Tag Archives: אליס מונרו

הספרים שהכי אהבתי ב-2017

"את רוב חיי אני מעביר בחדר קטן וחשוך וממציא דברים בתוך הראש שלי, אז בשבילי זה מרענן לצאת החוצה. אני נהנה להכניס את עצמי לקונפליקט", אמר לי ג'ונתן פראנזן, בראיון ל'ליידי גלובס' (אפריל 2017), ואחר כך הוסיף "התפקיד של סופר הוא לדאוג שלא כולם יאהבו אותו". מהחדר החשוך והקטן של פראנזן יצא השנה "טוהר", ספר עב כרס שביסס עוד יותר את מעמדו כסופר האמריקאי החי החשוב ביותר היום – אם כי אכן, לא כולם אהבו אותו.

אני אהבתי, אבל למרות שזה הספר המדובר ביותר של 2017, הוא לא הספר האהוב עליי ביותר השנה. זה בכלל היה ספר אחר, כביכול פחות חשוב, אבל בי הוא נגע יותר מקרוב. "ככה החיים יפים" של אוליבייה בורדו מערער על כל הנורמות המקובלות של איך צריך לחיות, ואז, ברגע שאתה אומר לעצמך, "הנה, אפשר גם אחרת" – בום, מכה לפנים. כשעברתי על כל הספרים שקראתי השנה, הוא היה היחיד שאמרתי לעצמי 'חובה'. אני זוכרת איפה קראתי אותו, איך הרגשתי ואיזה שיר שמעתי אז בלופ (כי זה מה שגיבורי הספר שמעו). בחירה לגמרי אישית, אבל אני עומדת מאחוריה.

לכאורה זאת הייתה שנה פורייה מבחינה ספרותית, אחת הטובות אפילו – כמה מהסופרים הבולטים ביותר של תקופתנו ריכזו בה את מה שיש להם להגיד לעולם, והגישו בכריכה קשה. אבל צריך להגיד את האמת: סופר חשוב הוא לא תמיד מעניין. ספר שקראתי השנה ולא אהבתי בכלל, למרות שהוא כביכול בין החשובים ביותר, הוא "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר. מדויק יותר לומר שהוא פשוט עלה לי על העצבים, וזה למרות שקראתי אותו אחרי מסאז' בספא שהיה אמור להפוך אותי למאוד רגועה. כשסיימתי הרגשתי שאני יכולה להזדהות עם המשפט שמלווה כל בר מצווה: ברוך שפטרנו מעונשו של זה. לעומת זאת, את הספר "יער אפל" של גרושתו, ניקול קראוס, אהבתי יותר – אבל לא עד כדי כך שייכלל בעשירייה.

השנה יצאו גם תרגומים חדשים או מחודשים של שני סופרים אהובים ומוצלחים במיוחד – אגתה כריסטי וז'ורז' סימנון. הבלש הבלגי הרקול פוארו והמפקח הפריזאי מגרה הם שניים שאני מחבבת במיוחד, ושמחתי לקרוא את עלילותיהם. מיצירתו של סימנון פורסם השנה גם "השען מאוורטון", וזה כמובן שימח אותי מאוד, אבל כאן החלטתי להתמקד בספרים חדשים שיצאו בשפת המקור שלהם לכל הפחות בשנים האחרונות אם לא בשנה החולפת (מכיוון שמדובר בסיכום שנה לועזית, בחרתי בספרי תרגום בלבד). והנה אנחנו מגיעים לזה: 10 הספרים שאהבתי ב-2017.

ככה החיים יפים, אוליבייה בורדו, זמורה ביתן, 128 עמ'

את הקריאה סיימתי בתוך מכונית חונה, עם טישו ביד, כדי שהנהגים האחרים החולפים על פניי לא יראו את הדמעות. ולמרות זאת, 'ככה החיים יפים' הוא מהספרים שהכי שמחתי לקרוא בשנה האחרונה.

במרכז העלילה נמצאת משפחה פריזאית קטנה – אמא, אבא, בן צעיר וציפור אקזוטית גדולה המכונה מדמואזל אין-בה-צורך. זו משפחה שבה משתכרים, רוקדים, נזהרים מצמחונים ומרוכבי אופניים מקצוענים, נוסעים לחופשות ארוכות בספרד ("האורחים אמרו שאצלנו פיאסטה כל הזמן, ואבא ענה שככה החיים יפים"), ולא בוחלים בסיפורים והמצאות. כי למה להגיד את האמת, אם השקר הרבה יותר מלהיב. או כמו שאומר האב, "כולם מספרים שקרים קטנים. זה משרה יותר שלווה מהאמת, כל האמת ורק האמת".

למעשה, החיים במשפחה הקטנה והצוהלת הזו כל כך קוסמים, שאין ברירה אלא לחכות שיקרה איזה אסון. והוא, כמובן, מגיע. האם יוצאת מדעתה, האב והבן יוצאים מהדירה (בשל חובות מס עצומים), והקורא, יוצאת נפשו אל כולם.

בורדו, שזהו ספרו הראשון, מצליח לגעת בנפש בצורה חזקה, למרות שהוא לא באמת קורא תיגר על התבנית הבורגנית המקובלת. בעצם הוא אומר לנו: חיים נטולי דאגות יכולים להתקיים רק עד נקודה מסוימת. ומי שאומר לכם אחרת, הוא משוגע. על אמת.

מומלץ לקרוא כשברקע השיר המרגש של נינה סימון, מיסטר בוג'נגלס – גיבור מרכזי בעלילה.

*

טוהר, ג'ונתן פראנזן, הוצאת עם עובד, 637 עמ'

אם יש לכם זמן פנוי, לג'ונתן פראנזן יש סיפור לספר לכם. לעתים תחושו שהוא קצת מגזים, אבל בכל זאת תמשיכו, כי יש על מי לסמוך – פראנזן עדיין לא מבלף ולא מעייף, גם ב-600 עמודים ומעלה.

קווי העלילה השונים של 'טוהר' מרוכזים בשבעה פרקים ושלושה אנטי-גיבורים: פיפ (קיצור של פיוריטי, כלומר טוהר) טיילור, צעירה אמריקאית בשנות ה-20 לחייה שמתמודדת עם אם תלותית, היעדר אב וחוב גדול לבנק על שכר הלימוד באוניברסיטה; אנדראס וולף, שגדל במזרח גרמניה וצמח להיות מנהל של פרויקט חשיפת שחיתויות; וטום אייברנט, בעל אתר חדשות מדנוור, גרוש שחי עם בת זוג עשור ללא נישואים.

כמובן ששלושתם קשורים זה לזה, ודרך כולם עולות השאלות האם בכלל צריך להביא ילדים לעולם, ועד כמה מעוות יכול להיות הקשר בין ילד לבין ההורה שלו, עם מסקנה שבעצם כולנו ילדים דפוקים של החיים. לא, זו לא טלנובלה, זה פראנזן.

בעיניי אין פה דמות שאפשר לאהוב, אבל בואו נתמקד רגע באנדראס. בתוך המסגרת הנוקשה, השמרנית ולחוצת השטאזי, קשה לבטא את הקול שלך או להיות נשמה חופשית מבלי לחבל בסיכויי משפחתך לחיות חיים שגרתיים (להגיד נורמליים יהיה מוגזם). אבל אבא של אנדראס הוא פקיד בכיר, ולכן הבן הסורר מרשה לעצמו כל מיני דברים. למשל, לרצוח. נכון שאחר כך הוא מנהל עם עצמו משחקי מוסר, אבל אין טעם להתעכב עליהם. למה? כי אנדראס יהפוך לחשוב יותר מג'וליאן אסאנג', ופרויקט 'אור השמש' שלו יחטא את כדור הארץ. ומה הם חייו של איש אחד לעומת הצלת עולם ומלואו.

לא משנה מאיזה מגזר אתה, קשה לצאת טוב אצל פראנזן. אבל כשזה מגיע אליו, הוא קצת יותר מרוצה מ"מגפת הג'ונתנים הספרותיים. אם תקראי רק ביקורות ספרים של ה'ניו יורק טיימס', תחשבי שזה השם הנפוץ באמריקה לבנים. שם נרדף לכישרון, גדולה, שאפתנות, חיוניות". למה לא, בעצם. לפחות כשמדובר בג'ונתן הזה, זה באמת נכון.

*

מי את חושבת שאת, אליס מונרו, הוצאת מחברות לספרות, 254 עמ'

לא קל להודות בכך, אך לא כל ספריה של זוכת פרס נובל, אליס מונרו, הם הנאה צרופה לקורא. חלקם מספקים הנאה תובענית: הם דורשים ממך ריכוז עמוק והשקעה עצמית כדי שזה באמת יעבוד. למרבה השמחה, לא זה המצב ב'מי את חושבת שאת', האחרון שלה שתורגם לעברית: כאן המסע אל קנדה של המאה הקודמת מרגיש כמו טיול מהנה במיוחד.

ההבטחה על העטיפה היא שנקרא על עלילת חייהן של פלו ורוז. הן בת ואם חורגת, שחיות יחדיו לא בעושר ולא באושר – שתי המילים הראשונות בספר, 'מכות לתפארת', כבר מבשרות על הכול. תוך זמן קצר מתברר שלספר יש רק גיבורה נוכחת אחת, שסוחבת איתה את העבר לכל מקום שאליו תלך. זוהי רוז, שדרכה אנחנו לומדים על המכניזם שמפעיל את המשפחה בעיירה ה'נחותה' הנראטי, על הדרכים שלה להיחלץ ממנה, ועל הגברים שתפגוש בחייה ויאכזבו אותה לא פעם. או כמו שמזהירה מונרו את הקוראת: אל תהפכי את הגבר למסמר שעליו תלויות כל תקוותייך.

יש כאן לא מעט עיסוק בכוח, או ליתר דיוק בהיעדרו. רוז נישאת לפטריק, שמגיע מבית עשיר מאוד, אבל בניגוד למה שניתן לצפות, "הוא קרס עליה יותר משהחזיק אותה, היא לא מצאה בו שום כוח". ומאוחר יותר, "מאז פטריק היא אף פעם לא הייתה האדם החופשי, זה שהכוח בידיו". מה היא כן הייתה? כל אחד והפרשנות שלו. בכל מקרה, 'מי את חושבת שאת' הוא מהספרים האלה שמעבירים אותך חוויה: אתה אומר לעצמך 'אני חייב הפסקה', לא יכול להפסיק, וכשאתה מסיים – ריקנות.

*

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, אלנה פרנטה, הספריה החדשה, 426 עמ'

תשוקה אידיאולוגית עשויה להיות מלהיבה וסוחפת ברגע אחד, באותה מידה שהיא עלולה להיות מעייפת ברגע הבא. היא גלגל מצוין להתנעת סיפור, במיוחד כזה שעמוס במאבקי פרולטריון, אבל יכולה גם לדרדר אותו למחוזות האזוטריה. אלנה פרנטה יודעת לדלג על המהמורה הזו, ולבחור את המינון המדויק שישאיר את מעריצי הרומנים הנפוליטניים יחד איתה. כלומר, עם הגיבורות שלה – אלנה, לילה ונפולי.

זהו הספר השלישי בסדרת הרומנים, וכעת שתי החברות שגדלו יחד הן בשנות ה-20 לחייהן, ונכנסות לעולמות הנישואים, ההורות וקשיי העבודה. גם הפעם מתפרצת לבה עצומה של פרטים קטנים על הקורא – אבל כבר קשה להתעלם מהשאלה למה אנחנו מסכימים לכך. כלומר: מדוע אנחנו מוכנים לקרוא על כל ניואנס בחייהם של אחרים שלא באמת קיימים. למה גיבור ריאליטי עכשווי שווה את הזמן שלנו פחות מבעל מפעל הנקניקים בנפולי של שנות ה-60? מה גורם לנו להרגיש שהגיבורים הספרותיים איכותיים יותר, מעניינים יותר?

אין תשובה ברורה אחת, אבל אולי זה מפני שהם זרים לנו – בדיאלקט, בתרבות, בהרגלים – ובה בשעה דומים מאוד. זה נכון גם בספרה הציבורית, כמו ההטרדות המיניות במפעל והמאבקים נגד בעל הבית העשיר שמתעמר בעובדיו (ומתנגד להתארגנויות), וגם בספרה הפרטית, עם הבעל שכמעט מתעלם מאשתו אחרי הנישואים.

הרומנים הנפוליטניים מזכירים במידה מסוימת את האפוס הקולנועי, האיטלקי אף הוא, 'קסם הנעורים'. כאן וגם שם אנחנו מתוודעים לתקופות חיים שלמות של אנשים, חווים איתם כמעט הכול ברמה האישית והפוליטית, ומפענחים אותם – ואותנו – תוך כדי החוויה. אמנם בקריאה יש יותר מקום לדמיון, אבל הנה, גם אלנה ולילה עומדות לקבל צורה ברורה: השנה הודיעה חברת HBO שתפיק יחד עם RAI האיטלקית סדרה המבוססת על רבי המכר של פרנטה.

*

קליפת אגוז – איאן מקיואן, הוצאת עם עובד, 191 עמ'

עובר בבטן אמו, בשליש האחרון להריונה, הוא הגיבור הבלתי מעורער של "קליפת אגוז". ממעמקים הוא עוקב אחרי האם, האב והמאהב, שמתגלה כקרוב משפחה קרוב במיוחד. שייקספיר זה כאן, רק שהגרסה המקיואנית מעט מייגעת. התודעה העמוקה והראייה המפוכחת הופכות לעתים לרעיונות פילוסופיים מוגזמים מדי בשביל עוברים, והקורא מייחל שרק יסתיימו כבר ושאפשר יהיה להתקדם להתפתחות הבאה. הנחמה היא שבתרגיל הספרותי הזה מקיואן לא מורח יותר מדי את העלילה, אלא מגיע לשיא המיוחל בדיוק בזמן, ומשם צובר תנופה חדשה (אבל שוב, גם קצת יגיעה).

בסך הכול, העובר מתחיל את הסיפור כשהוא מאוד אופטימי: "יכולתי להגיע למקום רע כפליים בזמן גרוע שבעתיים". אמנם הממלכה המאוחדת אינה נמצאת אצלו בעדיפות ראשונה כמקום הטוב ביותר לגדול בו (נורבגיה כן), אבל היא בהחלט בסדר. "יש ויש על מה לשמוח", מטיף לנו העובר שטרם נולד, ומפרט את יתרונות העולם המערבי, כולל "הנסים היומיומיים שבגללם היה אוגוסטוס קיסר מקנא בכל פועל פשוט: רפואת שיניים בלי כאבים, אור חשמלי, קשר מיידי עם אהובי נפשנו, עם מיטב המוזיקה העולמית, עם מטעמיהן של שלל תרבויות. אנחנו מלאים כרימון בזכויות יתר ובתענוגות".

במילים אחרות: תלמדו להודות על מה שיש לכם. קצת ניו אייג'י מצדו של מקיואן, אבל אל דאגה, הוא לא מתבשם בזה יותר מדי: גם הוא יודע שאמירות כאלה לא בדיוק מייצרות עלילה, ולכן מארגן כמה בעיות לתפארת. כמעט הכול פה צפוי, אבל כתיבתו המבריקה מפצה על כך.

*

רכבת הבוקר לפריז, ז'אן פיליפ בונדל, הוצאת כתר, 174 עמ'

קבלו סצנה קולנועית: רכבת נוסעת בדרך לפריז. יום שני בבוקר, למען האמת מוקדם בבוקר, בשעה 6:41. ססיל דופה יושבת לבד, ולידה כיסא פנוי. היא תוהה למה אף אחד לא מתיישב לידה, אבל בעצם גם נהנית מהבלעדיות. בחלוף כמה דקות מגיע פיליפ לדוק, גבר מזדקן. זה לוקח רגע, אבל שניהם מזהים זה את זה: סיפור אהבה ישן. להגיד שלום? לשאול מה נשמע? מה פתאום. השתגעתם?!?

במקום זה בלונדל נותן לנו לקרוא את המחשבות שלהם. פרק הוא, פרק היא. לאט לאט אנחנו מגלים: כשהם נפגשו בגיל 20, לפני 27 שנה, הוא היה הסטודנט שבנות העריצו, היא הייתה סתמית ומשעממת. היום ססיל היא סיפור הצלחה: נשואה ואם לבת, יזמית שהקימה רשת חנויות, ויש לה תוכנית התרחבות לפריסה ארצית. פיליפ, לעומת זאת, גרוש ואב לשניים שלא שמים עליו. הוא מוכר טלוויזיות בבית כלבו, כבר לא מעניין כמעט אף אחד.

הם היו זוג במשך ארבעה חודשים, רק ארבעה חודשים, עד הנסיעה ההיא ללונדון. אבל לפעמים גם זוגיות קצרה מאוד יכולה לייצר שריטה עמוקה, שקשה להודות בה או לדבר עליה. אתה רוצה לדעת מה יקרה איתם עכשיו, אבל יודע: פה זה לא הוליווד. ואולי דווקא משום כך, זה ספר טוב.

*

סווינג טיים, זיידי סמית, הוצאת מודן, 442 עמ'

לא מעט ספרים כבר נכתבו על חברויות ילדות, וההשפעה הכבירה שיש להן על האישיות שלנו, גם שנים רבות אחרי שקשרים התנתקו ואנשים יצאו מחיינו. וכבר קראנו ספרים על עולם המוזיקה בכלל, והבריטי בפרט. ולונדון, נו, בוודאי שהיא סטארית ספרותית בפני עצמה. מה שמביא לשאלה למה בכלל כדאי  לקרוא את 'סווינג טיים'.

התשובה היא, קודם כל, בגלל זיידי סמית. הכתיבה שלה מדויקת, חדה, חריפה. היא לא עוצמת עיניים מול המציאות, ומצליחה להתעלות מעל כל השבילים הבנאליים שבהם הייתה עלולה לצעוד. אין דרך יותר פשוטה לומר את זה: סמית היא סופרת טובה.

במרכז העלילה ניצבת בת למשפחה מעורבת, אם שחורה ואב לבן. חברתה הטובה ביותר גם היא 'מעורבת', אולם עם אב נפקד. מדי שבת הן רוקדות יחד בחוג הכנסייה של מיס איזבל, וכך נוצר ביניהן הקשר החזק והמכונן, שזור ברקדנים ובזמרים שאוהבים לרקוד. 12 שנה קדימה, והגיבורה הופכת לעוזרת האישית של זמרת אוסטרלית מצליחה בשם איימי – מעין שילוב בין קיילי מינו למדונה. בין השתיים נוצר קשר מיוחד, שכולל גם פרויקט אפריקאי שמעלה הרבה שאלות על האדם הלבן והכוח שלו, ועוד שאלה חשובה שנותרת עם הקורא: האם כל מערכת יחסים כוללת חליפין של כוח.

*

מסעות בחדר הכתיבה, פול אוסטר, הוצאת עם עובד, 140 עמ'

הנה לכם בשורה משמחת – פול אוסטר של פעם חוזר אלינו. מי שסבל או התאכזב מספריו האחרונים, שהיו שונים מאלה שהפכו אותו למוכר ואהוב, יקבל כאן כמה רגעים של נחת. שוב עלילה מעורפלת ולא ברורה, שוב סוף שהוא לא סוף, ועוד כמה מהטריקים הידועים. הידד.

הפעם במרכז העלילה אדם נטול שם, שעל כן נקרא מר בלנק. הוא שרוי בחדר סגור ואין לו מושג מדוע. הקורא יודע רק מעט יותר ממנו – בזכות כמה הערות מאת המחבר, המתפקד גם כאח הגדול של בלנק (וגם כדבר נוסף, חשוב יותר לסיפור), וביקורים של דמויות מסתוריות בחדר.

אנחנו פוגשים את הגיבור ברגע המפחיד ביותר שיכול להיות לאדם: להתעורר במקום זר מבלי לדעת היכן אתה, מבלי לזכור דבר, ולהיות תלוי בחסדם ובכדוריהם של אחרים. בשלב מסוים בלנק בטוח שכולם אויבים שקושרים קשר נגדו, הוא מאבד אמון בבני אדם וגם קצת בעצמו, אבל אז מגיע אור קטן בקצה המנהרה: אם יש משהו שהוא לא איבד, זו התשוקה המינית.

עם התובנה המשמחת הזו, בלנק סוגר עסקה עם אחות המגיעה לחדרו: הוא ייקח את הכדורים, והיא תוריד את החולצה ותיתן לו לממש את שדיה. ניצחון התשוקה על המוח. הניצחון הבא יבוא כשיזכור את הבדיחה הארוכה על שתיין הוויסקי. אוסטר יודע היטב שמין והומור עושים את רוב העבודה.

בתוך העלילה (ואולי 'עלילה' זו מילה קצת חזקה במקרה הזה) יש עלילת משנה: על השולחן שבחדר מונח כתב יד עם סיפור המתרחש בימי הקונפדרציה, כלומר ארה"ב של תחילת המאה ה-19. זה סיפור מעניין יותר מזה של בלנק, כי הוא לפחות מציע מסע, ולא תקוע בין ארבעה קירות לבנים. כששני הסיפורים מתאחדים זה עם זה, ולבלנק יש הזדמנות להציע פיתולים משלו, הקורא מקבל את אוסטר במיטבו.

*

היום בתוך הבלגן, גיום ריס, הוצאת תמיר סנדיק, 178 עמ'

צריך לומר את האמת – 'היום בתוך הבלגן' הוא ספר קיץ קלאסי, למרות שהוא מתרחש בחורף, ולמרות שהוא עוסק בנושא החשוב של הרגלי הצריכה המוגזמים שלנו בעידן הנוכחי. הוא לא מתיימר יותר מדי, לעתים הוא מעט מנג'ס, ועדיין לא כדאי להתעלם מהנקודות שהוא מעלה לגבי הדברים הפחות הטובים שהקדמה הטכנולוגית מייצרת אצלנו.

הנושא מטופל משתי זוויות: הראשונה היא ציר העלילה הראשי – לואיז פבר מחליטה להציג את דירת הוריה רחבת הידיים באתר שיתופי למטיילים, ולהציע אירוח חינם לכל תייר שיחפוץ בכך. לאט לאט הולכים ומתכנסים המטיילים, עד שהדירה כמעט עולה על גדותיה, תרתי משמע, בשל מזג אוויר סוער במיוחד.

הזווית השנייה היא מה שמכונה 'פרויקט גורסקי', שמסעיר כמה מהאורחים. בתמצית: מנכ"ל חברת סלולר יוונית בשם מיכאיל גורסקי מציע לאנשים להצטרף אליו למנזר כדי להשתתף בניסוי של חזרה בזמן עד לימי המהפכה התעשייתית. המטרה – למצוא את נקודת האיזון בין המחסור, שהיה במשך זמן רב מקור מצוקתו של האדם, לבין השפע המופרז שלתוכו קורסת התרבות המערבית.

מבלי להבין שזה בעצם מה שקורה להם, החבורה שבבית מנסה להתנהל בתוך הכאוס העכשווי. לא תמיד הקורא מצליח לעקוב אחרי מי עושה מה ולמה, אבל, כאמור, זה לא מה שחשוב. מהותי יותר שתחשבו על הקניות שלכם בחודש האחרון, למשל, וכמה מתוכן באמת היו נחוצות.

*

לא אנושיים, פיליפ קלודל, הוצאת תמיר סנדיק, 125 עמ'

מסע רגשות שלם עברתי עם 'לא אנושיים'. צחקתי, התעצבנתי, נגעלתי, אהבתי, סבלתי, ושוב התעצבנתי. מה הקטע שלך, קלודל, חשבתי לאורך כל הקריאה. ואז נתקלתי בראיון שבו הוא הסביר, "המטרה שלי הייתה להטריד ולזעזע, אני חושב שהגיע הזמן שמישהו יטרח לחזור לעשות זאת". במובן הזה, לגמרי הצליח לו.

הספר מורכב מ-25 סיפורים קצרצרים, צפופים וקופצניים, הכתובים כך שאפשר להבין אותם גם כשהם חסרים וקטועים. רק אל תחפשו היגיון, ואל תפחדו מאמירות בוטות. בסיפור אחד אלוהים עומד למכירה. בסיפור שני מפוצצים את סנטה קלאוס במכות ומענים אותו כדי שיגלה פרטים על עצמו. בסיפור שלישי, שני חברים מחסלים קולגה שבאו לבקר בבית חולים, ובנוסף הם ממש דוחפים קולגה אחר לעבר התאבדותו ולא נותנים לו להתחרט עליה, כי כבר פינו את הזמן ובאו לצפות. ועדיין זה עדיף על פני ההוא שבו אוכלים את המתים כי "זה יותר אקולוגי מלקבור או לשרוף אותם".

הסיפור הקל ביותר לעיכול – אם יש דבר כזה – ועדיין חזק, הוא זה שמציג את נאום הנשיא הצרפתי לאומה, אילו רק היה יכול לומר את מה שהוא חושב באמת, ולא את מה שהסדר הטוב מכתיב. "לא הייתי צריך להיות נשיא. זה הרס את חיי. אשתי עזבה אותי. בני שינה את מינו. הכלב שלי מת. אמי עדיין חיה. אינני יודע מה לעשות עוד", אומר הנשיא, ואז פשוט מבקש שיירו בו. בעולם המשוגע של קלודל, זה לגמרי הגיוני.

%d בלוגרים אהבו את זה: