ארכיון תג: גני לוקסמבורג

להיות בת 40

רגע משועשע בגני לוקסמבורג (ברקע: הארמון), כי אין גיל לשטויות. במאה ה-17 רכשה אותם מארי דה מדיצ'י, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הברון אוסמן הופקד על התכנון מחדש

הדבר שהיה לי הכי ברור: ביום ההולדת עצמו אני רוצה פיקניק בגני לוקסמבורג. רגע משועשע בגנים (ברקע: הארמון), כי אין גיל לשטויות

פתאום, דווקא השבוע, כחודש לפני יום ההולדת שלי, נזכרתי שבכלל לא כתבתי כאן על האופן שבו חגגתי את יום הולדתי הארבעים. כבר ארבעה חודשים לפני התאריך, כתבתי לי בפתקים של הטלפון הסלולרי: "אם להיות בת ארבעים, אז בפריז". היה לי ברור שעיר האורות היא המקום הטוב ביותר להסתגל בו להחלפת הקידומת, לרכך את המספר הנוקשה, להפנים את המעמד החדש. "אישה בת ארבעים", כמה זה מבהיל.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בפריז, גם לא השנייה. בגלל זה ידעתי בדיוק לאן אני רוצה ללכת ומה אני רוצה לעשות – מה ישמח אותי ביום החשוב הזה. הכל היה מתוכנן מראש עם פתח לאלתורים, ובשבוע הקובע הגענו לעיר האורות והיא האירה לנו פנים. אך כידוע לכל, האדם מתכנן ואלוהים צוחק. וכך, התכנון לפתוח את בוקר יום ההולדת בכדור הפורח של פריז, כלומר בהזדמנות להשקיף עליה מלמעלה, נאלץ להידחות בשל רוחות – כך לפחות אמרו באתר של הכדור. אנחנו, לעומת זאת, כלל לא הרגשנו את הרוחות האלה, אבל לא היה עם מי להתווכח. בטח לא כשמדובר בצרפתים ואנחנו דוברים רק אנגלית.

בניין מצויר ברח' מופטאר 134 / צילום: גלית חתן

בניין מצויר ברח' מופטאר 134 / צילום: גלית חתן

מקרונים בשוק מופטאר. הידעתם שיש גם מקרונים מלוחים? / צילום: גלית חתן

מקרונים בשוק מופטאר. הידעתם שיש גם מקרונים מלוחים? / צילום: גלית חתן

למרות הבאסה הקטנה, לא נתקענו ולא נתנו למציאות הזו להעיב על חגיגות יום ההולדת. במקום זה הלכנו לשוק המופטאר. בחמש השנים האחרונות למדתי להתאהב בשווקים, ולכן ביקור בשוק צרפתי היה ממש חגיגה עבורי, מה גם שיש בו בניינים מצוירים ועוד נקודות ששווה להתעכב עליהן. חוץ מהאוכל, זאת אומרת.

הצטיידנו בגבינות, מאפים, מקרונים וסכין חדה אחת (כי אחרת איך נחתוך את הגבינות) / צילום: גלית חתן

הצטיידנו בגבינות, מאפים, מקרונים וסכין חדה אחת (כי אחרת איך נחתוך את הגבינות) / צילום: גלית חתן

אחרי שהסתובבנו בין כל הדוכנים, ותיעדנו את פירות הים המוזרים, הגיעה שעת ההצטיידות. עם הרכישות, שכללו גבינות, זיתים, לחם, מקרונים וסכין חדה אחת (כי אחרת איך נחתוך את הגבינות ונשים על הלחם?), יצאנו לעבר גני לוקסמבורג, אולי המקום האהוב עליי ביותר בפריז. למעשה, זה הדבר שהיה לי הכי ברור והכי חשוב: ביום ההולדת שלי אני רוצה פיקניק בגני לוקסמבורג. למזלי, בתחום הזה היקום היה בעדי, ולא ירד שום גשם (כאמור גם לא היו רוחות). תפסנו שני כיסאות ליד הבריכה הגדולה שמול ארמון לוקסמבורג, והרכבנו ארוחה לתפארת.

הציור שגרם לי להיכנס לתערוכה בארמון לוקסמבורג: אישה עם כלוב, ג'וזף ריפל רונאי, 1892

הציור שגרם לי להיכנס לתערוכה בארמון לוקסמבורג: אישה עם כלוב, ג'וזף ריפל רונאי, 1892

עוד בכניסה לגנים ראיתי שלט המבשר על תערוכה חדשה של ציורים בארמון לוקסמבורג. אף פעם לא הייתי בתוך הארמון, ואיכשהו הציור שתפס את מרבית השלט תפס גם אותי. הבנזוג לא התלהב, אבל ביומולדת לא אומרים 'לא', וכך מצאנו עצמנו בפנים. זו הייתה תערוכה מעניינת שכללה גם ציורים של מונה, רמברנדט, סזאן, גוגן, ון גוך, אגון שילה וגויה. היה גם פסל של רודן, אבל דווקא פסל של אמן פחות ידוע, שמהותו פרצוף גברי לא צעיר באמצע צעקה, היה זה שעניין אותי עד כדי כך שקניתי פסלון מוקטן שלו והוא ניצב עד עכשיו במקום של כבוד בביתנו.

תה של מנחה באנג'לינה: קינוחים מצוינים, וקנקנים שופעי אלגנטיות / צילום: גלית חתן

תה של מנחה באנג'לינה: קינוחים מצוינים, וקנקנים שופעי אלגנטיות / צילום: גלית חתן

ביציאה מהתערוכה התיישבנו באנג'לינה הסמוכה. אמנם הסניף הזה לא יפה כמו הסניף הראשי (שגם בו היינו, ביום אחר), אבל הקינוחים אותם קינוחים מצוינים, וקנקני התה שופעים אלגנטיות. במילים אחרות, הייתי מרוצה מאוד. שווה להיות בת ארבעים: יום של פינוק מהתחלה ועד הסוף, ואפילו ספגנו קצת קולטורה. אולי זה הדבר שאותו אני צריכה לקחת איתי הכי חזק מכאן והלאה: לא לפחד ליהנות בלארג'יות. לא תמיד חבל על הכסף.

מה שטוב לנשיא צרפת (ולקוקו שאנל, בריז'יט בארדו והקאסט של "ניקיטה"), טוב גם לי. במיוחד ביום ההולדת Photo: Le train bleu courtesy

מה שטוב לנשיא צרפת (ולקוקו שאנל, בריז'יט בארדו והקאסט של "ניקיטה"), טוב גם לי. במיוחד ביום ההולדת Photo: Le train bleu courtesy

חזרנו לעוד סיבוב קצר בגנים האהובים עליי, ומשם למלון. החוויה הגדולה של היום עוד הייתה לפנינו, וצריך היה להתכונן. אחרי הכול, את ארוחת יום ההולדת, ה-ארוחה, עמדנו לאכול בתחנת רכבת. לא, לא השתגענו, ולא באמת חשבנו שמה שחסר לנו בחיים זה בגט עם פרומז'. בגאר דה ליון נמצאת מסעדת 'הרכבת הכחולה' השווה, שנבנתה יחד עם התחנה ב-1900 כחלק מההכנות לתערוכה הבינלאומית שנערכה בעיר באותה השנה.

הארכיטקט מריוס תיאודור תכנן מגדל שעון בגובה 64 מטר וחזית מרשימה, ואז התבקש על ידי חברת הרכבות לבנות מקום שיהווה "בופה יוקרה" כחלק משירותי הנוחות שהיא מציעה. הפתיחה התרחשה שנה מאוחר יותר, בנוכחותו של לא פחות מנשיא צרפת דאז, אמיל לובה. ובכן, מה שטוב לנשיא (וגם לקוקו שאנל, בריז'יט בארדו והקאסט של "ניקיטה"), טוב גם לי.

חלל המסעדה נראה כמו ארמון עם הרבה קישוטי זהב, פרסקאות ותקרות מעוגלות מצוירות. לא פחות מ-27 אמנים צרפתיים עמלו על היצירה המוזיאונית הזו, שנחשבת בצרפת למונומנט היסטורי. אגב, שמה הנוכחי של המסעדה ניתן לה ב-1963, על שם הרכבת האגדית שיצאה משם לעבר הריביירה הצרפתית. סביבי ישבו פריזאיות מוקפדות ומתוקתקות מכף רגל ועד סיכת ראש. היו גם כמה תיירות אלגנטיות ומתוקתקות לא פחות. אף פעם לא השקעתי בחיפוש אחר מסעדות שוות בפריז, אבל עכשיו הרגשתי שאני, סוף-סוף, מספיק גדולה בשביל המגרש של הגדולים.

זו הייתה אחת הארוחות הטובות והיפות ביותר שאכלנו. אחרי שאתה מסתכל על המנות מכמה כיוונים, אתה מתענג על כל ביס, נהנה מהטעמים הנהדרים בפה, ולוקח עוד לגימה מכוס היין המדויקת שהתאימו לך. גם הקינוח בסגנון קפה גורמה (ארבעה קינוחים קטנים מעולים אחד-אחד) היה שווה כל יורו. החשבון בסוף? בואו נאמר שבחגיגות יומולדת עגול לא חוסכים. בכל זאת, בא רק פעם בעשור, ובעשורים הקודמים הייתי מאוד חסכונית.

והחשבון של החיים? בשנה החולפת לא נפלו עליי תובנות מהשמיים, אבל למדתי להעז יותר, וחוויתי הרבה חוויות חדשות, גם אם חלקן מאתגרות. היה שווה ללכת את כל הדרך. נקווה שיהיה שווה גם בעשור הקרוב.

הפינה האהובה עליי בגני לוקסמבורג. במאה ה-17 רכשה אותם מארי דה מדיצ'י, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הברון אוסמן הופקד על התכנון מחדש

הפינה האהובה עליי בגני לוקסמבורג. במאה ה-17 רכשה אותם מארי דה מדיצ'י, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הברון אוסמן הופקד על התכנון מחדש

אחת הפינות הכי איקוניות של גני לוקסמבורג

אחת הפינות הכי איקוניות של גני לוקסמבורג

10 אטרקציות חינם בפריז

אומרים שפריז היא אחת הערים הכי יקרות באירופה, וזה אולי נכון. אבל כשם שבמאמץ קל אפשר למצוא בגדים יפים במחירים סבירים, כך גם לגבי אתרי התיירות: אם משקיעים זמן, מגלים שיש לפחות 10 אטרקציות חינם בפריז, אם לא יותר. לפחות במקרה השני, חסכתי לכם את ההשקעה. קבלו כמה רעיונות מה לעשות בפריז בלי לשלם (כל הצילומים – שלי):

(להנאה מושלמת בזמן הקריאה, לחצו על הלינק הזה)

 

 1 קתדרלת נוטרדאם

בנקודה המרכזית באיל דה לה סיטה, האי שבו נוסדה פריז, ממש מול נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים מעיר האורות לכל מקום אחר בעולם, ניצבת קתדרלת נוטרדאם. היא נבנתה במשך כ-200 שנה, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14, במקום שבו עמדו פעם מקדש רומי ובזיליקה נוצרית. יש בה אדריכלות גותית מרשימה, ובעיקר בולטות הדמויות המפלצתיות המסמלות את השאול – היום הן חלק מהמזכרות הפופולאריות ביותר בעיר.

קשה לפספס את הקתדרלה: היא גדולה, מרשימה ונחשבת לאחת האטרקציות הבולטות בפריז. לא תמיד זה היה כך: בשנים שאחרי המהפכה הצרפתית היא איבדה את מעמדה, הרס פשט במקום, והברזל שהיה בה הותך לטובת תעשיית הנשק. רק במאה ה-19, בין היתר בזכות ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", הגיעה הגאולה.

מה יש לראות: מתחילים באולם המרכזי, ומתבוננים בציורים, בתבליטים ובפסלים. אל תפספסו את הרוזטה הענקית, בת ה-700 שנה. ניתן לבקר גם בחדרי אוצר הקתדרלה (3 יורו), הכולל חפצי קודש יקרים, תמונות, ויטראז'ים, פסלים וספרים עתיקים.

מי שמסוגל לאזור הרבה סבלנות, יעמוד בתור לטיפוס למגדלי הכנסייה (הכניסה היא מבחוץ, וזה עולה כסף), שגובהם מגיע ל-69 מטר. בעשור האחרון הגעתי שלוש פעמים לתור הזה, שבו בכל 10 דקות נותנים ל-20 אנשים לטפס מעלה. רק פעם אחת היתה לי סבלנות לחכות – הפעם הראשונה.

 *

2 סקרה קר

בראש גבעת המונמרטר משקיפה על הפריזאים והתיירים כאחד בזיליקה חדשה יחסית – הסקרה קר ("הלב הקדוש"). היא נבנתה בסוף המאה ה-19 מאבן לבנה שהובאה משאטו לנדון, ונפתחה לציבור ב-1919. מקור שמה הוא ככל הנראה בקדוש המעונה (מרטיר) סן דני אשר מת שם. אגדה אחרת מדברת על כך שהמקימים היו נוצרים שהאמינו שנזר הקוצים שחבש ישו בדרך הייסורים הגיע לכאן. על כל פנים, ניתן לראות אותה כמעט מכל מקום בעיר, ונחמד להגיע אליה ולהשקיף על העיר מלמעלה.

מה יש לראות: האלמנט הבולט ביותר בכנסייה הוא פסיפס ענק המתאר את ישו ונאמניו, מהגדולים בעולם. גם העוגב מרשים. ניתן לטפס לכיפת הבזיליקה, בתשלום – הכניסה מבחוץ. לסקרה קר עצמה ניתן לטפס במדרגות אינסופיות, או לעלות בפניקולר שמגיע תוך דקה וחצי למעלה. במשך שנים הפניקולר לא היה בשימוש, אבל בשנה האחרונה הוא חזר לפעולה – לטובת המתעצלים למיניהם (בתשלום).

חשוב לשים לב שבימי ראשון יש 4 תפילות (מיסות) – הקהל מורכב מהשכבות הנמוכות, ממהגרים וגם מהומלסים – והן לא קצרות, כך שהביקור מעט מוגבל. בזכות העובדה שאחד הביקורים שלי היה בזמן תפילה, שמתי לב שסמוך לעמדת המטיף יש סימן מגן דוד. סרטון על הכנסייה.

 *

3 גני לוקסמבורג

הגנים האלגנטיים ביותר בפריז – ועל כן אתר חובה, כמובן בתנאי שמזג האוויר מאפשר זאת. מבין כל השטחים הירוקים של העיר, זהו גם המתחם הגדול ביותר (250 דונם), והוא תוכנן על ידי הארכיטקט ז'ן פרנסיס טאראז צ'לגרין. בקצה אחד של הגנים נמצא ארמון לוקסמבורג, מקום מושבו של הסנאט הצרפתי (הבית העליון של הפרלמנט), ולא רחוק משם – מוזיאון לוקסמבורג. במרכז הגנים נמצאת בריכה רחבה, המוקפת פינות חמד למכביר.

אם להשתמש בשפה פשוטה, אדריכלי הגנים של העירייה נתנו פה עבודה. ליד הבריכה מפוזרים לא רק פסלים של מלכות צרפת לשעבר, אלא גם כיסאות מתכת רבים המזמינים אותך להתרווח עליהם. גם מסביב לכל פינת חמד יש ספסלים וכיסאות. לא לפספס: את מזרקת מדיצ'י המרגיעה. גם במקרים שהיא נראית לא מרשימה במציאות, בתמונות כל הקסם יוצא החוצה.

 *

4 גני טווילרי

לגני טווילרי יש את הכניסה המרשימה ביותר שאפשר לדמיין: כיכר הקונקורד, על האובליסק המצרי הענק ושתי המזרקות התאומות הנטועות בה. אחרי שעוברים בשער הברזל הגדול, המעוטר בזהב, ממשיכים ישר לכיוון הבריכה העגולה עם הברווזים, מתיישבים על אחד הכיסאות ומדמיינים את המונה ליזה שמחכה בלובר.

בקו ישר מגיעים אל הבריכה הבאה. גם שם יחכו כמה ברווזים, הרבה פסלים ואדריכלות גנים מרשימה. מכל צד של השביל הראשי צצים פסלים מודרניים וישנים, וגם שני בתי קפה לא זולים אך אלגנטיים. השער ה"מסכם" של הגנים הוא שער הקרוסל, מעין שילוב של שער הניצחון והשער המפורסם מברלין – רק יותר קטן.

הכי כיף לקנות סנדביץ' בקרוסל דה לובר (מיני קניון מתחת לאדמה) או ברו ריבולי, ואז להתיישב על ספסל או כיסא, ולהתמסר לשלווה. כמו מדיטציה, בלי מאמץ.

 *

5 שאנז אליזה

השדרות הללו הן קצת כמו נרות חנוכה: לראותן בלבד. רוב החנויות כאן ענקיות אך יקרות יותר מאשר במקומות אחרים. אם תצעדו דרומה תראו לכל אורך הדרך את שער הניצחון. אם תצעדו צפונה, יתבונן עליכם האובליסק שהוא נקודת הסיום של רוכבי הטור דה פראנס.

אבל רוב ימות השנה לא רוכבים כאן. מה שמומלץ הוא פשוט לצעוד לאורך השדרות המפורסמות, להיכנס לחנות הענקית של לואי ויטון ולעלות עד לקומה השביעית. להציץ בחנות של סברובסקי – תזכורת לימים שזו היתה שדרה של מותגי יוקרה בלבד. להיכנס לחנות הענקית של וירג'ין, ולהאזין למוזיקה. לא להתפתות לאף אחת מהמסעדות. סתם יקר ולא איכותי.

 *

6 בית ויקטור הוגו

באחת הפינות של פלאס דה ווז', הכיכר הכי יפה בכל פריז, נמצא הבית שבו התגורר ויקטור הוגו בין השנים 1832-1848. הכניסה לבית חינם, לתערוכות המתחלפות צריך לשלם.

המבנה, כך אומרים, נבנה עוד ב-1605. אל דאגה: הוא שמור היטב, ומחזיק עם מעמד למרות שמדי יום מטפסים עליו מאות אנשים עד לקומה הרביעית. לא ברור אם כך תוכנן הבית במקור, אך במוזיאון חדר מוביל לחדר. מתחילים את הביקור בחדר ובו תמונות של בני המשפחה. מתקדמים לחדר הבא, ובו גם כמה רהיטים ותמונות. בלזק התארח כאן לפנינו, וגם אלכסנדר דיומא האב. בהמשך, חדר שכולו הערצה למזרח הרחוק. בעוד חדר יש פסל ראש של הוגו שיצר אוגוסטו רודן. בחדר האחרון ישן הסופר הנודע. שם כנראה חלם את החלומות שהפכו לספרים, הנודע שבהם הוא "עלובי החיים".

היציאה מהבית אין פירושה שיש לצאת מהכיכר המרשימה בפני עצמה. שווה להתיישב עם כוס קפה, מקרונים או סנדביץ' טוב, וליהנות מהפסטורליות ומה-copy paste  המרשים שמאפיין את האדריכלות במקום.

 *

7 פר לשז

בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב עושים סיורי לילה, בבית הקברות היהודי בפראג מסתובבים ביום, ובבית הקברות פר לשז צריך להסתובב עם מפה כי הוא ענק והקברים בו רבים ומפוזרים היטב. כולם שמעו על כך שקבורים כאן ג'ים מוריסון ואדית פיאף ואיב מונטאן וז'ילבר בקו, אבל גם שופן קבור פה וגם מולייר ואוסקר ויילד וקאמי פיסארו ומרסל פרוסט, ולכולם כמעט יש להם מצבות מיוחדות.

לשז היה הכומר המוודה של המלך לואי ה-14, וחי במעון ישועי שנבנה במקום בשנת 1682. בית הקברות נפתח ב-1804 ביוזמת נפוליאון, והוא היה אז די מרוחק מהעיר. באופן אירוני ניתן לומר שהמרחק הפך אותו ללא פופולרי, ולכן העבירו אליו את עצמותיהם של מולייר וכותב המשלים לה פונטיין. ניתן לומר שבמאה השנים האחרונות הוא מ-א-ו-ד פופולרי. בני כל הדתות קבורים כאן, גם יהודים (משפחת רוטשילד למשל) וגם הינדים, וחלק מהמצבות בנות מאות שנים ומעוטרות בצורה מרשימה. בקצה המרוחק ביותר מהכניסה יש אנדרטה מרשימה ליהודים שניספו בשואה.

בלי ששמנו לב, הסתובבנו שם שעתיים וחצי. קריפי? אולי. אבל באמת שהיה מרתק.

 *

8 גלרי לפאייט

לא צריך לקנות כלום, מספיק להיכנס פנימה, עד למרכז המבנה ממש, ואז להרים את העיניים למעלה, ולהתפעל מבית האופרה, סליחה בית הכלבו הזה. אחר כך טפסו לקומה 3 או 4 והשקיפו על האולם מלמעלה. רוב הפריטים המוצעים לרכישה יקרים מאוד, אבל נחמד להסתכל גם עליהם ואולי לקבל השראה. הדברים היחידים שאי פעם הצלחתי לקנות שם היו פריטי קוסמטיקה – פה אפשר "ליפול" על כמה מחירים לא רעים בכלל.

הפינאלה של הביקור מתרחש בקומה השביעית – התרווחו לכם סביב אחד משולחנות בית הקפה (בשירות עצמי) המשקיפים על האופרה או על האייפל, ונשמו עמוק. לא חייבים להזמין כלום, אבל שווה לקנות גביע גלידה קטן ולהמתיק את החוויה.

*

9 כנסיית מדלן

הכנסייה של מריה מגדלנה הקדושה נראית כמו מקדש יווני, והיא נבנתה כדי "להצדיע" לצבא נפוליאון. הבנייה לא הלכה בקלות – פעמיים החלו לבנות אותה (הראשונה ב-1764), ופעמיים נפסקו העבודות – פעם אחת כי האדריכל מת, ופעם שנייה כי נפוליאון עף על עצמו יותר מדי, כלומר רצה גם שער ניצחון וגם כנסיית ניצחון. רק בפעם השלישית (גלידה!) זה הצליח – ב-1842 הוחלט להמשיך לפי התכנון המקורי, ולבנות 52 עמודים קורינתיים בגובה20 מטר.

מה יש לראות: על דלתות הברונזה מגולפות סצנות הקשורות בעשרת הדברות. העוגב הגדול נחשב לאחד הטובים בפריז. לעיתים מתקיימות כאן חתונות מפוארות, ולעיתים – קונצרטים בתשלום (בערב). שווה לעקוב ולהתעדכן, כיוון שמדובר בחוויה תרבותית מלאת עוצמה. אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי בעיר.

*

10 גני טרוקדרו

כאן נמצאת התצפית הטובה ביותר על האייפל, ועל האקדמיה הצבאית שמאחוריו. גני טרוקדרו, המוקפים בארמון שאיו (היום – מקבץ מוזיאונים) הוקמו במסגרת התערוכה העולמית של פריז ב-1937. יש בהם מזרקות לרוב, ומדרגות לרוב. זה לא מקום ל"מתחילים" – אלה יעדיפו פשוט לטפס על האייפל, וייבהלו כשיראו את כל הרוכלים המוכרים את מרכולתם על המדרכה.

הצעה נוספת: אם כבר הגעתם אל האייפל, אבל אין לכם חשק לבזבז שעתיים בתור, חצו את הכביש, ושבו על ספסל ליד הקרוסלה. מוזיקה נעימה תתנגן, ולא תצטרכו לדמיין שום דבר. הקסם יהיה אמיתי.

אפשר גם: לטייל לאורך הסן ולעלות על הגשר המוביל לאי הקטנטן איל סן לואי, ללכת למוזיאון הבשמים, להיכנס לכנסיית סן סולפיס הקודרת שקנתה את תהילתה בזכות הספר "צופן דה וינצ'י". הכניסה ללובר היא בחינם ביום ראשון הראשון בכל חודש.

%d בלוגרים אהבו את זה: