ארכיון תג: אמנות

מי צריך פרשנות

יאיר גינזבורג, ללא כותרת, שמן על בד, 2019. צילום: לנה גומון

במרחק גדול מכל תערוכות הבוגרים של בתי הספר לעיצוב ולאמנות בארץ, ורגע לפני ראש השנה, נפתחה השבוע תערוכת הבוגרים של בית ספר בסיס לאמנות. טיימינג מוזר, אבל נראה לי שאם אתם מאזור המרכז, שווה למצוא איזו שעה פנויה, ולקפוץ להרצליה.

מכיוון שהשנה מדובר בששה בוגרים, לא פלא שלכל סטודנט שם יש סטודיו אישי, כלומר סביבת עבודה משלו. יחד עם זאת, מעודדים אותם להתחבר לסביבה הסוציו-פוליטית שלהם, ולהיות מעורבים במרחבים הסובבים אותם. אחרי שלוש שנים בבית הספר, הם מציגים כעת את עבודותיהם, שרובן נוטות לייצוג הדו-ממדי, אבל כוללות קשת רחבה של דימויים. מתוך הששה, עבודותיהם של שניים מצאו חן בעיניי במיוחד.

בן מימון, אמבטיה, שמן על בד, 2019. צילום: לנה גומון
בן מימון, מקום, טכניקה מעורבת, 2019, צילום: לנה גומון

הראשון הוא בן מימון, בן 31 מכפר סבא, שמציג את הציור 'אמבטיה' ואת המיצב 'מקום'. "הרעיון לציור האמבטיה נולד מתרגיל לעשות מחווה לציור קיים", הוא מספר. "בחרתי את הציור 'אופליה' של ג'ון אוורט מיליי, המבוסס על הדמות מהמחזה 'המלט' – דימוי שאליו נחשפתי גם בסרט מלנכוליה של לארס פון טרייר. העבודה 'מקום' באה אחריה, לאחר שהתנסיתי בפיסול עם דמויות קטנות". העיסוק בתוך המרחב הביתי, הוא אומר, היה מכוון – "מתוך עניין במקום המוקצה לנו למגורים ולאינטימיות, ומפריד אותנו מהעולם החיצוני". ממה הוא עוד מושפע? "מכל דבר שמסקרן אותי: אמנות, קולנוע, מיסטיקה, מוזיקה, פילוסופיה ושיחות עם אנשים".

יאיר גינזבורג, ללא כותרת, שמן על בד, 2019, צילום: לנה גומון

ציורי השמן של יאיר גינזבורג, בן 27 ממעלות (היום כפר סבא), הפעימו אותי ממש. קודם כל, כי ברגע הראשון אתה חושב שהם בכלל צילומים חזקים. וכשאתה מגלה שמדובר בעבודת יד, אתה כמעט נאלם ברגע הראשון. אבל אם תנסו לקבל ממנו הסברים, תצאו עוד יותר מבולבלים.

ראשית, הציורים אינם מבוסס על צילומים שהוא צילם. לדבריו, "בתהליך בחירת התצלומים חלק מכריע הוא לאו דווקא הדימוי המצולם, אלא ההקשר של התצלום למקום, זמן, אירוע, היסטוריה, שבאים לביטוי ויזואלי". כך, אולי, אפשר להבין את הטענה שלו שהוא לא בחר בנושאים המצוירים, אלא זו פשוט "תגובה למציאות סביבי". הבחירה להתמקד בצבעי שחור-לבן? "משום שהדברים עליהם אני מתבונן התקבעו בזמן כך, ולא אחרת".

התשובות האלה גרמו לי להיזכר בדברים שהבנזוג נוהג לומר לי מדי פעם: מאמנות אפשר ליהנות או לא, אבל אין חובה (שלא לומר צורך) לדבר עם האמן כדי שיפרש לך מה את רואה. מה שקורה במפגש המיידי של האדם עם היצירה, זה מה שקובע.

אז הנה, בחרתי כאן את העבודות שהותירו עליי את הרושם החזק ביותר. מכאן והלאה, הפרשנות עליכם.

נעילה: 5.10.19

כתובת: בית ספר בסיס לאמנות, רח' המדע 14, אזור התעשייה הרצליה.

שעות פתיחה: ראשון-שלישי, חמישי, 18:00-12:00, רביעי, 20:00-12:00, שישי-שבת, 14:00-10:00 (הכניסה חופשית)

אם תרצו זו לגמרי אגדה

חיוך מיידי. יאנה אילייבה, בולגריה

קורה לי לא פעם, אולי גם לכם, שאני עוברת ליד יצירת אמנות, מעיפה מבט וממשיכה הלאה אל הדבר הבא ש'קורא' לי. בעולם כמו שלנו, שהוא עמוס בגירויים ובהצעות, אנחנו צריכים לבחור על מה אנחנו מתעכבים – ולא תמיד אני בוחרת נכון. קחו למשל את רביעיית הציורים של ילנה ירומין – ארבע סצנות מאגם הברבורים. ראיתי, המשכתי, בחנתי ציורים אחרים, ואז פגשתי אותה, ויחד חזרנו אל הרקדנית "שלה".

ירומין הסבירה לי שאדגר דגה צייר בלרינות חלשות, אבל להיות בלרינה זה עוצמה, זה משהו שמצריך הרבה כוח ושרירים – וזה מה שהיא ניסתה להעביר בציור. פתאום, אחרי שהיא אמרה את זה – הבנתי. את הרביעייה הזו היא ציירה במשך כמה חודשים. למה קוורטט? הרגש קובע. לפעמים היא מציירת שני ציורים בסדרה, ולפעמים שמונה. "ציור זה כמו תרפיה בשבילי", אמרה, "במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים".

"ציור זה כמו תרפיה בשבילי. במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים". ילנה ירומין, אגם הברבורים

העבודות של ירומין מוצגות במסגרת התערוכה "אגדות" שאצרה נעמי עשת רוזנצויג במרכז שרובר לתרבות בירושלים (יס פלאנט, הקומה העליונה). זהו אוסף עבודות של 25 אמנים מישראל ומאירופה (בולגריה, גאורגיה, פולין, פינלנד, סלובניה ושוויץ), שאמנם צוירו בטכניקות וסגנונות ציור שונים, אך כולן קשורות בצורה זו אחרת לעולם לעולם המופלא שלא באמת קיים, ולמרות זאת אנחנו מאפשרים לו להקסים אותנו. אם אתם מחפשים חוויה מעניינת לחול המועד – הרי לכם. וגם עוד שבועיים אחרי תוכלו ליהנות ממנה.

כמעט כל אמן מציג יותר מעבודה אחת. יש שם עבודות שמציעות פרשנות לאגדות ילדים מפורסמות (עמי ותמי, כיפה אדומה, בת הים הקטנה, אליס בארץ הפלאות), סיפורים מהתנ"ך לצד סיפורי אלף לילה ולילה, אגדות עם דרוזיות לצד פיות, יערות קסומים וחדי קרן, ונופים מגוונים מאוד – כולל ירושלים עצמה.

הכול מצויר באמצעות מכחול שהיא מחזיקה בפה. שר הטבעות, נטע גנור

ויש גם ציור קטן של נטע גנור (כלומר יש לה כמה ציורים, אני נמשכתי לאחד) שהזכיר לי את שר הטבעות עוד לפני שהסתכלתי מה שמו באמת. הציור הזה הוא כמו הזמנה למסע בין ההרים עד ליעד המיוחל, אבל מה שהוא לא חושף זה את האופן שבו הוא צויר: עם מכחול בפה. נטע, 39, משותקת בארבע גפיים בעקבות תופעה נוירולוגית שנקראת שבץ של חוט השדרה, והתרחשה אצלה כשהייתה בת 15 בלבד. מאז 2003 היא חברה בארון אמני הציור בפה או ברגל.

היא עובדת על כל ציור שלה, ורובם מן הסתם לא גדולים, בין 15 ל-50 שעות, מה שמצריך המון סבלנות ומיומנות. בדרך כלל היום שבו היא מציירת הוא שישי, שמונה שעות שהן זמן השקט שלה, היא סיפרה לי. זה כמובן העלה אצלי את השאלה, כמה זמן אפשר לעבודה ככה. "פעם ניסיתי תשע שעות, וזה ממש כאב בשיניים. מאז אני יודעת מה הגבול שלי", אמרה בחיוך.

במבט ראשון ומהיר, שכאמור מאפיין את רובנו בימים אלה, התערוכה נראית קטנה. אבל כשמקדישים תשומת לב, כל ציור הוא עולם ומלואו. העבודות של יאנה אילייבה מבולגריה גרמו לי מייד לחייך, וכך גם העבודות של ליאת אולריך גבע (אחת מהן הזכירה לי את הדמויות של בוטרו). בת הים של אלה גוטנברג נראתה לי קולית להפליא, ולכן גם הצטלמתי לידה וליד ציוריה הנוספים של גוטנברג. ואל תפספסו גם את 'כבשים בנוף' של דניאלה פורת, שלמרבה ההפתעה הוא הציור הנאיבי הראשון שלה.

בת הים הקולית של אלה גוטנברג

התערוכה מתקיימת עד 12 במאי 2019 /// ימים ושעות פתיחה: כל ימות השבוע, 10:00-23:00

עף לי המוח – איך משפיעה האמנות על הפעילות המוחית שלנו

כשאני נכנסת למוזיאון, אני כמו יוצאת לטיול רגשי. החוויות שמלוות אותי שם מנתקות אותי מהיומיום ומכניסות אותי למוד אחר. לעתים, כשזו אמנות טובה באמת, ההשפעה היא לא רק מנטאלית אלא גם מלווה בתחושה פיזית טובה. מין אושר כזה שמתפשט בגוף, מרפה את השרירים ומספק הרפיה לנשמה.

יש אמנות שמשפרת את מצב הרוח שלי, ויש אמנות שמכניסה אותי לאנרגיות של עשייה. יש אמנות שממגנטת אותי, ויש גם אמנות שלא עושה לי כלום. כשאני מתבוננת בעבודות אמנות מהמאות ה-16 וה-17 שצוירו באזור פלנדריה (הולנד ובלגיה של ימינו), אני מיד מוצפת תחושה טובה ורצון להיות שם ממש, בתוך הציור. כשאני ניצבת מול הציורים של האימפרסיוניסטים מהאזורים הכפריים של צרפת, בסגנון ז'יוורני של קלוד מונה למשל, אני חווה תחושה דומה.

סיקרן אותי לדעת האם זה קורה רק אצלי, או שיש הסבר מדעי לאופן שבו האמנות משפיעה על המוח שלנו. וכך יצאתי לטיול במרחבי הרשת, וקראתי את המחקרים שנערכו בתחום בשנים האחרונות. אמ;לק: לתחושות שלי יש ביסוס מדעי.

כאשר 'מדביקים' לאובייקט את התווית "אמנות", מתעוררת אצלנו תגובה נוירו-כימי אמיתית במוח, מאופקת יותר בהשוואה לתגובה המוחית למיצגים מציאותיים //// Hendrick Goltzius (Dutch, 1558 - 1617 ), The Fall of Man, 1616, oil on canvas, Patrons' Permanent Fund 1996.34.1

כאשר 'מדביקים' לאובייקט את התווית "אמנות", מתעוררת אצלנו תגובה נוירו-כימי אמיתית במוח, מאופקת יותר בהשוואה לתגובה המוחית למיצגים מציאותיים //// Hendrick Goltzius, The Fall of Man, 1616, Patrons' Permanent Fund

את הרעיון שהמוח שלנו מתייחס אחרת לייצוגים ברגע שהם מוגדרים כאמנות העלה לראשונה הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט לפני 225 שנה. מחקר חדש, שנערך במחלקה למדעי המוח שבאוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם ושהתפרסם לפני כחודשיים, מאושש את התיאוריה הזו.

המחקר מצא כי ברגע שאומרים לאדם שאלמנט שניצב מולו הוא אמנות, התגובה המוחית שלו לאלמנט הזה משתנה. ובמילים יותר מקצועיות, כאשר 'מדביקים' לאובייקטים מסוימים את התווית "אמנות", מתעוררת אצלנו תגובה נוירו-כימי אמיתית במוח, שהיא מאופקת יותר בהשוואה לתגובה המוחית למיצגים מציאותיים. ההסבר לכך: המחשבה שמדובר באמנות מאפשרת לנו ריחוק מסוים מהתמונה, וזה מאפשר לנו להתייחס לקומפוזיציה, לצורות ולצבעים, ולא רק לתוכן שלה.

מי שבדק גם כן כיצד המוח שלנו תופס ומעבד יצירות אמנות הוא ד"ר אריק מנדל, מומחה למדעי המוח מאוניברסיטת קולומביה, וזוכה פרס נובל לשנת 2000 על מחקריו בתחום עיצוב הזיכרון האנושי. הוא מביא כדוגמה את חבצלות המים של קלוד מונה. לדבריו, ההפשטות שבציור מדרבנות אותנו לפרש אותו באופן יצירתי, ולעבד את המידע שניצב מולנו. המתבונן כמעט הופך למשתתף ביצירה, וזה מה שמגביר אצלו את ההנאה. אצלי זה גם הגביר את הצורך לנסוע לז'יוורני ולראות את הדברים כמו שהם, לפני שעלו על בד הקנבס, אבל זה כבר שייך לנושא אחר.

אפקט ההנאה מצפייה בציור של בוטצ'לי כמעט זהה לאפקט שיש להתאהבות עלינו. לידתה של ונוס, בוטצ'לי

אפקט ההנאה מצפייה בציור של בוטצ'לי כמעט זהה לאפקט שיש להתאהבות עלינו. לידתה של ונוס, בוטצ'לי

במחקר שנערך בבריטניה ב-2011 נמצא שאפקט ההנאה מצפייה בציור של בוטצ'לי כמעט זהה לאפקט שלאהבה יש עלינו – אותו דופמין שמשתחרר בקליפת המוח הקדמית כאשר אנחנו מתאהבים במישהו, משתחרר כשאנחנו ניצבים מול אמנות ש'עושה לנו את זה'. את המחקר ערך פרופ' סמיר זקי מאוניברסיטת קולג' לונדון, שביצע סריקות מוח בקרב נסיינים בעת שצפו ב-28 יצירות אמנות ובהן "לידתה של ונוס" של בוטצ'לי, "רחצה בלה גרנוילר" של קלוד מונה ו"קתדרלת סילסבורי" של ג'ון קונסטייבל.

"התגובה הייתה מיידית", הוא מספר. "גילינו שכאשר אנשים מתבוננים בדברים שהם מחשיבים אותם יפים, יש פעילות מוחית מוגברת במרכזי ההנאה והתגמול במוח. המוליך העצבי שגורם לנו להרגיש טוב, נכנס לפעולה". אגב, המטרה הגדולה של זקי הייתה להוכיח לרשויות שאסור לקצץ בתקציבי אמנות, משום שהם מוסיפים לבריאות הנפשית של בני האדם.

מחקרים אחרים קובעים שכדאי לשלב אמנות בבתי חולים משום שהיא עוזרת לחולים להתאושש ולהבריא מהר יותר. מי שהבין זאת כבר מזמן – ליתר דיוק, בתחילת המאה ה-20 – היה הארכיטקט לואיס דומיניק אי מונטאנר, שהאמין שאנשים יירפאו טוב יותר לא רק בזכות אוויר צח אלא גם בזכות אסתטיקה צבעונית ונעימה מול העיניים. לכן הוא בנה 26 מבנים מרהיבים בבית החולים סנט פאו שבברצלונה, שהפך מונומנטלי ויותר מזה, היום מתפקד כאתר תיירות. מומלץ ביותר לבוא לבקר, גם אם אתם בריאים.

אצל אנשים שביקרו בגלריה או במוזיאון במהלך הפסקת הצהרים שלהם באמצע יום עבודה נרשמה ירידה ברמת הקוריטזול ///Scenes from the Life of St Francis: Vision of the Ascension of St Francis by GIOTTO di Bondone, 1325-28, Bardi Chapel, Santa Croce, Florence

אצל אנשים שביקרו בגלריה או במוזיאון במהלך הפסקת הצהרים שלהם באמצע יום עבודה נרשמה ירידה ברמת הקוריטזול ///Scenes from the Life of St Francis: Vision of the Ascension of St Francis by GIOTTO di Bondone, 1325-28, Bardi Chapel, Santa Croce, Florence

חוקרים באוניברסיטת ווסטמיניסטר מצאו שאצל אנשים שביקרו בגלריה או במוזיאון במהלך הפסקת הצהרים שלהם באמצע יום עבודה נרשמה ירידה ברמת המתח הרגשי – ובמונחים מקצועיים, ירידה ברמת הקורטיזול (הורמון הסטרס) בגוף. מדובר באנשים שרמת הקורטיזול שלהם הייתה גבוהה, ובדרך ה'טבעית' יש צורך בחמש שעות כדי להחזיר אותם לרמה הנורמלית. כאן הספיק זמן קצר בגלריה – כחצי שעה – כדי לעשות את העבודה.

המחקר, שנערך לפני כעשור בלונדון, כלל מספר שווה של נשים וגברים בגיל ממוצע של 34. הגברים, כך נמצא, הושפעו יותר מהאמנות, והשערת החוקרים הייתה שהסיבה לכך היא שמראש הם יותר לחוצים ורמת הקורטיזול שלהם גבוהה יותר, כך שהיא צריכה לרדת יותר. הייתי מציעה לעשות מחקר חוזר עם פתיחת האגף המחודש של הטייט מודרן: מעניין איך האמנות שם משפיעה על גברים. ונשים. ונשים ישראליות שמוכנות לעלות על מטוס ולהשתתף במחקר אם מישהו מממן את זה.

אם נחזור לעולם המציאותי, מאחר ועבור רובנו יציאה לגלריה באמצע היום אינה אופציה, ניתן אולי לגבש רשימה של אתרי אמנות וירטואליים, ולשוטט בהם בזמן הפסקת הצהרים. השיטוט, לטעמי, צריך להתרחש בסמארטפון, הרחק מעמדת העבודה הקבועה שלכם, על מנת שבוודאות יהיה סוג של ניתוק. אם מישהו מרים גבה, תסבירו לו שזה משתלם לכל הצדדים: אפילו לבוסים יהיה יותר נעים אתכם אחרי שתחזרו.

ההפשטות מדרבנות אותנו לפרש את האמנות באופן יצירתי, ולעבד את המידע שניצב מולנו /// Miao Xiaochun

ההפשטות מדרבנות אותנו לפרש את האמנות באופן יצירתי, ולעבד את המידע שניצב מולנו. אנחנו כמעט הופכים למשתתפים ביצירה, וזה מה שמגביר אצלנו את ההנאה /// Miao Xiaochun, Klein Sun Gallery

%d בלוגרים אהבו את זה: