Tag Archives: בריסל

תן לי יד. שנייה

"רוב הדברים השווים ביותר הם די מכוערים". קראף מים של K&K Monarchy, אוסטריה, 1900. מחיר: 650 דולר. לרכישה באתר 1stdibs

לפני כחודשיים ערכתי ראיון עם הסופר האמריקאי הבולט ביותר בימינו, ג'ונתן פרנזן, עבור המגזין "ליידי גלובס". במהלך השיחה דיברנו גם על המשיכה שלו ליופי. בקטע שלא נכנס בסופו של דבר לכתבה, הוא סיפר לי על חוויה שחווה יום קודם לשיחתנו. "בדרך כלל אני לא צופה בטלוויזיה פופולרית, אבל עכשיו אני אצל אח שלי באורגון, ואתמול בערב כולנו צפינו בתוכנית 'יריד העתיקות', שיש בה צוות מומחים שמגיע לירידים.

"זו תוכנית שבה אנשים מביאים את הזבל שלהם, ואומרים להם כמה הוא שווה. התוכנית מאוד פופולרית פה, ומה שהיכה בי זה שרוב הדברים השווים ביותר היו די מכוערים. אני לא חושב שהייתי יכול להיות אספן של דברים כל כך מכוערים, כי יופי מאוד חשוב לי – בצפרות וגם בכתיבה".

לתוכנית שעליה פרנזן מדבר יש גרסה מאוד פופולרית בבריטניה, שיצא לי לראות בערוץ BBC Prime עליו השלום. הריכוז המוחלט בפריטים מיושנים שעברו בירושה היה כל כך בריטי בעיניי, כמעט כמו תוכניות ריאליטי הגינון שלהם, שזה הצחיק אותי. אני מבינה למה פרנזן סבל, אבל חייבים להודות שבשווקי יד שנייה יש גם סוג של קסם. אתה אף פעם לא יודע מה תמצא שם, ואם אתה לא מומחה, אתה גם לא יודע אם מה שמצאת שם שווה משהו או שהוא יפה ושווה רק בעיניך שלך. והאם זה משנה כמה החפץ שקנית שווה באמת? ואם אומרים לך שהוא מבוהמיה מסוף המאה ה-19 זה קריטי?

אני קניתי פעם בחנות יד שנייה בעין הוד תחתית מתכת לסירים חמים עם שלוש רגליים בצורת כפות ידיים, שהמוכר נשבע שהיא משנת 1920 ויוצרה באיטליה. אפילו יש על התחתית שלה חריטה של בית המלאכה, להוכחה שזה לא נעשה בייצור המוני. אבל איזו דרך יש לי לדעת שהתחתית היא לא משנת 1954 או משנת 1974? ובמידה שיתברר שהיא קצת פחות עתיקה, האם בשל כך עליי לחבב אותה פחות?

גרמופון בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

כלי שחמט בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

יש כל מיני מכירות של ענתיקות ופריטי יד שנייה. לפני שנה בערך היינו באחת כזו באיזו שכונה לא מאוד חשובה בירושלים. זה היה ממש מוזר – מישהו הפיק גלויות מהממות שמפרסמות את המכירה, הניח אותן במקומות מרכזיים בעיר, וממש הצליח עם עבודת השיווק, כי עובדה שהגענו במיוחד. אבל כשכבר היינו שם, זה היה עלוב נורא – חדר גדול ובו מסודרים חפצים וספרים שונים, השאירו אותנו שם לנפשנו והרגשנו כאילו אנשים סתם ניסו להיפטר מכל מה שיש להם בבית. זה לא הפריע לי כמובן לקנות ספר ישן באנגלית בשם "עקבותיו של משה" עם צילומים מסיני, וספר טיולים בעברית שיצא מייד אחרי ששת הימים. על החפצים ויתרנו באותה מכירה.

לעומת זאת, בדוכני המושבה הגרמנית, רחוב יפו ומתחם התחנה החדש הייתה הרגשה קצת יותר חיובית, בטוח שהיה יותר מעניין מבחינת ההיצע, וקנינו פריטים שאנחנו מבסוטים מהם עד היום. למשל, צלחת יפה מעוטרת ובמרכזה דמות אריה, או סדרה של שש קעריות שטוחות עם דוגמאות של רכבות ישנות, וגם חפצים לנוי. יום אחד, כך הבטחתי לעצמי, גם אקנה גרמופון.

סט כלי אוכל בצורת דג בשוק יד שנייה בבריסל. לא קנינו / צילום: גלית חתן

חוויה מיוחדת ולא מתוכננת הייתה לנו בבריסל. ממש ליד הנוטרדם דה סבלון, שהביקור בה כן היה בתוכניות שלנו, מוקם שוק יד שנייה. אלא שמזג האוויר לא היה אידיאלי בלשון המעטה. דילגנו בין טיפות הגשם, התחבאנו מתחת לסככות הדוכנים, והעמדנו פנים שאנחנו מתעניינים גם במה שלא. ניהלנו שיחות על חפצים שלא היה עולה בדעתנו לרכוש, וניסינו לזהות היכן מתרחשות שיחות באנגלית שניתן לצותת להן. לא כי אנחנו כאלה מרגלים, אלא כי כאמור ירד גשם והיה צריך לעשות משהו בזמן שמתחבאים.

בסופו של דבר בחרנו בצמד כוסות פורצלן קטנטנות עם תחתיות שעליהן כתוב מקום הייצור (איפשהו בצרפת). "נרגיש כמו אריסטוקרטים כשנשתה בהן", חשבנו לעצמנו. לא היה לנו מושג מה הכללים בבלגיה, אבל נראה היה לנו שהיא לא שונה מיתר עולם המסחר, אז ניסינו להתמקח קלות על המחיר – אם אני זוכרת נכון זה הצליח. מה שבטוח הרווחנו סיפור לא פחות מאשר כוסות לאספרסו, והכנסייה הייתה פתאום הרבה פחות מעניינת.

בניגוד למה שפרנזן חושב, לא כל מה ששווה משהו בשווקים האלה הוא אכן מכוער. אבל כמו שאמרו פעם באיזה סרט ישראלי, "בשביל למצוא צריך לחפש", וסבלנות היא מצרך יקר לא פחות מאגרטל מהמאה ה-19.

ואם אני צריכה לשירותים?

ארוחת ערב בשמיים. לרגל חגיגות העשור חוזרים לנקודת ההתחלה: בריסל

ארוחת ערב בשמיים. לרגל חגיגות העשור חוזרים לנקודת ההתחלה: בריסל

בספטמבר 2006 כתבתי ב'ליידי גלובס' את האייטם הבא:

מכל מתקני הלונה פארק, היחיד שעליו אני מוכנה לעלות בשמחה הוא הגלגל הענק. לראות את העולם מלמעלה, באופן הכי איטי ורגוע שיש, ולשמוע את צרחות הפחד של כל האחרים, זה הכיף שלי. בבריטיש איירווייז הרחיבו לפני כמה שנים את הרעיון, והגו את "London Eye", אותו גלגל עצום שמורכב מ-32 קפסולות גדולות וסגורות שמשקיפות על לונדון מגובה 135 מטר. בבנג'י פאן הבלגית הלכו רחוק יותר, והשיקו לאחרונה את "Dinner in the sky", קפסולה פתוחה בגובה 50 מטר שמציעה ארוחה בשמיים, פשוטו כמשמעו.

הרעיון פשוט: במקום עוד ישיבה משעממת במשרד, ארוחת צוות במסעדה, או סתם מסיבת יום הולדת עם ברביקיו בחצר, אפשר להזמין את הצוות של "Dinner in the sky", שפועל בכל רחבי בלגיה, כדי שימקם את עצמו בשטח פתוח – מגרש גולף, מסלול מרוצים או חצר של טירה – יגביה לשחקים, ויוכיח שהשמיים הם הגבול.

כל ארוחה שם למעלה יכולה להימשך עד שמונה שעות, ולכלול 22 איש, בנוסף לשף, מלצר ומנחה שמנהל את כל העסק. כמובן שאפשר לעשות חלוקה אחרת, שתבטיח טעימה לכל העובדים בחברה: שלושה סשנים בשעה, כפול 22 איש, כפול שמונה שעות, והופ, יש לכם 528 עובדים מאושרים. אם זו ארוחה שמיועדת ללקוחות, בבנג'י פאן מציעים מנוף המפעיל קפסולה נוספת, שעליה ניתן להציג את המוצר שלכם, אפילו אם זו מכונית, או לשכור להקה שתנגן ותעשה שמח.

בכל טוב יש גם קצת רע, ובארוחה הזו יש עניין פעוט אך משמעותי: אי אפשר לזוז מהכיסא, שאליו קשורים במהלך הארוחה. לשירותים כדאי ללכת לפני שממריאים, ואחר-כך פשוט צריך להתאפק עד להפסקה מרוכזת. אבל גם על זה ניתן להתגבר, כל עוד יש לכם 8,650 אירו להקדיש לעניין. 850 אירו נוספים, ויש לכם פאואר פק: גנרטור, מוזיקה ואורות, שיתנו לכם מושג כללי על גן עדן.

אחת הארוחות הראשונות של dinner in the sky. הפעם 10 שפים יבשלו בו זמנית ארוחות בנות חמש מנות

אחת הארוחות הראשונות של dinner in the sky. הפעם 10 שפים יבשלו בו זמנית ארוחות בנות חמש מנות

בחזרה ל-2016:

מאז ההשקה ההיא, מיזם "דינר אין דה סקיי" הגיע ליותר מ-55 מדינות בעולם, כולל ישראל. לאחרונה, למשל, הם היו במלזיה, וייטנאם וגואטמלה, ובקרוב יגיעו לפרו, מלטה ותאילנד (חתיכת גיוון). השף המפורסם ביותר שבישל עבורם היה ז'ואל רובושון – הייתי יותר משמחה לקחת חלק בארוחה הזו, אבל לא הזמינו אותי.

בימים אלה מציינים שם עשור לפעילות, ולכבוד החגיגות הם חוזרים למכורתם, בריסל. וליתר דיוק: לאטומיום המפורסם, שבו ביקרתי אך לפני כמה חודשים (אבל אף אחד לא בישל לי כלום, והקפיטריה הייתה יקרה להחריד באופן לא מוצדק). בארוחה מיוחדת שתיערך בחודש יוני הקרוב יבשלו 10 שפים בלגיים מעוטרי כוכבי מישלן ארוחות בנות חמש מנות בתוך 10 'קפסולות' מרחפות, ל-220 איש בו זמנית, במשך חמישה ימים ברציפות. "זה ייראה כמו עוגה עם נרות", מדווחים שם בהתלהבות.

הכרטיסים ל-1 ביוני ול-5 ביוני כבר אזלו. בתאריכים אחרים – נשארו מספר מקומות לארוחות הצהרים בלבד (יש גם שתי ארוחות ערב). ארוחה כזו עולה 275 יורו, ואם לומר את האמת, למרות שמדובר בסכום מופרע לחלוטין, ולמרות שזה הימור כי אין לך באמת מושג מי זה השף מישלן שתיפול עליו, ואם סגנון הבישול שלו הוא לטעמך – עד שתבדוק בגוגל כבר ייגמרו הכרטיסים – עדיין, זו חוויה שלהגיד עליה "בתיאבון", זה להקטין אותה. אלה רגעים של פעם בחיים. גט א לייף. סטייל זה בדיוק זה.

כאן מזמינים כרטיסים.

 

באתי, הייתי, ראיתי, עשיתי, יש גרפיטי

הביטוי השחוק קובע שכל העולם במה, אבל אני חושבת שאפשר גם לומר שכל רחוב הוא מוזיאון.

כל רחוב, אפילו הפשוט ביותר, יש בו את הייחוד שלו, האופי שלו, השפה שלו, שפת המדרכה שלו, הטיפוסים שצועדים עליה או על הכביש – כל אלה יחד מנציחים מציאות שיום אחד תהיה היסטורית. וכמו שהיום אנחנו מסתכלים על הציורים של האדם הקדמון במידה מסוימת של עניין והתפעלות, יום אחד זה יקרה לבאים אחרינו (אם עוד יהיה פה כדור הארץ, ואפקט החממה לא ידפוק פה את הכל) – והם יביטו בעיון רב בקירות גרפיטי, קטעי בטון שיוצבו במוזיאונים, וינסו להבין את האמנות הפוסט-שמוסט-גוסט-מודרנית האמיתית.

האמת היא שלא צריך לחכות כמה מאות כדי להבין את התרומה שיש לאמני הגרפיטי, אותם אנשים שמעשירים את החוויה שלנו ברחוב, מספקים לנו מוזיאון חינם – וזאת כמובן בתנאי שהם מוכשרים, והרי לא כולם כאלה. אני לא מדברת על אנשים כמו קית הרינג, או להבדיל רמי מאירי או דורון וינר, שכבר הפכו את זה למקצוע, אלא על אלה שעדיין מציירים על קירות בחשכה או על קרונות רכבת ישנים באירופה. אלה שיש להם מסרים להעביר, לאו דווקא במילים, אלה שהציורים שלהם לא "נחמדים", וגם אלה שכל מה שהם רוצים זה קצת להצחיק אותנו.

אני אוהבת את אמנות הגרפיטי, כשרואים בה את הכישרון. ראיתי את זה לראשונה ברומא ב-99', ומאז אני לא מפסיקה להסתכל ולחפש. בישראל מצאתי קצת פחות דברים מעניינים, יותר יציאות קטנות ופחות יצירות גדולות, ובכל זאת, גם כאן יש הבלחות. ושוב, אני לא מדברת על פרויקטים ברשות, כמו ציורי הקיר בבריסל או בירושלים או בקמדן טאון – למרות שהם כמעט תמיד מהממים ביופיים. אני מדברת על אנשי הלילה, האמנים ההולכים בחושך, היחידים שמתגנבים ומשאירים לנו הפתעות לבוקר. באתי, הייתי, ראיתי, עשיתי, יש גרפיטי.

האם גם אתם אוהבים את ההפתעות האלו? האם גם עבורכם גרפיטי הוא אמנות, או שאתם מאלה הרואים בו אמנות נחותה?

הנה אוסף צילומים שלי מרחבי אירופה, קצת ניו יורק, וגם תל אביב:


החלק הכי קולי בקופנהגן


ניו יורק. מתה על החזירון הזה


ברצלונה – מחאה רצינית, וכמה מאות מטרים ממנה, כבוד לגאודי


איסטנבול. ממש ליד ארמון טופ קאפי, כאילו לא שייך לכלום


בריסל. קצת משעמם, כי את כל הצבע לקחו לציורי הקיר


טיבולי, איטליה. גם כשהחנות סגורה, הרחוב שוקק חיים


תל אביב – קצת ליד נווה צדק, קצת ליד פארק הירקון, אחת מפלורנטין

%d בלוגרים אהבו את זה: