Tag Archives: איי וויווי

אמן סיני חדיש אומר

אודיסאה, 2016. טפט ענק שנוצר בסטודיו של איי וויווי באי לסבוס, בהשראת כדים יווניים עתיקים

לפני שמדברים על התערוכה החדשה של האמן הסיני איי וויווי במוזיאון ישראל בירושלים, צריך להפנות את הזרקור למשהו אחר שקורה איתו בימים אלה. במרחק אלפי קילומטרים מעיר הבירה שלנו, בפארק אווניו ארמורי שבניו יורק, מציג איי וויווי יחד עם שני אדריכלים נחשבים עבודה בשם "הנזל וגרטל" – מיצג תאורה ואביזרים אינטראקטיבי יוצא דופן, שנועד לעורר מחשבות על עידן "האח הגדול" העכשווי, שבו אנחנו מתועדים כמעט כל הזמן, ופרטיות היא בדיחה שמצחיקה את הממסד.

קשה להישאר אדישים לעבודה הזו, אבל הדעות לגביה בעולם האמנות הן חלוקות. יש כאלה שטוענים שהיא-היא "מהות האקטיביזם של איי: עבודה שמשחררת את הכוח הפוליטי של האמנות". אחרים טוענים שהיא לא מתמודדת עם המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים ולא מציעה פתרונות, מה שהופך אותה למעט שטחית. על דבר אחד אי אפשר להתווכח – יש כאן עבודה מקורית חדשה שנוצרה במיוחד עבור המקום הזה. בדיוק מה שאין בתערוכה במוזיאון ישראל, שמבוססת על עבודות שכבר הוצגו בעבר, וכבר קראנו, שמענו ואולי גם ראינו אותן במקומות אחרים.

חשוב להגיד – אני לרגע לא מזלזלת במוזיאון ישראל, שעושה היסטוריה: בפעם הראשונה מציג כאן אחד האמנים החיים החשובים ביותר בעולם בעשור האחרון תערוכה שלמה. לא זכור לי שדמיאן הירסט או יאיוי קוסמה עשו את זה, אפילו ג'ף קונץ שלח רק פסל. יש פה מהלך מבריק של המוזיאון, ואני בטוחה שלא היה להם קל לרשום את ההישג הזה. אבל, אחרי שאומרים את הדברים, ומרגישים קצת (הרבה) גאווה ישראלית, מותר גם להיות חצופים, ולשאול: למה אף עבודה משמעותית* לא נעשתה במיוחד עבור התערוכה "אולי, ואולי לא"?

23 טון של גרעיני חמניות מפוסלים בפורצלן, צבועים בעבודת יד

שימו לב

ועכשיו – לעניין עצמו. הדבר הראשון שרואה המבקר בתערוכה הוא שטיח הענק של גרעיני החמנייה – ב-2010 מילא איי וויווי את רצפת הטייט בלונדון בגרעיני חמניות מפוסלים בפורצלן, צבועים בעבודת יד (1,600 איש גויסו למשימה). המטרה הייתה להפנות את תשומת הלב לתהליכי הפיתוח המואץ שדוחקים את מלאכות היד ואת אורח החיים המסורתי בסין, ולמען האמת גם במקומות נוספים בעולם. עכשיו העבודה הזו, 23 טון משקלה, רלבנטית יותר מתמיד – בכל יום כמעט אנחנו שומעים על פיתוח טכנולוגי חדש שבזכותו יהיה לנו יותר קל, ומה שלא מספרים לנו הוא כמה אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם בעקבות כך.

"הפלת כד משושלת האן", 2016. חברת לגו סירבה לשתף פעולה אבל המעריצים של איי ווי ווי עזרו לו לעקוף את המכשול

בקצה המרוחק של שטיח הגרעינים תלוי על הקיר טריפטיך המציג את איי ווי ווי בתהליכי שבירת כד. במבט מקרוב, מתברר שהעבודה הזו עשויה מקוביות לגו. לפני שנתיים כתבתי כאן בבלוג על האופן שבו נוצרה העבודה: כמעט כל אמן שרוצה לעשות יצירת אמנות עם קוביות לגו יכול לפנות לחברה הדנית, ששולחת אליו כמה חלקים שיבקש ובאיזה צבעים שירצה, בתנאי אחד – שליצירה שלך לא יהיו גוונים פוליטיים.

התנאי הזה העמיד את ווי ווי בבעיה: הוא רצה להציג 20 דמויות של אקטיביסטים ופעילי זכויות אדם. חברת לגו סירבה לשתף איתו פעולה, אבל כאחד שיש לו מספיק מעריצים בעולם, הוא הצליח לעקוף את המכשול: הוא פשוט פנה אל המעריצים האלה, וביקש שישלחו אליו את כל קוביות הלגו שהם יכולים. ומה אתם יודעים, זה עבד. וגם הביא הרבה פרסום.

גם את עבודת הלגו שמוצגת בירושלים הוא יצר עבור אותה תערוכה, והוא נראה בה כמי ששובר כד עתיק של שושלת האן (Dropping a Han Dynasty Urn), השושלת הקיסרית הרביעית של סין, כמחאה על שעשו לעם הסיני. כמובן שיש המאשימים אותו בוונדליזם, אבל הוא, מה אכפת לו. אחרי כל מה שעבר בחיים, יש בו הרבה כעס וזעם, והוא לא מעוניין לכבוש אותם.

"בעל החיים שנראה למה אבל למעשה הוא אלפקה", 2015

"קיפה", 2006, 6,000 גזרים של עצי טייליי ממקדשים הרוסים מתקופת שושלת צ'ינג (1644-1911) ומקבילים מברזל

הכעס והזעם הפכו לאמנות גם במקרה של הטפטים הענקיים, עצומים ממש, שנתלו על כמה מקירות המוזיאון. אחד מהם הוא עיבוד נוצץ למציאות עגומה – אחרי שוויווי הביע ברשתות החברתיות ביקורת חריפה על המפלגה הקומוניסטית, השלטונות הסיניים החלו לעקוב אחריו ומצלמות אבטחה הותקנו סביב ביתו. ב־2011 הם הלכו צעד אחד קדימה, וכלאו אותו ל־81 יום. בעקבות ה"חוויה" הוא יצר את הטפט שמורכב ממצלמות מוזהבות, ציפורי טוויטר מוזהבות, אזיקים מוזהבים – הבנתם את הכיוון. התובנה שאני לקחתי משם – כשעוטפים לנו את המציאות יפה, קשה לנו לשים לב לכיעור המהותי שלה. אבל כמאמר הקלישאה, לא כל הנוצץ זהב.

אפשר להתפלא מדוע אקטיביסט כמוהו בא להציג בישראל, ועוד בירושלים, אני בטוחה שיש מספיק אנשים שלא מבינים אותו. אבל הוא, יש לו תשובה יפה על זה – "אני לא חושב שצריך להחרים. חרם הוא לקחת חלק באידיאולוגיה של הקורבן. זה לבחור בצד של הקורבן. אני רואה את זה כחלק מהטרגדיה, ולא משהו שיביא פתרון. אני בטוח שיש בישראל הרבה צעירים שיוכלו להבין את השפה האמנותית שלי ולהתחבר אליה, ולכן בחרתי להציג כאן" (מתוך ראיון לכלכליסט). יש מה ללמוד מהתשובה הזו.

"תרגיל בפרספקטיבה", 1995-2011. אצבע משולשת כלפי העולם

תרשו לי לדלג שלושה אולמות קדימה, כולל השטיח שעליו כולם נדרשים ללכת יחפים או עם כיסויי נעליים – פשוט אי אפשר לראות את כל התערוכה אם לא מצייתים לאדון האמן המרדן שמשתעשע על חשבוננו, 'רוצים לראות אותי, תעשו מה שאני אומר'. שמתי כיסוי נעליים, חלפתי על פני הטפט עם עבודת האמנות מהאי לסבוס (חזקה), והגעתי לקצה של הקצה, לקיר הטיולים של איי וויווי.

הבן אדם טייל בכל העולם, פחות או יותר, וכמו כולנו צילם את עצמו בכל מקום, רק שבמקרה שלו מדובר בחלק מהגוף, וליתר דיוק – האצבע המשולשת. מול הלובר, מול הבית הלבן, מול הרייכסטאג, על כולם הוא שם אותו דבר. רק התבקש מבחינתי להצטלם בדיוק אותו דבר מול העבודות שלו. בטוחה שהוא לא יכעס. ואם כן, לא נורא. מקסימום תצא מזה עבודת אמנות חדשה.

העצים של איי ווי ויי הם מלאכותיים: כל אחד מהם מורכב מעשרות חלקים שנקטעו בנפרד, וחוברו יחדיו

באופן אישי עברתי חוויה חזקה בתערוכה הזו, קודם כל בגלל שאני עוקבת אחרי איי וויווי כל כך הרבה שנים, ותמיד זה רק קריאה ושמיעה וצפייה, ואף פעם לא הדבר האמיתי (אלא אם מחשיבים את מיצג האופניים שלו במוזיאון תל אביב לפני שלוש שנים), והנה סוף סוף הזדמנות להרגיש מקרוב. לא שהכל נגע בי, ואני גם מבינה את אלה שתוהים אם מה שהוא עושה זה בכלל אמנות, אבל פייר, הייתי רוצה לבקר בתערוכה הזו פעם שנייה ולחוות אותה יותר חזק.

לעומתי, הבנזוג, שלא בא עם שום מטען קודם, אמר שכנראה לא יזכור הרבה מהתערוכה, כי היא לא הותירה בו חותם. כשהוא מנה את כל האלמנטים שלא עניינו אותו, ושלמעשה לא הצליחו לגעת גם בי, הבנתי שאולי אני קצת יותר מדי נרגשת מהמעמד ופחות מדי מהאמנות. אז אולי במחשבה שנייה זה לא כזה איי איי איי, ובכל זאת, עדיין – רוצה פעם שנייה.

 

*יש סרטון של טיגריס אומלל בגן החיות של עזה. איי וויווי ביקר שם, ובעזרת שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית וישראל הצליח לחלץ את הטיגריס לשיקום באפריקה. הסרט מוצג בחדר צדדי, אינו מרכזי בתערוכה, ואינו מוזכר בדף האינטרנט הרשמי שלה.

למה כדאי שיגידו לך 'לא'

איי וויווי בחדר הלגו שחברת לגו לא רצתה שיתקיים Ai Weiwei at National Gallery of Victoria exhibition Andy Warhol | Ai Weiwei. Photo: John Gollings

איי וויווי בחדר הלגו שחברת לגו לא רצתה שיתקיים Ai Weiwei at National Gallery of Victoria exhibition Andy Warhol | Ai Weiwei. Photo: John Gollings

הפעם האחרונה שבה הרכבתי לגו הייתה ככל הנראה עוד לפני שסיימתי בית ספר יסודי (כיתה ח', לא היו חטיבות ביניים בנתניה בתקופתי). אהבתי מאוד את הבובות הקטנות של האנשים ואת האפשרות לבנות בתים גם בלי תעודת מהנדס, שלא לדבר על ארבע שנות לימודי אדריכלות, אבל קשה לומר שהייתי טובה בזה. החוזקות שלי היו במקום אחר.

לעומתי, יש אנשים שעד היום מתעניינים בלגו, בשבילם לחוויה הזו אין גיל. לי קשה להבין אותם, אבל זה בסדר, אולי גם להם יהיה קשה להבין למה אני נעצרת לצלם פרפרים וציפורי שיר. בכל מקרה, מתברר שאם אתה אמן שרוצה לעשות יצירת אמנות עם קוביות לגו אתה יכול לפנות לחברה הדנית, והם ישלחו לך כמה חלקים שתבקש ובאיזה צבעים שתרצה. בתנאי אחד, זאת אומרת: שליצירה שלך לא יהיו גוונים פוליטיים. לגו לא רוצה להיות מזוהה עם שום דבר כזה. גם היא, כמו מירי רגב, מפעילה צנזורה.

התנאי הזה העמיד את האמן הסיני המפורסם איי וויווי בבעיה: הוא רצה להכין חדר לגו לתערוכה החדשה שלו "בעקבות אנדי וורהול" בגלריה הלאומית של ויקטוריה במלבורן שבאוסטרליה, אבל החברה טענה שהעבודות שלו לא מתאימות לאסטרטגיה שלה. אחרי הכול, הוא בחר להציג 20 דמויות של אקטיביסטים ופעילי זכויות אדם, עם ציטוטים שלהם. הבולט מביניהם הוא ג'וליאן אסאנג' מייסד וויקיליקס (תמונה מצעירותו), אבל נמצאים שם גם נציבת זכויות האדם של אוסטרליה, ג'יליאן טריגס, ועורך הדין הבריטי ג'ופרי רוברטסון, שעובד צמוד עם אמל אלמודין, אשתו החדשה של ג'ורג' קלוני.

האמן הסיני איי וויווי באירוע הפתיחה בגלריה במלבורן. Ai Weiwei at National Gallery of Victoria exhibition Andy Warhol | Ai Weiwei. Photo: NGV Photographic Services

האמן הסיני איי וויווי באירוע הפתיחה בגלריה במלבורן. Ai Weiwei at National Gallery of Victoria exhibition Andy Warhol | Ai Weiwei. Photo: NGV Photographic Services

אמן מנוסה כאיי ווי ווי לא מוותר בקלות, ולכן הוא פנה למעריציו בכל העולם וביקש מהם לשלוח אליו את כל קוביות הלגו שהם יכולים. ומה אתם יודעים, זה עבד.

חדר הלגו שהוא יצר נקרא Letgo Room, ויש בו 2 מיליון קוביות שכ-100 מתנדבים הרכיבו במשך כמה שבועות, לפי ההוראות של האמן על הרצפה, הקירות והתקרה. למעשה, זו יצירת אמנות שמקיפה אותך מכל הכיוונים וגורמת לך להרגיש שאתה ממש בתוך החוויה (אם הייתי אוסטרלית הייתי מתנדבת גם, שלא לומר משלמת סכום סמלי על הזכות להשתתף).

לפני שנה הציג איי וויווי תערוכת שטיחי לגו על הרצפה של כלא אלקטרז הידוע לשמצה, ושם הציג 175 דמויות של אסירי מצפון כמו נלסון מנדלה ואדוארד סנודן. מישהו מכם שמע עליה? זוכר אותה? כמובן שהסירוב העכשווי של לגו עשה את יחסי הציבור הטובים ביותר: ממתי מוזיאון במלבורן מצליח להגיע לתודעה עולמית, יותר מאחיו במרכז אירופה? אם להשתמש במילים של וורהול עצמו, אלה 15 שניות התהילה של המוזיאון. והוא חייב אותן לאמן סיני אחד.

פרסומת לתערוכה במלבורן, אוסטרליה. צילום מתוך חשבון האינסטגרם של איי וויווי

פרסומת לתערוכה במלבורן, אוסטרליה. צילום מתוך חשבון האינסטגרם של איי וויווי

התערוכה נפתחה ב-11 בדצמבר ותימשך עד ה-26 באפריל 2016.

הצילומים באדיבות הגלריה הלאומית של ויקטוריה Photos: Courtesy of National Gallery of Victoria

%d בלוגרים אהבו את זה: