ארכיון תג: אנטוורפן

מה נהיה מהעיתונות

Domesticated, ז'אן זה מאסשלק. עיתונים ישנים הפכו בסיס ליצירה חדשה

Domesticated, ז'אן זה מאסשלק. עיתונים ישנים הפכו בסיס ליצירה חדשה

פעם היה נהוג לומר לאנשים שנפגעו ממה שכתוב עליהם בעיתון, שלא ידאגו כי במילא בסוף עוטפים עם זה דגים. היום אצלנו בשכונה עוטפים איתם פרחים כל יום שישי, אבל האמן הבלגי ז'אן דה מאסשלק (מקווה שכתבתי נכון. בלועזית כותבים JAN DE MAESSCHALCK) מצא כיוון אחר: הוא הופך עיתונים ישנים ליצירות אמנות.

זו לא בחירה מקורית כל כך: כבר ראיתי כמה עבודות כאלה בעבר, כולל בתערוכת הבוגרים של בצלאל לפני שנה. אבל בעידן שבו אנחנו כל הזמן שומעים עד כמה העיתונות המודפסת גוססת ודועכת – רק החודש סגרו את "גלובס הערב", המוסף בו התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי – טוב שנמצא לה גם שימוש עכשווי, שבצורה כזו או אחרת משאיר אותה בתודעה.

הרי כבר היום, רוב הצעירים לא מבינים למה לקרוא חדשות על נייר, כשאפשר לקרוא אותן בטלפון או במחשב. כמה שנים יעברו עד שיהיה דור שלא יידע בכלל מה זה עיתונים יומיים, ויראה אותם רק במוזיאונים (דיגיטליים. כי לא בטוח כמה ביקוש יהיה למוזיאונים פיזיים)?

למה לקרוא חדשות על נייר, כשאפשר לקרוא אותן בטלפון או במחשב

למה לקרוא חדשות על נייר, כשאפשר לקרוא אותן בטלפון או במחשב

מאסשלק החל את הקריירה שלו החל כשרטט בעיתונים, ואז שינה כיוון ועבר לעולם יצירתי עצמאי שניפק לו 13 תערוכות יחיד

מאסשלק החל את הקריירה שלו החל כשרטט בעיתונים, ואז שינה כיוון ועבר לעולם יצירתי עצמאי שניפק לו 13 תערוכות יחיד

אבל למה לצלול לתוך מחשבות מדכאות, כשאפשר להתרכז בסיפור של מאסשלק: הוא נולד ב-1958, ומתגורר בסטקנה שבמזרח פלנדריה. את הקריירה שלו החל כשרטט בעיתונים ובמגזינים לאמנות, ואז שינה כיוון ועבר לעולם יצירתי עצמאי שניפק לו 13 תערוכות יחיד ועוד תערוכות קבוצתיות רבות.

לפני כשנתיים הוא הגיע לבית הוריו בכדי לפנות אותו, ובעליית הגג מצא עיתוני קומיקס ישנים שאהב לקרוא בילדותו. הוא לקח אותם, והפך אותם לבסיס לדמויות נשים וגברים שצייר בצבעים אקריליים מדוללים. אלו דמויות פיקטיביות, אבל כמה מהן דווקא מזכירות לי דמויות מציורים ידועים – למשל מהקפלה הסיסטינית.

מאסשלק מאמין שאיבדנו את היכולת האמפתית שלנו. ומה עם היכולת לצרוך תקשורת ממוסדת?

מאסשלק מאמין שאיבדנו את היכולת האמפתית שלנו. ומה עם היכולת לצרוך תקשורת ממוסדת?

לתערוכה החדשה שלו בגלריה Zeno X באנטוורפן הוא קרא Domesticated, כלומר מבוית או מתורבת. מודה שלא ממש הבנתי את ההסבר שלו לבחירה: "למרבה הצער, היכולת האמפתית והחברתית של אנשים עדיין נראית גם במאה ה -21 כמו שכבה דקה עליונה, אם תרצו עור דק, שדרכה המצוקה – שנשלטת על ידי כוחות אכזריים וחסרי רחמים – זורחת כמו גורל נצחי". אולי הוא פשוט מתכוון לכך שאיבדנו את האמפתיה, אבל זה לא מסביר את הביות, רק מעלה את השאלה מה קרה היכולת לצרוך תקשורת ממוסדת?

בסופו של דבר אתה מתבונן בעבודות שלו, ומאחורי המבטים החודרים של הדמויות ממתין בשקט רקע שפעם היה העיקר. פעם וזו תזכורת מהדהדת לעולם העיתונות, עולם שהכתיב את סדר היום, שקבע על מה כולם ידברו, שהיה כמעט כל יכול. והיום? זה לא שהתקשורת הפכה מיותרת, פשוט כבר אין לה בלעדיות. ואולי אותו דבר אפשר לומר על האמנים והאמנות בימינו, כשכל אחד יכול בהינף אינסטגרם לארגן לעצמו תערוכה.

מאחורי המבטים החודרים ממתין רקע שפעם היה העיקר

מאחורי המבטים החודרים ממתין רקע שפעם היה העיקר

התערוכה Domesticated תוצג בגלריה Zeno X עד ה-27 בפברואר 2016

 

מי שאוכל לבד

כשמדברים על נופים, חושבים בדרך כלל על טבע, מרחבים, שקט, שלווה, התרחבות של הלב והנשמה. אבל לפעמים גם נוף עירוני יכול לעשות את כל אלה. צריך רק לדעת לתפוס את הנקודה הנכונה – פיזית, אבל גם מנטלית.

בתחילת השבוע חזרנו מנסיעה להולנד ובלגיה, שבמהלכה טיילנו ביחד ולחוד (כלומר אני לחוד והוא היה בענייניו המקצועיים). בימים האלה שבהם הייתי לבד מצאתי לי את הנקודות העירוניות שבזכותן לאכול לבד לא היה כל כך משעמם.

לאכול את הנוף - סנדביץ' במגדל יורומאסט, המתנשא לגובה של 184 מטר

לאכול את הנוף – סנדביץ' במגדל יורומאסט, המתנשא לגובה של 184 מטר

נקודה ראשונה: רוטרדם

בעיר הכל כך מודרנית הזו, יש כמה פנינים אדריכליות וגם את היורומאסט – מגדל תצפית על העיר, הנמל והים, שמתנשא לגובה של 184 מטר. הוא הוקם ב-1960 לרגל תערוכת גינון בינלאומית (באמת מתחתיו יש גנים יפים), וקצת לפני הקצה שלו יש מסעדה לא מאוד יקרה, שמציעה נוף פנורמי, 360 מעלות. לא בטוחה שתפסתי את הנקודה היפה ביותר, לא בטוחה שיש דבר כזה "היפה ביותר". מכל מקום, הסנדביץ' הזה היה טעים יותר מהטעם שלו.

משקיפה על התעלה בדלפט

משקיפה על התעלה בדלפט

סנדביץ' הולנדי קלאסי, או ככה לפחות הבטיחו בבית הקפה בדלפט

סנדביץ' הולנדי קלאסי, או ככה לפחות הבטיחו בבית הקפה בדלפט

נקודה שנייה: דלפט

בסוף יום, רגע לפני שפניתי אל הרחוב המוביל אל הרכבת, ראיתי בית קפה נחמד ליד התעלה. אעלה על הרכבת הבאה, אמרתי לעצמי, נכנסתי פנימה והתיישבתי ליד החלון. בחוץ אנשים על אופניים, מדי פעם טיפות גשם, ותעלה צרה שאילולא עשיתי בה שייט שעות אחדות קודם לכן, הייתי חושבת שמדובר בפגר אדריכלי.

הסנדביץ' שאכלתי הוגדר "מנה הולנדית קלאסית" וכלל גליל (ממרח?) תירס עם סירופ תפוחים מתוק וחרדל צרפתי חריף (לא היה חריף), עם עלים ירוקים, תאנים, אגוזי מלך וגבינת איכרים מצוינת. שווה כל יורו, ומוסיף להתמזגות עם האווירה המקומית.

צ'יפס בלגי מעל הכיכר הירוקה, גרואן מרקט, באנטוורפן

צ'יפס בלגי מעל הכיכר הירוקה, גרואן מרקט, באנטוורפן

נקודה שלישית: אנטוורפן

אני בכלל הייתי אמורה להיות בשייט במרחבי הנמל הענק של אנטוורפן – השני בגודלו באירופה – אך פספסתי את נקודת המוצא שלו. לכן החלטתי להקדיש את הזמן לשופינג (אחרי בצורת בת כמה ימים), ולפני כן – לצ'יפס הבלגי המפורסם. בקצה הכיכר הירוקה (גרואן מרקט) יש מקום אחד שמתמחה בדיוק בזה, ויש לו קומה שנייה המשקיפה על הכיכר וחלק מהקתדרלה הסמוכה. להגיד שזה הצ'יפס הכי טעים שאכלתי? אבל הנוף, הנוף… רומנטי להפליא גם כשלבד.

בית קפה בשירות עצמי על גדת אחת התעלות בליידן

בית קפה בשירות עצמי על גדת אחת התעלות בליידן

נקודה רביעית: ליידן

ב-3 באוקטובר יתקיים בליידן הפסטיבל השנתי, הנערך מאז 1886. ביום שבו בקרתי בעיר החלה מכירת הכרטיסים, ובמקביל לתור עצום לאורך אחת התעלות, היו גם נגנים שהנעימו את הזמן, והפכו את הכיכר הסמוכה לשמחה יותר. התיישבתי שם בבית קפה בשירות עצמי, עם מרק עגבניות ומקל בצק עלים וקשקבל, והתמכרתי לקסם הזה.

כי עם כל הכבוד לתאילנד, המזרח, דרום אמריקה או ניו יורק, ערי התעלות ימי הביניימיות הן תוספי התזונה הטובים ביותר בשבילי.

הרכבת כבר עברה בתחנה

חנות מתנות של מבנים מנייר בתחנת גרנד סנטרל בניו יורק. במרכז: מבנה התחנה

 

אחד הדברים שהכי הרשימו אותי בנסיעה העצמאית הראשונה שלי לחו"ל, אי שם בסוף שנת 1999, היה הגילוי שתחנת רכבת לא חייבת להיות מבנה מוזנח וישן ומכוער כמו בתל אביב, חיפה או נתניה. באותו טיול ראיתי במו עיניי שאין מבנה יפה מכדי להיות תחנת רכבת, וכמה שנים אחר כך למדתי שתחנת רכבת יכולה גם להפוך למוזיאון.

הגילוי הראשוני היה בתחנת הרכבת הגרנדיוזית של מילנו, שלמראה שלה אחראי לא אחר מאשר בניטו מוסוליני. אמנם הבנייה החלה לפני שהוא הפך לראש ממשלה, ואמנם היה אדריכל למבנה, אולם מרגע שהתיישב הדוצ'ה על הכיסא, ההוראה היתה ברורה: מבנה מרשים וגדול שישקף את כוחו של המשטר הפשיסטי. כך נוספו למבנה חופות פלדה, וגובהו נקבע על 72 מטר, שיא באותם זמנים (גם היום מדובר במבנה גבוה מהסטנדרט).

כעבור יומיים ביקרנו בפורטה נואבה, תחנת הרכבת המרשימה של טורינו (נבנתה ב-1861). ההמשך, כעבור שנים אחדות, היה בתחנת הרכבת המיוחדת של אנטוורפן. את האפשרות להפוך תחנת רכבת למתחם תרבות גיליתי בביקור הראשון במטרו של הלובר בפריז, כמו גם בביקורים החוזרים ונשנים בגרנד סנטרל במנהטן, ניו יורק. האפשרות שתחנת רכבת תהפוך למוסד תרבות של ממש התממשה במוזיאון ד'אורסיי המפורסם, ובימים אלה מנסים להקים לחיים את התחנה הישנה ביפו שלנו, שהופכת למתחם קניות ותערוכות.

את הפוסט הזה התכוונתי לכתוב כבר לפני כמה חדשים, ואף פניתי לכמה וכמה חברים ובלוגרים שיספרו על התחנות האהובות עליהם. קבלתי כמה תשובות, חיכיתי לעוד כמה, ובינתיים הנושא הפך לכתבה במוסף G של גלובס. עכשיו הגיעה השעה לאוורר את הכרטיסים (סטייה קטנה למטרו: השבוע למדתי שבאיסטנבול משתמשים בז'יטונים מפלסטיק במקום בבריסטולים! זה היה גילוי מסעיר) – ולצאת לדרך. אם אתם זקוקים לפסקול, איתמר זהר בדיוק פרסם את פוסט שירי הרכבות שלו.

 

אבי בוחר ב: פדינגטון, לונדון

הנימוק: התחנה הוקמה ב-1838 (רכבת הנוסעים הומצאה עשור אחד קודם לכן). המבנה הנוכחי הוא מ-1854 ותוכנן על ידי ברונל, איל רכבות גאון שהיה מהנדס שבנה מסילות וגשרים במקומות גיאוגרפיים שאנשים אחרים נכשלו בהם. מדובר במבנה מתכת ללא תמיכה פנימית – עשרות שנים לפני מגדל אייפל – גבוה ומרווח מספיק כדי שהנוסעים לא ייחנקו בעשן קטרי הפחם. יצירת מופת.

 

צילום: בועז כהן, 1986

בועז כהן בוחר גם כן ב: פדינגטון, לונדון

הנימוק שלו: מכל תחנות הרכבת שבעולם, אני קשור לתחנת הרכבת הפתוחה בפדינגטון. שנתיים אחרי השחרור, ואני מודד את המדרכות הלונדוניות. מבזבז את הימים בהתפעמות גדולה. ימי ספרים רבים וקסטות מתחלפות, ווקמן אחד ומעיל ארוך. היא היתה נערה בהירה, רכת עיניים, שהגיעה תמיד באותה שעה ותמיד עם כלי הנגינה שלה בתיבה, ביד אחת. היא הגיעה לשם כל בוקר בשעה 10. שמיים מטאליים של העיר באפור נמתחו מעל. הייתי מדמיין לעצמי את פדי הדב יושב שם עם מזוודה ומחכה למשפחה המאמצת שלו. תמיד היה חם מאוד בתוך המחילות התת קרקעיות וברכבות. בפדינגטון, תחנת רכבת תחתית-עילית, הרוח נשבה והפיגה את החימום הכבד.

לונדון 1986, סתיו. עלים רכים נושרים על גני קנסינגטון. אני יכול להסתכל שעות על הפסל של פיטר פן. אני גר בקווינס פארק אצל חבר ומלווה אותו בבקרים לאימפריאל קולג', שם הוא לומד. אנחנו נפרדים בפדינגטון, הוא משנה קו רכבת לאוניברסיטה ואני מחכה לנערה עם הויולה. יש לי כבר מסלול קבוע שכולל חנויות ספרים בצ'רינג קרוס, פארקים ירוקים המרחיבים את דעתי ובית קפה בג'ורג' סטריט, שם תמיד אפשר לקבל סנדביץ' גבינת צ'דר וקפוצ'ינו מהחלומות.

פעם אחר פעם ישבתי, חיכיתי ודמיינתי ביני לבין עצמי איך זה יהיה להיות איתה. להיות שלה. חשבתי על משפטי פתיחה, משפטי המשך, משפטים שנונים, משפטים נוגעים ללב. כל יום המשפט השתנה. פעם קניתי תקליט אוסף של ניק דרייק וחשבתי שיהיה מעניין להשמיע לה את עיבודי הויולה והכינורות של רוברט קירבי. פעם ראיתי בחלון ראווה לא רחוק מהתחנה ספר שעל עטיפתו היתה מישהי שדמתה לה, עם צ'לו. 

אחרי חודש, בערך, החלטתי שהגיע הזמן. לבשתי גולף שחור והרגשתי יפה כמו ג'וני מאר. היא באה, כצפוי, באותה שעה בדיוק. בידה האחת הויולה. בידה השנייה הצלה על עיניה לראות טוב יותר את לוח זמני הנסיעות. אחר כך שלפה מכיסה אגס זהוב, מנומש, ונגסה בו.

הסתכלתי בה. היא הביטה דרכי. הרכבת הגיעה והיא עלתה, נעלמה, התרחקה. יצאתי מהתחנה, הלכתי לראות קצת ציורים של קונסטבל ב"ויקטוריה ואלברט".

כל יום, כל יום, איבדתי בחורה יפה ברחוב. את אותה בחורה ממש. כל יום. כל יום.

 

הדס גייפמן בוחרת ב: בודן, צפון שבדיה

הנימוק: זוהי תחנת רכבת של עיירה קטנה. היא מאוד מיוחדת כי היא נראית כמו בסרטים של וולט דיסני: בקתה מעץ חום כהה (כמעט שחור) שנראית כמו באגדות. ברוב העיירות הקטנות בחוג הקוטב יש תחנות רכבת כאלה אבל זו מצאה חן בעיניי במיוחד. לצערי לא צילמתי אותה.

יש בה קיוסק קטן לממכר ממתקים. לפעמים הם מוכרים גם סנדביצ'ים ופירות. כשהייתי ב-2006 לא היו בתי קפה או מסעדות משום שזו תחנה קטנה. היתה תחנת רכבת נוספת שמאוד מצאה חן בעיניי, אבל עצרנו שם רק לרבע שעה בדרך לכפר ריינגר שעל שפת הפיורד ריינגר.

 

אני בוחרת בשתי תחנות:

צילום: אני

Rossio, ליסבון, פורטוגל

מעבר לזה שאני מאוד אוהבת את בירת פורטוגל, אני אוהבת גם את התחנה הישנה שלה – בעבר התחנה המרכזית – שנמצאת בלב כיכר רוסיו. התחנה תוכננה בשנים 1886-7 על ידי הארכיטקט הפורטוגלי החוסה לואיס מונטריו, בסגנון גותי מתקדם (בפורטוגזית: Manueline), והכניסה אליה מזכירה שתי פרסות צמודות. כשאני ביקרתי בעיר היא היתה סגורה לשיפוצים, אבל בתחילת 2008 הם הסתיימו, ולמרות שבמהלך השנים נוספו לעיר עוד תחנות (אחת מרשימה במיוחד, בתכנונו של קלטראווה), עדיין מדובר בתחנה הכי רומנטית והכי אותנטית בעיר.

 

 צילום: עומר חתן

התחנה המרכזית של אנטוורפן, בלגיה

באיזו עוד תחנת רכבת תמצאו למעלה מ-30 חנויות יהלומים? כפי הנראה רק באנטוורפן, בירת האבנים הטובות. אבל אני התרשמתי במיוחד מהשעון הגדול ומעיטורי האבן סביבו, ובכלל, מכל ההוד וההדר שבלב התחנה הזו, שהוקמה ב-1905.

המבנה מזכיר קצת קתדרלה – כיפה אחת גבוהה, ושמונה מגדלים מסביב. ששה מהם נהרסו במהלך השנים, ושוחזרו בסדרת שיפוצים ארוכה שהסתיימה במהלך 2009. פנים התחנה מזכיר היכל של ארמון: למעלה מ-20 סוגים של שיש ואבן מפוסלים בצורות שונות, מלווים בוויטראז'ים. הרציפים מקורים בתקרת זכוכית שאורכה מגיע ל-185 מטר, וגובהה המירבי עומד על 44 מטר המתפרשים על פני שלוש קומות. בעיר שטוחה כמו אנטוורפן, המבנה הארכיטקטוני הזה בולט למרחוק.

 

אני אשמח להוסיף עוד בחירות של עוד אנשים. עיר, מדינה, ונימוק קצר יתקבלו בברכה.

%d בלוגרים אהבו את זה: