Tag Archives: בית הנסן

מה קשור?!? – על שבוע העיצוב בירושלים

יום יום אני תולש מהלוח דף מעוצב

שבוע העיצוב בירושלים הוא בלגן אחד גדול. זה לא בהכרח רע. מצד אחד מציעים לך לשחק בלגו ולתלוש דפים, מצד שני מלבישים אותך בוריאציות על מעילים של חיילים אמריקאים ממלחמת וייטנאם. לפעמים אתה מרגיש שימושי, לפעמים מנותק, לעתים עולה במוחך השאלה WTF, ואז אתה מחייך כי מבקשים ממך "נא לגעת" או ממליצים "לצלם עם פלש" (מה שבדרך כלל אסור בהרבה מקומות). על כל דבר כמעט שם אפשר להגיד: תלוי איך מסתכלים על זה.

האירוע התרבותי הזה, שנפתח ביום חמישי האחרון, מתפרש על פני ששה מוקדים, והרבה יותר תחומים. אי אפשר לראות הכול ביום אחד גם אם רוצים, ואפילו ביומיים מדובר קודם כל בטיול ירושלמי ורק אחר כך בהתרשמות מרהיטים, מוצרים, ציורים, בגדים, תוצרי הדפסת תלת ממד, משחקים ומשחקי תאורה. כמעט קניתי הדפס של בן גוריון ההיפסטר, אבל זה בכלל לא חדש, סתם עמד שם למכירה לצד הרצל הקולי ואיינשטיין המקועקע. הכול בערבוביה.

להרכיב לגו על בית ענק, לא רק לילדים

שטיח העפרונות בחצר המרכזית של בית הנסן

ההתרחשות העיקרית היא בבית הנסן – מבנה שהוקם בסוף המאה ה-19 כבית חולים למצורעים, ואילו בשנים האחרונות משמש כבית חם לאמנות, גם פוליטית. למשל: בחלק התחתון של המבנה יש מיצג שמחבר בין סוכה פולנית מצוירת לפחונים של בדואים נטולי אזרחות מאזור מישור אדומים. לא ברור מה זה קשור לשבוע העיצוב. הגישה היא משהו בסגנון: אם אנשים כבר באים אז אולי כדאי להציע להם קצת נקודות למחשבה, ואיזה בקבוק בירה.

אתה הולך שם – היינו בבית הנסן ובבית בזק – והכול מתערבל לתוך המוח, לא ברור מה מתוך זה נקלט. אין רגע וואו שבו אתה אומר אאוריקה. מצלמים את מה שמוצא חן, מקשיבים מה חושבים האחרים, מדי פעם אחד היוצרים מסביר למישהו שהגיע למיצג שלו מה עמד מאחורי היצירה ("בהתחלה לא היה לי מושג מה אני עושה בכלל"), והכי הרבה שיחות עסקו בשאלה האם האמן כבר מצא עבודה או לא.

ללבוש מעילי M65 ולהרגיש כמו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם

אם צריך לסמן חוויה אחת שבלטה מעל על השאר, זו חוויית המעילים – בחדר גדול פוזר חול ים על הרצפה, ועל גבי עמודי ברזל דקים נתלו מעילים חצי שקופים בגוונים שונים, המדמים את מעילי M65 שלבשו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם. אותם מעילים נתרמו אחר כך לחיילי צה"ל. כאן הם בגרסה הרבה יותר קלילה ונוחה, וכל אחד יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה למדוד. בלי רובים, ובלי תחמושת.

ביציאה מהנסן הציעו לנו להשתתף בניסוי "סוף העולם" – אם סוף העולם יגיע, איזה כישורים תוכלו לתרום לאנושות? במה תוכלו להביא תועלת? היו שש אפשרויות, ביניהן סיפור סיפורים, פיצוח קודים וציד הומני. אני בחרתי בניווט בלי ווייז, נראה לי שאני מתאימה לזה. המשתתפים קיבלו מדבקות בצבעים שונים לפי הבחירה שלהם, ובחצר שלמטה נתלו בלונים בצבעים התואמים, לפי מספר לוקחי המדבקות. לרגע נדמה שהאנושות תשרוד, כי הכישורים מתחלקים שווה בשווה, למעט אחד: ציד הומני. לא היו הרבה מתנדבים. אז כנראה שתהיה ערבות הדדית אבל לא יהיה מה לאכול.

האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת יחד על הכורסה הזו?

במקום השלישי – הכורסה הכאילו-זוגית הרחבה, שמייצרת אינטימיות בלב חללים ציבוריים. כמה פשוט, ככה מתוחכם. השאלה היא, כמובן, האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת עליה, ואיזו חוויה היא תייצר עבורם. הייתי שמחה לערוך תצפיות במרחב שבו יוצבו חמש כורסאות כאלה. אם אין רגעי וואו, לפחות ייצא מזה סיפור.

קוביות שנוצרו מחומרי אדמה שונים שנאספו מרחבי הארץ

 

שבוע העיצוב נמשך עד ה-15.6. האתר הרשמי.

יאללה תרימי

העיר שלנו מלאה מנופים בשנה האחרונה, וקשה לומר שאנחנו מבסוטים מהתנופה הזו שפוגמת בנוף הטבעי וכובשת שטחים פתוחים. מנופים נועדו להרים דברים כבדים שקשה להזיז אותם ממקום למקום. פה ושם ברחבי ירושלים יש גם עבודות אמנות שקשה להזיז למרכז העניינים, כי הן לא 'מתאימות' למוזיאון. פעם בשנה מתגייס לעניין מינהל התרבות של העיר – ומרים אותן למעלה, מזיז אותן למקום המבוקש, ומציג לקהל הרחב. ככה לפחות אני מפרשת את אירועי "מנופים", שנפתחו בירושלים בחמישי שעבר, וש'השתלטו' על הזמן הפנוי שלנו.

למעשה מדובר באירוע רב-מערכתי המתפרש על פני עשרות מקומות ברחבי העיר, ובכולם מוצגות תערוכות קטנות של ציורים, צילומים, הדפסים ועבודות פיסול. אף אחת מהתערוכות אינה סיבה לבוא ולבקר בירושלים, והיא גם לא יכולה להחזיק רבע ערב, אבל אם מחברים כמה ביחד נוצרת חוויה נחמדה. בלי להרגיש, יצא שמאז הפתיחה ביקרנו ב-10 תערוכות.

 

מתוך 400 אמנים נשארו מעטים בעיר. בית הנסן

מתוך 400 אמנים נשארו מעטים בעיר. בית הנסן

נקודה ראשונה: בית הנסן, לשעבר בית החולים למצורעים

בדיוק כשהגענו לתערוכה בהנסן הגיע גם ראש העיר, ניר ברקת. אחד האמנים סיפר לו שבירושלים הייתה קבוצה של 400 אמנים שפעלו עצמאית, והרבה עזבו את העיר מסיבות שונות. הוא כנראה ניסה לרמוז משהו לברקת, אבל זה לא בדיוק הזמן המתאים (הראש שלו היה עסוק במהומות במזרח העיר, ובכל זאת יפה שעמד בהתחייבות מוקדמת והגיע).

בכל אופן, היום פועלים בהנסן 12 אמנים שקוראים לעצמם "האקדמיה של העכשווי". החלל שנראה כאן נמצא בקומה התחתונה, ומי שעבד עליו (לא מצאתי מי) כתב על כל התקרה העגולה, חלום של הרבה ילדים, שתמיד נבלמים בשנייה שהם מפגישים את קצה העיפרון עם הקיר.

 

 DEDE עובר מהחוץ לפנים: מקירות הבניינים והפח המגולוון לתוך הגלריה

DEDE עובר מהחוץ לפנים: מקירות הבניינים והפח המגולוון לתוך הגלריה

 

נקודה שנייה: בצלאל 7 (סדנאות האמנים בנוקטורנו)

אם כל העולם הוא במה, אין שום סיבה שקירות הרחוב לא יהיו מוזיאון לציורי גרפיטי. לא תמיד הם קולעים לטעם הרחב, ויש גם כאלה שרואים בהם ונדליזם, אבל זה לא שהאמנות המוזיאונית משיגה תמיד קונצנזוס יותר רחב. בכל אופן, בין אמני הגרפיטי האהובים עליי בולט DEDE, שאת העבודות שלו פגשנו פה ושם ברחבי העיר. בבצלאל 7 הוא מציג תערוכה יפה ומושקעת אבל קטנה מאוד-מאוד – חדרון אחד צפוף. לכישרון הזה מגיע יותר.

 

איתמר תוסיה כהן בבית האמנים

איתמר תוסיה כהן בבית האמנים

נקודה שלישית: בית האמנים

בבית האמנים הוצגו ארבע תערוכות. הכי מצאה חן בעיניי תערוכת הציורים של איתמר תוסייה כהן, שיש לו עבודות בצבעים חזקים שהייתי רוצה בסלון שלי. לתערוכה קוראים "העתיד הוא לא מה שהיה פעם" ולעבודה שכאן קוראים "כשנחש הפתן זז, פחדתי". לי זו פשוט נראתה משפחה משעשעת שעושה פוזה למצלמה כלשהי (הצייר הוא גם הצלם).

 

פיג'מת הפינגווינים של נעמי טנהאוזר. כבשה את לבי

פיג'מת הפינגווינים של נעמי טנהאוזר. כבשה את לבי

נקודה רביעית: גלריה נורה, שדרות בן מימון

הסיכויים שנגיע לכאן היו פיפטי-פיפטי – הטלנו מטבע כדי לדעת האם לבוא לנורה או לשבת לקפה ועוגה. בסופו של דבר מצאנו עצמנו בגלריה שאומרים שהיא הוותיקה ביותר בעיר. אהבתי מאוד את ציורי הנשים בפיג'מות ובכותנות של נעמי טנהאוזר. חלקן עם ראש וחלקן רק עם גוף, אף אחת לא מושלמת ("הגוף האנושי צרוב השנים"), אך כולן מושכות תשומת לב בדרכן. ובכלל, זה נושא מעניין – להנציח נשים רגע לפני או רגע אחרי השינה.

 

אמנות בסמטה קטנה, בשכנות טובה בין בית הרב קוק למלון הבוטיק

אמנות בסמטה קטנה, בשכנות טובה בין בית הרב קוק למלון הבוטיק

נקודה חמישית: בית הרב קוק

בסמטה קטנה מוצגות מספר עבודות אמנות שלא ברור מה הקשר ביניהן, אך הן מנסות לנהל יחסים עם הסביבה. לתערוכה קוראים "בשכנות טובה", אולי כי כולם מנסים להסתדר באותה קוביה למרות שזה לא קל – מצד אחד מגדלי ענק ומלון בוטיק לתיירים עם כסף, מצד שני מבנים ישנים מסוף המאה ה-19 ותלמידי ישיבה שיצאו לסמטה והתחילו לדבר שטויות.

 

קופסה שחורה - בכל רחבי העיר, וגם באופן מרוכז בבית הבישוף

קופסה שחורה – בכל רחבי העיר, וגם באופן מרוכז בבית הבישוף

נקודה שישית: בית הבישוף, הנביאים 25

במעבר חד מהסמטה צעדנו בשביל ארוך ומסתורי אפוף תאורה ירוקה, עד שהגענו לבית הבישוף שבו נערכה מסיבת "קופסה שחורה". מדובר בעבודות אמנות ענקיות שמפוזרות על לוחות מודעות ברחבי העיר, וכאן הן קובצו לתוך מבנה אחד והופיעו בגרסה המוקטנת שלהן. עם בירות חינם ומוזיקה טובה זה הרבה יותר שווה מטיול לילי בעקבות העבודות (מה שעשינו בשנה שעברה). רק דבר אחד מעצבן – העבודה שהוצבה ליד המרכז המסחרי שלנו מכוערת ומזעזעת ברמות. אתמול ראיתי שתלשו חצי ממנה, ולא היה בלבי לגנות את הונדליזם.

 

הילה לולו לין "נו שששש מת"

הילה לולו לין "נו שששש מת"

נקודה שביעית: סדנת ההדפס

באחד המבנים היפים ביותר בעיר הוצגו שתי תערוכות – אחת קבוצתית, והשנייה תערוכת יחיד של הילה לולו לין, שנקראת "נו שששש מת". להגיע שנשימתנו נעצרה? לא ממש. אבל בכל זאת היה קסם. וכמובן שכאשר רואים את הסדנאות, שולחנות העבודה, הצבעים, המראות מן החלון – נהיה חשק להצטרף מייד לכל מי שנמצא שם.

 

בבית הספר לצילום מוסררה יש יותר מילים מתמונות

בבית הספר לצילום מוסררה, המילים חזקות יותר מהתמונות

נקודה שמינית: גלריות בית הספר מוסררה

התערוכה "גזר דין גוף" חוקרת את משמעות קווי התחום של הגוף ושל הסובייקט, באמצעות צילומים ושירים. העניין הוא שמדובר בתערוכה קטנה מדי, עד שאתה מתחבר למשהו כבר מנתקים אותך. וחוץ מזה, בתערוכות של מוסררה לפעמים השירה יותר חזקה מהאמנות, וזו בעיה, כי זה הרי לא בית ספר למילים.

 

מי מכיר את האיש שבקיר? ושבחומה?

מי מכיר את האיש שבקיר? ושבחומה?

נקודה תשיעית: פרויקט מוסללה

לא בטוח שהימים הגועשים בעיר הבירה הם זמן מתאים להתרשם מתערוכת הרחוב "ובליבה חומה", אבל הייתי נחושה לראות מה מציגים על חומת האבן המקיפה את מוסררה מצידה המזרחי. לאורך החומה, שמשמשת כמחסום אקוסטי אך גם ובעיקר כגבול הלא רשמי בין מזרח למערב ירושלים, "הודבקו" במלט עבודות אמנות שונות ומשונות.

מתוך חוברת 'מנופים': "התכנון המקורי והאוטופי של אזור קו התפר כלל גשרים, פארק, טיילת וכביש שקוע – אבל נגנז והוחלף בכביש רב-נתיבים שלצידו חומה אטומה, מתוך תפיסת עולם שגדר טובה יוצרת שכנות טובה". אני לא מבינה מי בדיוק היה יכול לחשוב ככה. הייתי אומרת שהיא נבנתה מטעמים ביטחוניים, אבל בדיוק כשעברנו שם טיפס בחור ערבי צעיר מהצד המערבי, התיישב על החומה וקפץ בקלילות לצד המזרחי, כך שביטחון היא לא בדיוק נותנת.

 

יער ירושלים - יעקב ישראל מתעד את המחדל

יער ירושלים – יעקב ישראל מתעד את המחדל

נקודה עשירית: התחנה לחקר ציפורים, ליד הכנסת

תערוכה קטנטנה, אפילו לא 10 צילומים, שמתעדת את יער ירושלים אחרי השלג והשריפות. כידוע היער מורכב בעיקר מעצי אורן שהשורשים שלהם די פקקט והם נשרפים בקלות, כך שמדי שנה עוד חלק של היער הולך קאפוט בזכות איתני הטבע – משהו שהצד החיובי היחיד שלו, אולי, הוא הזדמנות לצילומים מיוחדים.

למעשה גם לנו יש כמה צילומים של היער, לא שונים בהרבה מאלה שהציג בתערוכה הצלם יעקב ישראל, אבל מה שחשוב הוא שהנושא זוכה לתשומת לב. מישהו הביא מנוף, והרים אותו לתודעה.

%d בלוגרים אהבו את זה: