ארכיון תג: בודפשט

מחוץ לארץ, מחוץ למצעד (קינוחים)

 

אחת ההמלצות שחזרו על עצמן הכי הרבה לפני הנסיעה לבודפשט היא לחגוג על הקינוחים. אם יש משהו שאני מאמינה בכל ליבי שאשכנזים מתמחים בו זה קינוחים, ובהיות הבנזוג חובב קינוחים גדול, חשבתי שהוא ישמח מאוד אם בתום כל הליכה רגלית ארוכה נתיישב בבית קפה ונתענג על מתוקים. אפילו אספתי רשימת המלצות על מקומות המתמחים בתחום, משהו שאני בדרך כלל נמנעת ממנו כשזה מגיע לאוכל (כלומר אני בחורה שמתכוננת היטב לכל טיול, קוראת, משקיעה ובודקת פרטים, אבל בכל הקשור למזון מתעלמת בחינניות).

והנה, מתברר שטעיתי בגישה שלי. כדי להסביר עד כמה טעיתי, נתתי לבנזוג לכתוב פוסט אורח. בסיומו, הקינוחים שדגמנו, שמותיהם ומחירם.

***

האמת? לפני שהגעתי לבודפשט לא חשבתי בכלל על עניין הקינוחים. הנחתי שהם יהיו כמו בכל מקום, כלומר שגרתיים. אולי נפגוש באיזשהו קינוח מקורי שיוכל לעניין אותי, אבל אולי לא. רק אחרי שתכננו יחד את הטיול, הבנתי שיש לגלית ציפיות אחרות.

אחרי שכבר הגענו לבודפשט שמעתי ממנה שאנשים מסוימים הגדירו את בודפשט כ"ממלכת הקינוחים". אמנם מאד התלהבתי מבודפשט כעיר, אבל אני לא בעד התלהבות והיסחפות למקומות הלא נכונים. ברור לי שלכל תרבות קולינארית שמכבדת את עצמה יש גם נספח שעניינו מתוקים, ושגם בקולינריה ההונגרית זה כך. אבל כשאני שואל את עצמי האם בודפשט היא ממלכת הקינוחים –התשובה שלילית.

לבודפשט יש את המתוקים שלה, אבל גם לאיטלקים יש קינוחים משלהם (טירמיסו), גם לצרפתים (סופלה, שמבין הקינוחים הבנאליים הוא המועדף עליי), וגם לערבים (כנאפה, בקלווה). זה שגלית לא אוהבת מתוקים ערביים (מזרחיים) עדיין לא אומר שהם לא מתוקים או שהם לא מספיק טובים. זה בסך הכול עניין של טעם.

אני כמובן לא מתיימר לומר שאני מבין דבר וחצי דבר בקולינריה מבחינה רשמית. אבל לפעמים אני מרגיש שההתלהבות הקולינרית של אנשים היא חסרת פרופורציות, והמושג "לעבור את גבול הטעם הטוב" מתאים בדיוק לכאן. מפריע לי שבתרבות הקולינרית הכללית, וגם בתחום הקינוחים, ההתלהבות הסוחפת מאפשרת לאנשים להגיד כל מה שעולה בדעתם בלי ביסוס ממשי. כך נוצר רושם לא נכון שהולך ומשתרש, בלי סיבה מיוחדת.

ויש עוד משהו שמפריע לי, תופעה שעולה במצעדי הקינוחים הרגילים שלנו ובהונגריה בלטה עוד יותר: היום כל עוגה הופכת לקינוח. זה שהלכנו למקומות שמתמחים בעוגות ויש להם מגוון רחב, לא הופך את העוגות לקינוחים. לא רק שלא עשינו את פעולת הקינוח, שבה אוכלים משהו טוב ומזין ואחר כך אוכלים משהו מתוק, אלא שאכלנו עוגות בלי קשר לאיזושהי ארוחה.

קינוח אמור לרענן בסיום הארוחה. אני אוהב קינוחים עם שוקולד, למשל סופלה בתוספת כדור גלידה – כי זה שילוב של חום וקור, וזה מעורר אותך אחרי ארוחה שבה שבעת ואתה מרגיש מלא ורדום. עוגה עם מרקם די כבד – זה לא מרענן. אני מרגיש שרוב העוגות שאכלנו בבודפשט הן עם אלמנטים שחוזרים על עצמם, ובמובן הזה כמה שהיללו אותן – היה בהן משהו בנאלי.

רובן נראו כמו חתיכת משולש מעוגת יומולדת בעלת מרקם ספוגי, והיה בהן מרכיב שחזר על עצמו: ריבה. אני לא אוהב ריבות, וזה כמובן עניין של טעם אישי, אבל יש פה גם משהו עקרוני. אולי אנשים שהמליצו לנו על המקומות הם כאלה שמחפשים את העוגה הבנאלית לצד הקפה היומי שלהם – אבל כמי שמתיימר להכיר דברים חדשים ומקוריים, לא נפלתי. אני גם חושב שלאסטתיקה של המנה יש תרומה מהותית לחוויה שהיא מספקת. במבחן הזה הרבה עוגות נכשלו.

בבודפשט יש כנראה הרבה מסעדות איטלקיות (אולי חל בלבול בשל צבעי הדגלים?), ואנחנו הלכנו במהלך הטיול לשלוש כאלה. באחת מהן החלטנו לא להזמין קינוח כי השירות היה לא מספיק טוב לטעמנו, וגם לא היו דברים יותר מדי מסעירים בתפריט. אבל בשתיים האחרות הזמנו קינוחים שבניגוד לקינוחים הבנאליים יחסית שהזמנו במנוחת הצהריים שלנו בבתי הקפה המסורתיים, היו מסעירים, מתוחכמים ומספקי אתגר לחיך. אז אולי מבחינתי איטליה היא ממלכת הקינוחים?

הנה מה שאכלנו (שם המנה, מחיר, שם המקום. 1 שקל = 50 פורינט):

זאכר טורט – 400 פורינט, Korona Kavehaz

 עוגת Esterhazy עם גרידת תפוז, 500 פורינט, Korona Kavehaz

Dios szelet (walnut slice), 250 ft, Ruzswurm

Szamos likor szelet, 450ft, Ruzswurm

Cantucci biscuits and van santo dessert wine, 1190 ft, Trattoria Toscana

Kremtorta, 590 ft, Winecafe

Mascapone kmen, 990 ft, Cucina

kortes csokis torta, 890ft, Cucina

Eperillia, 950 ft, Gerbeaud בפנים יש גבינה, מוס תותים ומרקחת תותים

Maktorta, 950 ft, Gerbeaud

בודה-בסט – היום החמישי

הפרלמנט ההונגרי עבורנו הוא כמו ארץ ישראל עבור משה: רואים אבל לא נכנסים

היום האחרון בבודפשט היה חם כמו קודמיו, אבל רוב התוכניות שלנו ביום הזה – בניגוד לקודמים – השתבשו. ממש פלא שהוא הסתיים בהרגשה טובה – לפחות עכשיו, כשאנחנו במלון ומחכים להסעה שלנו, שתגיע בעוד שעה בערך.

התחלנו את היום הזה בתכנון פנאן: יקיצה מאוחרת, אריזה, וקניות קטנות בחנויות ליד המלון. שוקולדים וספרים, שילוב מנצח. ב-12:00 בדיוק עשינו את הצ'ק אאוט, ויצאנו לעבר הפרלמנט. החל מאמצע הדרך נחשפנו למבנים יפים חדשים, כך שזה היה נחמד, אולם לצערנו גילינו בסיומה שכל הכרטיסים לסיורים המודרכים היו סולד אאוט. המליצו לנו לבוא מחר בבוקר…

מחר כבר לא נבוא, אבל לפחות יישאר לנו מה לעשות בעיר אם יזדמן לנו להגיע אליה שוב. האמת היא שזה היה די מאכזב, במיוחד עבור הבנזוג, שציפה לראות את הכתר של אישטוון הראשון, מלך הונגריה.

פסל בין הפרלמנט לגשר מרגיט. איך אומר הבנזוג: כל בןאדם שני מקבל פה פסל

גשר מרגיט

החלטנו לעלות על גשר מרגיט, שנמצא בשיפוצים, לעבור לצד השני של הנהר ולבדוק את כנסיית סנטה אנה. לא רחוק מהכנסייה ראינו שלטים המכוונים את הקונים לאיקאה, אבל ויתרנו, והעדפנו להיכנס לסופרמרקט (הראשון שראינו בטיול הזה), להצטייד במים ולקנות עוד קצת שוקולדים וחטיפים שיישארו איתנו לימים הקרובים שבהם נהיה כבר בארץ אבל עדיין נרצה להרגיש חו"ל.

סיינט אנה דרך זכוכית

הדלתות הראשיות של סנטה אנה, היפה מאוד, היו פתוחות – אך דלתות הזכוכית היו סגורות. נאלצנו להשקיף ולצלם דרכן. עוד פספוס.

מכאן המשכנו ברגל בהליכה די ארוכה, כולל חציית גשר השלשלאות בחזרה לפשט, וצעדנו על הטיילת, כולל מתחת לגשר אליזבתה, עד לרציף מס' 10 שממנו יוצא שייט. השייט הזה יותר זול משמעותית מהשייט הקודם שעשינו, אך הוא גם שווה פחות. מילא שלא קיבלנו שתייה כמו בשייט הראשון, אפילו לא למרגיט לא הגענו. מסכנים התיירים שזה השייט היחיד שלהם בבודפשט.

אנחנו עשינו את השייט הזה כי רציתי להרגיש שהיום לא מבוזבז לגמרי, וכי היינו צריכים לתת לרגליים לנוח. השעה שבה הפלגנו אכן עזרה לי במשימה הזו, למרות שזו לא היתה שעה זולה. אחריה חזרנו למלון להפסקת התרעננות, ואז למדרחוב ואצי ולקצת קניות. בסוף המדרחוב נמצא כזכור השוק הגדול, שהוא המקום המשתלם ביותר לקניית מזכרות או עוגיות מקומיות טעימות, ומן הסתם גם מזונות אחרים או תבלינים כמו פפריקה.

השוק הגדול של בודפשט. כמעט דומה לזה של נתניה, אבל יש כמה הבדלים, לא ניכנס אליהם כאן

מעניין שלא אכלנו פה, בבודפשט, בלינצ'ס או גולאש. גם לא שמתי לב לנוכחות של פפריקה באוכל שלנו. אבל בהחלט היו לנו חוויות קולינריות. הדגש מבחינתנו היה על קינוחים, וחשבתי שהבנזוג יהיה מבסוט מכל ההמלצות שאספתי לו, אבל מתברר שיש לו תיאוריות מגובשות על תפקידים של קינוחים ורוב הבחירות שלי לא תאמו את הבחירות הללו. סיכמנו לפרסם מצעד שבו נציג את כל הקינוחים, שמותיהם ומחירם, ועוד הסברים (זה יקרה בפוסט של מחר).

התוספת האחרונה למצעד הזה היתה אחרי השוק – חזרנו את כל הדרך בואצי אוצה עד לכיכר גדולה, ושם התיישבנו בגרברד, בית קפה-מסעדה שקיים מאז 1858 והפך למוסד ידוע בעיר. ממליצים עליו בכל מקום, וגם אומרים שקצת יקר אבל לא נורא כי זה שווה. ובכן: מאוד יקר! גם הקפה וגם העוגה עולים פי שניים יותר מרוב המקומות, וגם לוקחים 15% טיפ (סכום שנכנס אוטומטית לחשבון), ועושים פרצוף אם חסר אפילו פורינט אחד (פורינט שווה בימינו 2 אגורות).

נכון, המקום מעוצב מדהים, בקלות אפשר לשקוע בדמיונות ולחשוב שאנחנו במאה ה-19, וגם הקינוח דובדבנים וגבינה שלי היה טעים. וכן, היה נחמד מאוד לסיים ככה את החוויה הבודפשטית. אבל – אם שואלים אותי, אפשר בהחלט לוותר.

בניין מאוד יפה ומרשים בבודה

בדרך למלון נכנסנו לעוד כמה חנויות וראינו עוד כמה ישראלים. בסך הכל צילמתי מעט יחסית לבנזוג – הוא מצלם ביום מה שאני מצלמת בטיול שלם – אבל אין ספק שבודפשט מרהיבה הרבה יותר מערים אירופיות אחרות בעושר האדריכלי שלה. בהרבה בניינים יש פיתוחים, פסלים, איקונות וכן הלאה. מי אחראי להשקעה? ומי אחראי לשיפוץ? האם המבנים הבודדים שלא נצבעו ושופצו, ישנו את פניהם בקרוב?

מעניין לחקור את התהליך שעבר על בודפשט מאז נפילת מסך הברזל. ולחקור גם למה מוכרים פה מסכות אב"כ בתור מזכרות, ומי לעזאזל קונה את זה. אין ספק, בודפשט מעוררת שאלות. אולי יום אחד אמצא להן את התשובה.

עוד שאלה: כשהגענו לכאן השער היה 1 יורו שווה 250 פורינט. היום 1 יורו שווה 267 פורינט. משהו קרה ליורו בארבעה ימים? אגב, בחלק מהמקומות מקבלים יורו, במקומות אחרים רק מציינים מחירים ביורו, כדי לתת לאנשים מושג כמה הם משלמים. בחלק מקבלים רק פורינט ומתעלמים מהרצון ההונגרי הקולקטיבי להיכנס לאיחוד האירופי ולהיות חלק מהבנק האירופי המרכזי. אנחנו בעד ההצטרפות הזו.

בהצלחה הונגריה, להתראות בודפשט.

***

הנהג שלנו הגיע ב-20:50, לשדה התעופה הגענו ב-21:25, עוד לפני שהדלפקים נפתחו בכלל. הכל הלך כמתוכנן, וב-00:40 המראנו לישראל. נחיתה: 4:20 לפנות בוקר. עם מוניות נשר עד הבית, כולל הבתים של אחרים: 6:20 סובבנו את המפתח בדלת.

עוד תמונות:

פסל בואצי אוצה, ומאחוריו תיבת דואר עירונית

עדיין בואצי אוצה. מישהו יודע מה השלט הזה אמור להביע?

אני אוהבת רמזורים מיוחדים… ומבסוטה שמתייחסים כל כך יפה לרוכבי אופניים

אז מה הכיוון שלכם?

בודה-בסט – היום הרביעי

בית הכנסת הגדול של בודפשט, ומאחוריו מבנה קלאסי אופייני לעיר

גוטן מורגן בודפשט!

או שאולי צריך להגיד: יור רגלט קיבאנוק  :)העניין הוא שכל בוקר (וגם לילה) אנחנו מאזינים לתחנת רדיו גרמנית, כך שהמילים גוטן מורגן חוזרות על עצמן יותר מפעם ופעמיים. חוץ מזה השירים מעולים, אז מסתדרים עם השפה שאני לא כל כך אוהבת. עכשיו למשל יש שיר של סטינג. הייתי קוראת לזה גלגלצ של הגרמנים אבל אני לא רוצה להעליב אף צד. בואו נאמר שמשמיעים פה רק להיטים.

את הבוקר הזה התחלנו בצעידה קצרה אך מרובת צילומים של הבנזוג, לעבר בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני. המבנה המרשים מאוד הזה נבנה בשנים 1854-1859 והוא בית הכנסת השני בגודלו בעולם. יש בו אלמנטים גותיים, מוריים וביזנטיים, אבל גם, לא נעים לומר – נוצריים. זו הסיבה שיהודים אורתודוקסים לא מתפללים כאן. הנה דוגמאות מצולמות:

עמדת דרשה כמו למטיף נוצרי. יש שתי עמדות, והן היו פעילות במאה ה-19 אך לא בימינו

השם יהוה כתוב בתוך שמש מוזהבת כנהוג עם שמו של ישו; יש עוגב, כלי נגינה כנסייתי קלאסי

חוץ מזה, יש סימנים שמזכירים צלבים, והבנזוג אומר שבדרך כלל בתי כנסת לא מעוטרים כל כך כמו המבנה הזה (במובן שזה מאתגר את הקריאה לצניעות בבתי כנסת).
אחד הדברים המעניינים שכולם אוהבים להזכיר הוא שבנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, חגג כאן את בר המצווה שלו, ונולד בבית הסמוך (היום משמש כמוזיאון היהודי). פחות מזכירים את ראול ולנברג, למרות שהוא זוכה כאן להנצחה מרשימה, ובצדק.

במקום נערכות הדרכות גם בעברית. הסתפחתי לאחת כזו לזמן מוגבל, ולמדתי קצת דברים חדשים. למשל: לפני מלחמת העולם השנייה היו בבודפשט (או הונגריה כולה?) כ-840 אלף יהודים. במהלכה נטבחו 600 אלף. בית הכנסת היה בקצה מתחם הגטו. אדולף אייכמן מיקם את המשרד שלו בקומה הראשונה.

לאחר שהכיבוש הנאצי הסתיים באו לכאן הקומוניסטים. גם בתקופה הרוסים לא היה קל, כי הם היו אתאיסטים פעילים, כלומר ממש דיכאו את הנושא הדתי. אחרי נפילת מסך הברזל, בתחילת שנות ה-90 החל שיפוץ מאסיבי בבית הכנסת – שחזור מדויק של מה שהיה כאן במאה ה-19. זאת בעזרתם האדיבה של תורמים כמו טוני קרטיס ואסתי לאודר (אומרים שתרמה 5 מיליון דולר, ושבנה רונלד תרם עוד). בארון הקודש יש 25 ספרים.

בית הכנסת העצום יכול להכיל כ-3,000 מתפללים. בשישבת נשים וגברים יושבים למטה – הגברים בשני הטורים באמצע, והנשים בטורים מימין ומשמאל. התפילות הן בעברית אבל הקהל לא מבין את השפה אז הרב מדבר בהונגרית. רק בחגים יש הפרדה בין נשים לגברים, למטה ולמעלה. אז גם מגיעים לכאן מתפללים מכל העולם, נדחקים פה עד 5,000 איש. אני מודה שהייתי שמח להיות ביניהם לחג אחד.

מלבד בית הכנסת מומלץ לבקר בחצר, שבה קבר אחים ליהודים שניספו בשואה, ואנדרטת עץ החיים – על ה"עלים" של העץ רשומים שמות של 400 אלף יהודים.

לסיכום ביקרנו במוזיאון היהודי, שכולל הרבה חפצי קודש וחפצי דת המסודרים לפי חגים ולפי שימושים, רובם מהמאות ה-18 וה-19, וחלקם לא מתוארכים. בסיום התצוגה הזו יש חלל שלישי המנציח את סבלם של יהודי בודפשט בשואה. יש בו חליפות שיהודים הוכרחו ללבוש, טלאים צהובים, ודברים שאנשים הכינו בגטו כמו חנוכייה מאולתרת או מקלות עץ מגולפים. מאוד עצוב ומרגש.

בקומה העליונה של המוזיאון יש תערוכה בשם Let us add this bit של האמן Peter Lajtai, יליד 1949. יש בה כמה עבודות מעניינות, אחת כוללת הרבה צילומים של מצות (זו שמונצחת כאן). לאל כל אחד מתחבר לתערוכה המוזרה הזו, שכוללות עשרות צילומים מחוברים זה לזה כמיקשה אחת.  בעיניי, התוצאה מהממת, בכל משמעויות המילה.
מכאן צעדנו לעבר האופרה, אך נעצרנו בחנות המגניבה Printa, שנמצאת ממש מול בית כנסת רמב"ח. בעצם מדובר בחנות-גלריה-בית קפה, באווירה מגניבה עם חבר'ה צעירים הונגרים ותיירים. בחורה נחמדה עזרה לי לבחור שם חולצות ייחודיות לאחים שלי.

התקרה הגבוהה מציצה מתוך התקרה הנמוכה שחסרים בה אריחים (התקרה הנמוכה היא רק בכניסה לבית הכנסת)

עוד קטע גבוה שרואים דרך החור בתקרה הנמוכה

ממול, כאמור, נמצא בית הכנסת שתוכנן על ידי אוטו וגנר, ונבנה ב-1872 עבור יהודים שלא התחברו לעיצוב הלא מסורתי, בלשון המעטה, של בית הכנסת המרכזי. החזית מהממת, והתקרה גם כן, אבל הפנים זקוק למסע יח"צ דחוף, כי ממש עצוב איך שהמקום נראה – ריק לגמרי. ובאמת בית הכנסת הזה אינו פעיל כיום. 500 פורינט שמשלם כל מבקר בכניסה (10 שקלים) לא ממש עוזרים. צריך תרומות ודחוף.

אחרי הביקור הלא מתוכנן הזה הגענו לבית האופרה שבשדרות אנדראשי המפורסמות. קנינו כרטיסים לסיור המודרך באנגלית שנקבע ל-15:00, והלכנו לשבת בבית קפה שמצטיין במשקאות שלו והרבה פחות מזה בעוגות שלו.

האופרה נבנתה בימי הקיסר פרנץ יוזף, בשנת 1884. בעיצוב הפנים נעשה שימוש ב-7 ק"ג זהב ובנברשת של 260 נורות חשמל (בתמונה). מידע שלא ברור למה נחשפנו אליו: את המנורה הענקית מנקים פעמיים בשנה, בספטמבר ובינואר. בכל אופן, מדובר במקום מפואר ברמות שקשה לתאר. המדינה עוזרת לסבסד אותו, כך שכרטיס להופעה עולה בין 25 ל-60 יורו, תלוי במיקום. כמובן שתאים טובים במיוחד עולים יותר.

לתא המלכותי, שיש לו גרם מדרגות נפרד משל יתר הקהל, לא מוכרים כרטיסים. כיום יכולים לשבת כאן רק הנשיא, ראש הממשלה, יו"ר הפרלמנט ואורחיהם. למשל, לפני שנתיים היתה פה המלכה אליזבת השנייה מבריטניה. גם משפחת המלוכה הספרדית באה ליהנות מהחוויה התרבותית, כמו גם הנסיכה דיאנה מנוחה עדן וביל קלינטון יבדל"א.

בסך הכל יש בבית האופרה כ-1,100 מקומות. הבמה יותר גדולה מאזור האורקסטרה (!). בדרך כלל מועלות עשר הפקות חדשות בשנה, אבל כיוון שיש כאן הופכות אורח והופעות בלט וכו', יש לפחות 50 הופעות בחודש. ביקרנו בשני תארים ובכמה אולמות. אם זה היה נמשך יותר מ-45 דקות היינו מרגישים שמורחים אותנו, אבל ככה זה היה די נחמד. באופן אידיוטי גבו מאיתנו 500 פורינט על האופציה לצלם עם פלאש. רוב האנשים לא שילמו ולא צילמו.

בסיום הסיור קנינו לנו כוסות אספרסו למזכרת. למה דווקא כאן? כי כאן מוכרים במחיר סביר. הגיעה השעה לחזור למלון, אבל באמצע הדרך שינינו את דעתנו וחתכנו לבזיליקת אישטוון הקדוש, מה שהפך את היום הזה סופית לגדוש ביותר בכל הטיול.

תכנונה של הבזיליקה הענקית והמרשימה החל ב-1845, אך הבנייה סבלה מעיכובים רבים – הארכיטקט מת ב-1867, הכיפה התמוטטה בעקבות סערה ועוד כהנה וכהנה צרות עד 1905, אז הושלמה הבנייה אך לא תמו הצרות. במלחה"ע השנייה הבזיליקה הופצצה ונהרסה, ורק ב-1980 התחילו לשחזר אותה. הרוסים, כזכור, לא השתגעו על ענייני דת.

באולם צדדי של הבזיליקה מוחזק פריט הזוי:כף ידו הימנית החנוטה של המלך אישטוון הראשון (975-1038), שקירב את עמו לנצרות. כף היד נמצאת בתוך בית הזכוכית והזהב שבתמונה. רק פעם בשנה, ב-20 באוגוסט, מוציאים את בית הזכוכית לתהלוכה שמרגשת את ההונגרים עד קצות אצבעות כף יד ימין שלהם. בחלל שבו מוצגת התיבה יש סטנד עם תמונות של היד, כולל קלוז אפ על הציפורניים, כולל צילום רנטגן. ה-ז-ו-י.

בכנסייה יש הרבה פרסקאות שמתארות את חייו של אישטוון (הקדוש), עושר ופאר. בחוץ שני מגדלים, אבל הכיפה גבוהה לא פחות – 96 מטר! טיפסנו למעלה, והשקפנו על העיר. אם בכניסה לכנסייה צריך "לתרום" 200 פורינט (יש פקח תרומות), הרי שלטפס 300 מדרגות עולה 500 פורינט. ובסוף כיבו לנו את האור.

הכוונה המקורית היתה להמשיך למלון מריוט הידוע בבופה הקינוחים שלו, ולבלות שם שעה בנעימים. אבל כשהגענו, הקינוחים לא נראו לנו. גם הייתה אווירה לא נעימה כי היו המון שוטרים ואנשי ביטחון על אזרחי (כמו היחידה לאבטחת אישים). הבנזוג אמר שהוא ראה/שמע שזה בגלל ביקור של מישהו חשוב, אבל אין לנו מושג מיהו. ויתרנו והלכנו למלון.

בערב יצאנו למסעדה שנמצאת במדרחוב, ממש מתחת למלון – Cucina. האוכל טוב, אבל השירות איטי להחריד. ויתרנו על הקפוצ'ינו מרוב איטיות, והסתפקנו בקינוחים. יו אשטט קיבאנוק!

עוד תמונות:

אנדרטה במתחם בית הכנסת היהודי

מסדרון חיצוני לבית הכנסת

מתוך התצוגה במוזיאון היהודי

חנוכיה במוזיאון היהודי

חזית בית הכנסת הרמב"ח

בתוך בית כנסת הרמב"ח. פעם הפריטים האלו פיארו אותו מבפנים, היום סתם מונחים, מחכים למשיח

פסל מצרי בכניסה לאופרה ההונגרית. מה הקשר? בירה נשר

התקרה בכניסה לאופרה

אותה תקרה מקרוב

בחדר המנוחה של תא המלך

דלת ברזל בצד הכניסה לכנסיית אישטוון הקדוש

מתצפתים מראש הכנסייה

<<<< היום השלישי

%d בלוגרים אהבו את זה: