ארכיון תג: בית רוזנטליס

"דיוקן עצמי מאפשר לי להתניע את עצמי מחדש" – ראיון עם חגית שחל

Pedicure, ‏2009, שמן על בד, פורטרט עצמי מתוך התערוכה "נדוניה", גלריה שטרן, תל אביב

חגית שחל, Pedicure, ‏2009, שמן על בד, פורטרט עצמי מתוך התערוכה "נדוניה", גלריה שטרן, תל אביב

בספטמבר 1988 הותקף הרב משה לוינגר, ממקימי גוש אמונים וממייסדי מועצת יש"ע, על ידי מיידי אבנים במרכז חברון. בתגובה הוא ירה באקדחו מכיוון עמדת צה"ל לעבר עוברים ושבים, והרג אחד מהם. "המשפט שלו ארך כשלוש שנים, בתדירות ממוצעת של פעם בשבוע", מספרת חגית שחל, שלאורך כל התקופה איירה את המתרחש בבית המשפט.

"הכרתי במהלך המשפט את הדמויות הדומיננטיות של גוש אמונים, וניהלתי איתו עצמו שיחות רבות בהפסקות בקפטריה. אפילו הוזמנתי אליו לסדר פסח. נוצרה כאן הכרות עמוקה בנסיבות מוזרות, שלא הייתה יכולה לקרות בשום אופן אחר". המשפט הסתיים בהרשעתו של לוינגר בגרימת מוות ברשלנות, והוא ריצה שלושה חודשי מאסר.

שחל היא ציירת ואמנית הדפס המתמחה בדיוקנאות. אל תיעוד המשפט של לוינגר הגיעה במסגרת עבודתה כמאיירת ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC News – באותה תקופה היא איירה משפטים שעניינו את התקשורת הזרה בישראל. מאוחר יותר החלה לאייר בבתי משפט גם עבור ערוץ 2, ובין היתר הנציחה את משפט דמיאניוק.

מה היה המשפט שהותיר עלייך את הרושם הכביר ביותר?

"המשפט המתוקשר ביותר שאיירתי היה המשפט של יגאל עמיר. לאייר את המשפט הזה היה כמעט משימה בלתי אפשרית, היה דוחק גדול, דחפו אותי. היה קשה מאוד לצייר שם.

"הפסקתי לאייר משפטים ב-1996, כי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות הפסיקו להעסיק מאיירים בארץ, כי ההגבלות על צילום בבתי משפט קצת הוגמשו, וגם כי מעכו ודחפו אותי כל כך במהלך העבודה".

את בתי המשפט החליפו עמודי השער במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". בין אלה שעברו תחת ידיה של שחל היו אריה דרעי, אהוד ברק, דוד לוי, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, לצד מנהיגים מחו"ל כמו ביל קלינטון, נאסראללה, מילושוביץ' והמלך חוסיין. חלק מהגלריה המכובדת תוכלו למצוא כאן. כשאני מנסה לברר איתה מי המנהיג הפוליטי המעניין ביותר לאיור היא מתקשה לבחור, אך מציינת "איירתי את ליברמן מספר פעמים, ונהניתי כל פעם מחדש".

איזה מנהיג פוליטי עכשווי היית רוצה לאייר?

"אף אחד".

"ההכרה שאני לא פרפורמרית ולא מתקשרת טוב עם קהל עזרה לי לבחור באמנות הפלסטית". יהודית רביץ, 1989

"ההכרה שאני לא פרפורמרית ולא מתקשרת טוב עם קהל עזרה לי לבחור באמנות הפלסטית". יהודית רביץ, 1989

שחל נולדה בתל אביב ב-1950, והיא נשואה ואם לבן. למרות שהרזומה האמנותי שלה מרשים מאוד, בנערותה ובשנות העשרים לחייה דווקא למדה והופיעה כמוזיקאית ג'אז. "מגיל צעיר מאוד נמשכתי לג'אז, שלא היה פופולרי במיוחד", היא מספרת, בראיון מיוחד לבלוג. "באזור הסינרמה (שאז עדיין לא היתה קיימת) היה מועדון 'ברברים', שהיו בו הופעות של נגנים מקומיים – בין היתר ניגנו בו אהרל'ה קמינסקי ואלי מגן – וגם אורחים מחו"ל. ניגנתי על פסנתר וגיטרה, למדתי פיתוח קול והופעתי בהרכבים עם חברים.

"במקביל למוזיקה, ציירתי והתעסקתי באמנות ויזואלית. בשלב מסוים הרגשתי שקשה לי להתפתח בשני התחומים במקביל, ושעליי לבחור. ההכרה שאני לא פרפורמרית ולא מתקשרת טוב עם קהל עזרה לי לבחור באמנות הפלסטית. אני חושבת שזו היתה בחירה נכונה".

בסוף שנות ה-60 נסעה להולנד כדי ללמוד אמנות באקדמיה החופשית בהאג. כעבור שלוש שנים חזרה לישראל, ומאז היא מתגוררת ועובדת בתל אביב. היא הציגה יותר מ-20 תערוכות יחיד בארץ ובחו"ל, הראשונה בהן היתה ב-1975. כעבור עשור כבר הציגה בגלריה בפריז. "הגעתי לשם דרך חברים צרפתים שרכשו ממני עבודות, ויצרו את הקשר בין בעל הגלריה וביני. פתיחת התערוכה הייתה מרגשת ומוזרה. זה היה לפני לא מעט שנים, והתפעלתי מהאלגנטיות של האירוע לעומת הסגנון הזרוק ששלט בארץ באותן השנים".

בנוסף לתערוכה בפריז, היא הציגה גם בגלריה לונדון, ובמוזיאון הלאומי בברטיסלבה. "זו היתה תערוכה של דיוקנאות שעשיתי במהלך השנים, שיצרו סוג של פרופיל ישראלי תרבותי, חברתי ופוליטי. היה מעניין לפגוש שם אנשים שלא יודעים דבר על ישראל, ומאוד הסתקרנו לשמוע עליה".

"צלם מחונן, ואדם יוצא דופן". אבי גנור, 1984, טכניקה מעורבת על נייר, מתוך התערוכה "בראי אמנים" בבית רוזנטליס

"צלם מחונן, ואדם יוצא דופן". אבי גנור, 1984, טכניקה מעורבת על נייר, מתוך התערוכה "בראי אמנים" בבית רוזנטליס

אמנם היא נטשה את הפוליטיקה והאקטואליה, אבל שחל נשארה באותה זירה: היא מתמקדת בעיקר בציור דיוקנאות. פעמים רבות אלה דמויות נשיות, שעשויות להוות מעין שיקוף לדיוקן שלה עצמה – בין אם זו גרייס קלי, וירג'יניה וולף או יהודית רביץ. לרוב הדמויות שלה מהורהרות, כאילו היא תופסת אותן באמצע מחשבה על מהות החיים. אולי זו מוקד המשיכה אל ציוריה: אתה רוצה לדעת אלו מחשבות הם הקפיאו.

בתערוכה "בראי אמנים" (בית רונזטליס ביפו, אוצרת: אירית לוין, עד ה-11.3.17) מציגה שחל דווקא דיוקן של גבר, אבי גנור – "צלם מחונן, ואדם יוצא דופן. ציירתי אותו בשנות ה-80, שבהן היינו ביחסי חברות קרובה, והציור היה לתערוכה שבה הצגתי דיוקנאות של אנשים שהיו מעורבים בחיי באותה תקופה".

היו לך תקופות של תסכול ביצירה, שבהן חשבת לנטוש את הכל?

"היו גם היו. קשה לי להגדיר איך התגברתי עליהן, אבל ברור לי שאי אפשר ללחוץ בכוח להחזיר את ההשראה, ושבהחלט אפשר להוריד הילוך, לעשות דברים אחרים ולהיטען לאט מחדש. לצייר דיוקנאות עצמיים עוזר לי לצאת ממחסום ביצירה. לפעמים, בתקופות שאני מחפשת משהו חדש או סתם תקועה, אני מציירת או רושמת דיוקן עצמי, שהוא משהו מוכר לי מאוד, וזה מאפשר לי להתניע את עצמי מחדש".

"אביזר שנחשב סקסי בעיני גברים, ועקב כך גם בעיני נשים. הייתי מתה להסתובב איתן, אבל זה כל כך לא נוח". העבודה cinderella-3, חיתוך לינולאום, 2010

"נעלי סטילטו הן אביזר שנחשב סקסי בעיני גברים, ועקב כך גם בעיני נשים. הייתי מתה להסתובב איתן, אבל זה כל כך לא נוח". העבודה cinderella-3, חיתוך לינולאום, 2010

שחל עוסקת גם באלמנטים נשיים, ובסדרת העבודות "The shoe, the skirt…" מככבות נעלי הסטילטו (ששמן מגיע מפגיון הסטילטו). "מצד אחד נעלי הסטילטו הן אביזר שנחשב סקסי בעיני גברים, ועקב כך גם בעיני נשים, מגביל את התנועה ולא בריא, ומצד שני הייתי מתה להסתובב עם סטילטוס. אבל זה כל כך לא נוח".

על תהליך היצירה אומרת שחל שהוא "בא בשלבים שונים. רעיונות צצים ומתבשלים בכל מקום ואני רושמת אותם בטלפון כדי לא לשכוח. החלק המעשי מתבצע בסטודיו, כשאני לבד אבל עם מוזיקה – ג'אז, רוק, פלמנקו, אום כולתום או פריד אל אטרש, מוזיקת עולם ועוד קטעים המזדמנים לי על הדרך ומסקרנים אותי. חברים מגיעים לביקורים, אך זה תמיד מתואם, כי כשאני עובדת בסטודיו אני צריכה לדעת שאוכל לעבוד ברצף ללא הפרעה".

מה היצירה נותנת לך, ברמה האישית-רגשית-נפשית?

"זה חלק ממני מאז ומתמיד, לא מכירה חיים ללא יצירה".

איזו עצה היית נותנת לאמנים בתחילת דרכם?

"אענה תשובה די פטרונייזית: אם זה לא באמת בוער בכם, אם אתם יכולים לחיות בלי היצירה, תבחרו דרך חיים אחרת. לאמנים יש חיים לא פשוטים".

במה החיים לא הפשוטים באים לידי ביטוי?

"קודם כל, קושי להתפרנס. אמנים חייבים כל הזמן לטפח את קשריהם עם גורמי תרבות ציבוריים, אספנים ומקבלי החלטות בעיריות ובמוזיאונים, והרבה אמנים אינם יודעים איך לנהל את זה".

כשאני מנסה לברר איתה מי המנהיג הפוליטי המעניין ביותר לאיור בעיתון, היא מתקשה לבחור, אך מציינת "איירתי את ליברמן מספר פעמים, ונהניתי כל פעם מחדש". עיתון ערב, 2003, שמן על קנבס

"אי אפשר ללחוץ בכוח להחזיר את ההשראה, אבל בהחלט אפשר לעשות דברים אחרים ולהיטען לאט מחדש". עיתון ערב, 2003, שמן על קנבס

"היצירה היא יסוד קיומי" – ראיון עם האמן גד אפוטקר

דיוקן ענת זבצקי, גד אפוטקר, מתוך ספריית הראשים. "בבורסה הרגשתי חוסר סיפוק ולחץ בלתי פוסק. היום אני עושה את מה שאני אוהב וחי בקצב שלי"

דיוקן ענת זבצקי, גד אפוטקר, מתוך ספריית הראשים. "בבורסה הרגשתי חוסר סיפוק ולחץ בלתי פוסק. היום אני עושה את מה שאני אוהב וחי בקצב שלי"

תמצאו אותו בעיקר בסטודיו, אבל לפעמים הוא עובד גם בחוץ. יש לו תקופות של פיסול, יש תקופות של ציור, והיו גם וידיאו ארט וצילום. הוא אוהב להאזין למוזיקה בזמן היצירה, ממוזיקת טראנס ועד מוזיקה קלאסית, העיקר לא מיינסטרים, כי זה לא מעורר בו השראה. מבחינתו המוזיקה משתתפת ביצירה, ומהווה טריגר וגירוי מצוין, אבל לדבריו, "רוב הזמן אני אוהב לעבוד כשאני לבד, כי חשוב לי הריכוז והשקט הפנימי שלי".

גד אפוטקר, 51, הוא אמן רב-תחומי שמתמחה באמנות קלאסית, אבל המסלול שבחר לעצמו לא היה טריוויאלי. אמנם הוא נמשך לאמנות מגיל צעיר, ואת תערוכת היחיד הראשונה שלו, שהתבססה על חלומות שחלם ("הייתי מתעורר באמצע הלילה, ומצייר את החלום"), הציג עוד ב-1985 – אבל קרוב לעשור העביר בלימודי כלכלה ובעבודה בבורסה ברמת גן.

"לצייר המשכתי כל הזמן, אך החלטתי שכדי שיהיה לי חופש כלכלי לעשות את אשר ארצה, אני צריך ללמוד גם משהו אחר", מספר אפוטקר בראיון מיוחד לבלוג. "כך הגעתי ללימודי הכלכלה, ואז לעבודה בבורסה (בשנות ה-90 אפוטקר היה מבצע מטעם סהר ניירות ערך והבנק למסחר, ג' ח'). מבחינתי העבודה שם הייתה אמצעי בלבד להשגת מידה מסוימת של חופש לעסוק באמנות. היומיום שם שונה היה גם בסדר היום, אך בעיקר בהרגשה – הרגשתי חוסר סיפוק ולחץ בלתי פוסק, לעומת היום שאני עושה את מה שאני אוהב וחי בקצב שלי".

מה גרם לך בסופו של דבר לשנות כיוון?

"הייתי במעבר בין עבודות, אבי ז"ל חלה, טיפלתי בו במשך שנתיים, ובמהלך התקופה הזו קיבלתי תובנות חדשות. הבנתי שהחיים הם טיול קצר, וכרטיס הנסיעה הוא בכיוון אחד. חבר טוב של אבי, הצייר איתמר סיאני, שהנחה אותי בראשית דרכי ותמך בי, הציע שאסע לאיטליה. הוא אמר לי, 'שם זה הדבר האמיתי', והיות שהנטייה שלי הייתה לציור פיגורטיבי, זה התאים. עד אז הייתי אוטודידקט, הצלחתי לנגן אבל לא ידעתי את התווים. הרגשתי בחסרון, וזה גרם לי לעשות את הצעד הזה".

דיוקן נעמי שליו, גד אפוטקר, 2009, יציקת גבס קרמי. "הקדמה הטכנולוגית היא בסך הכול כלי, ולעיתים אנחנו מתבלבלים וחושבים שהיא יכולה או תוכל לספק את כל צרכינו"

דיוקן נעמי שליו, גד אפוטקר, 2009, יציקת גבס קרמי. "הקדמה הטכנולוגית היא בסך הכול כלי, ולעיתים אנחנו מתבלבלים וחושבים שהיא יכולה או תוכל לספק את כל צרכינו"

דיוקן אריה ברקוביץ, גד אפוטקר, מתוך ספריית הראשים. "היצירה היא סוג של הרגל שמשולב ביצר, שאותו אני לא מנסה להסביר לעצמי"

דיוקן אריה ברקוביץ, גד אפוטקר, מתוך ספריית הראשים. "הייתי אוטודידקט, הצלחתי לנגן אבל לא ידעתי את התווים. הרגשתי בחסרון"

החלטת ללמוד אמנות בגיל מאוחר יחסית, ועשית זאת במדינה זרה.

"ההחלטה ללמוד אמנות באופן מוסדר הייתה הגשמה של חלום ישן שאליו שאפתי מילדות, אבל לא היה לי האומץ להגשים אותו. מבחינתי זה היה סוג של גן עדן, יחד עם כל הקשיים של מדינה, תרבות, ושפה זרה. התחלתי לעסוק סוף סוף, בפול טיים, בדבר שאני באמת אוהב – ועשיתי זאת באקדמיה לאמנות העתיקה בעולם.

"רוב הסטודנטים היו צעירים ממני בעשור, אבל הם קיבלו אותי כאחד משלהם, עזרו לי ותמכו בי לאורך כל הדרך. שפת האמנות היא בינלאומית, וזה היה החוט המקשר בינינו, שהביא אחריו גם קשרים חברתיים וחברויות אמיצות שנמשכות עד עצם היום הזה.

"להיות מוקף ביצירות של האולד מאסטרס, האמנות שמאז ומתמיד הכי דיברה אליי, זה היה מרגש בכל יום מחדש. כמובן שהשיא של זה היה לאחר חמש שנים של שהות שם, כאשר הצגתי תערוכות יחיד במוזיאונים מהחשובים בפירנצה ובאיטליה בכלל".

מה הוביל אותך להחלטה לחזור לארץ?

"הייתי בפירנצה קצת יותר משבע שנים, למעשה היא הפכה לבית השני שלי. הייתה לי שם זוגיות עם רוזנת איטלקיה קתולית, שהייתה גם ציירת ומרצה לאמנות, וחשבתי להקים משפחה איתה. היחסים עלו על שרטון, בין היתר בגלל הרקעים השונים שמהם הגענו, והתנגדות של המשפחה שלה לקשר הזה. אפשר לומר שבפירנצה גיליתי שאני יהודי וישראלי. משם נסעתי לחצי שנה לניו יורק, וחזרתי לארץ בתקווה להקים כאן משפחה, מה שנכון להיום עדיין לא נשא פרי".

פינוקיו ופינוקיה מתוך מיצב במוזיאון פינוקיו, 2003. "פיתחתי תיאוריה שלורנציני הושפע מפסלים של צלמיות אטרוסקיות שגם להן אופי מחודד"

פינוקיו ופינוקיה מתוך מיצב במוזיאון פינוקיו, 2003. "פיתחתי תיאוריה שלורנציני הושפע מפסלים של צלמיות אטרוסקיות שגם להן אופי מחודד"

אפוטקר גדל בגבעתיים, ומאז שנות העשרה שלו מתגורר בתל אביב, למעט התקופה בפירנצה ובניו יורק. הוא הציג שלוש תערוכות יחיד חשובות באיטליה: במוזיאון ברג'לו בפירנצה, בגלריה לאמנות מודרנית שבפלאצו פיטי בפירנצה, ובמוזיאון פינוקיו בעיר קולודי.

איך הגעת למוזיאון פינוקיו?

"זה מוזיאון שנמצא בגן פסלים המוקדש לפינוקיו בעיר קולודי שבטוסקנה, מקום הולדתו של קרלו לורנציני, מחבר הספר פינוקיו שגדל גם בפירנצה. מעבר לרנסאנס, הידוע לנו כמקור גאוותם של הפיורנטינים, גם פינוקיו מהווה מקור גאווה ותרבות קאלט לפיורנטינים – מדובר בספר הנמכר בעולם אחרי התנ"ך.

"אחד מהאנשים הקרובים אליי בפירנצה, האמן פבריציו גורי, מהווה חלק מקבוצת אמנים היסטורית שעסקה בין היתר בפינוקיו, הוא אפילו ערך מספר פעמים ארוחה בנוסח פינוקיו כאשר כל המנות מורכבות ממנות שהוזכרו בספר, וגולת הכותרת היא מנה של ארנב בשוקולד. כך נחשפתי לנושא, ויצרתי לו פירוש משלי – המצאתי דמות נקבית שנקראת פינוקיה.

"הפסל המרכזי בתערוכה שלי בקולודי היה פינוקיו ופינוקיה כאטרוסקים שמנסים להתנשק, אך נפגשים על חוד אפם. למה אטרוסקים? כי פיתחתי תיאוריה שלורנציני הושפע מפסלים של צלמיות אטרוסקיות שגם להן אופי מחודד".

בימים אלה משתתף אפוטקר בתערוכה "בראי אמנים", שמתקיימת בבית רוזנטליס ביפו (אוצרת: אירית לוין, עד ה-11.3.17). הוא מציג כאן שתי פרוטומות (פסלי ראש) הלקוחים מג'יפסוטקה (ספריית ראשים) שיצר לפני שבע-שמונה שנים, אחד של ג'ון בייל והשני של נעמי שלו. "שניהם איקונות מעולם האמנות הפלסטית, השונות בתכלית האחת מהשנייה. הצייר ג'ון בייל ז"ל היה ממקימי המחלקה לאמנות בבצלאל, ומורה של אמנים רבים שצמחו בארץ. אישיות מרתקת ויוצאת דופן בעל סיפור חיים מיוחד, אמריקני שקשר את גורלו עם העם היהודי ומדינת ישראל, הקים כאן משפחה ופעל עשרות שנים בשדה האמנות הישראלית כמחנך וכאמן.

"נעמי שלו היא אמנית מושגית שפועלת בשדה האמנות האלטרנטיבי לאמנות המוסדית, וקרובה לאמנות האוונגרד הישראלית, אם יש דבר כזה. היא עוסקת בשינוי דפוסי החשיבה המקובלים לגבי מה זו אמנות ומהו חלל תצוגה. הפרוטומות פוסלו תוך כדי שיחות עם שניהם, במהלך שלוש פגישות בנות שעתיים כל אחת".

מה היצירה נותנת לך ברמה האישית-רגשית-נפשית?

"היצירה היא חלק מהווי חיי, עוד מילדות. התחלתי לצייר בגיל שש ומאז אני לא מפסיק, זהו סוג של הרגל שמשולב ביצר, שאותו אני לא מנסה להסביר לעצמי. זה הדבר הטבעי ביותר לי לעשות, שגורם לי סיפוק והתרוממות רוח. זה גם כלי להתמודד עם חיי האישיים, עם כל מה שקורה מסביבנו בעולם המטורף של היום, והוא למעשה יסוד קיומי".

המיצב המונומנטלי Baccos, גד אפוטקר, 2003. "להיות מוקף ביצירות של האולד מאסטרס, האמנות שמאז ומתמיד הכי דיברה אליי, היה מרגש בכל יום מחדש"

המיצב המונומנטלי Baccos, גד אפוטקר, 2003. "להיות מוקף ביצירות של האולד מאסטרס, האמנות שמאז ומתמיד הכי דיברה אליי, היה מרגש בכל יום מחדש"

לפני שנים אחדות הוא ערך סדנאות ציור בפירנצה שבהן לקחו חלק אמנים ישראלים. "הרעיון היה ליצור סדנת טעימות מעשית שתורכב מניחוחות האמנות של פירנצה. זה אומר סדנה של 10 ימים, כאשר כל יומיים יש מאסטר קלאס אחר ותחום שונה באמנות טיפוסית פיורנטינית, כמו פרסקו, ציור בטמפרה או תבליט. הסדנאות היו מעשיות, ונערכו עם אמנים פיורנטינים. זו הייתה חוויה אינטנסיבית שאין שני לה. לא פעם ציינתי באוזני המשתתפים שזו הזדמנות חד פעמית שיתכן שלא תחזור, ואכן, בשלב מסוים האיטלקים החליטו להפסיק את הסדנאות הללו מתוך חוסר כדאיות כלכלית".

בעבר אמרת: "ככל שהחברה ממוחשבת יותר, כך גוברת המשיכה לאמנות ולרוח, ולמקום היצירתי". האם היום, בעידן הדיגיטלי, האמירה הזו עדיין תקפה?

"בוודאי. הקדמה הטכנולוגית היא בסך הכול כלי, ולעיתים אנחנו מתבלבלים וחושבים שהיא יכולה או תוכל לספק את כל צרכינו, אך לא כך הוא הדבר. נהפוך הוא. כשאנחנו נוגעים במהות, באמצעות עיפרון פשוט ונייר תמיד יהיה אפשר ליצור משהו רלוונטי ואקטואלי שיגע ברבדים יותר עמוקים באדם. מצד שני, הטכנולוגיה גם עזרה לאדם ליצר יותר פנאי, ובאותו פנאי חדש שיש לו הוא נזקק יותר לרוח ולתרבות".

אם נעבור לקלאסיקה, מיהו מיכלאנג'לו בשבילך?

"היחס שלי אל מיכלאנג'לו הוא בשתי רמות, הכללית והאישית. ראשית זהו הפסל שלא היה כדוגמתו לפניו ולא יהיה אחריו. עצם העובדה שהיום, בשנת 2017, בעידן הדיגיטלי הזה כמו שציינת, עדיין זורמים לפירנצה 16 מיליון תיירים בשנה, כאשר אחת הסיבות המרכזיות היא לראות חלק מיצירתו של מיכלאנג'לו, מצביעה על הנצחיות שלו ושל עבודתו.

"ברמה האישית הוא גרם לי להדיר שינה מעיניי ללילה אחד – אחרי שהציבו את הציור שלי בצד הפסל הראשון שלו, שיצר בגיל 18, Baccos (אל היין), במסגרת תערוכת יחיד שנערכה לי במוזיאון הלאומי לפיסול ברג'לו שבפירנצה, ב-2003. בתערוכה הוצגו מספר מיצבים מונומנטליים שהורכבו מציורים שלי המתייחסים לפסלים של האולד מאסטרס והוצבו בצידם. יש לי הכבוד להיות האמן העכשווי היחיד שהציג תערוכה במוזיאון הזה. לצערי, עד כה לא היה מוזיאון בארץ שהרים את הכפפה והציג את הציורים שהצגתי בברג'לו, שהם בעלי ערך היסטורי, בפני הקהל בישראל".

%d בלוגרים אהבו את זה: