ארכיון תג: בית האמנים

הנה שאגאל הקטן – ראיון עם הציירת רבקה בר דב

"אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2017, אקריליק על בד, 100X100 סמ

הציורים של רבקה בר דב עושים לי מייד תחושה של חורף, במובן החיובי של המילה. אני רוצה להיות בתוך הציורים שלה, ולא רק בגלל שעכשיו קיץ, ואנחנו מהבילים בתוך כל החום והלחות. אני רוצה להיות בתוכם כי הם מזכירים לי את הטיולים היפים ביותר שלי בטבע, אלה שיש בהם יופי והוד והדר ואתה לא רוצה שהם יסתיימו. הם עוטפים ומנחמים. גם הטיולים וגם הציורים, זאת אומרת.

בתערוכה "כתמים ונוף", שתיפתח ביום חמישי הקרוב בבית האמנים תל אביב (31/8/17, אוצרת: אירית לוין), מככב בבירור צבע אחד שולט. "יש הרבה מאוד גוונים של ירוק על הפלטה שלי. אין אפשרות לספור אותם, כי הם משתנים כל הזמן", מודה בר דב בראיון מיוחד לבלוג. נופים מקומיים הם כמו שפת אם, היא מסבירה. "בכל מקום בארץ שרואים בו נוף אני מוצאת את היופי. אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק. הצפון הוא נפלא, והדרום מעצים".

מה החוויה החזקה ביותר שעברת בטבע?

"זה היה כששהיתי לבד במצפה רמון, ב-1991. קיבלתי שם דירה לתקופה קצרה על מנת לצייר מטעם הילא"י – המרכז הישראלי למען האמניות היוצרות. הזיכרונות שלי משם קשורים לנוף שמסביב, שהוא מעצים. כשאתה לבד בתוך נוף כזה אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך, זו הרגשה רוחנית. מהשהות הזו נולדה תערוכה צנועה, שהוצגה בבית האמנים ב-1993, וגם עבודות נוספות. ועם כל זאת, אני מרגישה שמבחינת יכולות, היום מקומי גבוה יותר".

"צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2015, אקריליק על בד, 100X100 סמ

בר דב, 76, נשואה ואם לשניים (שמהם יש לה ששה נכדים), נולדה בחיפה בבת גלים, שם העבירה את ילדותה. בגיל עשר עברה לקיבוץ רמת השופט, בו התחנכה עד לצבא. בשנות ה-70 למדה במכון לאמנות בבת ים, ומעבר לזה היא חובבת הרצאות בתחום. כיום היא מתגוררת בחולון.

היכן את מציירת? האם בשקט או עם מוזיקה ברקע? מותר לחברים לבוא לבקר כשאת מציירת?

"אני מציירת בסטודיו הקטן שלי בבית, הרבה מאוד עם מוזיקת רקע לפי מצב הרוח באותו רגע. אני אוהבת לצייר בבדידות, ואחרי זה רוצה שחבריי יתנו ביקורת על הציור".

איזה אמנים מעוררים בך השראה ולמה?

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת. כשאני רואה תערוכה שמעוררת בי את הרגש הזה, אני מיד רוצה לצייר בדרכי שלי".

איזו תגובה מעניינת ולא צפויה מבחינתך קיבלת לציורים שלך?

"הפסקתי לצייר למשך 14 שנה. באותו הזמן ביתי ילדה ובנתה את התא המשפחתי, וגם למדה. נעניתי כולי לעזור לה, גם כי זה מילא חסך משפחתי שלי, מלפני נישואיי. מגיל שמונה כבר לא הייתי במסגרת משפחה רגילה, אמי חלתה ונפטרה. המשפחה שהקמתי, וההמשכיות דרך ביתי, מילאה לי את החסך".

14 שנה זה המון זמן. לא התגעגעת למכחולים?

"בוודאי שהיו לי געגועים לציור, וידעתי שאחזור לזה. היו לי פגישות עם אמנים-ציירים, שמעתי הרצאות, ראיתי תערוכות, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור. התערוכה הנוכחית היא מארבע השנים האחרונות.

"זו לא תערוכת היחיד הראשונה שלי, אבל אני מתייחסת אליה כמו ראשונה, כי אני מרגישה שהבאתי יותר יכולות מאשר בקודמות, ובגלל ההפסקה בשנים זו התחדשות".

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

על 14 שנות ההפסקה שלקחה: "בוודאי שהיו לי געגועים לציור, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור". ללא כותרת, רבקה בר-דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

האם היה לך מתישהו מפגש מעניין שהשפיע על האופן שבו את תופסת ציור?

"לאחרונה הייתי בהרצאה של הצייר אלי שמיר, שנושאה היה 'ציור ריאליסטי בעידן דיגיטלי'. בין היתר הוא אמר שם: אנחנו רוצים לחבר מציאות מדימוי; כל אחד צריך שיראו אותו, אני רואה, אני נראה; אני משתמש בעולם לעשות ציור, ומשתמש בציור להתקרב לעולם; הציור מבטא הווה מתמשך, משהו שנמצא במציאות.

"אם להתייחס לתובנה האחרונה – צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות. זה הסביר לי תיאורטית מה אני מעשית עושה. בזמן העבודה אין את המודעות הזו וגם לא צריכה להיות, המודעות יכולה לבוא אחר כך.

"מגיל צעיר ציירתי. אפיזודה ראשונה הייתה לי בגיל תשע, כשבמתנ"ס ליד הבית קבוצת מבוגרים הצביעה עליי כשעברתי לידם, ואמרה 'הנה שאגאל הקטן'. הרגשתי גאווה, למרות שבאותו זמן אני חושבת שלא ידעתי מיהו.

"אבל המודעות הראשונה היכתה בי כשהגעתי לקיבוץ, בגיל עשר. ביום הראשון בבית הילדים הקבוצה הקיפה אותי כשפתחתי את המזוודה, והתעופפו ציורים בלי שאהיה מודעת לכך שארזתי אותם. הילדים שאלו אותי בהתפעלות אם אני ציירתי את הציורים הללו. השאלה הפליאה אותי, ובתוכי כאילו נדלק משהו, הבנה שכנראה אני מציירת יפה. מאותו יום הפכתי לציירת של הכיתה".

"כשאתה לבד בתוך נוף כמו זה של מצפה רמון אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך. זו הרגשה רוחנית". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2012, אקריליק על בד, 100X100 סמ

>>> התערוכה תוצג בבית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב, עד לתאריך ה-23/9/17.

יאללה תרימי

העיר שלנו מלאה מנופים בשנה האחרונה, וקשה לומר שאנחנו מבסוטים מהתנופה הזו שפוגמת בנוף הטבעי וכובשת שטחים פתוחים. מנופים נועדו להרים דברים כבדים שקשה להזיז אותם ממקום למקום. פה ושם ברחבי ירושלים יש גם עבודות אמנות שקשה להזיז למרכז העניינים, כי הן לא 'מתאימות' למוזיאון. פעם בשנה מתגייס לעניין מינהל התרבות של העיר – ומרים אותן למעלה, מזיז אותן למקום המבוקש, ומציג לקהל הרחב. ככה לפחות אני מפרשת את אירועי "מנופים", שנפתחו בירושלים בחמישי שעבר, וש'השתלטו' על הזמן הפנוי שלנו.

למעשה מדובר באירוע רב-מערכתי המתפרש על פני עשרות מקומות ברחבי העיר, ובכולם מוצגות תערוכות קטנות של ציורים, צילומים, הדפסים ועבודות פיסול. אף אחת מהתערוכות אינה סיבה לבוא ולבקר בירושלים, והיא גם לא יכולה להחזיק רבע ערב, אבל אם מחברים כמה ביחד נוצרת חוויה נחמדה. בלי להרגיש, יצא שמאז הפתיחה ביקרנו ב-10 תערוכות.

 

מתוך 400 אמנים נשארו מעטים בעיר. בית הנסן

מתוך 400 אמנים נשארו מעטים בעיר. בית הנסן

נקודה ראשונה: בית הנסן, לשעבר בית החולים למצורעים

בדיוק כשהגענו לתערוכה בהנסן הגיע גם ראש העיר, ניר ברקת. אחד האמנים סיפר לו שבירושלים הייתה קבוצה של 400 אמנים שפעלו עצמאית, והרבה עזבו את העיר מסיבות שונות. הוא כנראה ניסה לרמוז משהו לברקת, אבל זה לא בדיוק הזמן המתאים (הראש שלו היה עסוק במהומות במזרח העיר, ובכל זאת יפה שעמד בהתחייבות מוקדמת והגיע).

בכל אופן, היום פועלים בהנסן 12 אמנים שקוראים לעצמם "האקדמיה של העכשווי". החלל שנראה כאן נמצא בקומה התחתונה, ומי שעבד עליו (לא מצאתי מי) כתב על כל התקרה העגולה, חלום של הרבה ילדים, שתמיד נבלמים בשנייה שהם מפגישים את קצה העיפרון עם הקיר.

 

 DEDE עובר מהחוץ לפנים: מקירות הבניינים והפח המגולוון לתוך הגלריה

DEDE עובר מהחוץ לפנים: מקירות הבניינים והפח המגולוון לתוך הגלריה

 

נקודה שנייה: בצלאל 7 (סדנאות האמנים בנוקטורנו)

אם כל העולם הוא במה, אין שום סיבה שקירות הרחוב לא יהיו מוזיאון לציורי גרפיטי. לא תמיד הם קולעים לטעם הרחב, ויש גם כאלה שרואים בהם ונדליזם, אבל זה לא שהאמנות המוזיאונית משיגה תמיד קונצנזוס יותר רחב. בכל אופן, בין אמני הגרפיטי האהובים עליי בולט DEDE, שאת העבודות שלו פגשנו פה ושם ברחבי העיר. בבצלאל 7 הוא מציג תערוכה יפה ומושקעת אבל קטנה מאוד-מאוד – חדרון אחד צפוף. לכישרון הזה מגיע יותר.

 

איתמר תוסיה כהן בבית האמנים

איתמר תוסיה כהן בבית האמנים

נקודה שלישית: בית האמנים

בבית האמנים הוצגו ארבע תערוכות. הכי מצאה חן בעיניי תערוכת הציורים של איתמר תוסייה כהן, שיש לו עבודות בצבעים חזקים שהייתי רוצה בסלון שלי. לתערוכה קוראים "העתיד הוא לא מה שהיה פעם" ולעבודה שכאן קוראים "כשנחש הפתן זז, פחדתי". לי זו פשוט נראתה משפחה משעשעת שעושה פוזה למצלמה כלשהי (הצייר הוא גם הצלם).

 

פיג'מת הפינגווינים של נעמי טנהאוזר. כבשה את לבי

פיג'מת הפינגווינים של נעמי טנהאוזר. כבשה את לבי

נקודה רביעית: גלריה נורה, שדרות בן מימון

הסיכויים שנגיע לכאן היו פיפטי-פיפטי – הטלנו מטבע כדי לדעת האם לבוא לנורה או לשבת לקפה ועוגה. בסופו של דבר מצאנו עצמנו בגלריה שאומרים שהיא הוותיקה ביותר בעיר. אהבתי מאוד את ציורי הנשים בפיג'מות ובכותנות של נעמי טנהאוזר. חלקן עם ראש וחלקן רק עם גוף, אף אחת לא מושלמת ("הגוף האנושי צרוב השנים"), אך כולן מושכות תשומת לב בדרכן. ובכלל, זה נושא מעניין – להנציח נשים רגע לפני או רגע אחרי השינה.

 

אמנות בסמטה קטנה, בשכנות טובה בין בית הרב קוק למלון הבוטיק

אמנות בסמטה קטנה, בשכנות טובה בין בית הרב קוק למלון הבוטיק

נקודה חמישית: בית הרב קוק

בסמטה קטנה מוצגות מספר עבודות אמנות שלא ברור מה הקשר ביניהן, אך הן מנסות לנהל יחסים עם הסביבה. לתערוכה קוראים "בשכנות טובה", אולי כי כולם מנסים להסתדר באותה קוביה למרות שזה לא קל – מצד אחד מגדלי ענק ומלון בוטיק לתיירים עם כסף, מצד שני מבנים ישנים מסוף המאה ה-19 ותלמידי ישיבה שיצאו לסמטה והתחילו לדבר שטויות.

 

קופסה שחורה - בכל רחבי העיר, וגם באופן מרוכז בבית הבישוף

קופסה שחורה – בכל רחבי העיר, וגם באופן מרוכז בבית הבישוף

נקודה שישית: בית הבישוף, הנביאים 25

במעבר חד מהסמטה צעדנו בשביל ארוך ומסתורי אפוף תאורה ירוקה, עד שהגענו לבית הבישוף שבו נערכה מסיבת "קופסה שחורה". מדובר בעבודות אמנות ענקיות שמפוזרות על לוחות מודעות ברחבי העיר, וכאן הן קובצו לתוך מבנה אחד והופיעו בגרסה המוקטנת שלהן. עם בירות חינם ומוזיקה טובה זה הרבה יותר שווה מטיול לילי בעקבות העבודות (מה שעשינו בשנה שעברה). רק דבר אחד מעצבן – העבודה שהוצבה ליד המרכז המסחרי שלנו מכוערת ומזעזעת ברמות. אתמול ראיתי שתלשו חצי ממנה, ולא היה בלבי לגנות את הונדליזם.

 

הילה לולו לין "נו שששש מת"

הילה לולו לין "נו שששש מת"

נקודה שביעית: סדנת ההדפס

באחד המבנים היפים ביותר בעיר הוצגו שתי תערוכות – אחת קבוצתית, והשנייה תערוכת יחיד של הילה לולו לין, שנקראת "נו שששש מת". להגיע שנשימתנו נעצרה? לא ממש. אבל בכל זאת היה קסם. וכמובן שכאשר רואים את הסדנאות, שולחנות העבודה, הצבעים, המראות מן החלון – נהיה חשק להצטרף מייד לכל מי שנמצא שם.

 

בבית הספר לצילום מוסררה יש יותר מילים מתמונות

בבית הספר לצילום מוסררה, המילים חזקות יותר מהתמונות

נקודה שמינית: גלריות בית הספר מוסררה

התערוכה "גזר דין גוף" חוקרת את משמעות קווי התחום של הגוף ושל הסובייקט, באמצעות צילומים ושירים. העניין הוא שמדובר בתערוכה קטנה מדי, עד שאתה מתחבר למשהו כבר מנתקים אותך. וחוץ מזה, בתערוכות של מוסררה לפעמים השירה יותר חזקה מהאמנות, וזו בעיה, כי זה הרי לא בית ספר למילים.

 

מי מכיר את האיש שבקיר? ושבחומה?

מי מכיר את האיש שבקיר? ושבחומה?

נקודה תשיעית: פרויקט מוסללה

לא בטוח שהימים הגועשים בעיר הבירה הם זמן מתאים להתרשם מתערוכת הרחוב "ובליבה חומה", אבל הייתי נחושה לראות מה מציגים על חומת האבן המקיפה את מוסררה מצידה המזרחי. לאורך החומה, שמשמשת כמחסום אקוסטי אך גם ובעיקר כגבול הלא רשמי בין מזרח למערב ירושלים, "הודבקו" במלט עבודות אמנות שונות ומשונות.

מתוך חוברת 'מנופים': "התכנון המקורי והאוטופי של אזור קו התפר כלל גשרים, פארק, טיילת וכביש שקוע – אבל נגנז והוחלף בכביש רב-נתיבים שלצידו חומה אטומה, מתוך תפיסת עולם שגדר טובה יוצרת שכנות טובה". אני לא מבינה מי בדיוק היה יכול לחשוב ככה. הייתי אומרת שהיא נבנתה מטעמים ביטחוניים, אבל בדיוק כשעברנו שם טיפס בחור ערבי צעיר מהצד המערבי, התיישב על החומה וקפץ בקלילות לצד המזרחי, כך שביטחון היא לא בדיוק נותנת.

 

יער ירושלים - יעקב ישראל מתעד את המחדל

יער ירושלים – יעקב ישראל מתעד את המחדל

נקודה עשירית: התחנה לחקר ציפורים, ליד הכנסת

תערוכה קטנטנה, אפילו לא 10 צילומים, שמתעדת את יער ירושלים אחרי השלג והשריפות. כידוע היער מורכב בעיקר מעצי אורן שהשורשים שלהם די פקקט והם נשרפים בקלות, כך שמדי שנה עוד חלק של היער הולך קאפוט בזכות איתני הטבע – משהו שהצד החיובי היחיד שלו, אולי, הוא הזדמנות לצילומים מיוחדים.

למעשה גם לנו יש כמה צילומים של היער, לא שונים בהרבה מאלה שהציג בתערוכה הצלם יעקב ישראל, אבל מה שחשוב הוא שהנושא זוכה לתשומת לב. מישהו הביא מנוף, והרים אותו לתודעה.

%d בלוגרים אהבו את זה: