ארכיון תג: אמנות

חיים על הספקטרום

פסיפס תלת מימדי, שיתוף פעולה בין מעיין מזרחי ומורן מזרחי מהאוניברסיטה העברית לאמרי כהן מבצלאל

פסיפס תלת מימדי, שיתוף פעולה בין מעיין מזרחי ומורן מזרחי מהאוניברסיטה העברית לאמרי כהן מבצלאל

לכאורה, מדע מדויק ואמנות חופשית הם עולמות סותרים. אחד מחפש את האמת, והשני שואף להשתחרר ממנה ולעוף רחוק. אבל בכנס "על הספקטרום" בבית הנסן הירושלמי, שבו השתתפנו בשבוע שעבר, ניסו להוכיח ששני העולמות האלה כן יכולים להגיע להפריה הדדית. ובחלקים מסוימים, זה היה מרתק.

הקשר ביניהם, הסביר פרופ' אילון ועדיה, ראש מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית, הוא היצירתיות. ורק כדי שנהיה רגועים, הוסיף שאין צד אחד של המוח שעוסק באסתטיקה. חבל שהוא לא אמר אם זה שריר שאפשר לאמן (נראה לי שכן).

התכונה הכי מעניינת של המוח, לדברי ועדיה, היא היכולת שלו להמציא מציאויות שמבוססות על התבוננות. תחשבו על זה: מה שאנחנו רואים זה לא מה שיש בחוץ, אלא מה שיש אצלנו בפנים – אנחנו בוראים מציאות פנימית. למעשה, המוח שלנו עושה פרדיקציות, ואז עושה להן אדפטציות. יש לנו יכולת לחשב אירועים. גם רגשות הם חישוב.

הרעיון הוא שהמוח מייצר מרחב שוטטות גדול, שבו הוא מנסה לעשות כמה שיותר טעויות ושגיאות, כדי לברוח מהן למקומות יותר נוחים, שבהם העולם החיצוני יהיה קוהרנטי לעולם הפנימי. באופן קיצוני, כשאין התאמה בין החוץ לפנים זו מחלה, כמו סכיזופרניה. אבל באופן פחות קיצוני, באמנות למשל, אתה צריך לתת למוח להשתולל. גם במדע – המדענים הטובים הם אלה שנותנים למוח שלהם להשתולל. קחו למשל את ההליקופטר של דה וינצ'י.

אנשים שעוסקים באמנות הם אנשים שהמוח שלהם מייצר יותר דמיונות. וגם מדענים יודעים לייצר דמיון, הבטיח לנו ועדיה. ואני חשבתי על עצמי: יותר מדי פרקטית, פחות מדי משתוללת. אולי הגיע הזמן לשחרר?

בראשי מהדהדים דבריו של ועדיה, בכל פעם בווריאציה אחרת: הסטנדרטיזציה היא האויב של המדע ושל האמנות. אנשים רוצים סדר, אבל זה האויב של החשיבה. היצירתיות באה מאנשים שלא מקבלים את הסטנדרט. אבל – קודם כל צריך לדעת את הכללים, ורק אחרי זה אתה נותן לדמיון לרוץ הלאה.

בקיצור, שחררי גלית, שחררי.

Crafted Technology. תיקים מרהיבים שנוצרו כתוצה משיתוף פעולה בין מורן מזרחי לתמרה אפרת

Crafted Technology. תיקים מרהיבים שנוצרו כתוצה משיתוף פעולה בין מורן מזרחי לתמרה אפרת

האמנית ניבי אלרואי, שהתארחה בפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע באוניברסיטה העברית, סיפרה על עבודת אמנות שנוצרה בעקבות ה"היכרות" שלה עם תאי גזע – לוקחים תאים בוגרים והופכים אותם לעובריים. התוצאה הוצגה, בין היתר, בתערוכת 'בין הסינפסות' בבית האמנים (תערוכה דומה הייתה גם בסינמטק ירושלים).

האמן הרב תחומי, מישל פלטיניק, שעלה מצרפת הוא גם מהנדס בהכשרתו, ולדבריו כמהנדס וכאמן הוא חווה אותם תהליכים. אחד הפרויקטים שלו היה לבנות את העולם של פרנסיס בייקון בתוכנות תלת ממד.

מתוך הופעת המחול-וידיאו "116 סיבות" שנוצרה בשיתוף פעולה בין ד"ר עפרה בני לאמניות מעין ליבמן-שרון ויערה ניראל

מתוך הופעת המחול-וידיאו "116 סיבות" שנוצרה בשיתוף פעולה בין ד"ר עפרה בני לאמניות מעין ליבמן-שרון ויערה ניראל

אייל פריד, ראש המסלול לעיצוב וטכנולוגיה בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי של בצלאל, הסביר מהכיוון שלו על הקשר בין עיצוב אינטראקטיבי למדעי המוח. מעצבים מנסים לדקור, לערער מציאות. מחפשים לעשות רעש, בלגן (בצדק, כי אם הם לא מאתגרים את הקיים, ולא מצליחים להזיז אצלנו משהו, אז הם סתם עוד עלה נידף ברוח).

יחד עם הסטודנטים שלו, פריד מנסה לאתר חוקרים שאפשר לשתף איתם פעולה. במכון ויצמן הם מצאו את פרופ' נועם סובל, שמצא שאם אנשים אוהבים אותם ריחות, כנראה שיש עוד דברים שמחברים ביניהם. הוא ניסה לייסד  רשת חברתית מבוססת ריח, אלא שעד שהגיעו החבר'ה מבצלאל נרשמו רק עשרות משתתפים, וזה כמובן מעט מדי כדי להוכיח משהו.

אז בשיתוף הפעולה הזה הם החליטו לערוך ניסוי בתחנות של רכבת ישראל, הצמידו ריחות לכרטיסי הרכבת, וקיבלו תשובות מיידיות מכמות גדולה מאוד של משתתפים. "מהפרויקט הקטן הזה הבינו שאפשר לחקור את השאלות הבסיסיות באנושות כמו הריח", סיכם פריד.

Playing the Building, Färgfabriken, Stockholm, Sweden, 2005. http://www.davidbyrne.com/

Playing the Building, Färgfabriken, Stockholm, Sweden, 2005. http://www.davidbyrne.com/

בשלב זה התחילו לדבר על מה קורה במידה שהממסד, כלומר הגוף האקדמי שבו פועל החוקר, לא משתף פעולה עם הדמיון המשתולל שלו. אם שום שכנוע לא עובד, יש רק דרך אחת, והיא לא באמת פרקטית למדען 'אמיתי', יותר מתאימה למדען חובב: מדע ביתי – Citizen science. קונים כימיקלים בעלי אקספרס, ומתחילים לנסות.

בעקבות שאלה מהקהל, אלרואי מזכירה מפגשים אחרים של אמנות ומדע – למשל כשדיוויד ביירן מלהקת 'טוקינג הדס' יצר פרויקט שמבוסס על ארכיטקטורה והנדסה של בניינים. לפני כמה שנים הוא לקח בניין בשטוקהולם, והפך אותו לכלי נגינה ענק – בין היתר באמצעות חיבור התקנים שמנצלים את הרוחות ואת הוויברציות בצינורות החימום ובצינורות המים. לפרויקט הוא קרא Playing the Building. בלי הבנה פיזיקלית מינימלית, זה לא היה יכול לעבוד. משטוקהולם הוא עבר לעשות את זה בניו יורק (לא רחוק מאזור התאומים), ואז קפיצה ללונדון ומשם למיניאפוליס. עוד על הפרויקט אפשר לקרוא כאן. ואני שואלת: מתי בתל אביב? כלומר, סליחה, בירושלים?

 

עסק צבוע

אישה מתבוננת בפרשנות של פרומנגר לדגל צרפת, מרכז פומפידו

אישה מתבוננת בפרשנות של פרומנגר לדגל צרפת, מרכז פומפידו

כולם מדברים על התערוכה של אנסלם קיפר במרכז ז'ורז' פומפידו, ומפמפמים את התערוכה של פול קליי, אבל ז'ראר פרומנגר (Gérard Fromanger) הוא ש'עשה' לי את הביקור במרכז הצינורות הזה שבלב פריז. כבר עבר מאז כמעט חודש, לא הספקתי לכתוב פה מילה על התערוכה שלו, והנה עוד שבועיים היא מסתיימת (16 במאי). למרות זאת אני מרגישה שזה לא יהיה הוגן לשמור את כל הקסם לעצמי. אולי בכל זאת מישהו מכם מגיע לעיר האורות בזמן הקרוב?

פרומנגר נולד ב-6 בספטמבר 1939 בצרפת, ולמד בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות. בשנות ה-60 הוא השתייך לזרם הנרטיב הפיגורטיבי הצרפתי, שמזכיר קצת את הפופ-ארט רק עם נטיות פוליטיות, ושבא כתנועת נגד לאמנות האבסטרקטית. פרומנגר עצמו מסרב בתוקף להגדיר את עצמו כאמן פופ-ארט, כי מבחינה היסטורית באותן שנים בכלל לא היה פופ-ארט בצרפת (לדבריו). אני הייתי קוראת לאמנות שלו פופ-ארט מתוחכם.

רציתי להצטרף אל האנשים הצבעוניים האלה, ללכת לאן שהם הולכים, לאיזה מקום מלא צבע ונטול דאגות. Corps a corpas, bleu, Paris-sienne, 2003-2004

רציתי להצטרף אל האנשים הצבעוניים האלה, ללכת לאן שהם הולכים, לאיזה מקום מלא צבע ונטול דאגות. Corps a corpas, bleu, Paris-sienne, 2003-2004

20160403_185758

העבודות שלו ממקדות אותך בחיים העירוניים ובתרבות הצריכה, כשהמסר מבחינתו הוא אנטי-מסחרי בעליל. התערוכה בפומפידו, שמתפרסת על פני מספר חללים, מביאה את זה מכמה כיוונים – שברובם מככבות דמויות צבועות בצבעים עזים. לפעמים זה על רקע שחור ולפעמים על רקע לבן, אבל העוצמה שאתה חוטף בפרצוף היא אותה עוצמה. רציתי להצטרף אל האנשים הצבעוניים האלה, ללכת לאן שהם הולכים, לאיזה מקום מלא צבע ונטול דאגות.

מתוך סדרת The Questions, 1976-77

מתוך סדרת The Questions, שנוצרה בשנים 1976-77

כעיתונאית, משכה אותי העבודה שבה אנשי התקשורת עומדים מול האמן המרואיין (כלומר יצירת האמנות הצבעונית, שהיא הזהות של האמן), וחייבים לומר שפרומנגר הצליח להציג את הצד המגוחך של העניין. המרדף הזה אחרי המילה של מישהו, המבט שמלמד שאתה עומד לשתות את דבריו בצמא ובשקיקה – למה זה? מי אמר שמה שיש לו להגיד עד כדי כך חשוב? אולי הכל אצלו בראש מקושקש לגמרי? בכל אופן, העבודה היא מתוך סדרת The Questions – כפל משמעות: שאלות העיתונאים, ושאלות המתבונן – שהוא יצר בשנים 1976-77.

חוץ מציורים יש גם פסלים צבעוניים שקופים באמצע החלל, אולי כדי לשנות לך את המבט על המציאות – שגם אתה תראה כמה שהחיים הם לא שחור-לבן. אגב, את פסלי ה"חצי בלון" האלה הוא הציב לראשונה ב-1968, אבל תמיד מגיע הדור שלא ידע את יוסף, ומתלהב כאילו זו חדשנות (הכוונה היא בין היתר אליי, אבל גם לעוד הרבה מבקרים שהיו שם כשהגעתי).

A quatre pattes le cul-de-jatte, 2002

A quatre pattes le cul-de-jatte, 2002

קשה לנחש מהעבודות איזה אדם הוא פרומנגר. לפי ראיון אחד שקראתי איתו, לא בטוח ששווה לפגוש אותו מקרוב: זה עלול להיות משעמם לשני הצדדים, עד כדי תלישת שערות. אבל אם מישהו בכל זאת בעניין, אז פרומנגר מחלק את חייו בין פריז לבית חווה בסן ג'ימיניאנו שבחבל טוסקנה. מקסימום תקפצו בסוף מאיזה מגדל.

20160403_185808

*

'מקרא הצבעים' הוא מסימני ההיכר לעבודותיו של פרומנגר

'מקרא הצבעים' הוא מסימני ההיכר לעבודותיו של פרומנגר

 

 

ביצים קמח חלב ואמנות

ננסי, הכוכבת הלבנונית, בעבודה של דוד עדיקא

ננסי, הכוכבת הלבנונית, בעבודה של דוד עדיקא

בין כל אלפי המוצרים שנמכרים בסופרמרקטים תמיד יש כאלה שנראים יותר טוב, כי מישהו קיבל החלטה להשקיע ולתת תקציב ראוי למעצבי המוצר. זה לא שהמראה החיצוני הוא האלמנט הקובע ברכישת מזון, במקרה הזה רובנו מסתכלים בקנקן ולא במה שיש בו, אבל עיצוב טוב בהחלט מושך את העין מייד ברגע הראשון. ומה לגבי אמנות טובה? וכשהיא מוצגת בסופרמרקט, מה הסיכויים שלה להתעלות על הצבעוניות המסחרית התוססת שמקיפה אותה? האם היא יכולה לבלוט בתוך הצבעוניות הזו, או שדינה הוא להיטמע בה?

כדי לענות על השאלות האלה הגענו לשופרסל דיל באזור התעשייה של תלפיות בירושלים. החל מאתמול ועד חמישי הבא מוצגות בין המדפים עבודות אמנות, ושירי משוררים נתלו ליד המשקאות ובמקררי הגלידות, המלאווחים והבשר. זו חוויה מיוחדת לחפש ולבלוש אחרי אמנות במקום אחרי השמרים היבשים (אף פעם אין לי מושג איפה שמים אותם) או אחרי ריבת האננס שאני אוהבת (לא תמיד מביאים אותה).

שעה ביום של שי אזולאי במחלקת הירקות

שעה ביום של שי אזולאי במחלקת הירקות

18 נקודות מפוזרות ברחבי הסופר. יש מפה להתמצאות

18 נקודות מפוזרות ברחבי הסופר. יש מפה להתמצאות

כל מי שמגיע מקבל מפה עם נקודות להתמצאות, כי בכל זאת, מדובר בסופרמרקט די גדול בכל סטנדרט ישראלי. התחלנו עם סדרת הציורים של שי אזולאי במחלקת הירקות, שהשתלבו נהדר עם התפוחים והתותים. הוא קרא לסדרה "שעה ביום", מושג שלקוח מתורת הרבי נחמן שמלמד את חסדיו להקדיש שעה ביום להתבודדות – זמן התבוננות וחשבון נפש. אזולאי החליט להקדיש שעה ביום לציורים קטנים, כשהוא מתפנה מהציורים ה"גדולים יותר".

ליד הפירות היבשים הייתה מראה שעליה נכתב באותיות גרפיטי ורודות "אני אוהב/ת את החיים שלי". משום מה זה נכתב באנגלית למרות שאנחנו במדינה דוברת עברית. אולי זה ניסיון לשמור על נייטרליות במקום שקונים בו בני כל הדתות. בכל אופן, שקלתי לשנן את זה כמנטרה: אולי אם אגיד את זה מספיק פעמים, זה באמת יהיה נכון.

פחיות המזון של רעיה ברונקטל. מסתתרות על המדף, קל לפספס

פחיות המזון של רעיה ברונקטל. מסתתרות על המדף, קל לפספס

במדפי המזון לבעלי חיים מצאנו את קופסאות המתכת שיצרה רעיה ברונקטל עם הטבעות של כלבים, וזה פשוט מקסים – הייתי לוקחת את כל השישייה הביתה. אחר כך הלכנו לקרוא כמה מהשירים שבין בקבוקי הקולה והקריסטל. אהבתי את השיר של רוני סומק: "שדה חיטה מתנופף על ראש אשתי ועל ראש בתי / כמה בנאלי לתאר כף את הבלונד, / ובכל זאת, שם צומח הלחם / של חיי".

מתוך סדרת "מרובעים" של מידד אליהו - על מדף דגני הבוקר

מתוך סדרת "מרובעים" של מידד אליהו – על מדף דגני הבוקר

בתוך הגבולות המינימליסטיים, אליהו מתכתב עם הצבעים של דגני הבוקר

בתוך הגבולות המינימליסטיים, אליהו מתכתב עם הצבעים של דגני הבוקר

האיורים של מידד אליהו על הצד הפנימי של קופסאות דגני הבוקר הצליחו למשוך תשומת לב רק בזכות המינימליסטיות שלהם – לו היו צבעוניים יותר היו הולכים לאיבוד בים הקופסאות הקשקשניות. ועדיין, כל ציור שואב את פלטת הצבעים שלו מפלטת הצבעים של קופסת הדגנים שנמצתא לידו. ראינו עבודות של אליהו בסדנת ההדפס בנובמבר 2012 וגם בנובמבר האחרון, ועכשיו הגיע תורה של סדרת "מרובעים" – עיבוד לחוויית השהייה של אליהו בסופרמרקט בעבר ובהווה. אין ספק, האיש מוכשר.

מקהלת השופרסל הראשונה. שרו שיר לירושלים וגם מחרוזת מהכבש הששה עשר

מקהלת השופרסל הראשונה. שרו שיר לירושלים וגם מחרוזת מהכבש הששה עשר

ולסיכום, האזנו לשירת המקהלה בין מדפי החטיפים, כי מי אמר שחייבים במה ומיקרופון. בין היתר הם שרו שיר לירושלים, מחרוזת שירי הכבש הששה עשר של יהונתן גפן, ואת השיר של מוגלי.

כמובן שהיו עוד הרבה עבודות בסופרמרקט, זו רק התמצית. אז מה אתם אומרים, תבואו? באמצע השבוע פתוח עד חצות. ניפגש בחמוצים.

%d בלוגרים אהבו את זה: