, ומתחיל לתהות על קנקנה של האישה. שום תעודה מזהה אין בתיק, רק חפצים שיכולים להעיד עליה במשהו – בושם, שפתון, תליון כתב חרטומים, מראה קטנה, ספר חתום ופנקס אדום. תוך כדי פענוח התעלומה ישתלבו רחובות פריז בעלילה, יחד עם המקומות האהובים והסופרים הנערצים, כזוכה פרס נובל, פטריק מודיאנו.

אז למי מיועד הספר? לרומנטיקנים, מדאם ומיסייה, לרומנטיקנים.

rosho

הנמלט

ראשו של אדם, ז'ורז' סימנון, הוצאת עם עובד, 172 עמ'

בימים בהם המשטרה עסוקה בביקורת הרבה המופנה כלפיה, והמפכ"ל מככב ב'ארץ נהדרת', כמעט נעים להיזכר בעבודה המשטרתית של תחילת המאה ה-20 שאמנם גם היא התמודדה עם התקשורת – אבל איזה הבדל.

הגיבור הקבוע של סימנון הוא המפקח מגרה – בלש עם סבלנות ועצבי ברזל, וגם קיבה שיכולה לספוג הרבה אלכוהול, אלמנט קלאסי בספרי בלשות. הפעם הוא מנסה תרגיל מעניין: אחרי שגרם לפריז כולה להיות בטוחה באשמתו של ז'וזף הרטן ברצח כפול, הוא מאפשר לו להימלט מהכלא, ומתחיל את מסע הפענוח מחדש. רק מי שמבין היטב את הנפש האנושית, יכול לברוא עלילה כזו. כאילו קטנה ונקודתית, משני צדי נהר הסן, אבל פותחת פתח לעולם רגשי שלם. סימנון לא מצטיין באמירות שיישארו איתך, אלא יותר במלאכת המחשבת של העלילה, ובכל זאת יש שורה שאהבתי: "גאונות זה לא משהו שצץ בגיל 45" (עמ' 143).

littlebookshop

הרימו עוגן

חנות הספרים הקטנה בפריז, נינה גאורגה, הוצאת מודן, 324 עמ'

בספינה שעוגנת באופן קבוע על גדות הסן בפריז, פועל בית המרקחת לספרים – חנות שהיא יותר מחנות, מקום שמציע מרפא לנפש. לבעלים, מסיה פרדו, יש אימרות שפר קבועות כמו "ספרים הם לא ביצים, הם לא מתקלקלים עם הזמן", ו"מה שקוראים קובע לטווח הארוך יותר מאשר עם מי מתחתנים". עם הראשונה אני מסכימה, עם השנייה קצת פחות, מה גם שפרדו לא בהכרח יודע על מה הוא מדבר: הוא לא התחתן אף פעם.

בגיל צעיר היה לו רומן בן חמש שנים שהסתיים כך פתאום, ועד לנקודה שבה אנו פוגשים אותו, גיל 50, לא היה לו האומץ לברר מדוע. רק כשהוא קורא את המכתב שקיבל לפני 25 שנה ומאז נח אצלו במגירה, הוא סופסוף מזיז את עצמו, כלומר מרים עוגן ומתחיל לשוט. ברגע האחרון מצטרף אליו סופר צעיר ומצליח, ויחד הם חווים הרפתקה די צפויה אבל עדיין משובבת נפש. אגב, בסוף מופיע תפריט קולינרי פרובנסי לצד תפריט ספרותי. כי גם הנפש צריכה לאכול.

שורה שאהבתי: "אתה יכול למצוא את עצמך, אבל רק אם תלך לאיבוד בדרך" (עמ' 87). ולמי מתאים הספר? לאנשים שמאמינים שספר שווה יותר מהמחיר שלו.

hakore

אל תשכחו להוריד את המים

הקורא ברכבת של 6:27, ז'אן פול דידילורן, הוצאת מודן, 134 עמ'

בביקורי האחרון בפריז עלה אדם לרכבת התחתית, והתחיל לנאום לכל יושבי הקרון, בצרפתית כמובן. לא הבנתי מילה, אבל הוא נשמע נחוש להעביר מסר כלשהו. נזכרתי בו כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, כי גם ללוקיון מץ (משחק מילים שהותאם לקורא העברי) יש נטייה לעלות למטרו ולדבר בקול רם – וליתר דיוק, להקריא טקסטים אקראיים ששרדו מתוך ספרים שנגרסו.

חייו המונוטוניים והמאכזבים של מץ, שעובד במפעל לגריסת ספרים בפרברי פריז, ונוהג לעלות מדי בוקר על המטרו של שעה 6:27, מובילים את הקו הראשון של העלילה. הקו השני מתחיל ביום שבו שתי זקנות שיושבות באותו מטרו מבקשות מלוקיון להגיע בשבתות כדי להקריא להן ולחבריהן כל טקסט שיבחר. והקו השלישי נפתח בבוקר שבו הוא מוצא דיסק און קי ובו 70 פרקים מספר שכותבת אחראית שירותים בקניון. כי מי אמר שכל הכישרון מתרכז אצל קבוצה אחת?

בסך הכול זהו רומן עדין וצנוע, שמזכיר לך שתמיד כדאי להשאיר מקום לתקווה. ושכולם זכאים לאושר. קצת בנאלי? אז מה. אמת מנצחת לא מחליפים.

*

ועוד ארבעה ספרי פריז ששווים קריאה:

בעל הבית הפריזאי – חיבור על מוסר וכלכלת בית (הוצאת אוניברסיטת תל אביב)

פריזאים – גרהם רוב (הוצאת כתר)

המטייל – אדריאן פן-דיס (הוצאת כתר)

רצח במארה – קארה בלק (הוצאת כתר)

[אני חושדת שמישהו בכתר ממש אוהב את פריז]

%d בלוגרים אהבו את זה: