Tag Archives: בצלאל

יצאתי לטיול בפיג'מה – על תערוכת הבוגרים של בצלאל

"כשנים ילבינו", תפארת דמארי. העבודה נבנתה סביב שיר שנכתב על הקירות המקיפים אותה

אולי זה המצב הביטחוני ואולי זו סיבה אחרת, אבל בפעמיים שבהן ביקרנו השנה בתערוכת הבוגרים של בצלאל (מתוכננת פעם שלישית) לא היו הרבה מבקרים בקומות השונות. לעתים היה נדמה שיש יותר חבר'ה צעירים שעובדים בהכוונת קהל, מאשר קהל. זה חבל, כמובן, כי מדובר בהזדמנות מרתקת לגלות את דור העתיד של העיצוב והאמנות בישראל.

קחו למשל את תערוכת הנעליים שנמצאת ליד הקפיטריה – יש שם דגמי נעליים שעיצבו סטודנטים ממגמת אופנה לאורך השנים. אחת הבוגרות שעבודתה מוצגת שם היא שלי סתת. שנים אחדות אחרי שסיימה את לימודיה, היא כבר הייתה חתומה על מותג הנעליים המצליח 'קאפל אוף'. לפני שבועיים היא סגרה מעגל, כשמונתה לראש מחלקת האופנה והצורפות בבצלאל. עכשיו היא תהיה אחראית על הכשרת הדור הבא. מעניין יהיה לראות מה ייצא משם.

בינתיים, אני מביאה כאן כמה עבודות שמצאו חן בעיניי מתוך הקולקציות של בוגרי המגמה בשנה הנוכחית. לא היה קל לבחור, ולכן, המדד, כמו תמיד בשנים האחרונות, הוא מה שיתפתי עם חברות וקולגות מהעבודה, כי רציתי לשמוע את דעתם(ן). כלומר, מה 'חזק' מספיק כדי להוציא החוצה. זה לא אומר שלא היו עוד דברים שאהבתי, אבל צריך לנסות להתמקד.

לפרויקט של שאדי מגלטון קוראים 'גניחה שקרית', והוא עוסק במושג מין – מין כדבר אלים, דוחה, מפחיד, ומנגד מין כדבר טבעי ויפה. הבגדים והאובייקטים שיצרתי מנסים לעורר דיון בנושא דרך המפגש שלהם עם הגוף. לדברי מגלטון, "הערכים הנוצריים עליהם התחנכתי, והדומיננטיות של הכנסייה בחיי, הובילו אותי לפרויקט זה. באמצעות החומרים, האובייקטים והסמלים, ובשילוב עם תנועה ואודיו, יצרתי דיאלוגים שונים בין החומר לגוף".

הקולקציה של ת'אייר ג'אבלי מורכבת מצורות גיאומטריות בסיסיות שהפכו לגזרות תלת ממדיות. מקורות ההשראה היו הצורות הגיאומטריות של קנדינסקי ומלביץ', והדמויות של אוסקר שלמר במופע ריקוד הבלט המודרני. מבחינת ג'אבלי, התוצאה היא מראה של גיבורי על עתידיים. לי זה נראה כמו הבגדים של שלגיה.

אי אפשר היה לפספס את תיקי הדפסת התלת ממד של זוהר פדלון, שנקראים ZAX. הם הודפסו במדפסת תלת ממד ביתית (!), אבל זה לא הפך את העניינים לפשוטים יותר. "התחלתי לחקור מחקר מעמיק ובו נחשפתי לחומרים, לקשיים ולמוגבלויות הקיימות בטכנולוגיה החדשה. מתוך המחקר והשינוי התפיסתי שעברתי, מצאתי פתרונות ופיתחתי שיטות שבהן אוכל לרתום את הטכנולוגיה לתהליך העיצובי יותר מאשר לתת לה להכתיב אותו. אני גאה להציג קולקציה שכולה השראה מהסביבה שלי, מתוך מבט אל העיר, דרך הצבעים, האנשים והחיים כפי שאני חווה אותם". ואני, באופן אישי, רוצה את כל התיקים האלה כולם. אבל הם לא עמדו למכירה בחנות האופנה.

'יצאתי לטיול לבוש בפיג'מה' מגדיר היטב את הקולקציה של גאיה הרטמן. מתוך בחינה של היציאה מהבית אל הרחוב, מהמקום הבטוח אל מקום שיכול להיות מנוכר, החליטה ליצור בגדים שנותנים תחושת יציבות וביטחון כאשר יוצאים בהם לרחוב. אלה בגדים העוטפים ושומרים (יותר מדי) על האדם שלובש אותם, עם קריצה גרוטסקית.

****

השפע בתערוכת הבוגרים של בצלאל הוא עצום, וככל שאני חושבת על זה יותר, כך ברור שלא אצליח להביא פה אלא את התמצית של התמצית. שלא מתחום האופנה, הספקנו להיות בתערוכות של מחלקת העיצוב הקרמי, העיצוב התעשייתי והצילום, ובחלק מהתערוכה של מחלקת האמנות. בין לבין עשינו הפסקות עם הסרטונים של מחלקת האנימציה (או בשם הרשמי: אמנויות המסך) – זה כמו מרענן חך בין מנות במסעדה, ולכן, חוויה שאני ממליצה לא לוותר עליה. מבין אלה שהספקתי לדגום, הכי שעשע אותי הסרטון "חדר מס' 18" של גיא שחף.

זו תמונה מלאה יותר של העבודה "כשנים ילבינו" של תפארת דמארי, שבוחנת את המושג 'פרח מוגן'. למעשה היא עושה השלכה להורות, ובוחנת את הדברים לא רק מתוך נקודת המבט שהייתה לה כילדה, אלא גם כמי שהיא היום, אימא. העלים בעבודה עשויים פורצלן, שרופים בשריפת חשמל גבוהה וצבועים בדיו אדומה. העבודה הזו הזכירה לנו עבודה דומה שראינו בג'ירונה שבקטלוניה, לפני כשנה וחצי, ובכל זאת היא הרשימה אותנו. בזמן שהתפעלנו ממנה עברה לידינו מישהי שהתעקשה 'לשחק' עם העבודה ולגרום לעלים לגעת זה בזה. בן זוגה העיר לה שזה עלול לפגום בעבודה, והיא השיבה "אבל ככה אני, חייבת לגעת". אותי זה עיצבן.

הקלידוסקופ של עדי פישר, שהוא למעשה שפע של צלחות פורצלן, מצטיין באסתטיקה מרשימה בהשראת בית סבתא. העניין הוא שהיא מוציאה את הפונקציונליות מהחפצים, והם משמשים רק בשירות הרגש. מי שהתרגש מהם במיוחד היה זבוב אחד, שבכל פעם נחת על עבודה אחרת. אלא שבפעם הראשונה שראיתי אותו, לא ידעתי אם הוא חלק מהעבודה שעליה עמד, האם זה זבוב פורצלן, או שהוא אמיתי. רק אחרי שלוש-ארבע תמונות, כשניסיתי להתקרב ולצלם גם עם הטלפון הסלולרי, קיבלתי את התשובה.

השתקפות שלי בעבודה של בת אל אלפסי, ילידת 1991, שעובדת עם עץ ומראות. לא בכדי עבודתה ניצבת בחלל המרכזי הפותח את התערוכה. היא הופכת את המתבונן לחלק מהיצירה, מה ש"מחפה" על המינימליזם שלה – נשאר מקום ל"אורחים". מערך הפסלים שבתערוכה מדמה עיר אימונים צבאית, המשמשת לתרגול מלחמה אורבנית, ומספקת הצצה לחזרה הגנרלית של המלחמה. במובן הזה, הצופה הופך לחייל, מצטרף לרגע לשגרת האימונים. אבל בניגוד לחיילים 'אמיתיים', הוא יכול להשתחרר מהר מאוד ולא צריך 'לטחון' שלוש שנים.

***

אגב, לא במקרה כתבתי בהתחלה שמתוכנן ביקור שלישי. בכל פעם אנחנו מגיעים לשעתיים או שעתיים וחצי, כי קשה לספוג כל כך הרבה, ולהקדיש את תשומת הלב הראויה, אם עושים הכול בפעם אחת. זה לא שהכול מרשים בעיניי, יש כמה דברים שנראים לי חוזרים על שנים קודמות או יותר מדי ניסיוניים ושוליים מכדי להיות מספיק מעניינים לקהל הרחב. אבל בשביל למצוא את הפנינים צריך סבלנות. וסבלנות, כבר אמרו זאת לפניי, היא הדרך הטובה מכולן.

 

תערוכת הבוגרים של בצלאל מוצגת בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. פתוח כל יום מ-10:00 עד 21:00. בשישי 4.8, שהוא גם היום האחרון, עד 15:00.

חיים על הספקטרום

פסיפס תלת מימדי, שיתוף פעולה בין מעיין מזרחי ומורן מזרחי מהאוניברסיטה העברית לאמרי כהן מבצלאל

פסיפס תלת מימדי, שיתוף פעולה בין מעיין מזרחי ומורן מזרחי מהאוניברסיטה העברית לאמרי כהן מבצלאל

לכאורה, מדע מדויק ואמנות חופשית הם עולמות סותרים. אחד מחפש את האמת, והשני שואף להשתחרר ממנה ולעוף רחוק. אבל בכנס "על הספקטרום" בבית הנסן הירושלמי, שבו השתתפנו בשבוע שעבר, ניסו להוכיח ששני העולמות האלה כן יכולים להגיע להפריה הדדית. ובחלקים מסוימים, זה היה מרתק.

הקשר ביניהם, הסביר פרופ' אילון ועדיה, ראש מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית, הוא היצירתיות. ורק כדי שנהיה רגועים, הוסיף שאין צד אחד של המוח שעוסק באסתטיקה. חבל שהוא לא אמר אם זה שריר שאפשר לאמן (נראה לי שכן).

התכונה הכי מעניינת של המוח, לדברי ועדיה, היא היכולת שלו להמציא מציאויות שמבוססות על התבוננות. תחשבו על זה: מה שאנחנו רואים זה לא מה שיש בחוץ, אלא מה שיש אצלנו בפנים – אנחנו בוראים מציאות פנימית. למעשה, המוח שלנו עושה פרדיקציות, ואז עושה להן אדפטציות. יש לנו יכולת לחשב אירועים. גם רגשות הם חישוב.

הרעיון הוא שהמוח מייצר מרחב שוטטות גדול, שבו הוא מנסה לעשות כמה שיותר טעויות ושגיאות, כדי לברוח מהן למקומות יותר נוחים, שבהם העולם החיצוני יהיה קוהרנטי לעולם הפנימי. באופן קיצוני, כשאין התאמה בין החוץ לפנים זו מחלה, כמו סכיזופרניה. אבל באופן פחות קיצוני, באמנות למשל, אתה צריך לתת למוח להשתולל. גם במדע – המדענים הטובים הם אלה שנותנים למוח שלהם להשתולל. קחו למשל את ההליקופטר של דה וינצ'י.

אנשים שעוסקים באמנות הם אנשים שהמוח שלהם מייצר יותר דמיונות. וגם מדענים יודעים לייצר דמיון, הבטיח לנו ועדיה. ואני חשבתי על עצמי: יותר מדי פרקטית, פחות מדי משתוללת. אולי הגיע הזמן לשחרר?

בראשי מהדהדים דבריו של ועדיה, בכל פעם בווריאציה אחרת: הסטנדרטיזציה היא האויב של המדע ושל האמנות. אנשים רוצים סדר, אבל זה האויב של החשיבה. היצירתיות באה מאנשים שלא מקבלים את הסטנדרט. אבל – קודם כל צריך לדעת את הכללים, ורק אחרי זה אתה נותן לדמיון לרוץ הלאה.

בקיצור, שחררי גלית, שחררי.

Crafted Technology. תיקים מרהיבים שנוצרו כתוצה משיתוף פעולה בין מורן מזרחי לתמרה אפרת

Crafted Technology. תיקים מרהיבים שנוצרו כתוצה משיתוף פעולה בין מורן מזרחי לתמרה אפרת

האמנית ניבי אלרואי, שהתארחה בפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע באוניברסיטה העברית, סיפרה על עבודת אמנות שנוצרה בעקבות ה"היכרות" שלה עם תאי גזע – לוקחים תאים בוגרים והופכים אותם לעובריים. התוצאה הוצגה, בין היתר, בתערוכת 'בין הסינפסות' בבית האמנים (תערוכה דומה הייתה גם בסינמטק ירושלים).

האמן הרב תחומי, מישל פלטיניק, שעלה מצרפת הוא גם מהנדס בהכשרתו, ולדבריו כמהנדס וכאמן הוא חווה אותם תהליכים. אחד הפרויקטים שלו היה לבנות את העולם של פרנסיס בייקון בתוכנות תלת ממד.

מתוך הופעת המחול-וידיאו "116 סיבות" שנוצרה בשיתוף פעולה בין ד"ר עפרה בני לאמניות מעין ליבמן-שרון ויערה ניראל

מתוך הופעת המחול-וידיאו "116 סיבות" שנוצרה בשיתוף פעולה בין ד"ר עפרה בני לאמניות מעין ליבמן-שרון ויערה ניראל

אייל פריד, ראש המסלול לעיצוב וטכנולוגיה בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי של בצלאל, הסביר מהכיוון שלו על הקשר בין עיצוב אינטראקטיבי למדעי המוח. מעצבים מנסים לדקור, לערער מציאות. מחפשים לעשות רעש, בלגן (בצדק, כי אם הם לא מאתגרים את הקיים, ולא מצליחים להזיז אצלנו משהו, אז הם סתם עוד עלה נידף ברוח).

יחד עם הסטודנטים שלו, פריד מנסה לאתר חוקרים שאפשר לשתף איתם פעולה. במכון ויצמן הם מצאו את פרופ' נועם סובל, שמצא שאם אנשים אוהבים אותם ריחות, כנראה שיש עוד דברים שמחברים ביניהם. הוא ניסה לייסד  רשת חברתית מבוססת ריח, אלא שעד שהגיעו החבר'ה מבצלאל נרשמו רק עשרות משתתפים, וזה כמובן מעט מדי כדי להוכיח משהו.

אז בשיתוף הפעולה הזה הם החליטו לערוך ניסוי בתחנות של רכבת ישראל, הצמידו ריחות לכרטיסי הרכבת, וקיבלו תשובות מיידיות מכמות גדולה מאוד של משתתפים. "מהפרויקט הקטן הזה הבינו שאפשר לחקור את השאלות הבסיסיות באנושות כמו הריח", סיכם פריד.

Playing the Building, Färgfabriken, Stockholm, Sweden, 2005. http://www.davidbyrne.com/

Playing the Building, Färgfabriken, Stockholm, Sweden, 2005. http://www.davidbyrne.com/

בשלב זה התחילו לדבר על מה קורה במידה שהממסד, כלומר הגוף האקדמי שבו פועל החוקר, לא משתף פעולה עם הדמיון המשתולל שלו. אם שום שכנוע לא עובד, יש רק דרך אחת, והיא לא באמת פרקטית למדען 'אמיתי', יותר מתאימה למדען חובב: מדע ביתי – Citizen science. קונים כימיקלים בעלי אקספרס, ומתחילים לנסות.

בעקבות שאלה מהקהל, אלרואי מזכירה מפגשים אחרים של אמנות ומדע – למשל כשדיוויד ביירן מלהקת 'טוקינג הדס' יצר פרויקט שמבוסס על ארכיטקטורה והנדסה של בניינים. לפני כמה שנים הוא לקח בניין בשטוקהולם, והפך אותו לכלי נגינה ענק – בין היתר באמצעות חיבור התקנים שמנצלים את הרוחות ואת הוויברציות בצינורות החימום ובצינורות המים. לפרויקט הוא קרא Playing the Building. בלי הבנה פיזיקלית מינימלית, זה לא היה יכול לעבוד. משטוקהולם הוא עבר לעשות את זה בניו יורק (לא רחוק מאזור התאומים), ואז קפיצה ללונדון ומשם למיניאפוליס. עוד על הפרויקט אפשר לקרוא כאן. ואני שואלת: מתי בתל אביב? כלומר, סליחה, בירושלים?

 

לאן הייתם הולכים עם זה

IMG_8736

יש קסם נהדר בתערוכות בוגרים של מחלקות אופנה. זה המקום שבו אין כמעט דבר כזה 'לא לגיטימי', הכל הולך, אין מגבלות של לבישות, אפשר להשתולל, אף אחד לא אומר פרט א פורטה בקול רם, למה צריך שיהיה רדי טו וור. רק תנו לנו בראש. אנחנו כבר נזרום אתכם, נעוף אתכם, ואם תהיו ממש מוצלחים, נמחא לכם כפיים בסגנון העכשווי: צילום והעברה בווטסאפ לחברים, ו/או פרסום ברשתות החברתיות.

ובכל זאת, לא כל המיצגים שראינו בתערוכת הבוגרים בבצלאל צייתו לכללים הפשוטים האלה. חלקם נבעו מתוך רצון להתחבר לשורשים, להציג אותנטיות, לתת כבוד למקורות. חלקם התקשו ליצור משהו ייחודי מספיק, כזה שיגרום לקהל להיעצר יותר מחצי דקה (ועדיין בכל פעם שנעצרת, מסתכלת לימין ולשמאל, בודקת אם המעצב נמצא ברדיוס, אולי לא כדאי לומר את דעתי בחופשיות ובקול רם?). אלה יצטרכו להתאמץ קצת יותר בצאתם אל העולם הקר שם בחוץ. סומכת עליהם: הרי הםיכולים לעצב לעצמם את המעיל, הצעיף והכפפות.

בינתיים נתרכז כאן בקולקציות שתפסו את תשומת לבנו.

****תערוכת הבוגרים של בצלאל מוצגת עד ה-29.7, בקמפוס בהר הצופים. כל הצילומים הם שלי****

*

זו שהעברתי בווסטאפ לחברות: הקולקציה של שחר אברג'יל

עולם הילדות חודר לאופנת המבוגרים

עולם הילדות חודר לאופנת המבוגרים

לקולקציה הזו קוראים "מיועד לגילאי 6+" ויש מאחוריה סיפור: העסק המשפחתי הוא חנות צעצועים שנקראת על שמה של שחר, והיא זו ששימשה תפאורה לנעוריה (הו הקנאה) והשראה לפרויקט. מתוך שפע הצעצועים שהקיפו אותה, אברג'יל נמשכה במיוחד לאוסף רובוטים עשויים פח שהיה מונח על מדף גבוה בחנות. הגזרות לבגדים בקולקציה נוצרו בהשראת חלקי הרובוטים השונים, ושולבו בהם חומרים מתוך ערכות יצירה לילדים, שקיבלו פרשנות חדשה מתוך נקודת מבט עכשווית. אגב, הפריט שהעברתי לחברות היה הבגד השקוף,  והפריט שהבנזוג חשב שמגניב אם הוא יהיה בארון שלי הוא החולצה הצהובה. החומרים בקולקציה: כותנה, אריגים סינתטיים, צבעי ויטראז' וטוליפ, חרוזי גיהוץ.

*

זו שמיהרתי להעלות בפייסבוק: הקולקציה של דקל בר

הכלאה בין הגוף הטהור לגוף הזר שהשתלט עליו

הכלאה בין הגוף הטהור לגוף הזר שהשתלט עליו

"גוף זר" של דקל בר הוא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. לא ראיתי אחד שנשאר אדיש, למרות שכמעט בכל שנה אחד הבוגרים מציג משהו בסגנון הזה, שכולו קפלים ושכבות. לדברי בר, חלומות חוזרים שרדפו את שנתה הם שהיוו את ההשראה לפרויקט. בחלומות, נשים רדופות שמרחביהן הפרטיים והאינטימיים חוללו, חותרות להשיג בחזרה את השליטה על חייהן ועל גופן. הקולקציה, לפי בר, יוצרת הכלאה בין הגוף הטהור לגוף הזר שהשתלט עליו. הנפחים העצומים בולעים את הגוף, ולהמשך ההסבר קצת פחות התחברתי – אבל למי אכפת מההסברים כשיש כזה דבר מול הפרצוף. פשוט נהדר.

*

אלה שהעברתי לקולגות מהעבודה: הקולקציות של קים פרץ וליהיא פרידר  ושל עדי אוסדון

זה מה שקורה כשמשחקים בארגז כלי התפירה

זה מה שקורה כשמשחקים בארגז כלי התפירה

קים פרץ וליהיא פרידר יצרו את "החוט המקשר" תוך כדי משחק בארגז כלי תפירה, עם סרט המידה, המספריים, החוט והמחט, ועם תפיסה שהכול יכול להשתנות. הוספנו והורדנו, פירקנו והרכבנו, עד שהבגד, החוט המקשר בינינו, הפך למציאות חיה", הן מסבירות. חומרים: משי, כותנה, צמר, אריגים, וסריגים סינתטיים.

הגלדיאטוריות החדשות

הגלדיאטוריות החדשות

נקודת המוצא של עדי אוסדון בפרויקט "מעשה ברקמה שנפרמה" הייתה מסורת הנדוניה, שנועדה להבטיח שאישה נשואה לא תישאר חסרת כל במקרה שבעלה ימות.  נערות רקמו בגדים מגיל צעיר כדי להבטיח את הנדוניה שלהן, וזה מה שאוסדון עשתה כאן – אם כי היא השתמשה בתך המודפס בהדפסת תלת ממד, המדמה רקמה פרומה. הגזרות השונות מדמות שריונות של גלדיאטורים ומבטאות את עוצמתן של הנשים, הנראות כלוחמות. חליפת החצאית שנמצאת כאן בפרונט שבתה את לבי. שווה לעשות בשבילה דיאטה. חומרים: עור, ניילון, מתכת.

*

זו שחזרתי אליה פעמיים: הקולקציה של רוני גלילי

אשליות אופטיות שמצריכות מבט נוסף

אשליות אופטיות שמצריכות מבט נוסף

"הקו המטעה" של רוני גלילי הוא פרויקט שבו חקרה אשליות אופטיות, וניסתה לטשטש את גבולות המתאר של הגוף באמצעות שפת האופנה. הבגדים עשויים יריעות רחבות ושטוחות, ועליהן דפוסים של רישומי קווים שיצרה בעיפרון. התוצאה היא אשליה נהדרת של גופניות אחרת. מפתיע לגלות שרק חומר אחד שימש בקולקציה הזו: צמר.

*

זו שלקחתי את הגלויה שלה כדי לתלות בעבודה: הקולקציה של ענבל מימון

מוטיב הציפור, המסמלת חופש, הוא חלק בלתי נפרד מהקולקציה

מוטיב הציפור, המסמלת חופש, הוא חלק בלתי נפרד מהקולקציה

בקולקציה שלה, "השבט שלי", חקרה ענבל מימון את השבטים האתניים ואת סגנון ההתקשטות וההתגנדרות שלהם. היא סבורה שהעולם המודרני גורם לנו להתנתק מהטבע ומעצמנו, וההתכתבות עם שבטים מסמלת עבורה את החיבור מחדש לעצמה, לשבט שלה. בין המוטיבים החוזרים: ציפור שמסמלת את החופש, כמי שיכולה לעוף בין תרבות המערב האינדיבידואלית לתרבות השבטית המסורתית. אגב, הצד האחורי של כל עיצוב בקולקציה מעניין לא פחות מהצד הקדמי (וכשאתלה את הגלויה במערכת, זה הצד שיראו בה). חומרים: צמר, עור, פרווה סינתטית, חבל, קש, נוצות, צדפים, עץ ופלסטיק.

*

זו שאמרתי לבנזוג 'בוא הנה אתה חייב לראות את זה': קולקציית הנעליים של איה פלדמן

Try walking in my shoes

Try walking in my shoes

לקוקלציה קוראים היברידים, והיא נובעת מתוך הסקרנות של פלדמן בכל הנוגע לשאלת קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ. בהשראת עולם בדיוני משלה, כמו המבנה והתנועה של בעלי כנף, היא יצרה נעליים המתאימות לכף הרגל האנושית אך מהדהדות היברידים מעולם מדומיין. אישית קשה לי לדמיין עצמי צועדת שני צעדים רצופים עם הנעליים האלה, אבל פלדמן מבטיחה שהחוקיות של כובד המשיכה נותרת על כנה, מייצבת את הגוף ומחברת אותו למציאות. במילים אחרות, יש תחושת ריחוף וחוסר משקל אבל זה לא אומר שאי אפשר להתקדם. הייתי שמחה לבדוק אם היא צודקת.

*

וזו שבלטה דווקא בכיוון לא צפוי: הסל של רוחמה קזז

את הסל הזה הייתי שמחה לקנות לעצמי

את הסל הזה הייתי שמחה לקנות לעצמי

כשרוחמה קזז יצרה את "רוחמה דור ב'", היא שאבה השראה מסבתה רוחמה שחיה בעיראק של תחילת המאה ה-20, אך תיבלה את העיצובים שלה בהומור עצמי עכשווי. לקולקציה התחברתי פחות, אבל הסל הזה פשוט שבה את לבי. בשמחה הייתי קונה אותו (אפילו הבנזוג אהב מייד!). כשניסיתי לברר עם רוחמה לגבי האפשרות הזו, היא סיפרה שהייצור שלו מאוד יקר כרגע, והיא עובדת על כך שיהיה יותר סביר לייצר ולמכור אותו בכמויות גדולות. נחזיק אצבעות שזה יקרה במהרה.

%d בלוגרים אהבו את זה: