ארכיון תג: אסף גרניט

לילה מכושף: פסטיבל מקודשת בירושלים

משאירים את הציניות בחוץ. חברי מקהלת גיא בן הינום, שמעלים את "עצום" / צילום: חן וגשל

בשלב מסוים בערב, שהפך ללילה, הגענו לוואדי עין כרם. חושך, שקט מסביב, ניתוק מוחלט מהציוויליזציה למרות שאנחנו ממש קרובים לעיר. משהו עומד להתחיל, ואין לנו מושג מה. מושיבים אותנו על כיסאות ללא משענת, ומבקשים שנכסה את העיניים בסרט שחור. ואז זה מתחיל: שירת א-קפלה, שלאט לאט מלווה גם בפעמונים, נקישות אבנים וספק תופים-ספק כבר צללתי עמוק לתוך החוויה הרוחנית.

תוך דקות ספורות שנדמו לי כמו נצח – אי הוודאות אינה מצב שאני מורגלת בשהייה בו – מקימים אותנו אחד אחד, במקביל. בחורה אוחזת בי, מכוונת אותי קדימה, ועצם זה שאני מסכימה אומר שאני סומכת עליה. לא קל למי שחייב את תחושת השליטה כמעט בכל מצב, כמוני.

ואז היא משכיבה אותי על מחצלת, מניחה כרית תחת ראשי ומכסה אותי בשמיכה. כל הפעולות האלה קורות לאט, בעדינות ותוך כדי ששירת המנטרות נמשכת. מה שהתחיל עם 'עורי נא נמרה נמה' הפך ל'הלאה תקלה, בולקה ומבולקה' והמשיך ל'עץ שורף, ושרף נוטף'. בגלל האקוסטיקה המדהימה של המקום, לרגעים הרגשתי ששרים רק בשבילי.

זה לא זמן לציניות. קודם כל אתה חייב שתהיה לך נכונות להתמסר, ואחר כך טונות של סבלנות. שעה וחצי זה המון זמן, ואנחנו עברנו את החוויה רק עשרים דקות (או כך לפחות אמרנו לנו, אין דרך לדעת באמת, אתה ממש מאבד תחושת זמן ומקום בתוך הדבר הזה, גם אחרי שאתה מרים קצת את כיסוי העיניים ומציץ ימינה ושמאלה, בודק שגם יתר  האנשים סביבך משתפים פעולה).

החוויה יוצאת הדופן הזו, שנקראת "עצום", היא חלק מפסטיבל מקודשת. הפסטיבל  נפתח ממש היום (8.8.18) בירושלים, יימשך עד ה-28.8 וכולל עשרות מופעים ואירועים, בחינם ובתשלום. היוצרים של "עצום", נועם ענבר והכותב יונתן לוי, מגדירים את זה "טקס נותן כוח בעיניים עצומות ובאוזניים פקוחות" (21-23 באוגוסט, 19:00 ו-22:30, 90 שקל). המבצעים הם חברי מקהלת גיא בן הינום, למעלה מעשרים איש. המקהלה בירושלים לפני כשלוש שנים, כאלטרנטיבה לרעיון השגור של 'מקהלה', והאירועים שלה בנויים כטקסים טרנספורמטיביים עכשוויים. לא משהו שאנחנו (אני) עוברים ביומיום.

***

"אין לנו את הפריבילגיה להתייאש". המפגש עם מחמוד אל רפאי, בחצר ביתו בבית חנינא / צילום: גלית חתן

'פסטיבל מקודשת' הוא City Specific, כלומר מכוון למקום מסוים – ירושלים – ולא יכול לקרות בשום מקום אחר בעולם. כל מה שקורה בו, נוגע לעיר עצמה. למשל, סיורי 'המסת גבולות – התופעות, האנשים והמקומות שהופכים את ירושלים למעבדת שינוי חברתי'. הקהל מוזמן לצעוד ברגל, לנסוע במיניבוס ולעלות על הרכבת הקלה (הכול באותו מסע), ולהיטמע לכמה שעות (חמש או שבע לבחירתכם) בתוך המציאות הירושלמית המסובכת.

במסגרת אחד המסעות אפשר לפגוש את מחמוד אל רפאי, בחצר ביתו בבית חנינא (ה'רחביה' של ערביי ירושלים). "אני גדלתי בהר הזיתים, ישו ואני היינו שכנים", סיפר לנו כשפגשנו אותו. הוא למד פילוסופיה של הדתות באוניברסיטת אל קודס, באינתיפאדה הראשונה עבר לארה"ב, ושם למד ניהול עסקים ומחשבים. אביו היה מנהיג סופי ושופט שרעי – וזה בעצם החלק המעניין של המפגש, משום שהוא מגיע מהבסיס הסופי והוא רוצה לקדם את התפיסה של 'לקבל את כולם'. "זו הפילוסופיה של הדת", הסביר, "מאיפה באנו ולאן נגיע. כדי להכיר את האחרים, עליך להכיר את עצמך, ואז אתה מבין שכולם שווים.

"אני רוצה לשווק אהבה, ולעזור לאנשים לחיות בשלום בירושלים. האהבה של שלוש הדתות לירושלים הייתה צריכה לאחד איתנו, אנחנו צריכים להיות דוגמה לאהבה".

אל רפאי הקים מכללה לפילוסופיה הסופית, על בסיס תורתו של הפילוסוף ג'לאל א-דין רומי. בין היתר הוא מוביל קיום טקסים בדיוואן סופי, כדי לחבר בין אנשים, מוביל פרויקטים שבהם מלמדים תלמידות שהיו "במצב בעייתי" עיצוב תכשיטים, וקיים גם טורניר ששבש בבית חנינא, שהשתתפו בו ערבים ויהודים, כולל חובשי כיפות. "זה בסיס רוחני לכולם, וזה עוזר לשליטה עצמית, ולחוסר זלזול עצמי. אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. חייבים תקווה", סיכם את המפגש, על כוס תה ודברי מתיקה.

***

להיכנס לתוך המכולה ולאכול ארוחת ערב וירטואלית עם חבר'ה מירדן. פרויקט PORT-JLM / צילום: shared_studios

אחד המקומות ששמחתי לגלות במסגרת הסיור המקדים של הפסטיבל היה "המפעל", ברחוב המערבים 3. זהו מבנה שנבנה בשלהי המאה ה-19, תקופת היציאה מהחומות, אלא שלא ברור מי בנה אותו ולמה הוא שימש: בניין 'חסר היסטוריה', טוענים אלו שמפעילים אותו כעת – אחרי שבעשור האחרון עמד נטוש ומוזנח. בסוף 2015 הוחלט להפוך אותו למרכז תרבות, ועם השמועה על התעוררותו לחיים הגיעה אליו לביקור  קלייר לורנצו בת ה-96, שגרה במבנה עם משפחתה הערבית-נוצרית עד 1948, אז נמלטו ללבנון.

כיום פועלים ב'מפעל'  מעל מאה אמנים ויוצרים, לא רק מירושלים. בחצר שלו הוצב פרויקט PORT-JLM מכולת זהב עם טכנולוגיה שחוצה וממיסת גבולות. יש 30 מכולות כאלה ברחבי העולם, ובמהלך הפסטיבל תיפתח המכולה, ואנשים יוכלו לשבת בה ו"לאכול ארוחת ערב" עם חבורה מירדן שיושבת במכולה מוזהבת אף היא, או לשמוע קונצרט שמנוגן באותה עת באפגניסטן.

מה דעתכם על שיחה עם שפיק חאדר, מתרגם כורדי שתרגם את הביוגרפיה של גולדה מאיר ומנחם בגין? קיר ב"מפעל" שברחוב המערבים 3 / צילום: גלית חתן

במבנה של 'המפעל' עצמו יתקיים פרויקט תקשורת – סדרה של ראיונות ומפגשים עם אנשים בעולם דרך סקייפ. למשל, שיחה עם שפיק חאדר, מתרגם כורדי שתרגם את הביוגרפיה של גולדה מאיר ומנחם בגין, וברח מכורדיסטן להולנד, כי במקום מושבו לא אהבו (בלשון המעטה) את העבודה העיתונאית שלו. תהיה גם שיחה עם עמוס סילבר, מייסד זירת המכירות המקוונות טלגראס, שעל פי ההערכות יש לה 100 אלף איש משתמשים.

***

ולסיכום, הפרויקט "מעל ומעבר", שמאפשר לאנשים לבקר על גגות ירושלמיים שבדרך כלל סגורים לקהל הרחב, שלא לומר עומדים שוממים ומוזנחים ולא קורה בהם כלום.

אנחנו טיפסנו הפעם לגג בניין ההסתדרות ברחוב שטראוס, מבנה שבשנת 67' שימש כמוצב צבאי. מול עינינו עמדו חמישה פסנתרים שניגנו את עצמם, אבל אנחנו לא עמדנו מנגד: הצופה הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה, מותר לגעת, מותר להתיישב ולהישען ולחוש את כל הוויברציות האלה בגב. בכל אופן, לעבודה הזו קוראים 'שורש 2', יצרה אותה מאיה דוניץ, שורש, והיא פועלת על תדר שהפסנתרים מקבלים ממחשב בשילוב עם מה שיוצא מתיבת התהודה שלהם. רעיון מעניין, רק מה – קצת חור בראש (מוזמנים לצפות בסרטון המצורף כדי להתרשם).

***

בלי משהו לאכול אי אפשר, אז יש גם את "מינוס 02", גלידת פופ-אפ שיצר השף אסף גרניט בטעמים ייחודיים. שומשום קלוי וקרם זהב טהור מרכיבים את הטעם מכונה 'ירושלים של זהב', ועד שימציאו את 'ירושלים של פלטיניום', זו אופציה לא רעה בכלל.

סימנים מפחידים בירושלים

קלאב סנדוויץ' במקום ללא שם, במרכז ירושלים. השם של אסף גרניט אמור להספיק?

קלאב סנדוויץ' במקום ללא שם, במרכז ירושלים. השם של אסף גרניט אמור להספיק?

למקום החדש של קבוצת מחניודה אין שם, וזה לא נורא בכלל. גם ככה אין שום סיבה להגיע אליו במיוחד. הקבוצה שבנתה לעצמה שם כבשורת הקולינריה הירושלמית מצליחה להרוס אותו במו ידיה. היש נורא בענף הזה מהרס עצמי?

בואו נחדד: כשאתה מגיע למקום של קבוצת מחניודה יש לך ציפיות מאוד ברורות. זו בארסה של המסעדנות הירולשמית, השף אסף גרניט הוא המסי שלהם, ואם הם לא מבקיעים גולים כנראה שאתה צופה בקבוצת כדורגל אחרת. אבל בבר היין חסר השם עם הלוגו של חולץ פקקי שעם, שפועל כחודשיים, לא רק שהציפיות האלה לא מתממשות, אתה גם נוחל אכזבה של ממש.

הגענו בערב באמצע השבוע בלי להזמין מראש, אבל גם כך היו לא מעט שולחנות פנויים. לא עברה חצי שעה, והם התמלאו כולם. זה הוביל לקושי לקבל יחס מהמלצרים, ולהרבה דקות התבוננות בהתנהלות שלהם תוך שיחה ערה על הנשים המשפיעות בישראל.

צלחת הנקניקים. לפחות היא הייתה מוצלחת (צילום: הבנזוג)

צלחת הנקניקים. לפחות היא הייתה מוצלחת (צילום: הבנזוג)

נעזוב לרגע את השירות המרושל והלא מיומן, ונתרכז באוכל. הקלאב סנדוויץ' המועתק ולא בהצלחה מהשכנים ב"קפה יהושע" היה עשוי מטוסט חצי מוכן שהופק מלחם די יבש, כלומר לא מוצלח בכלל. בצלוחית הזיתים היה זית חצי אכול. צלחת הנקניקים התקבלה בברכה, וכך גם הפוקצ'ה.

האמריקנו שהגיע בסוף הערב היה דלוח ממש, וגם ניסיון להציל אותו עם חלב לא צלח. קודם כל, כי עבר המון זמן מהרגע שביקשנו חלב ועד שהוא הגיע (לא היה במקום, אז נאלצו ללכת להביא מהמחסן). ושנית, כשאמריקנו גרוע באמת, שום חלב לא יעביר אותו לשדות האיכות.

אם נשתדל בכל זאת למצוא נקודות לזכות המקום – מה הקטע לא להחליט על שם? מה אתם, פרינס בימיו המשוגעים? – אז: התמחור הוגן ביותר, תפריט היין מגוון כמתחייב, ואין ספק שצעירים אוהבים את זה. לדעתי לא היה שם מישהו מעל 35, ואני עוד נדיבה פה.

אולי לסטנדרטים של צעירים זה מתאים, ואולי עדיף שגרניט יעשה פחות פרסומות ויסתובב יותר בבתי האוכל שלו בירושלים. כי במאמר מוסגר אפשר לומר שגם מסעדת טלביה, שאותה חיבבנו עד היום, הייתה נפילה בפעם האחרונה שביקרנו בה. אולי קבוצת מחניודה פשוט איבדה את זה כי כל הכוחות מושקעים בלונדון. ואולי עוד יש תקווה שאלה רק בעיות של הרצה. בכל זאת, בירושלים חייבים להיות אופטימיים. אחרת, אי אפשר לשרוד פה.

תנו לי סימן שיש לזה סיכוי. הסמל של המקום החדש של קבוצת מחניודה

תנו לי סימן שיש לזה סיכוי. הסמל של המקום החדש של קבוצת מחניודה

מה מתבשל כאן

לראות איך המכונה עובדת. אסף גרניט ב"מהפכה במטבח", צילום מסך מתוך אתר רשת

לראות איך המכונה עובדת. אסף גרניט ב"מהפכה במטבח", צילום מסך מתוך אתר רשת

בקושי הספקתי להתחבר ל'מהפכה במטבח' של אסף גרניט, וכבר זה נגמר. חוסר צדק טלוויזיוני, שמבוסס על כך שזכייניות ערוץ 2 לא ממש ששות להשקיע את כספן בתוכניות לטווח ארוך – תרתי משמע. בשבילן, לצלם 15 פרקים לפני שעולים לשידור שווה ערך להימור אגרסיבי מדי. זה חייב להיות ההסבר, כי הרי לא חסרות בישראל מסעדות במצב גרוע, שרק משוועות לגלגל הצלה. בכיף אפשר היה לצלם שתי עונות ברצף. אבל בפועל, בזמן שחיכיתי לפרק הבא, פתאום קלטתי שאין אחד כזה. חמישה, חמסה, וגמרנו.

ולמרות המהירות שבה עברה על המסך שלנו, 'מהפכה במטבח' הצליחה ללכת איתי כמה ימים, ולהציף את הראש במחשבות על עולם המסעדנות הישראלי. אולי זה בגלל שמדי פעם אני משתעשעת ברעיון לפתוח בית קפה, ואולי זה בגלל שמה שמתרחש מאחורי הקלעים תמיד נראה לי מעניין לא פחות מהבמה עצמה. אני רוצה לדעת איך המכונה הזו עובדת, אני רוצה להתפעל ממנה.

בזה, אגב, הבנזוג ואני חלוקים בדעותינו: הוא לא מבין למה אנחנו צריכים להתעניין בניהול האופרציה המסעדנית, וסבור שמה שחשוב זו החוויה שקיבלנו, חברתית, תרבותית וקולינרית. ואילו אני תמיד סקרנית לדעת מה החוקים, על איזה כלל אצבע אסור למסעדן לעבור, איך יודעים לנהל את הזמנות המזון למסעדה (מכשלת חומרי הגלם הטריים), מתי מחליטים לפנק סועדים ועוד כהנה וכהנה סוגיות בוערות על הפלנצ'ה.

זו גם הסיבה שאהבתי לצפות בתוכנית המייק אובר שעשו למסעדות בקנדה, אשר שודרה בערוץ החיים הטובים לפני כמה שנים. שם דאגו לשנות למסעדות כושלות גם את התפריט וגם את העיצוב, ולמרות שלוח הזמנים המהיר לא היה כל כך אמין, הקשיים נראו אמינים לגמרי. לתוכנית ההיא היו 5 עונות, ומישהו טרח לבדוק כמה מסעדות שגשגו אחרי השדרוג שעשו להן. בכל עונה היו כ-20 מסעדות, בעונות מסוימות, יותר מ-50% לא שרדו.

הפחד משחק תפקיד יותר מאהבה. אסף גרניט בפוסטר של "מהפכה במטבח"

הפחד משחק תפקיד יותר מאהבה. אסף גרניט בפוסטר של "מהפכה במטבח"

התוכנית של אסף גרניט מבוססת על פורמט דומה, שפיתח השף הבריטי גורדון רמזי, ונקרא בארץ "בעזרת השף". אם לנסות למצוא נקודות דמיון בין שני השפים, אז קודם כל, לשניהם יש מסעדות בלונדון – מרשים יותר וטריוויאלי פחות במקרה של גרניט – ואין מסעדות בתל אביב.

שנית, שניהם קשוחים מאוד עם עצמם ועם העובדים שלהם. גרניט העיד על עצמו בעבר שבאופן כללי קשה לו עם אנשים, שאין לו יותר משני חברים ושהוא מצליח להיפתח בפני שלומי שבן. גם לגורדון רמזי קשה עם אנשים, הוא נכנס חזק בג'יימי אוליבר, ולחבר הטוב שלו קוראים דיוויד בקהאם.

אם ננסה למקם את גרניט, רמזי והעובדים שלהם על סרגל היחסים שנע בין פחד לאהבה, הפחד בהחלט ישחק תפקיד משמעותי. אבל היי, זה לא ככה בכל המקומות המצליחים באמת? אפשר להצליח בלי תובענות?

זו סוגיה שאני מתלבטת בה לא מעט: מהו הניהול הנכון למסעדה. וזה מה שלקחתי מ"מהפכה במטבח" – כי למרות שאפילו גרניט מודה שאי אפשר לעשות מהפכה בשבוע, היה שם ניסיון לברר את העניין ולשים את האצבע על נקודות חשובות.

נקודה נוספת שעלתה אצלי במהלך הצפייה, והמשיכה בכל פעם שנכנסתי לבית קפה או מסעדה – עד כמה מקום שמשדר לייף סטייל, ונותן לך להרגיש שאתה חווה את החוויה האולטימטיבית, מצליח לתת את זה גם לעובדים שלו. האם בשביל שאתה כלקוח תקבל את החוויה הטובה ביותר, גם העובד צריך לקבל את החוויה הטובה ביותר, או שאין שום קשר בין הדברים: הלקוח לא צריך לדעת כמה סבלת בדרך לאושר שלו, או כמה שעות טחנת.

והנה זה זורק אותי למשפט שגרניט אומר באחד הפרקים, למישהי שאומרת לו שהיא לא יכולה לצעוק על עובד שהיה 14 שעות במטבח. הוא עונה לה, בעצבים, 'אצלי טבח שעובד 14 שעות זה סימן שעשו לו הנחה, ריחמו עליו ולא השאירו אותו לסגירה'. זה לא נשמע לכם כמו עבדות, 14 שעות? ואנחנו באמת תומכים בזה בכספנו, כלומר בעצם זה שאנחנו ממשיכים לבוא למסעדות?

מנה במסעדה טלביה של אסף גרניט. צלמתי בביקור שלי החודש

מנה במסעדה טלביה של אסף גרניט. צלמתי בביקור שלי החודש

התשובה, אם ארצה או לא ארצה, היא כן: אכלתי בכל המסעדות של אסף גרניט בישראל, כלומר בירושלים, ויותר מפעם אחת. רק בתקופת שידור התוכנית ביקרנו שוב ב"טלביה", מתחת לתיאטרון ירושלים (בעמדת כרטיסי הביקור מצאנו כרטיס למסעדה שאני לא מכירה. התפלאתי. בסוף התברר שזו המסעדה שבלונדון).

טלביה הוא מקום קצת חשוך אבל עם וייב טוב, אוכל טעים – שזה לא הכי חשוב, באופן מפתיע – וגם פינוקים בין המנות. אין ספק, במקומות של גרניט יודעים לתת לך חוויה. אבל שוב אני חוזרת לאותה נקודה: האופן שבו דברים מתרחשים, הוא מוסרי?

זה לא שאני חושבת שלגרניט אין צד רגיש. כשהוא מספר על הניסיונות שלו לעזור למסעדות אומללות ברחבי הארץ, ואומר "זה נכנס לך חזק בבטן, במעיים, וזה נותן לך את הדרייב לנסות לעזור להם", אני מאמינה לו. מן הסתם זה גם גרם לו לחשוב על המסעדות שלו, אבל לשנות את דרכיו – זה לא בטוח. אחרי הכל, הוא מצליח, ועם הצלחה לא מתווכחים.

בכתבת סיכום עונה שעשה שי גולדן עם גרניט, הוא שאל אותו מה החלום שלו, איפה הוא היה רוצה להיות בעוד עשור. התשובה: עוד חמש-שש מסעדות במטרופולינים הגדולים, ואולי שניים-שלושה מלונות קטנים. בקיצור להשתלט על העולם, והבשורה תצא – שוב, כבכל דור ודור – מירושלים. לדעתי, הוא קצת נסחף. יש גבול כמה שאפשר למתוח את הפולנטה. ומצד שני, אין גבול כמה אפשר לרגש עם אוכל. ובזה, גרניט הוא ברזל.

%d בלוגרים אהבו את זה: