ארכיון תג: גלריה ג'ינא

ציור נאיבי הוא כמו ליצן רפואי

    "אני נאיבית באישיות שלי, יש בי אהבת אדם אופטימית, אולי קצת דמיונית". תרזה חורין קרגולה, צילום: גלריה ג'ינא

"אני נאיבית באישיות שלי, יש בי אהבת אדם אופטימית, אולי קצת דמיונית". תרזה חורין קרגולה, צילום: באדיבות גלריה ג'ינא

לציור הנאיבי נחשפתי ממש במקרה. הגענו לסינמטק כדי לצפות בסרט, ובמסדרונות היו תלויים ציורים נאיביים שמשכו את תשומת הלב שלנו. כשיצאנו מהסרט התברר ש'הפסדנו' את ערב הפתיחה של תערוכת הציורים הללו. בשלב הזה רוב האורחים כבר הלכו, ונשארו רק המארגנים. התחלנו לצעוד לאורך הקירות, מרותקים מהאוצר החדש שפגשנו. המארגנים קלטו אותנו, ועל המקום החליטו לעשות לנו סיור פרטי ספונטני. לא התמסרנו מייד, אבל הם לא התייאשו מאיתנו. הרווח היה כולו שלנו (ותודה לנעמי עשת רוזנצוויג).

עם הזמן נחשפנו לתערוכות נוספות, וגם ביקרנו כמה פעמים בגלריה ג'ינא בתל אביב. החודש נערך שם "שיח גלריה" מיוחד עם שתי אמניות, אחת מהן היא תרזה חורין קרגולה (מבטאים tirza, וזה שם מהתנ"ך, תירזה הוא עץ), לרגל התערוכה "שלום לך ארץ נהדרת". עבורנו זו היתה הזדמנות לעוד הצצה לתוך העולם הזה, שרוצה לעשות טוב בהגדרה. עולם שלא מחפש לזעזע וגם לא להכאיב, אלא להציע נקודת מבט אופטימית. וזה בדיוק מה שקיבלנו מתרזה.

האישיות שלה כובשת. כשהיא מדברת, כמעט ובא לך לחבק אותה. המסלול שלה יכול לספק הסבר מסוים לכך שהממסד האמנותי לא מתייחס מספיק ברצינות לאמנות הנאיבית: היא עשתה הרבה דברים לפני שהחליטה שזה הכיוון שלה, זה לא בער בה מגיל צעיר, והיא לא יוצרת מתוך ייסורים, להפך. "אני נהנית ואני מחייכת כשאני מציירת", אמרה לנו. "הציור הנאיבי מאפשר לי חופש, השמים יכולים להיות סגולים. אני נאיבית באישיות שלי, וזה מבטא את הדבר הכי טבעי – אהבת אדם אופטימית, אולי קצת דמיונית, עם שאיפה אוטופית לעולם טוב יותר שיש בו מזג אוויר נעים, ואין לכלוך" (תרתי משמע).

לימודי הציור הריאליסטי שיפרו את הציור הנאיבי שלה. תרזה חורין קרגולה והעבודה שבה ציירה את המורה שלה. צילום: גלריה ג'ינא

לימודי הציור הריאליסטי שיפרו את הציור הנאיבי שלה. תרזה חורין קרגולה והעבודה שבה ציירה את המורה שלה. צילום: באדיבות גלריה ג'ינא

חורין קרגולה לא הסתפקה בנאיביות, ולמדה גם ציור ריאליסטי אצל צייר בכפר סבא – היא הראתה לנו ציור שבו ציירה את המורה שלה, ושהזכיר לי יצירות של ציירי רנסאנס איטלקיים. לדעתה, הלימודים האלה שיפרו את הציור הנאיבי שלה. "הבנתי שאני עושה את זה מתוך בחירה, ולא כי אני לא יודעת לצייר. ציור נאיבי מייצר שמחה ושפע, כמו ליצן רפואי שמשמח את הלב".

פרט מתוך "בזמן השקיעה", 2014. הפסיפס והויטראז' נזנחו מאחור

פרט מתוך "בזמן השקיעה", 2014. הפסיפס והויטראז' נזנחו מאחור

היא בת 47. גדלה בקיבוץ איילת השחר, ולמדה באנגליה את יסודות האמנות – פיסול, ציור רישום. לאחר מכן חזרה לארץ ולמדה גרפיקה ממוחשבת במכון אבני. כשהבינה שזה לא התחום שלה, עזבה, והחלה להתנסות ביצירת פסיפס, פיסול בנייר וגם ויטראז'. כדי להתפרנס החלה לעבוד באופן 'מסודר' במשרד. לפני כעשור לקחה שנת חופש, ואז גילתה מחדש את עולם האמנות.

הציור הנאיבי הראשון היה מחסן הבגדים בקיבוץ. אחר כך ציירה את הבריכה של הקיבוץ, עם הדשא הירוק שמקיף אותה ו"החברותא", כמו שהיא קוראת לזה. הזכיר לי מייד את הקיבוץ של סבא וסבתא, ואת חוויות הילדות שלי שם, שבהחלט היו נאיביות ויכולות להשתלב לתוך הציורים.

היום היא בסביבה אורבנית (יחסית: כפר סבא), ולכן גם הציורים כוללים נופים אורבניים. היא מנסה לייצר "חוויה כללית שלא משנה איפה היא מתרחשת – זו יכולה להיות אישה עם זר קאלות ברומניה או קיוסק שייקים בתל אביב". ועם זאת אני מניחה, שאם מייצרים חוויה פריזאית או חוויה ירושלמית, זה לא יוצא אותו דבר. יש לזה את הקו הייחודי שלו, ולמה לא, בעצם?

"כשאני מתחילה ציור ואני בתוכו, אז אין שעות ואין ימים" - כמו חווית הזרימה שתיאר פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי. יחד על הטרסה, 2011/12

"כשאני מתחילה ציור ואני בתוכו, אז אין שעות ואין ימים" – כמו חווית הזרימה שתיאר פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי. יחד על הטרסה, 2011/12

לחורין קרגולה יש סטודיו, אך לדבריה היא 'פולשת' לכל רחבי הבית. "היום ציירתי על האי במטבח", סיפרה, והוסיפה: "כשאני מתחילה ציור ואני בתוכו, אז אין שעות ואין ימים". זה הזכיר לי את תיאוריית הזרימה של פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי. בזמן מצב הזרימה – שאי אפשר להחליט עליו, הוא פשוט קורה – אדם מרגיש במקום אחר, כאילו הוא בריחוף. הוא עובר חוויה של מציאות חלופית "כל כך מיוחדת ואינטנסיבית, שבה אדם מרגיש כמעט כלא קיים… זו חוויה מיטבית, אקסטטית, כמגיעה ללא מאמץ מכוון לגרום לה, כזו שמתרחשת בספונטניות.

"כשאתה לגמרי בתוך העבודה שלך, אתה מאבד תחושת זמן, אתה משולהב, לגמרי 'נתפס' במה שאתה עושה. אין עתיד ואין עבר, זה רק הווה מתמשך שבו אתה יוצר משמעות" (צ'יקסנטמיהיי הסביר את זה בראיון ל'ליידי גלובס', אוגוסט 2014). אני מאמינה שאם האמן מגיע למצב כזה, זה עובר לתוך היצירה. אמנם קשה להגיע לאותה חוויה רק מהתבוננות בציורים התלויים על קירות הגלריה התל אביבית שבה העברנו ערב נעים, אבל זה בהחלט עושה חשק לקחת ליד מכחול. וזה לא מעט.

Coffee Break 2014, תרזה חורין קרגולה

Coffee Break 2014, תרזה חורין קרגולה

נאיבית שכמותך

 

עבודה של זוזנה ורסקי, סרביה

הנאות של סבתא, זוזנה ורסקי, סרביה

אני רוצה להאמין לכולם. אני רוצה לחייך כל הזמן. אני רוצה שכל דבר בחיים יהיה מלא בצבעים משמחים. אני רוצה להיות אופטימית תמיד. אני לא רוצה עולם אגדות: אני מאמינה שבאמת יכול להיות יום כזה, לפחות אחד בשנה, שבו הכל הולך כמו שצריך. ואם לא בחיים, אז לפחות באמנות – כלומר בגלריה ג'ינא לאמנות נאיבית, בתל אביב.

בימים אלה אני מתגוררת בירושלים, אבל פה ושם מגיעה למישור החוף. באחת הפעמים החלטנו לבקר בתערוכה "בין שני עולמות", שמביאה את ברזיל הלא-מונדיאלית מצד אחד, ואת מזרח אירופה הלא-קשוחה מצד שני. בתערוכה יש 90 עבודות שמתאפיינות באלמנטים מסורתיים של הז'אנר הנאיבי – תמימות מרעננת, צבעוניות עזה, פרספקטיבה ילדותית שמתבטאת גם בחוסר פרופורציות, תיאור של פשטות תוך שימוש בעושר של פרטים, והצגת סצנות אידיליות של חיי היומיום.

למרות מה שמחבר בין שני קצוות העולם, רואים כמובן גם את השוני בציורים – הנובע מהתרבות, מהמנהגים, מהאקלים, מהסביבה ומצורת החיים. אני התחברתי יותר לעבודות שנוצרו ברומניה, בהונגריה, בסרביה ובקרואטיה, מאשר לעבודות הברזילאיות – למרות שציורי החקלאות של ווילמה ראמוס בהחלט הרגיעו אותי. בכלל, ככל שהדמויות קטנות יותר, כך הציור אהוב עליי יותר.

הציורים הנאיביים שופעים שמחת חיים בתוך טבע פראי של ג'ונגל, לצד גידולי שדה ומטעים. איפה עוד תראו בימינו חקלאים מבסוטים? וכבשים עם מבט מטומטם אך משעשע? אולי בסקוטלנד, אבל לא ניתפס לקטנות. נישאר בנקודה המרכזית: אם מישהו יכול לעבור ליד הציורים האלה, ולהישאר אדיש, כנראה שמשהו משובש אצלו.

ייתכן שהמישהו הזה שייך לקבוצה המתארת את האמנות הנאיבית בכינוי "אמנות פרימיטיבית", מתוך התנשאות. אין סיבה להיעלב – אנשים כאלה בסך הכול נהנים פחות מהחיים. כי הרי מי שאוהב אמנות נאיבית יכול לאהוב גם אמנות ריאליסטית, וליהנות ממגוון רחב של סגנונות, ואילו הם לא, הם תקועים במשבצת צרה ונידונים לעיקומי פרצוף.

כשאני כותבת את זה, אני חושבת על אנשים ספציפיים, שאני יודעת שהם פועלים לפי מה שנחשב ומה שלא נחשב. שגם אם משהו ייראה להם מקסים, הם לא יעזו לשים אותו על הקיר בסלון, שלא יגידו עליהם חלילה משהו. שלא תרד קרנם בעיני אחרים. אלה לא האנשים שהיית רוצה שיחבקו אותך: אף פעם אין לדעת איזה אינטרס יניע אותם לפעולה מעבר לכתפך. הם לא מכניסים שקט לחיים, אין איתם שמץ מההנאה שאיתה פתחתי את הפוסט הזה. הם מביאים שחור במקום צבעוני, וצריך להוציא אותם מחוץ לפריים. להשאיר רק את מי ומה שגורמים לנו לחייך. מאוזן לאוזן.

 התערוכה "בין שני עולמות" מוצגת עד ה-27 ביוני. כניסה חינם. כתובת: דיזנגוף 255, תל אביב. שעות פתיחה: שני עד חמישי 12:00-21:00, שישי וערבי חג 10:00-14:00.

 

 

קטלין רפיינה הוייק, נהר רומנטי, הונגריה 2010

קטלין רפיינה הוייק, נהר רומנטי, הונגריה 2010

 

אור הבוקר, לואי פריירה דה מוראייס, ברזיל 2014

אור הבוקר, לואי פריירה דה מוראייס, ברזיל 2014

 

אחר הצהרים בשדות, דוברוסב מילייביץ', סרביה, 2013

אחר הצהרים בשדות, דוברוסב מילייביץ', סרביה, 2013

 

קטיף פרחים, ווילמה ראמוס, ברזיל 2007. מחיר: 3,500 דולר

קטיף פרחים, ווילמה ראמוס, ברזיל 2007. מחיר: 3,500 דולר

 

קטיף תפוזים, ווילמה ראמוס, ברזיל 2006

קטיף תפוזים, ווילמה ראמוס, ברזיל 2006

 

זלאטקו קולארק, הדייג, קרואטיה 2011

זלאטקו קולארק, הדייג, קרואטיה 2011

 

איזה יום נפלא! (טריפטיך), לוסיה בוצ'יני, ברזיל 2013. מחיר: 14 אלף דולר

איזה יום נפלא! (טריפטיך), לוסיה בוצ'יני, ברזיל 2013. מחיר: 14 אלף דולר

 

פרט מתוך "איזה יום נפלא!" של לוסיה בוצ'יני

פרט מתוך "איזה יום נפלא!" של לוסיה בוצ'יני

 

פרט מתוך "איזה יום נפלא!" של לוסיה בוצ'יני

פרט מתוך "איזה יום נפלא!" של לוסיה בוצ'יני

 

פרט מתוך הציור "פיקניק" של הדוויג מקאיי. הונגריה, 2005

פרט מתוך הציור "פיקניק" של הדוויג מקאיי. הונגריה, 2005

%d בלוגרים אהבו את זה: