ארכיון תג: אילת

איזוהי חכמה

בתור ילדה פנטזתי על מגורים בבית פרטי, אולי אפילו וילה, עם גינה ועם כמה קומות ובעיקר עם הרבה חדרים. פנטזיות על גבי פנטזיות. אבל כשהגעתי לגיל שבו מחפשים דירה לגור בה, איכשהו תמיד בחרתי בדירות הקטנות, המדויקות, הפונקציונליות, כי החללים הגדולים קצת איימו עליי, לא ידעתי מה לעשות בהם. אותו הדבר קרה לי עם מכוניות: בחלומות פנטזתי על ג'יפ, אבל במציאות תמיד העדפתי אוטו קטן. אני עדיין לא יכולה לראות את עצמי עוברת למכונית משפחתית. לעומת זאת, את החיים עם סמארט בחנייה אני בהחלט יכולה לדמיין.

כשקבלתי את הסמארט מדגם passion לסופ"ש של התנסות, אמרו לי: הדימוי שלה הוא שמדובר ברכב עירוני, ולנו חשוב שיבינו שהיא טובה גם לנסיעות בינעירוניות. בבקשה תסעי איתה מחוץ לעיר. לקחתי ברצינות את הבקשה הזו – כל הדרך לאילת.

כן, כן, זו לא טעות. את כל הדרך לשפיץ הדרומי של מדינת ישראל עשיתי עם סמארט, ושתי מזוודות, ועוד מקום לשקיות של השופינג במרווח שאחרי כיסא הנהגת. היתרון הגדול ביותר של נסיעה כזו הוא צריכת הדלק של הסמארט, שהיא פשוט מצוינת, ולמען האמת, חסכונית פי 2 מהרכב הפרטי שלי. אז נכון שהיצרן מצהיר על צריכה טובה בהרבה ממה שהיא באמת (זה לא 23 וגם לא 20 ק"מ לליטר), ונכון שהצריכה הנמוכה קשורה לנפח המנוע – 1000 של סמארט לעומת 1600 שלי – ולמשקל הנמוך של 750 ק"ג, אבל בעליות זה סוחב כמעט אותו דבר.

יתרון נוסף שקשור לצריכת דלק הוא מערכת ה-ecco של הרכב: כשהיא מופעלת, המנוע נכבה מעצמו בכל פעם שנעמדים במקום, ואז מותנע מעצמו כשממשיכים לנסוע. עם הפקקים של יום ראשון בבוקר זה מאוד נוח ומשתלם.

אבל אנחנו היינו בחמישי בצהרים, ובשעה הזו הבעיה היא ביציבות הכביש של הסמארט בזמן נהיגה במהירות גבוהה: לא הרגשתי נוח לנסוע 120 קמ"ש עם הסמארט, וגם 110 קמ"ש לא תמיד בא בחשבון. ב-100 קמ"ש הכול בסדר (והכל כמובן בהתאם לחוק). בכביש לאילת, שהוא חצי המערב הפרוע, פירושו של דבר שמכוניות רבות עקפו אותי וגרמו לי להרגיש מאחור. נחמתי את עצמי בעובדה שלהם יש רכב מעפן או סתמי ולי יש סמארט. והייחודיות מנצחת את המהירות במקרה הזה.

*

התחנה הראשונה בדרך כלל לא הייתה מתוכננת: פשוט ראינו הרבה מכוניות עוצרות והנחנו שזה מסיבה טובה. ואכן, נקודת התצפית על המכתש הקטן מספקת נוף מרהיב של הרים וגבעות במדבר אינסופי. נקודת העצירה הבאה הגיעה תוך זמן קצר יחסית, והיא הייתה במצד חצבה – הלא היא תמר המקראית שנבנתה על ידי שלמה המלך.

ברשת למדנו שכיום המבנים שבמקום מתוחזקים על ידי קבוצה אמריקאית אוונגליסטית, שעובדת בשימור האתר ובכל שנה מקיימת כאן קורס משותף עם רשות העתיקות. קראנו גם שעץ השיזף הגדול הנמצא כאן הוא העץ העתיק ביותר בישראל, ושגילו נע בין 500 ל-1,000 שנה – קשה לקבוע בוודאות, כיוון שהשיזף לא יוצר טבעות שנתיות בגזע. ועם זאת, השילוט בשטח טוען ששיא הגינס הישראלי הזה לא הגיוני, ומדובר בעץ לכל היותר בן 300 שנה שלורנס איש ערב חסה בצילו. שגם זה יפה, ועוד במדבר.

למרות החשיבות ההיסטורית, היינו שם כמעט לבד עם הממצאים הארכיאולוגיים – רק הכלב החמוד של האוונגליסטים אירח לנו לחברה. האתר כולל מצודה גדולה מאוד מהתקופה הרומאית (מאות שלישית-רביעית לספירה), והיא מוקפת חומת סוגרים ומגדלי פינה. יש גם בית מרחץ, בור מים מהתקופה הרומית, ואתרים שעדיין נחפרים. את הכדים והמטבעות שנמצאו כאן לקחו כבר מזמן לאיזה מקום אחר. הנבטים בנו כאן חאן דרכים ששימש תחנת מנוחה לשיירות הבשמים – יופי של מיקום.

אחרי סיור קצר בנווה המדבר הזה (שכולל גם בונקר צבאי, שהזכיר לי עמדה בגבול לבנון שביקרנו בה בתקופת הצבא) – המשכנו בדרכנו עם הסמארט החמודה. אחרי כשעתיים נסיעה החושך כבר ירד, אני הייתי רעבה, ולכן עצרנו לאכול ביטבתה. דבר אחד אני יכולה לומר על העצירה הזו: אכלתי סנדוויץ' בגט, ואחרי הביס האחרון לא הרגשתי שאכלתי משהו בכלל. מצד שני, סופסוף גם לא הייתי רעבה.

כשנוהגים בסמארט צריך לתת את הדעת על דבר נוסף: דוושת הברקס מעט גבוהה. לכן, בניגוד לרכב שלי שבו מספיקה לחיצה קלה מאוד על הדוושה, כאן יש להשקיע מאמץ קל בלחיצה עליה. כמו בהרבה תחומים אחרים, בהתחלה זה מעצבן ואחר כך מתרגלים ושוכחים שאפשר אחרת. בכל אופן, בשש וחצי הגענו סופסוף למלון. היה קל מאוד למצוא חנייה. לא כי אנחנו מחוץ לתל אביב, אלא כי הסמארטית משתחלת לכל מקום כמעט. היפ היפ הוריי.

*

אם הפוסט הזה היה נכתב לפני כמה שנים, הייתי מציעה דיל לאוהדים של מכבי נתניה בכדורגל: קח קופסה ממונעת ובוא למשחק באצטדיון הקופסה. בינינו, הרבה יותר טוב בקטן. גם התוצאות מוכיחות את זה בשטח – שיקום האוהד שלא היה מעדיף את מה שהיה שם באצטדיון ההוא, על פני מה שהוא מקבל עכשיו מהקבוצה שלו באצטדיון הגדול והמפונפן (בשישי האחרון – רק תיקו, בליגה הלאומית).

ביום השני באילת הסתפקנו במרחקי נסיעה קצרים. מהמלון שלנו, כמעט על גבול טאבה, הלכנו ברגל למצפה התת ימי. ראינו שם את כינית הבועות – אלמוג שנראה כמו ענבים, את האלמוגן פרוש שנראה כמו קסדה, ראינו גם תנינים בני עשרה חודשים שעושים להם בייביסיטינג ואז מעבירים לחמת גדר, וקבלנו הדרכה על צבי הים. בסך הכול היה יותר מעניין ממה שחשבתי שיהיה.

אחר כך נסענו לקניון מול הים לשופינג. העניין הוא שזה היה היום היחיד פחות או יותר בחצי השנה האחרונה שירד באילת קצת גשם (!), ולכן ה-sun roof קצת התלכלך לנו. אבל שטויות, העיקר שעברנו את כל הכיכרות שבדרך – ואלוהים וראש עיריית אילת יודעים שיש הרבה כאלה – בצורה חלקה ונוחה.

בערב שוב חזרנו למרכז העיר, כדי לאכול במסעדה שהזמנו בה מקומות מראש אבל ההזמנה לא נקלטה, ומזל שהתקשרתי לוודא את זה בצהרים. אז ארגנו לנו מקום בשעה יותר מאוחרת ובחוץ למרות שביקשנו בפנים. בסך הכול יצאנו עם חוויה די מאכזבת, ועוד אחרי שעשיתי לבנזוג בילד-אפ רציני כמה המסעדה היא חלק ממסורת הביקורים שלי באילת.

זה אולי יישמע לא אמין מה שאכתוב עכשיו, אבל ברגע שנכנסתי לסמארט שכחתי מהחוויה המעצבנת של המסעדה. אני פשוט אוהבת את הקופסה הזו, קופסת ההפתעות. עוד ב-2002 קניתי לעצמי שני דגמים שלה בברצלונה, מכוניות צעצוע של סמארט.

*

ביום השלישי והאחרון בילינו בבריכה (המים היו קרים אך לא נכנענו), בצהרים נסענו לחי-בר ביטבתה, ואז חזרנו לאילת לשופינג נוסף, הפעם במרכז העיר. כן, אנחנו עד כדי משוגעים שנשארים עד הערב באילת, למרות שהם צריכים להגיע לירושלים ויש להם יום עבודה למחרת.

בכל אופן, נסיעה ארוכה מצריכה התרעננות, וזה בדרך כלל קורה בתחנות הדלק. אז בעצירה הראשונה, מייד כשיצאתי מהרכב התקרבו אליי שני מתדלקים, בחור ובחורה, למרות שבכלל עצרתי ליד המשאבות של התדלוק העצמי. בחור: "הסתכלנו עלייך מגיעה לכאן, והתווכחנו פה בינינו. תגידי לנו מה נכון – כמה האוטו הזה עולה? היא אמרה מחיר X, אני אמרתי 2X".

במילים אחרות, היא חשבה שאוטו קטן זה מחיר קטן. כמובן שהוא צדק, והיא טעתה. אחר כך היא שאלה אותי איך מסתדרים עם אוטו קטן, ואיך זה לגור בתל אביב. אמרתי להם שקל מאוד למצוא חנייה עם סמארט. הבחור הפגין בקיאות, וסיפר שראה פעם סמארט שחנה בניצב למדרכה מרוב שהוא קטן.

השאלות הבאות היו על נפח מיכל הדלק, מהירות הנסיעה, והאם זוג יכול לשרוד בתל אביב או ששכר הדירה לוקח את כל הכסף. עודדתי אותם שאם שני בני הזוג עובדים, אז זה אפשרי. מקווה שלא מכרתי אשליות, כבר שלוש שנים אני לא שם. בימים אלה, כשאני חוזרת הביתה, אני חוזרת לירושלים.

גם בנסיעה הזו, לעיר הקודש, עקפו אותי יותר מפעם אחת. סיבובים, חושך ועליות זה לא מתכון להאצה עם רכב שיציבות הכביש שלו מותאמת לתנאים מסוימים (וזה למרות כל אמצעי הבטיחות המותקנים בו). אז למה אני עדיין אוהבת אותה? בגלל העיצוב, בגלל צריכת הדלק, ובגלל החוויה – גם כשאת סתם נוסעת לעבודה, את מרגישה שקורה לך משהו נהדר.

*

בעקבות עבודה שעלתה על לוח מודעות בירושלים, וקישרה בין מרצדס לאמנות, גם אנחנו השקענו בצד האמנותי של הסמארט:

*

ועכשיו חידה: כמה גמלים נכנסים לתוך מכונית סמארט אחת?

*

ולסיכום, עוד כמה תמונות מאילת:

(כל הצילומים שלי, למעט התמונה העליונה שבה אני מצולמת על ידי הבנזוג)

מצעד הקינוחים 9

ושוב המתוק הזה. אותו מתוק שמוציא אנשים משלוותם היומיומית ומעלה מעל ראשם סוכריות של מחשבות. הנה אנחנו כאן, עם המצעד התשיעי במספר.

אם המצעד הקודם התחיל אצלנו בחששות כבדים, משום שחווינו כמה קינוחים לא אטרקטיביים, הרי שהמצעד הזה מתאפיין בקינוחים טובים ללא יוצא מן הכלל – והשתדלנו לחרוג מגבולות השוקולד. הציון הנמוך ביותר הוא 8, מה ששימח מאוד אותנו ואת החך שלנו.

לרוב מתמקדים המצעדים שלנו במקומות בירושלים ובתל אביב, עם קצת נגיעות מהצפון או מאזור הרצליה-נתניה. הפעם חרגנו ממנהגנו, והבאנו קינוח טעים ביותר היישר מהמחוז הדרומי – וליתר דיוק, ממסעדה שקיימת כבר לפחות 15 שנה באילת, ועדיין מצליחה למשוך אליה סועדים. קינוחים אחרים הגיעו ממסעדה שהיא אחת הנחשבות בירושלים, ממקום חדש וקטן יחסית שהיינו השולחן היחיד שלו באותו ערב ובכל זאת נהנינו, וממקום שחוגג חודש של קינוחים – מעניין כיצד נולד הרעיון המקסים הזה.

לפני שנתחיל, יש לנו בקשה: אחד המצעדים הקרובים יוקדש למשקאות מיוחדים שמגיעים לצד הקינוחים. למשל, משקאות כמו אלה שמוגשים במקס ברנר. אם אתם מכירים מקומות עם משקאות כאלה, נשמח לשמוע המלצות ולצאת לבקר בהם במקרה שאינם באזור עין גדי.

*

1
אלפחורה חמה
איפה: צ'אקרה, ירושלים
מה קיבלנו: טוויסט על העוגייה הארגנטינאית המוכרת, בתוספת הרבה שוקולד. מנה טעימה מאוד. המנה מגיעה עם כדור גלידה שלא ממש היה נחוץ לטעמנו.
מחיר: 32 שקל
אסתטיקה בהגשה: טובה
ציון: 10
נימוקים לבחירה: בצ'אקרה עמדו באתגר של להפוך עוגייה קטנה למנה גדולה.

*

2
פרפה אספרסו
איפה: לה קוצ'ינה, אילת
מה קיבלנו: ארבעה ריבועי פרפה בין ביסקוויטים עם שקדים. על הצלחת זיגוג ריבת חלב ופירות יער. האספרסו שהבטיחו בתפריט בקושי מורגש, אך המנה טעימה גם כך. חמיצות הפירות משתלבת במנה, למרות שבד"כ אני לא מתה על זה.
מחיר: 34 שקל
אסתטיקה בהגשה: מצוינת
ציון: 9.5

*

3
חבושים לוהטים
איפה: דלאל, תל אביב
מה קיבלנו: חבושים ביין ופלפל, ריזוטו מתוק וסיגר ממולא בקרם שקדים. החבושים מפתיעים לטובה, אבל המנה קצת גדולה מדי לאדם אחד. אגב, לפי מה שביררתי במקום, הקינוח הזה מוגש רק אחרי שבע בערב.
מחיר: 44 שקל
אסתטיקה בהגשה: טובה
ציון: 9.5

*

4

טירמיסו
איפה: מנדלסון, ירושלים
מה קיבלנו: עם קינוח כזה קל לצאת בנאליים או סתמיים, אבל במנדלסון מדובר במנה טעימה מאוד עם טוויסט של שבבי שוקולד מלמעלה. הקינוח מוכן במקום על ידי בחורה חביבה שפגשנו בערב הגשום.
מחיר: 29 שקל
אסתטיקה בהגשה: טובה אך מעט פשטנית.
ציון: 9

*

5
טארט פאדג' שוקולד
איפה: המטבח של רמה, מושב נטף
מה קיבלנו: עוגת שוקולד עם גנאש שוקולד, שילוב קטלני, וגלידת וניל. הטעמים מצוינים, והגלידה טעימה גם למי שאינו חובב וניל בדרך כלל.
מחיר: 34 שקל
אסתטיקה בהגשה: טובה מאוד
ציון: 9

*

6
ופל חלבה
איפה: ופל בר, ירושלים
מה קיבלנו: ופל עם שוקולד בלגי ושערות חלבה. מנה טעימה מאוד. כמות החלבה נדיבה מאוד והיא משתלבת היטב עם השוקולד. הקצפת מיותרת.
מחיר: 48 שקל
אסתטיקה בהגשה: מרשימה
ציון: 9

*

7
קדאיף
איפה: אגדיר אמבאסי, תל אביב
מה קיבלנו: קדאיף קראנצ'י חם במילוי קרם שקדים ופירות יער, שהוגש עם גלידת וניל וטוויל פיסטוק. מנה מתוקה-חמוצה, שנאפתה בקונדיטוריה של אגדיר, הנמצאת ברחוב נחלת בנימין.
מחיר: 31 שקל
אסתטיקה בהגשה: טובה
ציון: 9

*

8
סוויטהארט
איפה: פוקצ'ה בר, ירושלים
מה קיבלנו: מוס שוקולד חלב ועליו שכבת מוס שוקולד לבן. בפנים – הפתעה קשה לאכילה. כלומר, גדולה מידי עבור ביס אחד, אך עם זאת לא ניתן לחתוך אותה לשניים. למרות זאת, ההפתעה עדיין מוסיפה למנה והופכת אותה לאטרקטיבית.
מחיר: 32 שקל
אסתטיקה בהגשה: סבירה פלוס
ציון: 9

*

9
עוגת שוקולד חמה עם כדור וניל
איפה: קפה יהושע, ירושלים
מה קיבלנו: מנה מתוקה במידה, אך קטנה מדי. היינו מעדיפים יותר עוגה על חשבון הגלידה.
מחיר: 30 שקל
אסתטיקה בהגשה: טובה מאוד
ציון: 8.5

*

10
דופלו
איפה: פוקצ'טה, ירושלים
מה קיבלנו: בסיס בראוני, מוס שוקולד, מוס אגוזים ושבבי אגוזים. קרם החלבה היה מיותר.
מחיר: 32 שקל
אסתטיקה בהגשה: טובה
ציון: 8.5

*

11
פירמידה
איפה: לה גוטה, ירושלים
מה קיבלנו: ביסקוויט פקאן סיני וקרם אגוזים פרלינה. מגיע בתוספות חתיכות של פירות (תפוז, קיווי, גרגרי רימון שהוסיפו מאוד למנה), טיפות של רוטב פירות יער וטיפות ריבת חלב. המנה קשה לתפעול, מה שגורע מההנאה.
מחיר: 42 שקל
אסתטיקה בהגשה: הדעות חלוקות בין גבוהה לפשטנית.
ציון: 8.5

*

12
קסטה
איפה: אספרסו בר, מנדרין, תל אביב
מה קיבלנו: קסטה – עוגיות שקדים, גלידה וניל באמצע, והכול עטוף בשוקולד חם עם פיסטוקים קצוצים מפוזרים מלמעלה. מנה טעימה אך קצת יבשה.
מחיר: 36 שקל
אסתטיקה בהגשה: כושלת
ציון: 8

*

13
פאי שקדים
איפה: קפה ענבל, עין כרם, ירושלים
מה קיבלנו: הפאי נאפה במקום על ידי הקונדיטורית ענבל. מנה חמה, מאוד מתוקה, ועל כן מתאימה לשני אנשים. בתוספת 6 שקלים מקבלים שלושה כדורי גלידה – אפשר להמיר בקצפת או לשלב גם וגם.
מחיר: 29 שקל
אסתטיקה בהגשה: סבירה אך מגרה.
ציון: 8

*

14
פונדנט שוקולד
איפה: ריו, המושבה הגרמנית, ירושלים
מה קיבלנו: מנה שמגיעה עם גלידת קוקוס טעימה ופירות יער בצד – חמצמצות מיותרת. מנה טעימה אך לא מפתיעה.
מחיר: 32 שקל (במסגרת הדיל של המקום, קיבלנו את המנה על חשבון הבית)
אסתטיקה בהגשה: סבירה
ציון: 8
*

סתם צ'ופר לסיכום

סבבה בטאבה – סיפור בתמונות (1)

SDC11136 by you.

תוציא דרכון. תקנה בגד ים. תקנה גם מכנסיים קצרים. יש לך כפכפים יותר נורמליות? שיהיה ברור: אנחנו לא חולקים מזוודה. הפעם אני צריכה אחת שתהיה שלי לבד. הזמינו אותנו להילטון טאבה, אני רוצה להתלבש יפה. יכול להיות שאני אפילו אתאפר. לא בטוח.

הבחור שלי טס לראשונה בחייו. אמנם זה רק משדה דב לאילת, אבל ספתח זה ספתח. צלמנו הרבה, אולי קצת יותר מדי. בשלב מסוים הרגשתי כמו הזוגות האלה שמצלמים 300 תמונות בשלושה ימים, ואתה שואל את עצמך – הם גם הספיקו ליהנות?
SDC11177 by you.
במעבר הגבול המצרי אנחנו צריכים לחכות לקצין שיעביר את הדרכון שלנו במכשיר שקורא קודים. "את ג'לית?", הוא שואל, ואני מחייכת. "ג'לית כמו ג'ולייט. ולידך, זה הרומיאו שלך?". עכשיו שלושתנו מחייכים.
SDC11176 by you.
האוטו שלנו קטן וירוק. האוטו שלנו (לא) נוסע רחוק. בסך הכל כמה מטרים זניחים, אבל כנראה שככה זה קבלת פנים בריזורטים. לא יודעת, כי לא הייתי אף פעם קודם במקום כזה. חופשות של ים-בריכה הן לא במקום הראשון אצלי. גם לא אצל הבנזוג. ובכל זאת, לא נמנענו – כפי שאפשר יהיה לראות בהמשך.
P9150734 - Copy by you.

פקיד הקבלה שם לנו צמיד ירוק על היד. כמעט 48 אחר כך יתברר שלצבע יש משמעות: אם היינו כתומים, הכל היה כלול. אנחנו ירוקים, אז משלמים על השתייה בארוחת הערב (לא יקר). לא הצלחתי לברר מה פירוש צמיד כחול.
SDC11154 by you.

והטיפו והטיפו ההרים עסיס. היי.

נוט!!

עוד משהו שלקח לנו קצת זמן לגלות: בימים אלה יש הפרש של שעה בין מצרים לישראל. רלבנטי לשעת הצ'ק אין, לשעות פתיחת חדר האוכל, לשעה האחרונה לקבלת מגבות בים ובבריכה, וכמובן לצ'ק אאוט. לא נגיד בכמה מכל זה התבלבלנו, רק נגיד שבגדול דווקא שיחק לנו המזל.

הפרשי שעות היו גם אצל סלקום: חמש דקות אחרי שהגענו למלון, הבנזוג קיבל הודעה שהוא כבר לא חבר של חברת הסלולר, לפחות לא כל עוד הוא בצד השני של הגבול. אצלי זה לקח 45 שעות עד שהצטרפתי ל-Vodafone Egypt. מעניין כמה גובים שם על sms.

SDC11149 by you.
הרבה דברים ארזנו במזוודות הנפרדות שלנו, על דבר אחד לא חשבנו: על מתאם חשמל. כל השקעים בחדר היו מיועדים לשני פינים בלבד – והבנזוג, שהתעקש לא להיפרד מהלפטופ שלו, ולא משנה מה סיפרתי לו על סיני, היה תקוע עם תקע של שלושה פינים. בלית ברירה ובחוסר אמונה שלחתי אותו לקבלה, לבדוק אולי במקרה יוכלו לעזור. למטה שלחו אותו למעלה, ואמרו שאיש תחזוקה יבוא עוד מעט.

כעבור חצי שעה הוא באמת בא, אבל מה – לא עם המתאם הנכון. הלך, אחרי עוד 20 דקות חזר שוב, הביא מתאם חדש, לא הצליח, ניסה עם האולר שלנו, נחתך, קיבל פלסטר, הלך. חזר אחרי עוד 15 דקות, הביא עוד מתאם, לא התייאש, לא התחרבש, היה נחוש יחד עם הבנזוג (אני השקפתי בצד) – בסוף הצליח להם. להגיד שלא גלשתי פעם-פעמיים ובדקתי אימיילים? לא יכולה. אבל היי, לפחות אני לא מכורה.

SDC11237 by you.
התמונה הזו הייתה יכולה להיות מצולמת בעשרה מקומות שונים. היא לא בהכרח מרמזת על המדבר – יותר על נווה המדבר. מה שכן, לא בטוח שבכל מקום קולטים ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ MTV ערבי ומשחק כדורגל פולני.

המשך יבוא מחר.

%d בלוגרים אהבו את זה: