ארכיון תג: ון גוך

10 דברים שחייבים לעשות באמסטרדם

מאחורי ענני עשן הקנאביס מסתתרת עיר מלאת אפשרויות

שמה של אמסטרדם יצא כעיר שאפשר למצות ביומיים, ובשאר הזמן לעשן משהו – בגלל זה כנראה הרחובות מסריחים באופן קבוע, ועל כל 100 מ"ר יש לפחות שתי חנויות שמוכרות עוגיות קנאביס. אבל האמת היא שמאחורי ענני העשן מסתתרת עיר מלאת אפשרויות שיכולה להחזיק חמישה ימים בקלות, וגם אז בקושי יישאר זמן לקניות. אם בהתחלה חשבתי שיהיה קשה למצוא 10 דברים שחייבים לעשות כשמגיעים לבירת הולנד, עכשיו אני מרגישה קצת אשמה ש"דחפתי" כל מיני דברים למקומות 11-15. אבל ככה זה בחיים: בדיוק כמו באריזת מזוודה, גם בתכנון טיול צריך לדעת לצמצם כדי לא להשתגע וליצור אובר ווייט של חוויות.

  • כל הצילומים שלי, אלא אם צוין אחרת

רייקסמוזיאום – המוזיאון החשוב ביותר באמסטרדם, ואולי בהולנד כולה. מעבר לכך שכאן תמצאו את "משמר הלילה" המפורסם של רמברנדט ואת "מוזגת החלב" של ורמיר, יש עוד הרבה מה לראות במוסד התרבותי הזה, שפתח ב-1885. גם המבנה עצמו מרשים מאוד מבפנים, והאווירה פשוט כייפית.

שוק אלברט קאופ – בשנים האחרונות אני מחפשת את השוק המרכזי בכל עיר שאליה אני מגיעה, ושוק אלברט קאופ הוא המקום באמסטרדם. מדובר באחד השווקים הוותיקים, הגדולים והמוכרים בעיר, ויש בו דוכני אוכל הולנדי טיפוסי ליד דוכני תיקים, נעליים, בגדים, מזכרות ופיצ'יפקעס. מאחורי חלק מהדוכנים יש חנויות ומאפיות, שגם הן שוות בדיקה. אבל הכי חשוב: אל תוותרו על המעדן המקומי, כדורי אוליבול.

Image by Ingrid Bischler from Pixabay

תחנת הרכבת המרכזית – אחד המבנים היפים והגדולים ביותר בעיר, שבקלות היה יכול להיות ארמון, מאכלס את תחנת הרכבת המרכזית. התחנה בנויה על שלושה איים, ולכן השתמשו ביותר מ-8000 כלונסאות עץ כדי לייצב אותה. בנייתה הושלמה ב-1889 על ידי האדריכל ההולנדי המפורסם פייר קאופרס, שתכנן גם את הרייקסמוזיאום (על תכנון התחנה הוא קיבל מדליית זהב מהמלכה). באחד מאגפי הבניין יש מסעדה נהדרת ומעוצבת באופן מרשים בשם 1eklas, ששווה להזמין אליה מקום מראש.

מתחם בחנייהוף – המתחם הוקם במאה ה-14 עבור נזירות ממסדר הביגיניות – הן כבר לא כאן, האחרונה שבהן נפטרה בשנת 1971. למעשה, מהמתחם המקורי לא נותר דבר בשל מכת שריפות, והבתים כאן הם "רק" מהמאות ה-17-18. בחצר זו נמצא אחד הבתים העתיקים ביותר בעיר (המאה ה-15), שעשוי מעץ. על בית מספר 19 ישנם עיטורים של סיפורים תנ"כיים, ובית מס' 26 נחשב ליפה ביותר ושימש כביתה של אם המנזר. כיום משמש המתחם כמקום מגורים, ולכן אפשר לבקר רק בחלק ממנו. אל תוותרו על שתי הכנסיות (אחת מהן מוסתרת מעט): הקתולית (קפלת בחיינהוף) והפרוטסטנטית (הכנסייה האנגלית).

ארמון המלכה – המתחם המרשים הזה, שאליו מגיעים מכיכר דאם המרכזית, שימש במקור כבית העירייה. לואי נפוליאון הפך אותו לארמון המלוכה ב-1808, והוא זה אשר קבע גם את הריהוט הנוכחי. הארמון משמש עד היום את משפחת המלוכה לאירועים רשמיים. ה"ברוכרזאל" (אולם האורחים), אשר עוצב על ידי תלמידיו של רמבנדט, הוא החדר המרשים ביותר בארמון, וחוץ מזה אפשר להתרשם מעוד חדרים רבים ומעניינים, שאנשים מתארחים בהם עד היום.

פונדל פארק – הפארק המרכזי של העיר, שגודלו 470 דונם. אם אתם לא באים ביום קר מדי (כמו שקרה לנו) מדובר במקום נעים ביותר לשיטוט רגלי בין העצים, האגמים, השבילים והשטחים המטופחים. ובעיקר, מקום מצוין לפיקניק עם ברווזים.

בית רמברנדט – איך אפשר לבוא לעיר של רמברנדט בלי לבקר בבית שלו? כבר בכניסה מקבלים אודיו-גייד – אל תתעצלו ואל תוותרו עליו. זה הופך את חווית הביקור להרבה יותר מלאה ומעניינת. ומכיוון שהשנה מציינים 500 שנה למותו, יש בבית תערוכה מיוחדת של רישומים שלו. יש גם הדגמות כמו, למשל, איך מכינים תצריבים או מייצרים צבעים.

שייט בתעלות – יש הרבה אפשרויות של שייט בעיר, כאשר סירות יוצאות ממספר נקודות ברחבי העיר. המרכזית מביניהן היא באזור תחנת הרכבת המרכזית, ב-Stromma Pier. במקרים מסוימים, שבהם יש צפי לעומס תיירים, עדיף להזמין כרטיסים מראש. בכל מקרה זו חוויה נחמדה ביום וגם בלילה. חוץ מזה שמדובר בהזדמנות לתת מנוחה לרגליים, כמובן.

מוזיאון וך גוך – עוד אמן מפורסם ביותר של העיר, שזכה למוזיאון ענק מיוחד ומושקע, עם אוסף עצום של עבודות והסברים על אורח חייו, חבריו, מנהגיו וכן הלאה. הבעיה היחידה: אסור לצלם שום דבר. מותר רק להצטלם ליד שלושה הדפסים ש"נמרחו" על פני קירות שלמים.


Copyright Anne Frank House. Photographer Cris Toala Olivares. 2010

בית אנה פרנק – הבית החשוב ביותר בעיר לכל יהודי, אבל לא רק. 761 יום הסתתרו כאן אנה ובני משפחת פרנק, וניהלו שגרה-לא שגרה שעליה ניתן ללמוד במהלך הביקור בבית, שהוא מרגש ומצמרר. שימו לב שחובה להזמין כרטיסים מראש.

***כמובן, אל תוותרו על מדרחוב הקניות קלפרסטראט למרות שהוא עמוס מאוד. שווה בהחלט לבקר במוזיאון MOCO לאמנות מודרנית ואמנות רחוב, שבו מוצגת תערוכה מקיפה מיצירתו של בנקסי. אולי אחרי השיפוצים יהיה מה לחפש בו. אם יש לכם זמן, מומלץ לבקר גם במוזיאון פאן לון, ובמוזיאון אדוננו בעליית הגג. הכנסיות השוות ביקור הן אדה קרק וניוקרק. כלבו מגנה פלאזה הוא אובר רייטד.

גוגל, צייר לי כבשה

גוגל מציירת. כמו מישהו על טריפ חזק

גוגל מציירת. כמו מישהו על טריפ חזק

 

זה עומד להיות הדבר הבא: במקום שצייר ייצא לטבע, יעמיד את הכן שלו מול הנוף, ויתחיל לצייר את הציור שאולי ייתלה בגלריה, או במוזיאון או על קיר בבית פרטי, המוח המלאכותי של גוגל יעשה את זה. רק תנו לו צילום, והוא כבר יראה לכם יצירתיות מהי.

ולא, אני לא מתלהבת מזה. להפך: זה יהיה עצוב. וחסר נשמה.

הדיווחים מספרים שמזה זמן גוגל עובדת עם רשתות עצביות, שכל אחת מהן מורכבת מ-10 עד 30 נוירונים מלאכותיים, שיכולים להיות מופרדים לשלוש שכבות של עיבוד מידע. לדברי המהנדסים בחברה, המוחות המלאכותיים נבנו כדי להבחין בין סוגים שונים של תמונות, אבל פתאום התברר שהם מסוגלים להרבה יותר מזה. פתאום, התברר, נו, תשפטו בעצמכם.

האמן ג'רון ון דר מוסט כבר ניסה לפני כמה חודשים לחזות מה היה צריך להיות הציור הבא של ון גוך, באמצעות חישובים סטטיסטיים. זה היה ניסוי מעניין, שהפך לתערוכה, אם כי לדעתי התוצאה הייתה פחות יפה ממה שאנחנו מכירים מעולמו של הצייר ההולנדי. ככל הנראה לא יהיה לזה המשך בזמן הקרוב. מה שבגוגל מתכננים, לעומת זאת, הוא אינסופי. כמעט כמו מאגר התמונות שהם בנו תוך פחות מ-15 שנה.

השיטה: רשתות עצביות, שכל אחת מהן מורכבת מ-10 עד 30 נוירונים מלאכותיים

השיטה: רשתות עצביות, שכל אחת מהן מורכבת מ-10 עד 30 נוירונים מלאכותיים

התגובה הרווחת ל'יצירות האמנות' שהמוחות המלאכותיים של גוגל יצרו הייתה שהן נראות כאילו מישהו על טריפ חזק לקח מכחול, וצייר על הבד. רק כשההולכה העצבית משתבשת יכולים לצאת כאלה דברים. זה כמו דמיון שמשתולל, אבל ממש, עד כדי שיגעון. אם המוח החדש רואה תמונת עלה שנראה קצת כמו ציפור, הוא יצייר אותה ממש כמו ציפור. עץ יכול להפוך לטירה. נוף הררי יכול להפוך לפגודה.

אני לא רוצה לחיות בעולם כזה, שבו אין אמנים שעושים אמנות, אלא רובוטים. כרגע זה אולי מגניב להגיד "גוגל צייר לי כבשה", והוא גם יצייר, ולא באופן ריאליסטי. אבל זה לוקח אותנו לעולם כל כך קר, ששום מעיל לא יעזור. גם לא צעיף וכפפות.

 

הציור הבא של וך גוך

future-van-gogh-infographic

בתור נערה לא הייתה לי בעיה לשלב בחדר קטן אחד גם ציור קיר משעשע שהעתקתי מקית הרינג, וגם הדפס ציור "הסיאסטה" של ון גוך – מנוחת פועלי השדה בצל ערימות החציר, יחפים, במרחק מה מעגלת העבודה שלהם בסנט רמי (1890). מנוחת הפועל ומנוחת התלמיד (ממוריו ומהוריו) נראו לי אז דומות ביותר, ורק הצטערתי שאני "תקועה" בסביבה עירונית ולא בטבע הפתוח. על מנוחת הלוחמים טרם חשבתי.

היום לפני 124 שנה נפרד העולם מוינסנט ון גוך. ואולי המילים "נפרד העולם" גדולות מדי – אחרי הכל, הצייר ההולנדי בן ה-37 לא בדיוק היה כוכב גדול בימי חייו. למעשה, הוא היה מתוסכל מאוד מחוסר ההצלחה המקצועית, והיעדר ההכרה האומנותית.

יצא לי לחשוב הרבה על חייו של האמן הזה, ששנים לאחר מותו התפרסם בענק, ציוריו מוצגים במיטב המוזיאונים, נפתחות עוד ועוד תערוכות שלו, והחמניות נודדות ממוזיאון למוזיאון (עד שהגעתי לאמסטרדם הן לא היו שם. כעבור כמה שנים 'תפסתי' אותן במוזיאון אחר). מעבר למחלת הנפש ששיבשה את חייו, איך הוא התמודד עם חוסר ההכרה בכישרון שלו?

אני לא מדברת רק על העוני הפיזי שנבע מכך, אלא גם על העוני הרגשי. אדם יוצר דברים מדהימים, ואין מי שיעשה לו לייק, שלא לדבר על שייר. וברצינות: כמה אנשים חיים אתם מכירים שמצליחים לשרוד חוסר הכרה בכישרונם, הפעוט ככל שיהיה? בעידן הנוכחי רובנו חיים על התגובה המיידית, ואילו ון גוך, שהתחיל לצייר בשנות ה-20 לחייו, קיבל תגובות רק אחרי המוות.

ייתכן כי מותו של בגיל צעיר גזל מאיתנו את האפשרות ליהנות מעוד ציורים מעולים רבים שהיה יכול לצייר. אבל אפשר לתקן את זה (בערך): אמן וסטטיסטיקאי הולנדי בשם ג'רון ון דר מוסט מצא דרך לנחש איך היו נראים הציורים הבאים של ון גוך לו היה חי עוד כמה שנים.

ון דר מוסט פיתח קוד שלתוכו הכניס 129 ציורים של ון גוך, שבכל אחד מהם 5.6 מיליון פיקסלים. מתוך זה הוא יצר ניבוי, שאותו שפך על הקנבס הלבן. ואז הוא הכין עוד ציור ועוד ציור ועוד ציור, עד שנוצרה התערוכה Back to the Future, המוצגת באמסטרדם. "אני מקווה שזה ייתן לאנשים זווית מבט שונה על היצירה של וך גוך", אומר מי שעובד עם אלגוריתמים כמו שאחרים עובדים עם מברשות צבע.

באתר של התערוכה מסבירים שזה כמו לדעת היכן כדור ייפול אחרי שמישהו בועט אותו (וברוח הימים שלנו: היכן ייפול טיל) – לפי זווית הבעיטה והעוצמה, אפשר לצייר קשת דמיונית עד לנקודה הסופית. כך הציורים של וו גוך: לפי משיכות הצבע והצבעים בציורים קודמים, אתה יכול לדעת איך ייראה הציור הבא.

להגיד שזה נשמע לי הגיוני? לא ממש. אחרי הכל, אמנות היא לא בעיטה של כריסטיאנו רונאלדו, וגם לא של ון פרסי ורובן, אם להישאר בסביבה ההולנדית. היא לא כל כך צפויה, ולא כל כך מדויקת, וזה היופי שבה. אבל כמו שכתבו במקום אחד, זה לפחות פחות הזוי מלנסות לשחזר את האוזן הכרותה של ון גוך – מה שעשה לא מזמן האמן ההולנדי דימט סטרב. למעשה, בעזרתם של מדעני מחשב הוא "גידל" מחדש את האוזן. למה זה טוב? אולי כדי לשמוע מה אומרים עליך. נוט.

ג'רון ון דר מוסט בעבודה. מתוך אתר התערוכה

ג'רון ון דר מוסט בעבודה. מתוך אתר התערוכה

 

מסתבר שלפני שלוש שנים אמן ומפיק אמריקאי הוציא דיסק, שנשא שם דומה לשם התערוכה, בהבדל קטן:

Back from the future - L.A. Van Gogh

Back fron the future – L.A. Van Gogh

%d בלוגרים אהבו את זה: