ארכיון תג: אוסקר

מי יזכה באוסקר 2019

מהו הסרט הטוב ביותר שנעשה השנה בארה"ב, והאם הוא יזכה באוסקר?

מדי שנה אנחנו מבלים את ינואר-פברואר בבתי הקולנוע, וצופים במועמדים הסופיים באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר. גם השנה פתחנו את עונת האוסקרים הפרטית שלנו עוד לפני ההכרזה הרשמית, הפעם משום שהיינו משוכנעים ש'הספר הירוק' יהיה ברשימה.

עד פרסום זה הספקנו לצפות בשלושה מתוך שמונה סרטים, כשהמטרה היא לעדכן את הפוסט לאורך החודש, ובסופו של דבר להציג את ההימורים שלנו. כבר כעת נראה לנו שיש ברשימה כמה בחירות תמוהות. אבל מצד שני, מדי שנה יש בחירות תמוהות. כנראה שזה חלק מהעניין.

הספר הירוק

כנראה שיש נושאים שהוליווד מרגישה שהיא חייבת להפגין את העובדה שהיא עוסקת בהם. וכך קיבלנו בין המועמדים עוד סרט בסדרת הסרטים של השנים האחרונות על ההפרדה הבין גזעית בארה"ב של שנות ה-60. תקופה חשוכה, שנראה שיש לא מעט אמריקאים שחוששים שהם מתקרבים אליה שוב.

במרכז העלילה נמצא מובטל איטלקי אלים (ויגו מוטרסן) שהופך לנהג הלבן של בוס שחור (מהרשלה עלי, שזכה באוסקר על תפקידו ב'אור ירח'), נגן מצטיין שמופיע ברחבי ארה"ב, ובזמן עלילת הסרט – במדינות הדרום הקשוחות. זה כמו הנהג של מיס דייזי רק הפוך, אמר הבנזוג, ולמרות שזו זווית מעניינת למציאות של השנים ההן, קשה לומר שהמקוריות היא הצד החזק של הסרט. כמעט הכול כאן עובד לפי התבניות הידועות, מה שמאפשר לקהל לצפות שלושה מהלכים קדימה כל הזמן.

נקודת זכות גדולה לסרט היא היותו מבוסס על סיפור אמיתי. וכן, יש גם רגעים מצחיקים. אבל, עדיין: קלישאתי מדי.

רפסודיה בוהמית

צריך לומר את האמת זהו סרט נהדר למעריצי להקת קווין. בסוף ההקרנה שבה אנחנו היינו אנשים לא רצו לצאת החוצה, וזה בוודאי קרה גם בהקרנות אחרות. אך עדיין לא ברור לנו מדוע הסרט מועמד לאוסקר.

הסרט מביא את הסיפור של הקמת הלהקה וההתנהלות שלה (סוףסוף למדתי להכיר את שני החברים שאינם פרדי מרקורי ובריאן מיי), וגם את סיפור החיים של מרקורי הסולן, כולל ההתרחקות מהזהות ההודית-פרסית, וכולל האירוסים לבחורה בשם מרי שנותרה אהבת חייו וחברתו הטובה. הדיאלוג החזק של הסרט בעיניי הוא כשחברי הלהקה אומרים למרקורי "אנחנו משפחה", והוא משיב להם: "לא, אנחנו לא משפחה. לכם יש נשים וילדים, ומה יש לי?!?". וכאן אנחנו מגיעים למחיר התהילה, ולהרס העצמי שהיא מביאה איתה.

התסריט או הבמאי או השד יודע מי בחרו לסיים את הסרט בהופעה המונומנטלית בלייב אייד, ולא בסוף חייו של מרקורי. מאחר שהלהקה המשיכה לפעול לאחר ההופעה הזו, ולהוציא שירים, זו בחירה מוזרה. ואולי דווקא לא: היא מאפשרת לסיים את הסרט בעוצמה מטריפה.

שחור על לבן

אי אפשר לטעות בעובדה שהסרט הזה הוא של ספייק לי: בשביל סרטים על גזענות, אתם מוזמנים לפנות אליו. הוא יעשה את הכי חד שהוא יכול, שאפשר. ובכל זאת, הופתעתי כשהביא את אלק בולדווין בסצנת הפתיחה.

'שחור על לבן' מבוסס על האוטוביוגרפיה "Black Klansman" שנכתבה על ידי רון סטולוורת' – אחד השוטרים השחורים הראשונים במשטרת קולורדו ספרינגס, אי שם בשנות ה-70. סטולוורת' (שאותו מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון, הבן של דנזל) מצליח לחדור ללב ה-KKK (קו קלוקס קלאן) שמנסה לקחת את החוק לידיים, בעזרת שותף ותיק ומנוסה בהרבה, שמגלם אדם דרייבר (אשר מוכיח כאן שהוא הרבה יותר מהתפקיד שלו בבנות, אם כי גם שם הוא עשה עבודה טובה). אגב, את המנהיג של ה-KKK, דיוויד דיוק, מגלם טופר גרייס (מופע שנות ה-70) – ולקח לי זמן לזהות אותו.

לא במקרה, בסרט משובץ משפט דומה ל'מייק אמריקה גרייט אגיין' של טראמפ – אמצעי לעורר מודעות ולשים זרקור על הגזענות של הנשיא. בסוף הסרט לי כבר ממש מאשים את טראמפ בעצימת עיניים נוכח הצעדה בשרלוטסוויל. והוליווד מצטרפת אליו.

רומא

מהסרט הזה יצאנו כל כך חלוקים בדעותינו, שזה לא יאומן. הבנזוג אהב את הסרט מאוד למעט 2-3 סצנות בודדות, ואילו אני חשבתי שאלפונסו קוארון (התסריטאי, הבמאי, העורך) היה צריך לשלם לנו כדי שנראה את הסרט שלו, ולא להפך.

העלילה מתרחשת בשנות ה-70 במקסיקו, בשכונה בורגנית בשם רומא (פרט שלא נאמר בסרט). בני זוג מהמעמד הבינוני, הוא רופא והיא מורה, הורים לארבעה ילדים קטנים ומעסיקים שתי עובדות משק בית. אחת מהן ממש קשורה לילדים, והם אליה. כולם מתייחסים אליה כאל בת משפחה, כולל הסבתא מצד האימא. היא מגיעה מכפר נידח, תמימה מאוד, לא מכירה את העולם. זה עולה לה במחיר, ולזה מוקדש הסרט.

מהזווית שלי: לכאורה היו לקוארון כל האמצעים הקולנועיים וכל ההזדמנויות לרגש אותנו. לגמרי היה לו עם מה לעבוד, הן מבחינת שחקנים והן מבחינת סיפור. אלא שהוא השתמש בכלים שבידיו באופן בעייתי. צילום שחור-לבן (זה מילא), הרבה לונג שוטים וכמעט בכלל קלוז אפים, דיאלוגים קצרים וקטועים, סצנות קרועות זו מזו, מהלכים שממש מעבידים את הצופה (רוצי גוגל קורא לך), אם הוא רוצה להבין מה קורה פה – כל זה יצר רחוק גדול מהדמויות, ולא איפשר לי להיקשר אפילו לדמות הראשית עם כל הטרגדיות שלה.

מהזווית של הבנזוג: לא תמיד צריך להאכיל בכפית. זה כל היופי בסרט, המינימליזם. תחשבי על סצנת הפתיחה עם המים על אבני השביל. על הסצנה בחנות, הסצנה בבית החולים. הרבה ממה שקורה ב'רומא' מותיר את הצופה מהורהר. ואם כבר צופים – בהקרנה שבה היינו, כולם מיהרו לצאת ברגע שעלו הכתוביות בסוף. איזה פספוס! תקשיבו לקולות!

ואני הגבתי: סבלו מספיק, למה שיישארו עוד?

וברצינות, אין לי ספק שקוארון השקיע מאמץ בליצור משהו אחר, שונה. זה לא סרט שנעשה בשלוף, בלשון המעטה. לכל מהלך יש משמעות, מאחורי כל סצנה יש מחשבה עמוקה. הכול נכון, אבל מה לעשות: לא נהניתי. ולמרות זאת אני מהמרת שיש לו סיכוי גבוה לזכות.

*מדובר בסרט הקולנועי הראשון שנטפליקס הפיקו. זה לא שייך לתוכן, ולכן בעיניי לא רלוונטי לפתח כאן דיון על זה.

כוכב נולד

פעם היה פאנל מוזיקלי בישראל, שקראו לו "כוכב נולד, כל השאר מתים", כשהרעיון מאחורי זה היה שאת כל תשומת הלב שהמוזיקה הישראלית הייתה רגילה לקבל לקחו משתתפי ריאליטי שלא עבדו קשה מדי כדי לקבל חשיפה ארצית. בסרט "כוכב נולד" יש כוכבת שנולדת יחסית מהר ומנטור שדועך מהר לא פחות. וזה הרבה יותר נוגע ללב.

בראדלי קופר מגלם כאן את הזמר המצליח ג'קסון מיין, ולכאורה נראה שהוא ממש בנוי לדמות שלו, ושכמעט לא נדרש ממנו מאמץ מעבר להארכת השיער וגידול זקן. אבל בכל זאת יש פה עבודה על גוון הקול ועל צורת ההליכה, ובעיקר ניסיון להראות תהליך נפשי הרסני. מיין מתחיל את דרכו בעולם עם יסודות רעועים במיוחד, כאשר לאף אחד כמעט לא אכפת ממנו, ואז מגיע לקיצוניות ההפוכה, של הצלחה מטורפת והערצה וגלי אהבה עצומים. הצלחה, וזה ידוע למרות שאנשים אוהבים לשכוח, מעוררת גם צדדים פחות יפים, היא מבלבלת, היא קשה ויש לה מחירים. על זה הסרט.

כבמאי, קופר בחר להשאיר את תחושת האל-זמניות של העלילה, ולשלב רק מעט מרוח התקופה הדיגיטלית. למשל, הקופאית שמצלמת אותו עם הטלפון בסופר, או המבוגרים שצופים בסרטון יוטיוב ומנסים להבין מה משמעות המספר הגבוה שמופיע בתחתית הסרטון. ועם זאת, לא ניתן דגש למציאות העכשווית הזו, שבה אמנים מדורגים במיידית על ידי הקהל, והמדידה במספרים נעשית כל דקה ודקה – מה שהופך את כל סיפור ההצלחה למסובך הרבה יותר.

בעיניי, את התפקיד המשמעותי יותר עושה ליידי גאגא. לכאורה יש לה תפקיד קל, לגלם דמות שדומה למי שהיא הייתה לפני שפרצה לתודעה. אבל הזמרת הכי אקסטרווגנטית של השנים האחרונות ניצבת מולנו בתחילת הסרט כשהיא חשופה כמעט לגמרי, נקייה, בלי שום תוספות שמסיטות את תשומת הלב. היא אפילו שרה אחרת ממה שאנחנו מכירים ממנה. וגם היא עוברת תהליך, ומציגה צד אחר של הצלחה (או שמא זו רק התחלת ההצלחה, ואם היה סרט המשך על מה שקורה לה אחרי עשור, היינו מוצאים אותה אחרת לגמרי).

שני השחקנים הראשיים מתאימים כמו כפפת תחרה ליד שמחזיקה את המיקרופון, אבל עדיין נותרנו עם השאלה הגדולה – למה הסרט מועמד לשמונה פרסי אוסקר. לדעת הבנזוג צריך לבחון זאת לא בצורה נקודתית, אלא במבט רחב יותר – בשנים האחרונות יש באקדמיה האמריקאית לקולנוע נטייה לבחור בסרטים שהמוזיקה היא שחקנית משמעותית בהם. בשנה שעברה זה היה לה לה לנד, והשנה אלה 'כוכב נולד' ו'רפסודיה בוהמית'. זה שאנחנו פחות מתרגשים מהתחום, ובעינינו אלה לא יותר מסרטים נחמדים שכיף לצפות בהם, זה עניין שלנו. הסבר אחר הוא שמאחר ומדובר בוורסיה רביעית של סרט מ-1937, יש פה איזו נוסטלגיה אמריקאית, שאנחנו לא חלק ממנה.


המועדפת

בשנים האחרונות נדמה שהמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר יושבים על משבצות קבועות מראש. כך אפשר למצוא את הסרט שעוסק במצוקות השחורים בארה"ב, הסרט הדרום אמריקאי (מי אמר מקסיקו ולא קיבל), הסרט הבדיוני והסרט הבריטי. על המשבצת האחרונה יושב "המועדפת", בכיכובן של אמה סטון, רייצ'ל וויז ואוליביה קולמן המצוינת בתפקיד המלכה אן.

העלילה מתרחשת במאה ה-18, על רקע מלחמה מתמשכת בין צרפת לאנגליה, אבל זה לא המקום לחפש בו אמינות היסטורית – זו רק המסגרת הכללית. ליידי מרלבורו (וויז) היא אשת סודה של המלכה, זו שמכתיבה לה את המהלכים בימים ומענגת אותה במיטתה בלילות. אל הארמון מגיעה בת דודתה אביגיל, שכבר מזמן אינה ליידי, במיוחד לא אחרי שאביה הפסיד אותה במשחק קלפים. מרלבורו מסכימה לקבל אותה לעבודה כאחת המשרתות, אבל פה הטעות שלה: יש אנשים שברגע שנתת להם דריסת רגל הכי קטנה, הם כבר ימצאו דרך להעיף אותך מהכיסא. או מהמיטה. ואביגיל, תמימה ואומללה ככל שהיא נראית, היא אחת מהן.

הסצנות החזקות בעיניי שייכות למלכה אן מכמירת הלב. קשה לשכוח את סצנת הניסיון הנואש שלה ללכת לבד, שבסופו היא הולכת לאיבוד. אי אפשר שלא להתעכב על ההחלטה שלה לגדל 17 ארנבים שישנים איתה באותו חדר, לזכר 17 ילדיה שמתו. גם הסצנה האחרונה בסרט, שהיא חזקה מאוד, קשורה לארנבים האלה, אבל לא נעשה ספוילר.

שורה תחתונה – ברמה האישית, אני סאקרית של בגדים תקופתיים, והשמלות האלה עשו לי חשק לרוץ למחסן תחפושות ושפורים יגיע מהר. אבל ברמה האמנותית, אני לא בטוחה שהסרט חשוב ומשמעותי עד כדי שמונה מועמדויות.

סגן הנשיא

עד כמה האמריקאים אוהבים סרטים פוליטיים? כנראה שכן, אבל תלוי מאיזה צד הם של המפה הפוליטית. בואו נאמר שלרפובליקנים יותר קשה למצוא סרטים לעוף עליהם.

גם "סגן הנשיא", שמעמיד במרכזו את המסע של דיק צ'ייני ללב קבלת ההחלטות האמריקאית – כולל עקיפת הנשיא בוש הבן באופן קונסיסטנטי – נעשה מתוך פוזיציה ברורה. אמנם היוצרים הבטיחו שהם עשו הכול כדי לשמור על איזון, אבל זה הרי בלתי אפשרי. וזאת למרות השבח הסמוי לבחירה של צ'ייני לא לרוץ לנשיאות או לתפקיד בכיר משמעותי אחרי, על מנת לא להעמיד את בתו הלסבית על המוקד התקשורתי. 

"סגן הנשיא" מוכיח לאמריקאים, ובעצם לכל העולם, עד כמה משחקים בהם – ולא רק בשנים האחרונות, אלא לאורך עשרות שנים. בואו נאמר שבסצנה מסוימת רואים את רייגן אומר מדבר על הפיכת אמריקה ל- great again, וזה לא במקרה. בכלל, מהסרט עולה שטראמפ לא המציא כלום בכל הנוגע לקבלת החלטות לא רציונלית – מה שהופך את הסרט למטריד עוד יותר. אולי בכלל היה צריך לקרוא לו "אמת מטרידה".

בקטנה – אני סקרנית כמה אנשים נשארו לסצנה האחרונה, זו של קבוצת המיקוד שבה מישהו מתלונן על הסרט הליברלי מדי, ועל הכתום שיושב עכשיו על הכיסא. ההימור שלי הוא שפחות מ-10%, וכמובן שהיוצרים ידעו שזה מה שיהיה – טרם החלטתי אם זו פחדנות מצדם או לא.

*כריסטיאן בייל ללא ספק ראוי לקחת את פרס השחקן הטוב יותר. לחלוטין מעל כל מתחריו בקטגוריה.

הפנתר השחור

ה"מקס הזועם" של השנה הנוכחית לא היה קל לצפייה, אם כי הוא טוב יותר ממקס אפילו בעיניי. חברה טובה אמרה לי שהוא בין המוצלחים לז'אנר שלו, אבל מכיוון שהוא לא מהז'אנר שלי קשה לי לשפוט. כל מה שאני יודעת שהוא בממלכת וואקנדה באפריקה יש את פורסט וויטאקר ויש מלחמת שבטים שהופכת סוערת יותר סביב הכתרת המלך החדש.

יש פה איש לבן אחד ממש רע ואיש לבן אחד טוב (אמריקאי, כמובן), והרבה נשים חזקות וחכמות בכל הדרגים ובכל המקומות – וזה הדבר שהכי אהבתי בסרט. חבל רק שהוא בדיוני: אם נשים היו שולטות בעולם באמת (ונותנות לאחד או שניים לחשוב שהם המלכים), יש סיכוי שהעולם הזה היה הופך למקום טוב יותר.

ציטוט שכדאי לזכור: זה שמשהו עובד, לא אומר שלא שווה לשפר אותו. בכל אופן, להכתיר את הסרט כראוי לזכות בפרס זה מסובך – הוא יצטרך המון כוחות-על בשביל זה, ולא בטוח שיש לו.

(אגב, פה היו שתי סצנות סיום אחרי הכתוביות, לא אחת. כנראה שבסרטי מרוול מתוחכמים יותר).

הטקס ייערך בלילה שבין ה-24 ל-25 בפברואר


אז מי יזכה השנה באוסקר?

מדי שנה אנחנו מבלים את ינואר-פברואר בבתי הקולנוע, וצופים בתשעת המועמדים הסופיים באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר. האוסקר, כך אנחנו מאמינים, הוא סוג של חותמת איכות ומדד אמין ביותר לסרטים המוקרנים על המסך הגדול. ואולם נדמה שהשנה לא היו מספיק סרטים חזקים כדי להחזיק תשיעייה, ובמילים אחרות, יש כאן כמה בחירות תמוהות. מצד שני, כל שנה יש בחירות תמוהות.

השנה פתחנו את עונת האוסקרים שלנו שבועיים לפני ההכרזה הרשמית על המועמדים – משום שכל הסימנים הראו בבירור ש"לה לה לנד" יהיה ברשימה. מזמן לא היה פה מיוזיקל קולנועי כל כך מתוקשר וכל כך מעוטר כמו זה. נקדים את המאוחר, ונאמר שהסרט הוא ממש לא הטעם שלנו, ואין לנו מושג כיצד ולמה הוא קיבל 14 מועמדויות.

עד פרסום הפוסט הזה צפינו בשמונה מתוך תשעה סרטים, כמעט כל אחד מהם בבית קולנוע אחר (שניים בבית). היחיד שבו לא צפינו הוא "גדרות", וזאת מהסיבה שהוא טרם הגיע לישראל, למרות שעלה בארה"ב כבר בסוף דצמבר.

האם "לה לה לנד" יהיה הזוכה הגדול, כמו בגלובוס הזהב? נצטרך לחכות ליום ראשון בלילה (שני מוקדם בבוקר), אבל כאמור, בלב אנחנו מקווים שלא. אני אישית הייתי שמחה אם "מנצ'סטר ליד הים" היה לוקח, ובאפשרות שנייה "מאחורי המספרים". הבנזוג משוכנע שהמנצח הגדול צריך להיות "באש ובמים", וגם האפשרות השנייה שלו היא "מאחורי המספרים". עם זאת, ההימור שלו הוא ש"הסרבן" ייקח, "מכיוון שהוא הכי תואם סרטים שבדרך כלל זכו באוסקר. יש בו מקרה אמיתי לא שגרתי, ויש בו כמה סצנות בלתי נשכחות".

האמת? אני כבר מחכה בהתרגשות לטקס. הנה מה שחשבנו על הסרטים המועמדים בטקס של שנת 2017:

*

אם יש משהו שאהבתי לגבי הסרט זה העובדה שבסופו של דבר הוא לא הולך לכיוון הקיטשי. לה לה לנד

אם יש משהו שאהבתי לגבי הסרט זה העובדה שבסופו של דבר הוא לא הולך לכיוון הקיטשי. לה לה לנד

לה לה לנד

אני לא אוהבת מיוזיקלס. זה לא ממש הטעם שלי, ולא ברור לי על מה כל ההתלהבות סביב "לה לה לנד". זה סרט ששואב השראה מהרבה סרטים אחרים, עמוס בשירים שעוצרים – או מקפיצים, תלוי את מי שואלים – את העלילה, ועוסק בנושא בנאלי, המחיר של הגשמת חלומות. ובהרחבה, אחת הגיבורות בסרט היא תעשיית הקולנוע ההוליוודית, ויש כאן עיסוק בסוגיות כמו הקושי לחדור אליה והמחירים שיש לשלם בתוכה.

הצילום צבעוני מאוד, וריאן גוסלינג ואמה סטון הם שחקנים שכיף לראות על המסך. מי שחובב ג'ז ורומנטיקה בוודאי נהנה מאוד, אלא אם הוא סנוב רציני. אני לא מתה על השילוב הזה, אבל אם יש משהו שאהבתי לגבי הסרט זה העובדה שבסופו של דבר הוא לא הולך לכיוון הקיטשי. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה? לא בבית ספרנו.

בשורה התחתונה, אם לוקחים בחשבון את הזכייה של "הארטיסט", שעסק בקולנוע, ושל "בירדמן", שהוקדש לעולם התיאטרון, מבינים למה לסרט הזה יש אוהדים באקדמיה האמריקנית לקולנוע. ובכלל, אומר הבנזוג, נדמה שהסרט מיועד בעיקר לאמריקאים (אולי כהשלמה לכך שהם בחרו בנשיא שמצהיר כי ידאג בעיקר להם).

*

כל פרט שלכאורה לא מספיק מקדם את העלילה נשלח הצידה, מה שהופך אותה מעט קלישאתית

כל פרט שלכאורה לא מספיק מקדם את העלילה נשלח הצידה, מה שהופך אותה מעט קלישאתית. מאחורי המספרים

מאחורי המספרים

הנה לכם סרט קלאסי לאוסקר: אמריקאי מאוד, עוסק בנושא שמטריד אנשים בכל העולם בכל העשורים האחרונים, מצליח להראות טרנספורמציה ביחס של הלבנים לשחורים, מציג לבן אחד צדיק בסדום לרפואה, מטפל בבעיה שהיתה וכבר לא קיימת, ומשמש אמצעי להלקאה עצמית על הימים החשוכים שבהם ארה"ב לא הייתה בדיוק אור לגויים, אם נקרא לזה ככה. חוץ מזה, הוא מייצר מסחטת דמעות קצת קיטשית, כלומר מרגש במידה ראויה.

אלה, בקצרה, הסיבות שאני חושבת שיש ל"מאחורי הסיפורים" – סרט שבמרכזו הנשים השחורות שעבדו בנאס"א בשנות ה-60 – סיכויים גבוהים לזכות באוסקר. העניין הוא שהסרט קצת חד ממדי בעיניי. הוא מעיף לצדדים כל מה שלא מתיישב עם הסיפור, כל פרט שלכאורה לא מספיק מקדם את העלילה נשלח הצידה גם אם הוא כן חשוב, ומקצר הרבה קווי עלילה ברמה שהופכת אותם קלישאתיים. יש לו אג'נדה ברורה מאוד, בעוד שהמציאות הייתה הרבה יותר מסובכת מזה.

קווין קוסטנר חוזר בסרט הזה לקדמת הבמה בתפקיד מוצלח שמזכיר לנו את יכולות המשחק שלו, אבל התפקיד הטוב ביותר שייך לטראג'י פ. הנסון, שמגלמת את המתמטיקאית קתרין ג'ונסון – לא רק מישהי מבריקה בצורה יוצאת דופן, עם חשיבה מקורית ויצירתית שהיוותה נכס משמעותי לנאס"א, אלא מישהי שגם הובילה לתקדים ביחס לשחורים בארה"ב באמצעות תביעה לבית המשפט (נושא שלמרבה הצער הופך בסרט לעניין כמעט שולי).

*

תנו את האוסקר לקייסי אפלק. מנצ'סטר ליד הים

תנו את האוסקר לקייסי אפלק. מנצ'סטר ליד הים

מנצ'סטר ליד הים

כאמור זה הסרט המוצלח ביותר בעיניי, ולטעמי קייסי אפלק ראוי לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, עם כל הכבוד לפרגון האדיר מקיר לקיר שמקבל ריאן גוסלינג. "מנצ'סטר ליד הים" הוא סרט עצוב מאוד, אולי אפילו סוחט דמעות, אבל עשוי ברגישות ובדיוק, בלי מלודרמטיות מיותרת. אולי לא יכניסו אותו לימי עיון ולא יהפכו אותו לחומר לימודי, אבל הוא מביא סיפור חזק. וזה מה שאני מצפה מסרט טוב לעשות.

מעניין שדווקא בסרט שמוצא חן בעיניי ביותר לא דחוף לי לכתוב את העלילה, ואני מעדיפה פשוט לומר: צאו מהבית. ובכל זאת, הנה התקציר – שני אחים גדלו למשפחה ממעמד הפועלים האמריקאי שמתגוררת במסצ'וסטס. אחד מהם נשאר שם עם משפחתו, השני התגרש ועבר לעבוד כאיש תחזוקה בבניינים בבוסטון. כשהאח הבכור ג'ייקוב נפטר, האח הצעיר לי (אפלק) הופך שלא מרצון לאפוטרופוס לאחיין שלו, פטריק. האחריות החדשה מאלצת אותו להתמודד מחדש עם עברו הטראגי, והסיבה שבגללה עזב את העיר.

אם אתם תוהים מה החלק של מישל וויליאמס בסיפור – היא האישה שממנה לי התגרש, ויש לה סצנה אחת בלבד שבגללה שווה לדבר עליה. במילים אחרות, אם היו נותנים אוסקרים על סצנות בודדות, הפעם היא הייתה מקבלת אחד.

*

גורם לך לחשוב על המהות של צדק ואי צדק, ולהיות בעד הפושעים ששודדים את הבנקים. באש ובמים

גורם לך לחשוב על המהות של צדק ואי צדק, ולהיות בעד הפושעים ששודדים את הבנקים. באש ובמים

באש ובמים

הנה לכם סרט שישאיר אתכם עם מטען, ועם מחשבות על האנושות ועל החברה המודרנית. הוא גורם לך לחשוב על המהות של צדק ואי צדק, ולהיות בעד הפושעים ששודדים את הבנקים – שבתורם שדדו קודם לכן את הציבור, ובאופן ספציפי בנק אחד שניסה לנצל את אמם של שני גיבורי הסרט.

הבנק גבה מהאם ריבית מטורפת על משכנתא לבית החווה שלה, ואז הציע לה לקנות אותו ממנה ב-25 אלף דולר, מחיר רצפה שלא משקף את השווי בשום דרך. אחרי שהיא מתה, שני בניה העניים – אחד עבריין שהשתחרר מהכלא אחרי עשור (בן פוסטר), השני גרוש שמתקשה לשלם מזונות (כריס פיין) – נאלצים למצוא פתרון כיצד להחזיק בחווה. יש להם אינטרס להחזיק בה לא רק מטעמי סנטימנטליות אלא גם בגלל שבדיוק מצאו בשדות שלהם נפט.

כפי שאפשר להבין, התוכנית שלהם להצלת בית החווה היא לשדוד יחד כמה סניפים של אותו בנק, הכי קלאסי ולא מתוחכם שיש. שוטר לפני צאתו לגמלאות, ג'ף ברידג'ס, עם שותף חצי אינדיאני חצי מקסיקני, יוצאים בעקבות השניים – וגם הם לא בדיוק שייכים לעידן ההייטקי. פועלים בלי מז"פ וסרטי צילום, רק שכל ישר.

במקרים כאלה אתה תמיד יודע שלפחות אחד מכל צמד לא יסיים את הסרט בחיים. השאלה היא רק כמה מארבעת הגברים כן ייצאו בחיים. ואם ייצאו, האם ייפגשו אי פעם שוב. אז לא נגלה בדיוק מה קורה שם אבל נביא נקודה למחשבה – אחד מוותר על האפשרות לצאת מזה, בבחינת 'אני ממילא כבר דפוק, אז למה לסבך את אח שלי. שהוא יישאר נקי. לו יש סיבה לחיות, ולי אין'. והרי לכם דילמה להסתובב איתה כמה ימים אחרי שאתם יוצאים מהקולנוע.

*

סיפור מרגש, אבל למה אין כניסה ללבנים. אור ירח

סיפור מרגש, אבל למה אין כניסה ללבנים. אור ירח

אור ירח

ילד שחור, קטנצ'יק בהשוואה לבני גילו, גדל לאם מכורה לסמים בלי אבא בתמונה. שכונת עוני במיאמי, פשע ברחובות. תוסיפו לכך את העובדה שמגיל צעיר הסביבה קוראת לו "מתרומם". הוא אפילו לא יודע מה זה. אולי בשל כך נידונה זהותו המינית? ואולי ילדים מזהים במהירות משהו שהילד עצמו לא מזהה.

למזלו, סוחר סמים וזוגתו מאמצים אותו, אבל לא אימוץ רשמי, אלא מעין בית שאליו הוא יכול לבוא כשרע לו. יש לו רק חבר אחד בבית הספר, קווין. יעברו שנים עד שהוא יגלה למה דווקא הוא. וזו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה. אותו חבר, שהוא היחיד שמתייחס אליו בכבוד, הוא גם זה שייאלץ לפגוע בו, ובסופו של דבר ירחיק אותו מביתו ומחייו.

הדבר הבולט ביותר בסרט הזה הוא שיש בו אך ורק דמויות שחורות. רק תלמידים שחורים, מורים שחורים, עובדים שחורים, סביבה שחורה. האם מציאות כזו של אין כניסה ללבנים ואין עירוב עדיין קיימת בימינו? זה נראה לי לא אמין, ההפרדה הזו. הבן זוג טוען שזה לא רלבנטי למסר העיקרי של הסרט, כי אותה עלילה בדיוק הייתה יכולה להתרחש בכל מקום אחר. אין משמעות לכך שזה מתרחש בארה"ב, או לכך שכולם שחורים. ואם להתייחס להערות של גייז שנתקלתי בהן – יש תלונות על כך שאין כמעט בכלל מגע מיני גבי לאורך כל הסרט, למרות שהוא עוסק בהוויה הומואית.

*

עבור מי שמורגל במד"ב מדובר ברעיון לא מקורי במיוחד. המפגש

עבור מי שמורגל במד"ב מדובר ברעיון לא מקורי במיוחד. המפגש

המפגש

אחרי שהסתיים הסרט, כשכבר היינו באוטו בדרך הביתה ואני קוננתי על הסרט שזה עתה צפינו בו, אמר לי הבנזוג, "אולי את לא אוהבת מדע בדיוני, כי את לא מרשה לדמיון המפותח שקיים אצלך לפרוץ החוצה?". השתדלתי לא לקחת את זה אישית, כי הרי הוא מתייחס פה לאוכלוסייה עצומה שלא מחבבת ספרות וסרטי מד"ב. ובכל זאת ניסינו לברר ביחד למה "המפגש" קיבל מועמדות לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. זה נכון שיש בו טוויסט, ועדיין.

במרכז הסרט ניצבת ד"ר לואיז בנקס (איימי אדמס), מרצה באוניברסיטה, שיום אחד מגלה יחד עם הסטודנטים שלה ובעצם יתר העולם שלכדור הארץ הגיעו 12 חלליות מוזרות שנראות כמו סלעים גדולים (לי זה הזכיר ציור של מגריט). אחת החלליות הגיעה למונטנה שבה היא מתגוררת, ומכיוון שהיא מומחית לתרגום שפות, גנרל צבאי (פורסט וויטקר) בא לבקש ממנה עזרה בתיקשור עם החוצנים. הוא מצמיד אליה דוקטור לפיזיקה (ג'רמי רנר) ויחד הם מנסים לפענח את התופעה המוזרה.

החוצנים האלה מדברים בשפה של עיגולים, אולי כדי לבטא את העובדה שאצלם אין זמנים. עבר, הווה ועתיד מעורבבים אצלם, הכל יחידה אחת שלמה ועגולה. המפגש איתם משפיע על ד"ר בנקס בצורה חזקה, ובעצם גם על הצופים, כי הוא מבלבל את כולנו עם רצף האירועים שנראה על המסך.

הבנזוג טוען שעבור מי שמורגל במד"ב מדובר ברעיון לא מקורי במיוחד. הערה נוספת שהייתה לו היא ששוב ארה"ב יוצאת מהסרט כמצפן המוסרי של העולם, וזאת בהשוואה לסין, למשל, שחיי האנושות לא ממש חשובים לה במיוחד. אני חושבת שמדובר בשלושה שחקנים מצוינים שעשו כמיטב יכולתם, אך לצערנו התסריט לא נתן להם מספיק מה לעשות. ולכן, שוב, לא ברור לי איך הגענו עד הלום או במילים אחרות, מי שיחד את האקדמיה כדי שמד"ב יקבל מועמדות.

*

מזכיר את "נער החידות ממובאי", ולא רק בגלל השחקן. סארו - הדרך הביתה

מזכיר את "נער החידות ממובאי", ולא רק בגלל השחקן. סארו – הדרך הביתה

סארו – הדרך הביתה

הנה לכם סרט שכמעט שכחתי לכתוב עליו, פשוט כי הוא לא הותיר עליי את החותם המצופה. הרגשתי כאילו ניסו לשכפל את "נער החידות ממובאיי" ועל הדרך להשאיר את ניקול קידמן רלבנטית לתעשייה ההוליוודית. אולי הילד מנער החידות התבגר יפה מבלי לאבד את כישורי המשחק, ואולי יש פה סיפור שמייצג אוכלוסייה שלמה שקל לנו לשכוח, אבל נתקפתי בתגובה בלתי נשלטת של "עזבו אותי באמא'שכם".

תקציר העלילה, שמבוססת על סיפור אמיתי: סארו בן החמש הולך לאיבוד על רכבת הלוקחת אותו אלפי קילומטרים מביתו ומשפחתו. הוא מוצא את עצמו בלי שפה ובלי יכולת קיום, מן הסתם, עד שהוא מגיע לבית יתומים. אחרי תקופה מסוימת שם, הוא מאומץ על ידי זוג אוסטרלי. הוא אינו רוצה לפגוע ברגשותיהם של הוריו המאמצים, ולכן הוא מדחיק את עברו ואת הצורך הרגשי שלו לאיחוד עם משפחתו. פגישה מקרית עם חברים ממוצא הודי מעוררת בו כמיהה לשורשיו.

בכל האתרים שמספקים תקצירים על סרטים היה עוד איזה משפט על "סארו", ובזה הם כבר באמת חשפו את כל העלילה, ממש מהתחלה ועד הסוף. אין לי מושג למה עשו זאת, אלא אם המחשבה היא שזה כמו "מותו של סוכן" – ברור שהסוכן מת בסוף, אבל מה שמעניין זה כל מה שקורה באמצע.

*

נהרות של דם. הסרבן

נהרות של דם. הסרבן

הסרבן Hacksaw Ridge

אם אין לכם בעיה עם מל גיבסון, כלומר סלחתם לו על ההתבטאויות האנטישמיות, לא תהיה לכם בעיה עם כך שהוא הבמאי של "הסרבן". אולי אפילו תחשבו שהוא ראוי לאוסקר על הבימוי. אבל אם יש לכם נפש רגישה, אולי כדאי להתרחק. מדובר בסרט עם נהרות של דם, שאת חלקו הלא קטן ראיתי דרך האצבעות שכיסו את העיניים.

הסרט מביא את סיפורו האמיתי של דזמונד דוס (אנדרו גארפילד), החייל האמריקאי היחיד בהיסטוריה שלחם במערכה צבאית ללא נשק. זה קרה במלחמה מול היפנים ב-1945, ובהיותו אדם דתי מהסוג הפחות מקובל, הוא חש חובה להילחם כמו יתר הגברים בעיירה שלו בוירג'יניה אבל בשום אופן לא לאחוז בנשק. המפקדים שלו ניסו לשבור אותו, לגרום לו להשתחרר מהצבא, אבל זה לא הלך להם (את המפקד הישיר מגלם וינס ווהן) – הוא התעקש להיות חובש צבאי.

המשימה העיקרית שניצבה בפני הגדוד של דוס הייתה הקרב הנוראי על הקסאו. בעצם מדובר בהמון קרבות שבהם נהרגו המוני חיילים אמריקאים, ובתוך כל זה דוס היה שם בלי נשק והציל במו ידיו את חייהם של 75 חיילים אמריקאים – מה שהפך אותו לגיבור מלחמת העולם השנייה. הסיפור שלו הוא סיפור בלתי ייאמן כמעט, ולכן זה סרט חזק, אם כי ממש קשה לצפייה. האסתטיקה הברוטאלית אינה אסתטית כלל וכלל. היא תוקפת אותך עמוק לתוך הקרביים. הבנזוג מציין, ובצדק, שיש סתירה בסיסית בסרט: אם גיבור הסיפור מתנגד בכזו חריפות למלחמות – למה סצנות המלחמה כל כך ארוכות? הייתה לגיבסון אפשרות להדגיש את שדה הקרב בצורות אחרות, אך הוא בחר אחרת.

*

סרטו הראשון של דנזל וושינגטון כבמאי. גדרות

סרטו הראשון של דנזל וושינגטון כבמאי. גדרות

גדרות

זהו סרטו הראשון של דנזל וושינגטון כבמאי, והוא גם מככב בו – לצדה של ויולה דייויס. הסרט עוקב אחרי זוג שחורים אמריקאיים שמנסים לחשב לאחור את חייהם, שהפכו מהבטחה להצלחה – לכישלון מוקף גדרות. הסרט הוא עיבוד למחזה זוכה פרסים באותו שם מאת אוגוסט ווילסון.

נכון לעכשיו, אין תאריך למועד עליית הסרט לאקרנים בישראל.

הייתם נותנים לו אוסקר?

מדי שנה אנחנו מבלים את חודשי ינואר ופברואר בבתי הקולנוע, צופים במועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בשניים מהסרטים צפינו בבית, מהסיבה הפשוטה שהם "ישנים" מדי במונחי בתי הקולנוע. לפחות במקרה של אחד מהם הייתי מרגישה מרומה לו היינו צריכים לשלם 80 שקל על כרטיסים ועוד 30 על פופקורן ושתייה.

הסרטים כאן יוצגו לפי ממוצע משוקלל של ההעדפות שלנו. זה לא אומר שאני לא חוששת ש"מקס הזועם" יקח את הפרס הגדול.

*

סרט ריגול קלאסי. "גשר המרגלים"

סרט ריגול קלאסי. "גשר המרגלים"

גשר המרגלים

לו זה היה תלוי בי, הסרט הזה היה לוקח את האוסקר. אמנם אין בו שום דבר וואו, במובן של "פעם בחיים", אבל יש לו סיפור מצוין, כזה שאני מוכנה לצפות בו שוב. בנוסף, הוא ריאליסטי מספיק, ומעורר בך מחשבה. חוץ מהגיבור הראשי, טום הנקס, הוא יכול להתפאר גם בסטיבן ספילברג כבמאי ובאחים כהן ככותבים (יחד עם מאט צרמן). וזה לא מעט, למרות שאף אחד מהם לא קיבל מועמדות אישית לפרס.

הסרט מתרחש בימי המלחמה הקרה, והחלק המעניין הוא זה שקורה במזרח ברלין. ג'יימס דונובן, עורך דין מברוקלין, מייצג מרגל רוסי בבית המשפט האמריקני – מקרה שמוצג בסרט עם ביקורת קלה על התנהלות הרשויות ועל הציבור האמריקאי. לאחר סיום המשפט הוא נשלח על ידי ה-CIA לנהל משא ומתן מול הרוסים והמזרח-גרמנים לשחרורו של טייס אמריקני שבוי. כי אם הוא כבר צבר קצת ניסיון עם רוסים, למה לא למנף את זה.

באותו זמן יש במזרח ברלין גם סטודנט אמריקני שבוי, אבל גופי הביטחון לא ממש מתעניינים בו. הוא לא סחורה חמה עבור ארה"ב, אבל דונובן לא מתעניין בסחורות אלא באנשים, וזה למרות שהוא עורך דין, ולכן הוא מנסה להילחם בדרכו שלו. בסרט אמריקני אין ספק איך הכל יסתיים, ועדיין, הייתי שמחה לאוסקר. סיכויים קלושים שזה יקרה, למרות שמדובר בספילברג.

הבנזוג גם חושב שמדובר באחד משלושת הסרטים הטובים בקטגוריה, ומסכים שזהו סרט ריגול קלאסי. יש בו את כל הסטריאוטיפים הנדושים ביותר של סרטי מרגלים, כולל התנקזות העלילה למזרח גרמניה (ראו ערך "משחקי ריגול" עם רוברט רדפורד ובראט פיט). על דבר אחד אפשר להסכים עם המרגל הרוסי בסרט: שוסטקוביץ' – אמן דגול!

*

חדר עם נוף אנושי שמעביר אותך טלטלה. "חדר"

חדר עם נוף אנושי שמעביר אותך טלטלה. "חדר"

חדר

נתחיל מהצד הרגשי: זה הסרט שנגע בי הכי הרבה. הראשון וכמעט היחיד שבו ירדו לי דמעות. אפשר אפילו לומר שלרגעים ממש בכיתי. הייתי כל כולי בתוכו, עברתי איתו טלטלה. זו אגב הסיבה שדחיתי את הצפייה בו: מהמעט מאוד שידעתי עליו, הבנתי שזה מה שיקרה לי. הסרט נפתח בסצנה עדינה בתוך חדר שבו גרים אם ובן. לא ידעתי לפני הצפייה למה הם חיים בחדר הזה, מנותקים מהעולם, ומה זה בכלל החדר הזה. כמובן שחוסר הידיעה העצים את החוויה ואת הגילוי. אמנם לא ראיתי אף אחד מהסרטים האחרים שבהם השחקניות מועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר, אבל על סמך הופעתה ב"חדר" הייתי נותנת לברי לארסון את הפרס.

למרות כל מה שכתבתי עד עכשיו, לדעתי יש הרבה חורים בסרט. המון נקודות שלא טופלו, הוזנחו, נעלמו מהעלילה. הבנזוג הציע שהסיבה לכך היא שהסרט הוא מנקודת מבטו של הילד, וכל נקודה שאני מעלה זו נקודה שלו אין מושג לגביה, ולכן גם לנו כצופים אין מושג לגביה. ובכלל, סרט שמעלה בך כל כך הרבה תהיות זה סרט אמנותי מוצלח. יכול להיות שהוא צודק, אבל אני הייתי מסכימה שיאריכו את הסרט בחצי שעה, ולשפוך עוד קצת דמעות, בשביל לקבל עוד צדדים של הסיפור.

לדעת הבנזוג יש בסרט כמה סצנות בלתי נשכחות, כמו הסצנה שבה האימא עוקרת לעצמה את השן החולה (אז באמת נופלת לך ההכרה שלפחות בשלב זה של הסרט, היא לא יכולה לצאת מהחדר ויהי מה), הסצנה שבה עכבר נכנס לבקר בחדר והיא משליכה עליו ספר – לדאבון ליבו של בנה שנראה כמייחל להיות חבר של העכבר, והסצנה שבה האם מסבירה לבן שיש עולם מחוץ לחדר – והוא נחרד מהרעיון ומגיב בהיסטריה.

*

נו כבר, תתנו לדיקפריו את הפרס. "האיש שנולד מחדש"

נו כבר, תתנו לדיקפריו את הפרס. "האיש שנולד מחדש"

האיש שנולד מחדש

חתיכת הפקה הרים כאן ארנון מילצ'ן, אין ספק. גרנדיוזית, הן במובן של אתרי צילום מדהימים והן בכל הנוגע לשכר של ליאונרדו דיקפריו.

הסרט מתרחש בהרי הרוקי המיוערים והמושלגים בתחילת המאה ה-19, בזמן שהצרפתים והבריטים נלחמו זה בזה, בין היתר על ציד פרוות – והאינדיאנים באמצע. דיקפריו שייך לבריטים כמובן, אבל לאף צד אין חיים קלים. רק מי שיצר ההישרדות שלו חזק יותר, ינצח. אם יש פה בכלל ניצחונות.

דבר הבנזוג: חייבים להדגיש שהתחושה שעולה מהסרט היא שהדמות הראשית בעלילה, יו גלאס, מחבבת יותר את האינדיאנים מאשר את האדם הלבן. גלאס מדבר את שפתם של האינדיאנים, הוא היה בזוגיות עם אינדיאנית ונולד להם ילד, ובהמשך הסרט הוא מתחבר עם גבר אינדיאני והם רוכבים יחד (עד שהאדם הלבן תולה אותו, בסצנה בלתי נשכחת), ומציל נערה אינדיאנית שנשבתה בידי הצרפתים. באופן כללי, האדם הלבן מוצג בעלילה כתככן, כאינטרסנט, וכבוגדני ביחס לאינדיאני התמים, אולי באופן שמתכתב גם עם הטקסטים שמופיעים ב"מוהיקני האחרון".

אין ספק שזה איננו עוד סרט שתשכח כחלוף הזמן. יש בו סצנות מדהימות שיחרטו בזיכרונך לעוד הרבה שנים, וסגנון צילום יפהפה. בין הסצנות האלה – סצנת הסוס אחרי הנפילה דרך העץ (לא רוצה לגלות יותר מזה כדי לא לעשות ספויילר) או סצנת הלחימה בדובה הגדולה. אבל זה גם סרט עם הרבה דם, וכמעט בלי נשים, בכל אופן לא כאלה שמדברות. האם דיקפריו ייקח את פרס השחקן? אני מהמרת שסופסוף התשובה תהיה כן. הבנזוג כמעט בטוח שלא.

ועוד עניין: על אף שמדובר באחד משלושת הסרטים הטובים ביותר שראינו – נופתע מאוד אם האקדמיה לקולנוע תבחר בו כסרט הטוב ביותר. זאת בעיקר בגלל שהוא נע כמעט כולו סביב שחקן אחד וכולל הרבה נופי אווירה – מהסוג שהאקדמיה רואה בו "מתאים להמונים", אבל לא לה עצמה, כי הוא לא מספיק חדשני. וזה חבל.

*

תראו כמה מיוחדים האסטרונאוטים של נאסא! "להציל את מארק וואטני"

תראו כמה מיוחדים האסטרונאוטים של נאסא! "להציל את מארק וואטני"

להציל את מארק וואטני

זה הסרט שהכי הפתיע אותנו, פשוט כי לא ציפינו ממנו לכלום. למודי אכזבה מ"כוח המשיכה" של בולוק וקלוני, לא חשבנו שסרט שמתרחש בחלל יכול להוות עבורנו מוקד משיכה. והנה, נהנינו. מאט דיימון מתאמץ לשרוד על המאדים, ובעיקר מלמד אותנו כמה מיוחדים האסטרונאוטים של נאסא, שיש להם כל כך הרבה כישורים ותושייה! אין ספק, זה סרט שאמריקה גאה בו.

בלי קשר למסר העולה מהסרט, דיימון עושה בעיניי יופי של תפקיד. חוץ ממנו מצאנו שם צוות לא רע, שכולל את ג'ף דניאלס, ג'סיקה צ'סטיין, קייט מארה וצ'יווטל אגיופור (אם השם לא אומר לכם כלום, בטוח תזהו את הפנים). סצנה בלתי נשכחת: קריסת החממה.

בסך הכול אהבתי מאוד את הסרט, אבל הבנזוג צינן במעט את התלהבותי, והזכיר שיש בו אלמנטים סטריאוטיפיים לז'אנר, כמו סצנת הפתיחה של שני חברים ממשלחת חלל המתגרים זה בזה, וכמו הסצנות של התאספויות ענקי ברחבי העולם בדאגה קולקטיבית לוואטני (האם זה יכול לקרות?!). יותר מדי פעמים הסרט נכנס להסברים וטריקים מדעיים מפולפלים מדי, שאותך כצופה שבא ליהנות מסרט ולא ללמוד מדע, פחות מעניינים.

*

שום התחכמות מרעננת, אבל אייליש לא פראיירית. "ברוקלין"

שום התחכמות מרעננת, אבל אייליש לא פראיירית. "ברוקלין"

ברוקלין

הסרט האירי-אמריקני הזה מבוסס על ספר שקראתי, ואולי זו הסיבה שנקשרתי אליו למרות ש"אין דינמיקה בעלילה, ואין שום התחכמות מרעננת", כמו שאומר הבנזוג.

עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1952, ומגוללת את סיפורה של אייליש, בחורה צעירה שעוזבת את האי הירוק מאחור ומפליגה לברוקלין. למזלה, שכנתה לתא כבר מכירה את היבשת החדשה ויכולה ללמד אותה דבר או שניים – מעין סיסטרהוד בתיבול אירי. קשיי ההתאקלמות הם בנאליים, במיוחד לבחורה כל כך מופנמת כמו אייליש, אבל עם הזמן אנחנו מגלים שהיא לא פראיירית ויודעת להסתדר. ואפילו למצוא בחור. אלא מה? שהוא איטלקי. חיבור קצת מוזר, שמעורר הרמת גבות, ועם זאת לטעמי לא היה עיסוק מספק בקונפליקט האירי-איטלקי. עוד סצנה לא אמינה היא בילוי בחוף הים שבו שחורים ולבנים יושבים יחד. עד כמה שאני יודעת, באותן שנים הייתה בארה"ב הפרדה גזעית.

את זמן ההתרחשות, אגב, אנחנו יכולים לדעת בזכות העובדה שבאחת הסצנות רואים שהסרט "שיר אשיר בגשם" מוצג באותה עת בקולנוע. אחר כך הוא גם ירקוד בשבילה על הספסל, מחווה קטנה. וזה מביא אותי לניק הורנבי שכתב את התסריט. האיש אוהב את כל הפרטים הקטנים האלה, והוא ידע להדגיש אותם, אולי אפילו יותר ממה שיש בספר.

לדעת הבנזוג, בשונה מ"חדר", שבו אתה שואל את עצמך במשך דקות ארוכות מה ההיגיון שעומד מאחורי הסיפור ובמה שעושות הדמויות, העלילה של "ברוקלין" ליניארית מאוד. הכול זורם באותו רצף כרונולוגי, מבלי להסיט את העלילה קדימה או אחורה מדי פעם. אתה אף פעם לא במתח מה הולך לקרות.

ועוד כמה דברים: קודם כל, זה הסרט השני והאחרון שבו הזלתי דמעות, וכמובן שאני זוקפת זאת לזכותו. לרגש זה לא עניין של מה בכך. שנית, לבנזוג חשוב לציין שסגנון צילום טוב. שלישית, אהבנו 'לפגוש' שוב את ג'ים ברודבנט ("סוף שבוע בפריז") – שחקן טוב. ולבסוף, סרשה רונן מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר, אבל עם כל חיבתי אליה, זו הגזמה פראית.

*

כעיתונאית, התחברתי מאוד לסרט. "ספוטלייט"

כעיתונאית, התחברתי מאוד לסרט. "ספוטלייט"

ספוטלייט

בתור עיתונאית, עשה לי טוב לראות סרט על נחישות מחלקת התחקירים של ה'בוסטון גלוב' לחשוף עבירות מין של כמרים בילדים. המחלקה, שנקראת ספוטלייט, לא הגיעה לזה בעצמה: העורך הראשי החדש, יהודי דווקא, דחף אותם לשם. בכל מקרה, הפרשה שהם חשפו הזכירה לי את המקרה של הרב מוטי אלון, כולל ניסיונות ההשתקה בקהילה.

לבן הזוג הסרט דווקא הזכיר את "פילומנה" (2013), שגם בו מוצגת הכנסייה הקתולית כמי שעושה עוול לחלשים. מעניין אם מדובר במגמה קולנועית של התפכחות באשר לתפיסה שהדת היא משהו תמים וטהור (לאורך הסרט נטמנו רמזים לתחושת השבר, ולכך שהכנסייה כבר לא אמורה להיתפס כדבר תמים וטהור(, ואיך הוותיקן מתכונן להתמודד עם העניין מבחינה תדמיתית בשנים הקרובות.

מייקל קיטון (רובי, ראש הספוטלייט) עושה תפקיד טוב, ולא פחות מזה מארק רפאלו (כתב הספוטליייט. מועמד לפרס שחקן המשנה). גם ליב שרייבר (מרטי, העורך החדש) וסטנלי טוצ'י (עורך הדין) מצדיקים את דקות המסך שלהם. וכמובן, שהיו חייבים בחורה אחת בשביל הפוליטיקלי קורקט, אז רייצ'ל מקאדמס קיבלה את התפקיד.

*

לא ברור למה דווקא כריסטיאן בייל קיבל מועמדות, סטיב קארל הרבה יותר טוב. "מכונת הכסף"

לא ברור למה דווקא כריסטיאן בייל קיבל מועמדות, סטיב קארל הרבה יותר טוב. "מכונת הכסף"

מכונת הכסף

לפני הכל, הסרט הזה מזכיר לי את הזאב מוול סטריט, כי הוא עוסק בחבורת אנשים שעושים כסף על חשבון אחרים. רק שפה מתייחסים למשבר הסאב פריים בעקבות בועת הנדל"ן האמריקאית. בכל מקרה, זה סרט על אירוע אמריקאי מאוד, שהשפיע גם על אירופה, והתרחש ממש לא מזמן – כולנו זוכרים אותו. כולנו גם לא ממש מבינים מה הלך שם, והסרט מנסה להסביר. רק את החלק של סלינה גומז והסי.די.או הסינתטי הבנתי ממש.

הסרט עושה שימוש במספר אמצעים קולנועיים, כמו שבירת המחיצה ופנייה ישירה של השחקנים אל הצופים, או שבירה חזקה מהעלילה לטובת הסברים כלכליים מידי סלבס בסיטואציות הקשורות בכסף (גומז למשל מהמרת בקזינו) או בחורה יפה באמבטיית קצף. בן הזוג חשב שהאלמנטים הללו מתאימים יותר לסרט תעמולתי, כזה שלא בא לגרום לך ליהנות אלא לגייס אותך (לפחות מבחינה מחשבתית) לאיזושהי תפיסת עולם.

בכל אופן, למרות שיש פה קאדר מרשים של שחקנים, ועם כל הכבוד לריאן גוסלינג ובראד פיט, לדעתי מי ששווה את פרס שחקן המשנה זה סטיב קארל, עם הפאה המגוחכת והבלתי אפשרית. לא ברור לי למה דווקא כריסטיאן בייל קיבל את המועמדות. פשוט טעות.

*

אין שום סיכוי שהייתי צופה בו, אילולא המועמדות לאוסקר. "מקס הזועם"

אין שום סיכוי שהייתי צופה בו, אילולא המועמדות לאוסקר. "מקס הזועם"

מקס הזועם – כביש הזעם

בכל שנה יש בין המועמדים סרט אחד שאין שום סיכוי שהייתי צופה בו מרצוני החופשי והטוב, ובהתאם לכך, גם לא ברור לי איך הוא קיבל מועמדות. "מקס הזועם" עונה לחלוטין לקטגוריה הזו. זהו סרט עתידני שטוען שאחרי שסוף העולם יגיע ויהיה פה אסון גרעיני, כולם יחזרו להיות סוג של אדם קדמון רק עם המון טכנולוגיות לחימה. הרוב ילכו אחרי העדר במדבר האינסופי, יסתפקו מדי פעם ב"אקווה קולה" (בלב השממה גם סתם מים זה שמפניה. כלומר קולה). רק מעטים, בראשות שרליז תרון הקשוחה, יחפשו גאולה ב"מקום הירוק".

אלמנט הגיטריסט והמתופפים, המלווים את היוצאים לקרב, נראה לי מוכר מסרט אחר. גם אלמנטים אחרים בסרט נדמים כלא מקוריים ומעותקים מסרטים. ואולי אלו רק חלומות הבלהה שלי.

גם לדעת בן הזוג הסרט מעיד על עתיד לא ורוד בעשייה הקולנועית. בהנחה שהסרט מייצג את הז'אנר שהדור הצעיר עשוי להתעניין בו, מעניין לראות שההתחלה שלו די חסרת מילים (אולי רק ברמה של פקודות), ושיש בו הרבה מאוד אלימות. אילו הגיבורים היו מדברים זה עם זה, אולי היא הייתה נמנעת – אך הם מעדיפים קודם כל להרביץ. טוב יותר לעלילה.

מעבר לזה שהעלילה מאוד ליניארית (משעממת, בעצם) וכוללת מרדפים ארוכים במין סרט נע, שמדי פעם מופר בקרבות – שגם הם מתרחשים תוך כדי מרדף – הגיבורים לא מעסיקים את עצמם בשאלה איפה או מה הם יאכלו או כל דבר אנושי מסוג זה. כמובן שכמו בהרבה מהסרטים בז'אנר, כאשר צריך לסגור את העלילה וללכת הביתה – ממציאים איזשהו סיום שאמור להיות מרגש, וגם עם מסר חברתי (לרוב מאוד שטחי, לא משהו שלא יכולת לחשוב עליו לבד), אך ברור לכל שלא לשם כך הגיע הצופה, ולא לשם כך היוצר יצר את הסרט. שניהם יודעים היטב מתחת לשולחן שהסרט בא לספק מאוויים לצפייה באלימות, ויש איזה מחיר שצריך לשלם כדי שהוא ייחשב ל"סרט שראוי לשדר".

%d בלוגרים אהבו את זה: