ארכיון תג: אמנות נאיבית

ואת נשארת נאיבית שכמותך

הכניסה לתערוכה

הכניסה לתערוכה "על נופים ואנשים", סינמטק ירושלים (צילום: הבנזוג)

אחרי מסע חיפושים לא קצר, שבמהלכו ביליתי לא מעט על כביש מס' 1, בין תל אביב לירושלים, בסוף מצאתי את ההגדרה לאמנות נאיבית: זו אמנות שאי אפשר ללמד, כי היא מגיעה מהלב. מציירים אותה באופן ספונטני, מתוך הלא מודע, בלי להפעיל פילטרים ובלי לנתח יותר מדי. בכל ציור מגלים מחדש את העולם. גם אם אתה לא מבין באמנות, האמנות הזו ממלאת אותך בשמחה וברגש. היא מאפשרת לך להתרחק מחיי היומיום, ולהדחיק אותם. לא משנה מה קורה, היא נשארת נאיבית שכמותה.

לתערוכה הנאיבית העכשווית, שמתקיימת בסינמטק ירושלים, קוראים "על נופים ואנשים". למען האמת, רק חלק מהיצירות שייכות לז'אנר האמנות הנאיבית, חלק אחר זו אמנות נופית, וכל אחד יכול למצוא מה מדבר אליו יותר. אבל מה שהיה מיוחד ושונה הפעם, מבחינתי, זו האפשרות לפגוש את האמנים – לחבר את השם שכתוב על הפתק הלבן מתחת לכל יצירה, לגוף ופנים וקול. מעין הצצה לתהליך היצירה, לעולמות ולמטענים שכל אחד מביא אל הבד. התחושה הייתה שגם הם מגלים שם אחד את השני, יוצאים מתוך חדר העבודה הבודד ופוגשים עוד חדרים, עד שכמעט מתהווה לה קהילה קטנה.

היו עוד ציורים יפים בתערוכה, שאני לא מביאה כאן, כי החוויה איתם היתה 'רגילה'. אני מתכוונת, שלפעמים לשמוע אדם מדבר הופך את הציור שלו ליותר מעניין. הנה כמה מילים שנשארו אצלי:

האתגר היה לצייר לבן על לבן, ושלא יהיה אנמי . דניאלה פורת, שחפית על הים

האתגר היה לצייר לבן על לבן, ושלא יהיה אנמי . דניאלה פורת, שחפית על הים

דניאלה פורת ציירה "שחפית על הים" לפי צילום של רועי גליץ. האתגר היה לצייר לבן על לבן, ושלא יהיה אנמי (הצליח לה). "אחרי שאני מסיימת ציור אני מחכה עוד חודש, כדי לבדוק אם צריך לתקן משהו".

"פעם עבדתי על ציור 100 שעות, ואז חתכתי אותו עם סכין". ציורים של ז'ק וינונסקה

את ההסברים של ז'ק וינונסקה פספסתי, אז פשוט קוששתי מכל מיני שיחות שהתקיימו איתו. קודם כל, הוא אוטודידקט – וזה מרשים בהתחשב בציוריו היפים שכבר ראיתי פה ושם בהזדמנויות קודמות. "אני יודע שאני עובד לא נכון, יש טעויות ויש פישולים, אז אני מתקן תוך כדי. אגב, אני מתקן ציורים גם אחרי חמש שנים. פעם עבדתי על ציור 100 שעות, ואז חתכתי אותו עם סכין".

בציור מימין, שנקרא "הרוח", וינונסקה צייר קודם את הדמקה והפסנתר, ואז את הדמות, "כי זה היה יותר מדי שחור-לבן". הדמויות שלו לא שמחות, אבל הצבע הופך את הציורים לשמחים.

"לא יכולתי ללכת לראות תערוכות אמנות, כי הרגשתי כמו אישה עקרה שרואה נשים עם תינוקות". אלה גוטנברג וציוריה

אלה גוטנברג באה מאמנות, אך פיתחה קריירה כאשת הייטק ומנהלת פרויקטים, גם בחו"ל. לפני שנתיים וחצי הגיעה למצב ש"לא יכולתי ללכת לראות תערוכות אמנות, כי הרגשתי כמו אישה עקרה שרואה נשים עם תינוקות". אז היא התחילה לצייר שוב, באופן אינטואיטיבי. כלומר, למרות שאצלה בחיים הכול מתוכנן, בציור זה ההפך: היא מקשקשת בעיניים עצומות, ואז פוקחת אותן, מסתכלת על הסקיצה ומחליטה מה לעשות.

מצד אחד של הבית רואה גבעות חשופות ומהצד השני את גשר המיתרים הירושלמי. הציורים של לאה קוטוקוב

מצד אחד של הבית רואה גבעות חשופות ומהצד השני את גשר המיתרים הירושלמי. הציורים של לאה קוטוקוב

לאה קוטוקוב היא חרדית, יוצאת רוסיה, הגיעה לערב עם בעלה שהיה קצת חריג בנוף ולכן מסקרן. מתגוררת בכוכב השחר, מצד אחד של הבית רואה גבעות חשופות ומצד שני רואה את גשר המיתרים הירושלמי. מתחברת מאוד אל הנוף.

יש להם הרבה ילדים, ואין זמן כזה שבו אימא מקבלת שקט כדי לצייר. הם מסתובבים באזור הפלטה והציורים, ופעם כבר קרה שראתה תפוח עץ עם צבע אצל אחד הילדים ואז הסתכלה על הציור שהיה בשלבי סיום ממש, והבינה מה קרה.

"בכל ציור, העיקר שייגע בי האדום". ציור של מרגלית רג'ואן

מרגלית רג'ואן, תימניה, במקור מנווה צדק, אוהבת את החיים ואת שמחת החיים. כשהיא מציירת היא לא יודעת מה ייצא, "מה שבא לי באותו רגע, זה מה שאני עושה. אני עובדת עם הרגש" – שזו כאמור בדיוק ההגדרה של אמנות נאיבית, למרות שהיא לא מציירת נאיבי. הייתה מורה לעיצוב אופנה, ופנתה לציור לפני 15 שנה. הכי הרבה היא אוהבת את הצבע האדום. "בכל ציור, העיקר שייגע בי האדום".

" 50 גוונים של ירוק". קיץ של נעמה מנור

נעמה מנור הגיעה מצורית – יישוב קהילתי בתחומי המועצה האזורית משגב, השוכן על הר גילון, כ-8 דקות נסיעה מערבית לכרמיאל. היא ציירה ויצרה את ארבע עונות השנה. הקיץ שלה נראה לי ירוק מדי, אז היא הסבירה שזה קיץ סלובני, ושם יש 50 גוונים של ירוק.

ביומיום היא עוסקת ביצירת אלבומים וחותמות, ואת הטכניקה של החותמות הביאה לציורים – כאן הן באות לידי ביטוי בבתים ששולבו בתמונות. היא ניסתה הרבה בתים, עד שהחליטה מה ייכנס לעבודה הסופית. הרקע עשוי צבעי מים, ואז נותנת לפיגמנט להתפשט ולהתייבש. זו אמנות נאיבית כי אין פה פרופורציה. שאלתי איזו מהעונות היא אוהבת הכי הרבה. את הסתיו, כי חיה שלוש שנים בקנדה והשלכת שם יפה.

מנצחת על הכל ביד רמה. ציור של נעמי עשת רוזנצויג

מנצחת על הכל ביד רמה. ציור של נעמי עשת רוזנצויג

על הכל ניצחה ביד רמה ובאופטימיות מרשימה, נעמי עשת רוזנצויג, וזה הציור שלה, שמאוד דומה לה (אפילו לבשה שמלה כחולה בערב בו נפגשנו!).

דווקא בימים האלה שעוברים עלינו, יצאנו מהתערוכה עם הרגשה של שפיות. ואולי גם לשם מכוונת האמנות הנאיבית – שפיות, יומיום, הרגעים הקטנים שאפשר לפספס בשנייה, אבל אם בוחרים להסתכל עליהם, מבינים עד כמה החיים כמו שהם מהווים את המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל.

"מי שמתעקש לדון דווקא באלה חש תחושת אשמה גדלה והולכת: על זה לכתוב? צעיפים, צמרות, חַלקוּתה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף?.. העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" (עלי מוהר, "מהנעשה בעירנו").

"על נופים ואנשים", סינמטק ירושלים. אוצרת: נעמי עשת רוזנצויג. כל הציורים מועמדים למכירה. עד ה-1 בנובמבר

ציור נאיבי הוא כמו ליצן רפואי

    "אני נאיבית באישיות שלי, יש בי אהבת אדם אופטימית, אולי קצת דמיונית". תרזה חורין קרגולה, צילום: גלריה ג'ינא

"אני נאיבית באישיות שלי, יש בי אהבת אדם אופטימית, אולי קצת דמיונית". תרזה חורין קרגולה, צילום: באדיבות גלריה ג'ינא

לציור הנאיבי נחשפתי ממש במקרה. הגענו לסינמטק כדי לצפות בסרט, ובמסדרונות היו תלויים ציורים נאיביים שמשכו את תשומת הלב שלנו. כשיצאנו מהסרט התברר ש'הפסדנו' את ערב הפתיחה של תערוכת הציורים הללו. בשלב הזה רוב האורחים כבר הלכו, ונשארו רק המארגנים. התחלנו לצעוד לאורך הקירות, מרותקים מהאוצר החדש שפגשנו. המארגנים קלטו אותנו, ועל המקום החליטו לעשות לנו סיור פרטי ספונטני. לא התמסרנו מייד, אבל הם לא התייאשו מאיתנו. הרווח היה כולו שלנו (ותודה לנעמי עשת רוזנצוויג).

עם הזמן נחשפנו לתערוכות נוספות, וגם ביקרנו כמה פעמים בגלריה ג'ינא בתל אביב. החודש נערך שם "שיח גלריה" מיוחד עם שתי אמניות, אחת מהן היא תרזה חורין קרגולה (מבטאים tirza, וזה שם מהתנ"ך, תירזה הוא עץ), לרגל התערוכה "שלום לך ארץ נהדרת". עבורנו זו היתה הזדמנות לעוד הצצה לתוך העולם הזה, שרוצה לעשות טוב בהגדרה. עולם שלא מחפש לזעזע וגם לא להכאיב, אלא להציע נקודת מבט אופטימית. וזה בדיוק מה שקיבלנו מתרזה.

האישיות שלה כובשת. כשהיא מדברת, כמעט ובא לך לחבק אותה. המסלול שלה יכול לספק הסבר מסוים לכך שהממסד האמנותי לא מתייחס מספיק ברצינות לאמנות הנאיבית: היא עשתה הרבה דברים לפני שהחליטה שזה הכיוון שלה, זה לא בער בה מגיל צעיר, והיא לא יוצרת מתוך ייסורים, להפך. "אני נהנית ואני מחייכת כשאני מציירת", אמרה לנו. "הציור הנאיבי מאפשר לי חופש, השמים יכולים להיות סגולים. אני נאיבית באישיות שלי, וזה מבטא את הדבר הכי טבעי – אהבת אדם אופטימית, אולי קצת דמיונית, עם שאיפה אוטופית לעולם טוב יותר שיש בו מזג אוויר נעים, ואין לכלוך" (תרתי משמע).

לימודי הציור הריאליסטי שיפרו את הציור הנאיבי שלה. תרזה חורין קרגולה והעבודה שבה ציירה את המורה שלה. צילום: גלריה ג'ינא

לימודי הציור הריאליסטי שיפרו את הציור הנאיבי שלה. תרזה חורין קרגולה והעבודה שבה ציירה את המורה שלה. צילום: באדיבות גלריה ג'ינא

חורין קרגולה לא הסתפקה בנאיביות, ולמדה גם ציור ריאליסטי אצל צייר בכפר סבא – היא הראתה לנו ציור שבו ציירה את המורה שלה, ושהזכיר לי יצירות של ציירי רנסאנס איטלקיים. לדעתה, הלימודים האלה שיפרו את הציור הנאיבי שלה. "הבנתי שאני עושה את זה מתוך בחירה, ולא כי אני לא יודעת לצייר. ציור נאיבי מייצר שמחה ושפע, כמו ליצן רפואי שמשמח את הלב".

פרט מתוך "בזמן השקיעה", 2014. הפסיפס והויטראז' נזנחו מאחור

פרט מתוך "בזמן השקיעה", 2014. הפסיפס והויטראז' נזנחו מאחור

היא בת 47. גדלה בקיבוץ איילת השחר, ולמדה באנגליה את יסודות האמנות – פיסול, ציור רישום. לאחר מכן חזרה לארץ ולמדה גרפיקה ממוחשבת במכון אבני. כשהבינה שזה לא התחום שלה, עזבה, והחלה להתנסות ביצירת פסיפס, פיסול בנייר וגם ויטראז'. כדי להתפרנס החלה לעבוד באופן 'מסודר' במשרד. לפני כעשור לקחה שנת חופש, ואז גילתה מחדש את עולם האמנות.

הציור הנאיבי הראשון היה מחסן הבגדים בקיבוץ. אחר כך ציירה את הבריכה של הקיבוץ, עם הדשא הירוק שמקיף אותה ו"החברותא", כמו שהיא קוראת לזה. הזכיר לי מייד את הקיבוץ של סבא וסבתא, ואת חוויות הילדות שלי שם, שבהחלט היו נאיביות ויכולות להשתלב לתוך הציורים.

היום היא בסביבה אורבנית (יחסית: כפר סבא), ולכן גם הציורים כוללים נופים אורבניים. היא מנסה לייצר "חוויה כללית שלא משנה איפה היא מתרחשת – זו יכולה להיות אישה עם זר קאלות ברומניה או קיוסק שייקים בתל אביב". ועם זאת אני מניחה, שאם מייצרים חוויה פריזאית או חוויה ירושלמית, זה לא יוצא אותו דבר. יש לזה את הקו הייחודי שלו, ולמה לא, בעצם?

"כשאני מתחילה ציור ואני בתוכו, אז אין שעות ואין ימים" - כמו חווית הזרימה שתיאר פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי. יחד על הטרסה, 2011/12

"כשאני מתחילה ציור ואני בתוכו, אז אין שעות ואין ימים" – כמו חווית הזרימה שתיאר פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי. יחד על הטרסה, 2011/12

לחורין קרגולה יש סטודיו, אך לדבריה היא 'פולשת' לכל רחבי הבית. "היום ציירתי על האי במטבח", סיפרה, והוסיפה: "כשאני מתחילה ציור ואני בתוכו, אז אין שעות ואין ימים". זה הזכיר לי את תיאוריית הזרימה של פרופ' מיהי צ'יקסנטמיהיי. בזמן מצב הזרימה – שאי אפשר להחליט עליו, הוא פשוט קורה – אדם מרגיש במקום אחר, כאילו הוא בריחוף. הוא עובר חוויה של מציאות חלופית "כל כך מיוחדת ואינטנסיבית, שבה אדם מרגיש כמעט כלא קיים… זו חוויה מיטבית, אקסטטית, כמגיעה ללא מאמץ מכוון לגרום לה, כזו שמתרחשת בספונטניות.

"כשאתה לגמרי בתוך העבודה שלך, אתה מאבד תחושת זמן, אתה משולהב, לגמרי 'נתפס' במה שאתה עושה. אין עתיד ואין עבר, זה רק הווה מתמשך שבו אתה יוצר משמעות" (צ'יקסנטמיהיי הסביר את זה בראיון ל'ליידי גלובס', אוגוסט 2014). אני מאמינה שאם האמן מגיע למצב כזה, זה עובר לתוך היצירה. אמנם קשה להגיע לאותה חוויה רק מהתבוננות בציורים התלויים על קירות הגלריה התל אביבית שבה העברנו ערב נעים, אבל זה בהחלט עושה חשק לקחת ליד מכחול. וזה לא מעט.

Coffee Break 2014, תרזה חורין קרגולה

Coffee Break 2014, תרזה חורין קרגולה

נאיבית שכמותך

 

עבודה של זוזנה ורסקי, סרביה

הנאות של סבתא, זוזנה ורסקי, סרביה

אני רוצה להאמין לכולם. אני רוצה לחייך כל הזמן. אני רוצה שכל דבר בחיים יהיה מלא בצבעים משמחים. אני רוצה להיות אופטימית תמיד. אני לא רוצה עולם אגדות: אני מאמינה שבאמת יכול להיות יום כזה, לפחות אחד בשנה, שבו הכל הולך כמו שצריך. ואם לא בחיים, אז לפחות באמנות – כלומר בגלריה ג'ינא לאמנות נאיבית, בתל אביב.

בימים אלה אני מתגוררת בירושלים, אבל פה ושם מגיעה למישור החוף. באחת הפעמים החלטנו לבקר בתערוכה "בין שני עולמות", שמביאה את ברזיל הלא-מונדיאלית מצד אחד, ואת מזרח אירופה הלא-קשוחה מצד שני. בתערוכה יש 90 עבודות שמתאפיינות באלמנטים מסורתיים של הז'אנר הנאיבי – תמימות מרעננת, צבעוניות עזה, פרספקטיבה ילדותית שמתבטאת גם בחוסר פרופורציות, תיאור של פשטות תוך שימוש בעושר של פרטים, והצגת סצנות אידיליות של חיי היומיום.

למרות מה שמחבר בין שני קצוות העולם, רואים כמובן גם את השוני בציורים – הנובע מהתרבות, מהמנהגים, מהאקלים, מהסביבה ומצורת החיים. אני התחברתי יותר לעבודות שנוצרו ברומניה, בהונגריה, בסרביה ובקרואטיה, מאשר לעבודות הברזילאיות – למרות שציורי החקלאות של ווילמה ראמוס בהחלט הרגיעו אותי. בכלל, ככל שהדמויות קטנות יותר, כך הציור אהוב עליי יותר.

הציורים הנאיביים שופעים שמחת חיים בתוך טבע פראי של ג'ונגל, לצד גידולי שדה ומטעים. איפה עוד תראו בימינו חקלאים מבסוטים? וכבשים עם מבט מטומטם אך משעשע? אולי בסקוטלנד, אבל לא ניתפס לקטנות. נישאר בנקודה המרכזית: אם מישהו יכול לעבור ליד הציורים האלה, ולהישאר אדיש, כנראה שמשהו משובש אצלו.

ייתכן שהמישהו הזה שייך לקבוצה המתארת את האמנות הנאיבית בכינוי "אמנות פרימיטיבית", מתוך התנשאות. אין סיבה להיעלב – אנשים כאלה בסך הכול נהנים פחות מהחיים. כי הרי מי שאוהב אמנות נאיבית יכול לאהוב גם אמנות ריאליסטית, וליהנות ממגוון רחב של סגנונות, ואילו הם לא, הם תקועים במשבצת צרה ונידונים לעיקומי פרצוף.

כשאני כותבת את זה, אני חושבת על אנשים ספציפיים, שאני יודעת שהם פועלים לפי מה שנחשב ומה שלא נחשב. שגם אם משהו ייראה להם מקסים, הם לא יעזו לשים אותו על הקיר בסלון, שלא יגידו עליהם חלילה משהו. שלא תרד קרנם בעיני אחרים. אלה לא האנשים שהיית רוצה שיחבקו אותך: אף פעם אין לדעת איזה אינטרס יניע אותם לפעולה מעבר לכתפך. הם לא מכניסים שקט לחיים, אין איתם שמץ מההנאה שאיתה פתחתי את הפוסט הזה. הם מביאים שחור במקום צבעוני, וצריך להוציא אותם מחוץ לפריים. להשאיר רק את מי ומה שגורמים לנו לחייך. מאוזן לאוזן.

 התערוכה "בין שני עולמות" מוצגת עד ה-27 ביוני. כניסה חינם. כתובת: דיזנגוף 255, תל אביב. שעות פתיחה: שני עד חמישי 12:00-21:00, שישי וערבי חג 10:00-14:00.

 

 

קטלין רפיינה הוייק, נהר רומנטי, הונגריה 2010

קטלין רפיינה הוייק, נהר רומנטי, הונגריה 2010

 

אור הבוקר, לואי פריירה דה מוראייס, ברזיל 2014

אור הבוקר, לואי פריירה דה מוראייס, ברזיל 2014

 

אחר הצהרים בשדות, דוברוסב מילייביץ', סרביה, 2013

אחר הצהרים בשדות, דוברוסב מילייביץ', סרביה, 2013

 

קטיף פרחים, ווילמה ראמוס, ברזיל 2007. מחיר: 3,500 דולר

קטיף פרחים, ווילמה ראמוס, ברזיל 2007. מחיר: 3,500 דולר

 

קטיף תפוזים, ווילמה ראמוס, ברזיל 2006

קטיף תפוזים, ווילמה ראמוס, ברזיל 2006

 

זלאטקו קולארק, הדייג, קרואטיה 2011

זלאטקו קולארק, הדייג, קרואטיה 2011

 

איזה יום נפלא! (טריפטיך), לוסיה בוצ'יני, ברזיל 2013. מחיר: 14 אלף דולר

איזה יום נפלא! (טריפטיך), לוסיה בוצ'יני, ברזיל 2013. מחיר: 14 אלף דולר

 

פרט מתוך "איזה יום נפלא!" של לוסיה בוצ'יני

פרט מתוך "איזה יום נפלא!" של לוסיה בוצ'יני

 

פרט מתוך "איזה יום נפלא!" של לוסיה בוצ'יני

פרט מתוך "איזה יום נפלא!" של לוסיה בוצ'יני

 

פרט מתוך הציור "פיקניק" של הדוויג מקאיי. הונגריה, 2005

פרט מתוך הציור "פיקניק" של הדוויג מקאיי. הונגריה, 2005

%d בלוגרים אהבו את זה: