ארכיון תג: וולדורף אסטוריה

ניפגש בלובי

מצא את ההבדלים: מה אמנות זמנית, ומה עיצוב קבוע. מלון ימקא

מצא את ההבדלים: מה אמנות זמנית, ומה עיצוב קבוע. מלון ימקא

נדמה שבשנים האחרונות מציגים אמנות כמעט בכל מקום. קריאת התיגר על המוזיאונים הממוסדים היא כל כך חזקה, שכל מקום נמצא כראוי ליצירות אמנות. מציגים ברחוב ובתחנות הרכבת, במקומות עבודה, במרכזי כנסים, בתיאטראות, איפה לא בעצם (ואגב השבוע, בירושלים – גם בסופרמרקט). העיקר לצאת מהקיבעון שבו אמנות חייבת להיות דבר רציני ביותר, לאנשים חמורי סבר ללא הפרעות קשב.

זה טוב לאמנים, שפתאום יש להם הרבה יותר במות אפשריות ופחות חייבים להילחם על מקומם במוזיאונים ובגלריות הנחשבות. וזה טוב גם לקהל הרחב, שאין לו יכולת או סבלנות לבלות כמה שעות במוזיאון, אבל אם תציעו לו "אמנות על הדרך" ירחיב את אופקיו בשמחה. אז במהלך החודש האחרון – ועד מוצ"ש – מוצגות תערוכות קטנות בלא פחות מ-15 מלונות בירושלים, שנמצאים במרכז העיר (קינג ג'ורג' והסביבה) וברחוב המלך דוד.

אחרי שראינו אמנות בכל המקומות שהזכרתי למעלה, ובעוד כמה שלא הזכרתי, החלטנו לבדוק מה מציגים במלונות האלה – בשני סיורי ערב עצמאיים. הסיור הראשון היה ברחוב המלך דוד, והוא כלל ארבעה מלונות שווים פלוס. שלושה הם מלונות יוקרה – המלך דוד, וולדורף אסטוריה וממילא – והרביעי הוא מלון יפהפה שנקרא ימקא (כל הירושלמים מכירים).

בכל המקומות המיוחדים האלה, ששווים ביקור גם אם לא מתאכסנים בהם, מצאנו נתק מוחלט בין עבודות האמנות למלונות: או שהמלונות הרבה יותר יפים ומרשימים מהעבודות, או שקשה למצוא חיבור בין המוצגים לבין המלון, או שהחביאו אותם טוב-טוב כאילו שזה הורס משהו מהחוויה שהמלון מציע (ואם כך, שאלה למלון: למה בכלל שיתפתם פעולה? יכולתם פשוט להגיד 'לא').

איל מזכוכית שיצרה נלי לורך, במלון וולדורף אסטוריה

איל מזכוכית שיצרה נלי לורך, במלון וולדורף אסטוריה

החלל שבו מוצגות היצירות של נלי לורך. קומה מינוס שתיים בוולדורף אסטוריה

החלל שבו מוצגות היצירות של נלי לורך. קומה מינוס שתיים בוולדורף אסטוריה

העבודות שהכי מצאו חן בעינינו היו עבודות הזכוכית של נלי לורך – אהבנו את היצירתיות שלה עוד בתערוכת הבוגרים של בצלאל לשנת 2013, והיה ממש משמח לראות שוב את האיילים המקסימים שהיא יוצרת. הבעיה היחידה היא ש"תקעו" את העבודות שלה בקומה מינוס שתיים של וולדורף אסטוריה, כך שלא ברור מי רואה אותן בכלל, למעט אנשים כמונו שבאו במיוחד ואו-פר אחת עם ילדה בת שבע. בעיניי היצירות של לורך יפות לא פחות משאר הפריטים המעוצבים של המלון, ולא הבנתי למה הן קיבלו את העונש הזה. פספוס של ממש.

באותו סיור ביקרנו גם בשני מלונות "פשוטים" – אלדן והמלך שלמה. באחרון נתקלנו בכמה זוגות חרדים בדייטים, מוקפים עבודות אמנות צנועות יותר ופחות. הם היו עסוקים יותר בלמצוא את הברמנית שתביא להם שתייה, מאשר להסתכל על הציורים של קורין אביסדריס. בסיבוב השני שקשור ל'תארוחה' ביקרנו במלונות בוטיק במרכז העיר. במלון הרמוני, שנמצא בשיפוצים קלים (יש 49 חדרים, יהיו 60, והקבלה תרד לקומת הקרקע), סיפרו לנו שהבעלים של מסעדת זוני סמוכה בא מחו"ל פעם בחודש להתאכסן אצלם. הצליחו לסקרן אותנו, יותר מהאמנות עצמה – דבי קמפל הייתה קצת יותר מדי פוליטית לטעמי.

חולצת חרס במלון הבוטיק ארתור

חולצת חרס במלון הבוטיק ארתור

מלון ארתור (50 חדרים) פועל כבר שנתיים ברחוב דורות ראשונים, ליד מדרחוב בן יהודה, ואף פעם לא הצצנו לתוכו פנימה. והנה צצה ההזדמנות, וגילינו מקום מקסים ובתוכו יצירות שהיו יכולות להיחשב אמנות, אבל הן 'סתם' בחירה של מעצבי הפנים. על וילון אחד הוקרנה עבודת וידיאו לא מספיק מוצלחת (או שתנאי התאורה שלה לא היו אופטימליים), אבל ליד המחשבים שעומדים לרשות האורחים הוצבו שתי עבודות מקסימות של ??. חולצת חרס מקופלת, ותיק חרס על הרצפה, שנראה כמעט אמיתי ומאוד שייך למקום.

רצינו לראות גם את הציורים של רועי מרגליות במלון אייל, אבל אמרו לנו שהן מוצגות בחדר האוכל (ולא בלובי), ולכן לא נוכל לראות אותם – אלא אם נבוא למחרת בבוקר. זה לא היה רלבנטי לנו, אז במקום זה סטינו לרחוב יפו וביקרנו ג'רוזלם הוסטל, שהיה פעם מלון תל אביב (הוקם 1928).

עבודת הוידיאו של יעלה וילשנסקי בג'רוזלם הוסטל ברחוב יפו

עבודת הוידיאו של יעלה וילשנסקי בג'רוזלם הוסטל ברחוב יפו

הכניסה לג'רוזלם הוסטל - אווירה ביתית ואמנותית

הכניסה לג'רוזלם הוסטל – אווירה ביתית ואמנותית

ברקע היו שירים כמו ספייס אודיטי (גראונד קונטרול מייג'ור טום) של דיוויד בואי. על הקיר הוצגה עבודת וידיאו שצילמה יעלה וילשנסקי (רק בת 27, בוגרת המסלול לפיסול ומיצג, בצלאל) בתחנת הרכבת הקלה של מחנה יהודה. שווה צפייה, וגם מאוד נחמדים שם במלון. הציעו לנו לעלות לגג – זה היה ההיילייט של הערב. להשקיף על החנוכייה הענקית, בניין המשביר היפהפה והרכבת הקלה זו חוויה טובה גם לערב קר. והמציאות האמנותית הזו שווה לא פחות מכל האמנות שראינו.

משקיפים מהגג של ג'רוזלם הוסטל על חנוכיית ענק, המשביר לצרכן והרכבת הקלה ברחוב יפו

משקיפים מהגג של ג'רוזלם הוסטל על חנוכיית ענק, המשביר לצרכן והרכבת הקלה ברחוב יפו

קול חתן מירושלים – המלצות שבועיות

גם כשישראל תחת מתקפת טילים, היא צריכה להמשיך לחיות – ככל יכולתה. כולנו רוצים ליהנות מהחיים ולא רק לשרוד אותם, וכולנו (אני מקווה) מעוניינים שכך יהיה בכל חלקי ישראל. אז אני לא אמליץ עכשיו לבקר בגן הלאומי אשקלון, למרות שהוא אחד הגנים היותר מיוחדים שיש בארץ, אבל אם אתם במרכז, הנה כמה המלצות:

מנצנצים בוולדורף אסטוריה ירושלים

מנצנצים בוולדורף אסטוריה ירושלים

הצצה לוולדורף אסטוריה

בשבוע שעבר הגענו לערב הפתיחה הרשמי של מלון וולדורף אסטוריה בלב ירושלים. פעם, לפני 85 שנה, קראו לו מלון פאלאס והוא היה מלון יוקרה בשליטת המועצה המוסלמית העליונה. בשנים האחרונות המבנה עמד בשיממונו, ואז החלו השיפוצים לקראת פתיחת מלון היוקרה של רשת הילטון – ראינו את התקדמות העבודות במסגרת בתים מבפנים, לפני כשנה וחצי.

והנה עכשיו, מולנו מבנה חדש ונוצץ, שקשה להגדיר אותו בלי להשתמש במילה "נובורושי" – נראה שבמקומות מסוימים שמרו על קו קלאסי אותנטי, ובאחרים ניסו להרשים יתר על המידה. מייד עם הכניסה למלון נפתח מולך חלל גדול מוקף מסדרונות חדרים, והתחושה היא של קניון שרק בעלי ממון יכולים להיכנס אליו. כאן יש "רחוב" נקי, אסתטי, רגוע, נעים, משרה שלווה. הרחוב נשאר בחוץ, על רעשיו ועליבותו – אפילו שדרת ממילא הסמוכה נראית כמו בלגן שיש להתרחק ממנו.

אירוע הפתיחה התרחש שתי קומות למטה, באולם נשפים ענק. בינינו הסתובבו שחקנים לבושים כדמויות אצולה אירופית מלפני 200 שנה, וחלקם עמדו על במות קטנות. למרגלותיהם עמדו אנשים ושתו יין ושמו צלוחיות אוכל על הבמות עצמן, ובקיצור, לא היה שם כבוד אירופי אלא ישראליות קלאסית. התחושה הייתה שלא היו מוכנים שם לכמות כה גדולה של אנשים. מסביב לכל דוכן אוכל היה תור ארוך, יותר גרוע ממה שהולך בחתונות.

מעלינו נפרשו נברשות קריסטלים ענקיות, מנצנצות בגדול. אתה מסתכל למעלה, מסתכל למטה, וחושב, מי יבוא להתארח כאן ומה הוא יחשוב על ירושלים. כנראה הרבה יהודים עם כסף, ולכבודם הביאו את דוד ד'אור להופעה קצרה. הוא סיפר איך הופיע בפני אובמה, ואיך הופיע בפני שלושה אפיפיורים, ובהתחלה זה נשמע לי כמו שוויצריות ואחר כך חשבתי שאולי הקהל היהודי מרגיש מוחנף מזה – הוא מקבל את הטוב ביותר, שקיבלו לפניו שועי עולם.

הערב הזה היה עבורי חוויה שונה ומיוחדת. אמנם המלון הזה לא מתאים לתקציב שלי, ולא בטוח האם הקשר שלו למרחב העירוני הוא קשר חיובי, אבל הייתה בי סקרנות כלפי המבנה הזה ובמובן מסוים היא באה על סיפוקה. מעניין מה האורחים של שנות ה-30 היו חושבים עליו.

*

הקומדיה של קאלאנדרו. הכישרון של מר אריאל וולף

הקומדיה של קאלאנדרו. הכישרון של מר אריאל וולף

הצגה בתיאטרון החאן

בשני ראינו בחאן את "הקומדיה של קאלאנדרו" מאת האיטלקי בּרנארדוֹ דוֹביצי דה בּיבּיינה. מזמן לא היינו בתיאטרון, והיה נחמד לחזור לשם, גם אם ההצגה חוזרת על שטיק שראינו שם בעבר: אח ואחות שנמצאים באותה עיר מבלי לדעת, ואחת נראית כמו השני, או להפך. ובמילים אחרות, קומדיה של טעויות.

הפעם, אשתו של קאלאנדרו העשיר מתאהבת בלידיו, נער יפה תואר שהגיע לרומא. כדי שיוכל לבוא אליה מבלי שבעלה הטיפש יחשוד, הוא מתחפש לנערה. אלא שבעלה מתאהב ב"נערה" הזו, כך שמשרתו של לידיו נאלץ לתחבל מיני תחבולות כדי לחלץ את אדונו מן התסבוכת. מה ששניהם לא יודעים הוא שאחותו התאומה של הנער, סאנטילה, נמצאת אף היא ברומא – מחופשת לנער בשם לידיו.

גם את לידיו וגם את סאנטילה מגלם אריאל וולף המוכשר, ולצידו הקאסט המוכר לנו היטב מהצגות קודמות שראינו בחאן. יוסי עיני המוכשר מופיע בתפקיד קטן מדי בעיניי – בתור העיוור שכולם חושבים שיש לו כוחות להעלות באוב את האמת ואת העתיד (סטייל המר"ן, עם כמה שעשועי מילים מההווה). מה אומר ומה אגיד, התגעגעתי לתיאטרון. ומקווה שלא יעבור זמן רב כל כך עד לביקור הבא.

*

קנישס מזויפים. הזיוף עולה על המקור

קנישס מזויפים. הזיוף עולה על המקור

מתכון קל וטעים

אמנם קוראים להם קנישס מזויפים (המתכון השני בלינק), אבל הם טעימים פלוס-פלוס, וגם קלים יותר להכנה מהקנישס הרגיל. מדובר במעין מאפה מתפוחי אדמה ובצל מטוגן, שיכול להוות תוספת לארוחה או מנה עיקרית, תלוי אם אתם צמחונים או לא.

ברמה הפרקטית: עשינו חצי מהכמות, הבצל היה גדול ולכן הלכנו על רבע כמות, למעשה גם בפירורי הלחם אפשר היה להסתפק ברבע כמות. הספיק לארוחת ערב ולעוד ארוחת צהרים. טעים גם אחרי חימום במיקרו. למען האמת, אני שוקלת לאמץ אותו לשגרת חיינו.

*

יהודי טוב. וגם לא יוצלח

יהודי טוב. וגם לא יוצלח

סרט: "יהודי טוב" של האחים כהן

בערב שבו ראינו את הסרט קנינו "זיווה" בפיצה לארי, ולכן היה משעשע לגלות שגם לגיבור בסרט קוראים לארי – אם כי היה לו הרבה פחות מזל משיש למקום הזה. לארי של האחים כהן הוא פרופסור לפיזיקה, יהודי לא יוצלח שכל מה שיכול להשתבש, משתבש אצלו – הנישואים, העבודה, המשפחה, היחסים עם השכנים. שלושה רבנים לא מצליחים לעזור לו לשפר את מצבו בחיים.

הוא תמיד בתפקיד הקורבן החלש, שמשתף פעולה עם החזק המאיים – אף פעם לא באמת קורא תיגר, לא בודק מה קורה כשאומרים "לא". אותי דמות כזו די מעצבנת, ובכל זאת מדובר בסרט טוב, לפרקים משעשע, עם הרבה מושגים מהיהדות. רק הסיום לא מצא חן בעיניי: אתה יושב מול המסך, ואומר לעצמך, מה, זהו?

[אגב בתחילת הסרט יש קטע קצר מימי השטייטל, כלומר מזרח אירופה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. זהו סיפורו של הדיבוק שבא לבקר אצל זוג נשוי ללא ילדים. האחים כהן אמרו שאין קשר בין זה לבין המשך הסרט, למעט הרצון להכניס את הצופה לאווירה, אבל יש כאלה הטוענים שייתכן שלארי הוא צאצא של הזוג הזה, ולכן דבק בו הדיבוק].

*

נחל אלכסנדר. אילו ציפורים

נחל אלכסנדר. אילו ציפורים

טיול: לאורך נחל אלכסנדר

בשבת רצינו לבקר בשמורת הטבע נחל תנינים, אבל עד שהגענו כבר סגרו את הכניסה לשמורה – בניגוד גמור לשעות הפתיחה הכתובות באינטרנט. עשינו אחורה פנה ונסענו לפארק איטליה, שם צעדנו עם השביל השחור לאורך נחל אלכסנדר, בכיוון מזרח.

וכך, מבלי להתכוון, היה לנו טיול צפרות נהדר. ברכיות, סופיות, פרפורים עקודים, שלדג, אנפות, מגלנים (?) ושני עופות שלא זיהיתי. מחוץ לעולם הכנפיים – גם שפע של צבים.

אז אמנם היה יום חם מאוד, ואולי זה היה יום שבו אמורים לשבת במזגן צמוד לרדיו ולטלוויזיה כדי לעקוב אחרי דיווחים, אבל אם כבר להיות בחוץ אז לפחות ככה, עם תגמול נהדר מהטבע.

%d בלוגרים אהבו את זה: