ארכיון תג: דיילס

Don't skip Skipton

עיירה חמודה וכייפית ליום אחד. סקיפטון

לא היה פשוט להחליט היכן לחגוג השנה את יום הולדתי. ידעתי שאהיה באנגליה, בזכות נסיעה לכנס של הבנזוג, כך שבכל מקרה תהיה חוויה ייחודית ויוצאת דופן, אבל מה בדיוק יהיה שם – זה היה פחות ברור. הייתה אפשרות לנסוע ללונדון שעתיים וחצי (!) ברכבת לכל צד, ולהיות שם 4-5 שעות. זה אומר המון זמן מבוזבז בדרכים, וגם מעייף ויקר. מצד שני, ממש התחשק לי לבקר בקמדן טאון ובשורדיץ'. האפשרות השנייה הייתה לבחור באחת העיירות החמודות של יורקשייר, שאפשר להעביר בהן יום כייפי בלי לחץ.

ההתלבטות הייתה קשה ממש, ולבסוף החלטתי שלונדון תחכה להזדמנות אחרת. לעיירה שניצחה אותה קוראים סקיפטון, והיא נמצאת בכניסה לדיילס – פארק לאומי בצפון יורקשייר. מכיוון שבימים האלה התאכסנו בלידס, נסעתי ברכבת פרברית שנוסעת במשך 45 דקות איטיות. נו מילא, בדרך שמעתי קלאש, סקס פיסטולס ואואזיס. בריטניה שולטת!

השייט בתעלת לידס-ליברפול נמשך כחצי שעה. כאן מדובר בקטע צר במיוחד שלה

השייט שבו תכננתי להתחיל את היום כלל לא התקיים באותו יום וגם לא בעשרת הימים הבאים, אולם בסמוך הייתה חברת שייט אחרת, שהציעה אופציה קצרה יותר ומלהיבה פחות, אבל זה עדיף על כלום. הסירה יכולה להכיל עד 12 איש, אבל היינו רק 6 – אבא ושתי בנות, הסבא והסבתא, ואני. בהתחלה הם קנו אוכל לברווזים, וזו הפכה לאטרקציה העיקרית בשייט, כי בסך הכול אין הרבה מה לראות בתעלה שאמורה לקשר בין לידס לליברפול. חמוד ולא יותר.

האלמנט הבולט ביותר הוא הקבר המשפחתי של הקליפורדים. כנסיית השילוש הקדוש

לא הייתי בטוחה איך לנווט משם לטירה, אבל אחרי בחינה של המפה שלקחתי בתחנת הרכבת, הגעתי לרחוב הראשי של העיירה, ומשם כבר הכל היה יותר פשוט (+התאפשרו קניות). מהרחוב הראשי מגיעים ישירות לכנסיית השילוש הקדוש, שקיימת מאז תחילת המאה ה-12, וכיום מורכבת גם מחלקים שנבנו במאות ה-14, ה-15 וה-19.

האלמנט הבולט ביותר בכנסייה הוא הקבר של בני משפחת קליפורד, סמוך למזבח (12 מהם ליתר דיוק, החל מ-1542). הקליפורדים, כך מתברר, תרמו הרבה לעיירה, למשל לשיפוץ מגדל הפעמונים כשהוא ניזוק (החלטה של ליידי אן קליפורד), והם התגוררו בטירה הסמוכה. לא רחוק מהקבר הבחנתי בוויטראז' שעליו ציור של עץ הדעת, וכתובת בעברית – 'נחמד עץ להשכיל'. לא זכרתי את הניסוח הזה. מעניין אם הוא אכן כתוב כך בספר בראשית.

הכניסה לטירת סקיפטון. המלך אדוארד העניק אותה לרוברט קליפורד בתחילת המאה ה-14

פחות מחמש דקות מהכנסייה נמצאת טירת סקיפטון. הסיפור שלה הוא כזה: המלך אדוארד השני נתן לרוברט קליפורד את הנכס בשנת 1310, וכך הוא הפך ללורד סקיפטון הראשון. הוא עבד קשה על הקמת הטירה, אך נרצח באכזריות ב-1314. בטירה אין שום פריט או רהיט או חפץ כלשהו. כפי הנראה, הכל ניתן למוזיאונים למיניהם או שפשוט לא שרד כי איש לא חשב על תנאי האחסון. מה שכן נותר הוא עץ הטקסוס שליידי אן קליפורד נטעה בעצמה במאה ה-17.

הביקור נעשה דרך החצר הפנימית, ואין בו שום סדר הגיוני – רק המון חדרים לצאת ולהיכנס אליהם. אני מקווה שראיתי הכל. מה שבטוח, את המרתף של האסירים המעונים (דנג'ן), לא פספסתי. באמת נראה ומרגיש לא סימפטי גם היום. בקיצור, הייתה חוויה מעניינת, שגם סיפקה נקודת תצפית על השביל המוביל ליערות של הטירה, וכך היה ברור לי שאני לא מוותרת על זה.

בבית הקפה בסקיפטון. לא ויתרתי על הצ'דר האנגלית

בסיום הביקור שמתי פעמיי לבית קפה ברחוב הראשי בשם Clay and Coffee, או בעברית, טיט וקפה. ישבתי תחת שלט אמנותי של סקיפטון וביקשתי מאחת המלצריות הלא צעירות לצלם אותי. היא ממש הופתעה והייתה קצת נבוכה, אבל בסוף צילמה שלוש תמונות. הידד!

הדרך ליערות הטירה
ציידת הקש, בכניסה למסלולי הטיול ביערות

בסיום הארוחה הקלה אך הטעימה, ולאחר שהתעדכנתי בברכות ובהודעות באמצעות הwifi של המקום, ניסיתי למצוא את מסלול ההליכה בטבע. היו אלמנטים של ניסוי וטעייה, אך זה הצליח. ביערות הטירה יש שלושה מסלולים בשלושה צבעים ואורכים שונים, רובם לאורך תעלות מים, ויש גם גשרונים ופסלי קש מקסימים. עשיתי חלק מהאדום וחלק מהצהוב, ונהניתי מהיופי, מהשקט והשלווה של הטבע (אפילו הכלבים היו מנומסים ושקטים) עד שנגמר לי הזמן.

חזרתי לכיוון הטירה, ומשם התכוונתי לנחש את הדרך לתחנת הרכבת, אך זו הייתה טעות, כי הרי לא חזרתי בדרך שבה הגעתי. בסוף כמה אנשים עזרו לי. הפעם העברתי את הנסיעה בהאזנה למוזיקה המעולה של אואזיס, ובקריאה על ענייני קייט, מייגן, המלכה ובית המלוכה הבריטי. לא קל שם! בין היתר הוזכר המשפט של הנסיך הארי מלפני החתונה – "מה שמייגן רוצה היא מקבלת", ואת העובדה שהמלכה החליטה ללמד אותו (ואותה) שזה לא נכון. אז אין לי מושג מה עם מייגן, אבל באותו יום, אני קיבלתי בדיוק מה שרציתי, וקצת יותר מזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: