ארכיון תג: אמסטרדם

על מי בנקסי צוחק עכשיו

Beanfield – עבודה שהיא מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל / צילום: גלית חתן

כבר מזמן רציתי לכתוב כאן שאחת החוויות היותר קוליות שהיו לי בביקור באמסטרדם, לפני כחודשיים, הייתה התערוכה "בנקסי צוחק עכשיו" במוזיאון MOCO. אלא שלא הייתי בטוחה על מי בנקסי צוחק בדיוק. אולי זה בכלל עלינו, ואז זה ממש לא קולי? חוץ מזה, את העבודות שלו צריך לראות במקום הטבעי שלהן – בחספוס של הרחוב, על קירות מבטון – ולא במקומות מתורבתים ומסודרים כל כך. לא קולי פעם שנייה.

רק אחרי שחזרנו הביתה, הרבה אחרי, ראיתי באתר המוזיאון את ההודעה הבאה:

The exhibition ‘Laugh now’ is not authorized by Banksy and not curated in collaboration with the artist.

אז כנראה שהוא לא צוחק עלינו, אבל הוא גם לא הכי מרוצה ממה שקורה שם. אמנם הוא לא יכול להגיד למנהלי המוזיאון מה לעשות – מרגע שפעלת במרחבים הפתוחים, הכול פתוח – אבל לדרוש את ההבהרה הזו הוא כן יכול.

SMILING COPPER. הקסדות על ראשי השוטרים לא מאפשרות להן לשמוע את ההמונים המוחים, ועל פניהם חיוך של אטימות. בנקסי רוצה שנחשוב על הסיטואציות האלה ונבין את הנוראיות שבהן / צילום: גלית חתן

המוזיאון מציג את כל העבודות הכי מפורסמות שלו, כשבראשן העבודה הענקית (2.5 על 3.5 מטר) Beanfield, שבה מפזרי מהומות רצים בשדה – מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל, והאזור כולו נראה כמו קרב בין 1,300 שוטרים ל-600 אנשים שבסך הכול רצו לחגוג קצת. "למרות שאי אפשר למצוא אותה בשום מקום בעולם מאז 2009", אומרים במוזיאון, "חשבנו שהיא איקונית מספיק כדי להיות מוצגת פה".

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות. עבודות מוכרות נוספות שנכללות בה הן 'ילדה עם בלון' (לגדר השחורה שבכניסה למוזיאון נקשרו בלונים אדומים), 'צוחק עכשיו', 'ילדים ורובים', 'זורק הפרחים' ו'ספרות זולה'. בתערוכה מצאתי גם את 'ברקוד' – נמר יוצא מתוך כלוב של ברקוד שמונח על עגלה. העניין הוא שלפני יותר מעשור קניתי בניו יורק חולצה עם ההדפס הזה – ולא היה לי אז מושג מי יצר אותו. למעשה, באותו שלב אני חושבת שבכלל לא ידעתי מי זה בנקסי. זה פשוט נראה לי, ובכן, קולי.

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות
Photo: Isabel Janssen, Courtesy of MOCO museum
Four Monkeys, 2001 / צילום: גלית חתן

מה שמיוחד ב"צוחק עכשיו" הוא שיש פה עבודות 'פנים' שיצר בנקסי, כלומר כאלה שמראש הוא יצר כדי שמישהו יתלה אותן – יצירות על קנבס, עץ ונייר. עד כה, רק מעטים ידעו שהן קיימות בכלל, ובמוזיאון עשו עבודה ליקוט מפרכת כדי להשיג אותן מרשימה של אספנים שהקדימו את זמנם. זה כמובן מעלה שאלה על העבודה שבנקסי העמיד למכירה פומבית ואז היא נגרסה לנגד עיניו ההמומות של הקונה (ושל העולם כולו) – בן אדם, כבר מכרת עבודות בעבר, זה לא שאתה נגד הכנסות ורווחים כלכליים, אז למה עשית את זה למסכן?

לשאלה הזו אין תשובה בתערוכה, אבל מי שמעוניין יכול לרדת למרתף ולצפות בסרט על העשייה שלו. כידוע, בנקסי פועל בכל העולם. עבודות רבות שלו נמצאות בלונדון, אבל גם בניו יורק, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, מלבורן וברחבי צרפת (כאן תוכלו למצוא רשימה מדוקדקת). ברבות מהן הוא מוחה נגד ונדליזם ונגד אלימות. העובדה שהוא נותר אנונימי, ושהדבר היחיד שמנחשים לגביו זה שהוא בריטי (הוא גם כנראה לא צעיר מאוד), עוזרת לו לשמור על מקומו בתודעה העולמית – לא פחות מהאמנות עצמה. אם אתם רוצים להבין קצת יותר טוב את העוצמה והחשיבות שלו, שהיא הרבה מעבר לעוד ציור גרפיטי, "צוחק עכשיו" היא אפשרות לא רעה לעשות את זה. רק אל תצפו לצחוק שם באמת.

שירת הברווז

דוכן ברווזים באמסטרדם. אין גבול לאפשרויות / צילום: גלית חתן

גברים צדים ונשים מלקטות – זו משוואה שהמציאות העכשווית אוהבת לאתגר. כלומר אנחנו בני האדם אוהבים לאתגר. נשים בהחלט יודעות לצוד בימינו, וגברים, הם מלקטים ואוספים כל מיני דברים שרק הם מבינים למה. אבל משהו בכל זאת נשאר מהחינוך הסטריאוטיפי: הנטייה ליצור אוספים עדיין בולטת יותר אצל נשים וילדות, ועל זה חיים לא מעט קמעונאים. הם ממש משכנעים אותנו שכדאי לנו לאסוף: חלקם בצורה יותר עדינה, וחלקם בצורה יותר בוטה (בעיניי). לחלקם אני "נכנעת" (מפיות. פשוט מכורה לזה), ומחלקם אני סולדת. זה בסדר: יש מספיק אחרות שיקנו במקומי.

בשנים האחרונות השתרש טרנד חזק נוסף בשדה השופינג הזה, שאותו אני דווקא די מחבבת: ברווזי אמבטיה
שמיועדים למבוגרים, מגיעים בדמויות שונות, ועוברים מהאמבטיה עצמה אל המדפים, הספריות או שידות הטלוויזיה. בקיצור, הם לא פוגשים את הסבון. המגוון הוא פשוט עצום, יש מדינות שייצרו ברווזים ייחודיים להן, יש ברווזים בדמות מנהיגים או דמויות מוכרות, יש כמעט בכל המקצועות, למעשה מדובר בשדה אינסופי של אפשרויות. ולכן, אפילו אם תקנו את כל המבחר שיש בחנויות בארץ (וזה לא זול!), עדיין יישארו המון אופציות "לייבא" מחו"ל.

זה כבר מביא אותי לתהיות על כל העניין של אוספים וכספים, ועל איך הקמעונאים מיירטים אותנו כמו ברזווים במטווח, אבל היי, למה לבאס. עדיף לתכנן איך ייראה המדף שיגרום לנו לחייך בפעם הבאה שניכנס הביתה (ותוך כמה זמן נתרגל ונפסיק להתלהב? טוב, אמרנו לא לבאס. ברווזים ברווזים בואו הביתה!).

אופניים מצופות ברווזים באמסטרדם / צילום: גלית חתן

אגב, מחקרים מראים שעדיף שהברווזים האלה יישארו מחוץ לאמבטיה, משום שהם ממש גן עדן לחיידקים ובקטריות, ולמעשה מהווים סכנה בריאותית לילדים.

כמה דוגמאות שלוקטו מהרשת:

שהאחרון ידליק את האור: על פסטיבל האור באמסטרדם

30 מיצגים לאורך ולרוחב תעלות אמסטרדם. העבודה Two Lamps של Jeroen Henneman
Photo: Galit Hatan

בשלב מסוים, בזמן התכנון של הקפיצה הקטנה שלנו לאמסטרדם, אמרתי לבנזוג שהדבר היחיד שבאמת חשוב לי זה שנחווה כמה שיותר מפסטיבל האור של העיר. אני אוהבת משחקי תאורה, אני אוהבת חוויות ייחודיות שלא נמצאות כל השנה אלא תלויות זמן ומקום, ופה גם יש היקף הגיוני וסביר – 30 מיצגים לאורך ולרוחב התעלות של העיר. היה לנו המזל להגיע בעיצומו של הפסטיבל (מתקיים עד ה-20 בינואר), אז למה לא לנצל את זה? מה יכול להיות רע?

לשמחתי, הייתה היענות, ואף יותר מזה: הבנזוג הציע שייט לילי בעקבות מיצגי הפסטיבל, משהו שעולה כ-24 יורו לאדם. אני הייתי סקפטית (למה לא לעשות סיורים רגליים, קצת בכל יום?) ,אך הסכמתי – בתנאי שנעשה גם סיבוב רגלי. סיכומו של דבר, שורה תחתונה: עשינו גם את וגם את זה, ושניהם גרמו לי להעריך יותר את פסטיבל האור של ירושלים. בחיי! הדבר היחיד שאני יכולה לזקוף לזכות ההולנדים הוא שהם החליטו לעשות פסטיבל כזה בחורף, במזג אוויר יותר בעייתי. בדבר אחד הם והירושלמים דומים: שם וגם אצלנו, מכבים אורות באחת-עשרה בלילה.

מבט ביקורתי על אובססיית המסכים של העידן הנוכחי. Absorbed By Light של גלי מאי לוקאס
Photo: Galit Hatan

הפסטיבל נערך זו השנה השביעית. יש בו אמנים מכל העולם, וגם מישראל. המיצב שהכי מצא חן בעיניי הוא לא הגדול ביותר ולא הצבעוני ביותר. הוא שייך לגלי מיי לוקאס (בריטית ילידת 1992), הוא נקרא Absorbed By Light, והוא עוסק באובססיה שלנו למסכים. שלושה אנשים יושבים יחד על אותו ספסל, שניים מהם בבירור קשורים זה לזו, ובמקום לדבר אחד עם השני, הם עסוקים במשימה של לבדוק מה מעניין יותר מעבר לפינה, כלומר מעבר למסך הטלפון.

הפנים שלהם מוארות לא כי הם שמחים – אולי גם בגלל זה – אלא כי מסך הטלפון מאיר אותן. הם לא מסתכלים עלינו, שבאנו לראות אותם. גם אנחנו לא מעניינים. מה שלא קורה כאן ועכשיו אלא במקום אחר הוא כמעט תמיד מסקרן יותר ושווה תשומת לב רבה יותר. למה ולמי שנמצאים כאן יהיה לנו תכף זמן, אבל לא עכשיו. והתכף הזה לא ממש מגיע, ואם הוא מגיע, הוא נמשך רק דקות ספורות, והופ, חוזרים לטלפון. כשמסר כזה מגיע מבחורה כל כך צעירה, שהיא בעצם חלק מדור המסכים, יש קטע.

אל תפספסו את הלילה של ון גוך. STARRY NIGHT של Ivana Jelić & Pavle Petrović
Photo: Galit Hatan

עוד עבודה שאי אפשר לפספס היא STARRY NIGHT של Ivana Jelić & Pavle Petrović בעקבות הציור המפורסם של וינסנט ון גוך. למעשה העבודה הזו הייתה קרובה יחסית למלון שלנו אז ראינו אותה כמה פעמים, והיא תמיד מזכירה לך את הכוכבים שמאירים את השמיים, חינם לכולם (כמו הפסטיבל עצמו, בעצם).

Groupe LAPS – Spider on the Bridge – Photo: Janus van den Eijnden
Photo: Galit Hatan
ניסיון להפוך רגשות למשהו שניתן לראות באמצעות לא פחות מאלף נורות. העבודה Parabolic Lightcloud של amigo & amigo
Photo: Galit Hatan

ניסיון לדמות את הפעילות המוחית שלנו. A.N.N. של סטודיו קורוס

לצערי הרב לא הצלחתי לצלם כמו שצריך את עבודת העכבישים הקטנים שמרכיבים את העכביש הגדול, ולעומת זאת לקח לי זמן להבין שמאחורי A.N.N. של סטודיו קורוס (פטר קורוס ורקה מאיור) יש ניסיון לדמות פעילות מוחית באמצעות תאורה – כלומר לייצג את הסיגנלים בין נוירון לנוירון במערכת המוחית. ואולי בעצם זה מה שקרה במוח שלנו כשהתבוננו במיצג הזה, ובתנועת האור הכחלחלה לאורך ה'נוירונים' האדומים?

אז אם אתם באמסטרדם בזמן הקרוב – תפרגנו לעצמכם קצת אור, ואל תלכו לישון מוקדם. את זה תמיד אפשר לעשות בארץ. אתר הפסטיבל.

Piet Hume – Ode aan de Mol. Photo: Janus van den Eijnden


Night Vision של Tom Biddulph & Barbara Ryan /
Photo: Galit Hatan
%d בלוגרים אהבו את זה: