הראית איזה יופי

מאז שאני בירושלים, אנחנו מבקרים במוזיאון ישראל בתדירות גבוהה יחסית. תמיד יש מה לראות, גם אם אין תערוכות ממש-ממש חדשות, וגם אם נדמה לנו שכבר ביקרנו בכל האגפים. אני אוהבת את האגף לארכיאולוגיה, הוא אוהב את האגף של דרום אמריקה, והתחביב הזוגי הוא לראות "מה שמו הפעם בחלל שבו הייתה התערוכה של ונוס ואדוניס, והאם זה יהיה מוצלח יותר" – עד כה, אגב, לא נצפתה שום תחרות לתערוכה המדהימה ההיא. כמה שהיא הייתה קטנה, היא סיפקה חוויה ענקית.

ואפרופו ענקית, גם המוזיאון הוא בעצם די ענק, כך שבדרך כלל כן יש תערוכות חדשות. בשבוע ביקרנו בחמש מהן. אחת ממש גדולה, אחת ממש קטנה, והיתר בגודל סביר. אני מודה שבתערוכה החמישית קצת איבדתי ריכוז, הדבר הנכון היה לפרוש לקפיטריה ואז לחזור. אבל השעה כבר היתה מאוחרת בשביל זה, וחוץ מזה לא יכולתי שלא להתפעל – וגם להזדעזע – מכמה עבודות בלתי נשכחות שהיו שם.

שנתחיל?

*

ב"זהב לבן", תערוכה שמוצגת ממש בסמוך לאגף לארכיאולוגיה, מוצגים 500 מטבעות זהב מהקדומים ביותר בעולם, שעליהם מוטבעים מגוון רחב של אנשים, בעלי חיים וצורות גיאומטריות. אלה הם מטבעות אלקטרוּם (סגסוגת של זהב וכסף) שהגיעו משני אוספים פרטיים אך רבי חשיבות, והם מסודרים לפי קבוצות, בהתאם למה שמוטבע עליהם. ממש בכניסה, קל לפספס את זה, יש מעין חוברות הפעלה לילדים. בתוכן יש כרטיסי זכוכית מגדלת, שמעמיקה את החוויה גם למבוגרים – משום שקל יותר להבחין בפרטים הקטנים על כל מטבע. אין ערכים למטבעות האלה אלא רק ציורים, וזה מראה עד כמה עתיקים הם (ככל הנראה מאזור המאה השביעית לפנה"ס).

*

שדות ראייה: ציורי נוף מאת ישראל הרשברג – מעולם לא שמעתי עליו קודם, ולכן היה לי קצת מוזר שהוגדר על ידי המוזיאון כ"גדול ציירי הריאליזם בישראל". התערוכה כוללת שלושה ציורים גדולים די דומים זה לזה, אבל כשמסתכלים עליהם מקרוב מבחינים בניואנסים. כל אחד מהם צויר במשך כשנתיים. שניים צוירו בחבל אומבריה באיטליה, ואחד בתל קאקון שבעמק חפר – אין לי מושג איפה זה, אבל שווה בדיקה. בנוסף יש ציור קטן אחד, שהוא למעשה ציור-הכנה שמבשר את הציור הגדול הבא של הירשברג.

המלצה שלי: לשבת על הספסל שמוצב במרכז החלל, ולטבוע בתוך אחד מהציורים. אחר כך לקום, להתקרב, ולחפש פרט להתאהב בו.

*

ירוק וֶרונֶזֶה, יהושע בורקובסקי: ציורים, 1987-2012 – הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לומר על התערוכה הזו הוא שהיא מוצגת בחלל מקסים שיוצר השתקפויות של כל העבודות על הרצפה, ולכן מאוד יפה להצטלם על הרקע הזה. כלומר, מדובר בסוג התערוכות שרוב האנשים שואלים על המוצגים בהן: למה בדיוק זו אמנות? נכון שהמשבצות הסקוטיות מאוד יפות, אבל כל תופרת סקוטית יכולה לעשות את זה. התשובה של המוזיאון  כל כך מעורפלת, שנדמה שהצדק עם התמהים.

*

שי צורים, מטרייה, 2006 (פלסטיק, פולאוריתן וצבע תעשייתי)

"מרחבים" – התערוכה הבולטת מכולן. למעשה זהו אוסף אקלקטי של רכישות חדשות שביצע המוזיאון, בשילוב עם עבודות קיימות שקצת נשכחו מלב ומעין. ציורים, פסלים, מיצגים, וידיאו ארט – מכל טוב הארץ. אין לי מילים לתאר את העושר ואושר הזה. פשוט לבוא ולהתפעם. כמעט לכל עבודה יש הסבר מעניין, שמוסיף מאוד להתבוננות בה.

העבודה הראשונה שתפסה את עינינו היתה סרטון של דני קרוון מלפני 30 שנים בערך, על אנדרטה בנגב, כאשר לצידו מוצגים 6 דגמים שהציע קרוון ומתוכם נבחרה האנדרטה הסופית, ועוד כ-6 שרטוטים של מתווה האנדרטה. היתה גם מטריה עם ספינה, וצי ספינות מקרני איילים, וסרטון בן שבע וחצי דקות שיצר גלעד רטמן ושנקרא "פרויקט 588" ומוקדש לחיים בבוץ (וליתר דיוק, בביצה), וסרט של מטאטאי רחוב אסיאתיים שהעמידו אותם על דיונות חול (הו האבסורד), כשברקע נשמעים קולות הטאטוא של מטאטאים ברחובות פריז – ניגוד בלתי נתפס כמעט. ומי יכול לפספס את שמלת הזכוכית האקרילית וסרטי הסאטן שיצרה נלי אגסי. שמלה כה עצומה, ברמת גימור מוקפדת, שזכתה לשם ולרי.

למען האמת זו תערוכה כל כך עשירה, שאני די בטוחה שאבוא לשם שוב. בינתיים, עוד כמה טעימות:

 ליאת אבני, סיפורי מגדלורים 1, 2010 (40 שכבות נייר ועיפרון על נייר, מסגרת ארץ אורן ותאורת לד)

אורי ניר, צי יום כיפור, 2009, קרני אייל, אלומיניום, חוט דייגים וחוט דנטלי

*

"מבט ועוד מבט: שני אוספי צילום" היא תערוכת צילומים מרתקת מתחילת המאה ה-20, שכוללת גם רגעים קשים, גם רגעים יפים וגם צילומים נדירים של ציירים כמו פיקאסו.

הגעתי סקפטית וקצת עייפה – זו הייתה התערוכה החמישית – יצאתי עם התרשמות כבירה. התמונה של הזוג היהודי בבודפשט עם תום מלחמת העולם השנייה ושחרור הגטו הייתה חזקה. שתי תמונות שמאלה היתה תמונה של משרפה.

 

עידן התמימות

עבודות של אביבה סונסינו

תראו איך מגדירים אמנות נאיבית בויקיפדיה: "אמנות פרימיטיבית, המאופיינת בפשטות וחוסר באלמנטים או איכויות הנמצאים באמנות של ציירים בעלי השכלה רשמית". נכון שויקיפדיה זו לא האנציקלופדיה העברית, אבל עדיין, במה שכתוב בה יש שיקוף מסוים של רוח התקופה או החברה או התרבות. ואמנות נאיבית, מה לעשות, לא מוערכת כרצינית וכאיכותית. לטעמי, שלא בצדק.

האמנות הנאיבית מאופיינת בפרטים רבים, צבעים חמים, לא חשוב להקפיד על פרספקטיבה. לפעמים לדמויות יש עיניים גדולות במיוחד. זו לא אמנות פרובוקטיבית, "כיוון שזה עניין של פילוסופיה, איך לקבל את העולם סביבך". היא נוצרת מתוך חשיבה וגם מתוך רגש, והיא מצליחה לגעת באנשים. בשבוע שעבר הייתי בשתי תערוכות של אמנות כזו, וראיתי את ההתלהבות של אנשים. זו אולי לא אמנות "נחשבת", אבל די לראות ולשמוע את השמחה המשתחררת באופן טבעי אצל המתבוננים, כדי להבין את הערך שלה.

ז'ק וינונסקה – על השחור-לבן והצבעוני בירושלים. אולי קשור להשתלטות החרדית?

מדי בוקר אנחנו נוסעים בכביש ארוך ומתפתל, שמתחיל בין בתים וממשיך לתוך נוף. בחלקו אנחנו משקיפים על השכונה היפהפייה עין כרם. בצד הזה, של הנוף, תלויים שלטים המבשרים על האירועים המתקיימים בעיר. במשך כמה ימים ראינו שלטים עם ציור של חנוכייה, אך לא הצלחנו להבין מה בדיוק הם מקדמים. הדלקת נרות מאסיבית? תפילה המונית בבית כנסת? תערוכה חדשה במוזיאון ישראל?

השקענו לא מעט מאמץ בלגלות את התשובה, ולבסוף נעתר גוגל ידידנו ועזר לנו למצוא אותה. זו לא חנוכיה, זו מנורה, והיא מקדמת את פסטיבל האמנות הנאיבית, שנפתח ב-9 בדצמבר בסינמטק. למען האמת, הפסטיבל מתקיים בשלושה אתרים נוספים: מלבד הסינמטק, גם תיאטרון ירושלים, גלריה ספרא ובית צרפת באוניברסיטה העברית גבעת רם.

באותו יום החלטנו לאכול במסעדת "לבן בסינמטק", בלי קשר לפתיחת התערוכה. אבל כשסיימנו, במקום לטפס את המדרגות הרבות המובילות למעלה, למפלס הרחוב, נשארנו במבנה והסתובבנו בין הציורים. הקסם הילך עלינו מייד. לא הספקנו לראות אפילו חצי מכל השפע, כשלפתע מצא אותנו אוצר התערוכה, עדי לב. במהרה הצטרפה אליו נעמי עשת רוזנצויג, שעבדה חצי שנה על ארגון הפסטיבל, ושניהם עשו לנו סיור פרטי עמוס בהסברים. בלי תכנון, בלי הכנה, בהפתעה.

זה נשמע בערך ככה: "את זה ראיתם?? את זה אתם חייבים לראות! זאת אמנית נהדרת, זה אמן מאוד מיוחד, בואו לפה, אני רוצה להראות לכם משהו". הסתובבנו כך למעלה משעה, האמת היא שנדבקנו בהתלהבות שלהם. ולא כל יום מתפתחות כאלה שיחות על אמנות נאיבית. למשל, האם ראובן רובין שייך לזרם הזה, והתשובה היא כן. עלתה השאלה גם לגבי נחום גוטמן, והגיעה התשובה: לא (בויקיפדיה כן משייכים אותו לזרם. ואגב, גם את פיקאסו ואת גוגן).

שאלנו אותם מדוע התערוכה נחלקת לארבעה לוקיישנים. "אין בירושלים חלל אחד גדול שיכול להכיל כל כך הרבה ציורים", השיבה נעמי, וסיפרה שבפסטיבל "משתתפים 90 אמנים מ-26 מדינות". הרוב מישראל, כמובן, אבל בהחלט יש ייצוג חוצה יבשות.

היו בעיות להביא אמנים לארץ, לפתיחה?

"יש אמנית פולנייה שהייתה אמורה להגיע עם בעלה והבת שלה, היא הייתה הראשונה לקנות כרטיסים, אבל אז היה מבצע עמוד ענן והיא ביטלה הכול. אחרי שהיא שמעה הרצאה של אתגר קרת, בכלל לא היה סיכוי לשכנע אותה. מה שכן, היא שלחה לנו מצגת על אמנות נאיבית בפולין, וכנראה אני אציג אותה פה. לעומת זאת, שלושה אמנים מיוון וגם אמן מגרמניה כן יגיעו".

עבודה של מריאנה מיהוט

ציורים רבים בתערוכה היו קשורים לירושלים או ליהדות, גם במקרים שהאמנים נוצרים ולא ביקרו פה מעולם – חלקם ציירו את הציורים במיוחד לכבוד התערוכה. הציור שהכי הלהיב אותנו שייך לאמנית הרומנייה מריאנה מיהוט, שדוברת רומנית וצרפתית בלבד, ולכן ככל הנראה לא נצליח לדבר איתה גם אם תגיע לארץ. היא נולדה ב-1975 למשפחה של חקלאים בהרי הקרפטים המערביים בטרנסילבניה, אך נכון יהיה גם לומר שהיא דור רביעי לציירים נאיביים.

כבר כשהייתה בתיכון הציגה תערוכה מציוריה, שעסקו במעגל החיים בהר, תחת הכותרת Motzi. בציורים, שנעו סביב ארבע עונות השנה, אפשר לראות ילדים משחקים, בעלי חיים, ליקוט תפוחי עץ ואיסוף חציר, חגיגת חגים נוצריים וכן הלאה. האמנות של מריאנה היא אמנות אותנטית. בציור שראינו היא מציגה חיים של יצירה בכפר קטן הטובל באור קסום, והמהווה פינה קטנה ונשגבת של גן עדן, בעיניה. למען האמת, זה בדיוק מה ששבה אותנו: רצינו להיות שם, בשלווה הזאת.

אחרי המפגש נכנסתי לאתר אגודת אמנים נאיביים בישראל. מתברר שלב הוא איש מחשבים ועשת היא אדריכלית. לב התחיל לצייר רק ב-2008. נעמי, לעומת זאת, מציירת לדבריה מאז שנולדה. "רוב הציורים שלי צוירו בתקופת השירות הצבאי בסיני, שם היה הרבה זמן פנוי בסופי שבוע, וכמובן השראה של המדבר הנפלא.

"בגיל 20, מיד אחרי שחרורי מהצבא השתתפתי בתערוכה קבוצתית במוזיאון רמת גן, ומיד אחר כך הייתה לי תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן פלוס תערוכת ציור של סטודנטים של הטכניון. בשתי התערוכות הקבוצתיות הייתה תחרות, ובשתי התחרויות זכיתי במקום ראשון. שנים רבות לא ציירתי, בעיקר בגלל מגבלות זמן, אבל בעקבות הפסטיבל הבינלאומי לאמנות נאיבית שהתקיים ביוני 2012 בעיר קטוביץ, בפולין, התחלתי שוב לצייר".

עבודה של נירה לב

כעבור כמה ימים ביקרנו בתיאטרון ירושלים כדי לראות את החלק השני של הפסטיבל. לקח לנו קצת זמן למצוא היכן החביאו את העבודות: הפעם היה מדובר בחלל קטן, בקומת המרתף. מצאנו שם כמה עבודות נהדרות, שוות צפייה, שבשבילן היה שווה להתעקש.

עבודה של שרה פלד

המלצה שלי: לבקר בתערוכה בסינמטק, שמוצגת עד סוף דצמבר בשעות נוחות יחסית. התערוכה בבית צרפת תוצג עד סוף ינואר 2013. הפתיחה שלה תתקיים ביום ששי הקרוב, 21.12.12 – אבל ימי הביקור ה"רגילים" יהיו א'-ה'. התערוכה בגלריה ספרא פתוחה גם היא רק בימים א-ה', 8:00-17:00.

 ועוד תפסו את עינינו:

מלין סקינר

*

טיבה נוף. לא ברור אם מישהו מבסוט בחתונה הזו

*

פרט מתוך עבודה של פטריסיה הנריסי קרוזלגוי

תחנה מרכזית

"עיצוב טוב מגיע לגן עדן, עיצוב רע מגיע לכל מקום"

שבוע העיצוב של ירושלים מתקיים השנה במתחם התחנה. אנשים מתבלבלים, וחושבים שאני מבולבלת: "את מתכוונת לתחנה בתל אביב, זאת שליד נווה צדק ויפו". אז זהו, שלא. נכון, זה חדש, ועוד לא כולם מכירים, אבל תתרגלו: גם לירושלים יש עכשיו מתחם תחנה.

המתחם הזה עדיין בתחילת דרכו ויש שם עוד עבודה לעשות, אבל כבר ברור שתחנת הרכבת הירושלמית, לא רחוק מהחאן שהפך לתיאטרון החאן, תהפוך לאטרקציה משמעותית בעיר הקודש. כרגע יש פה את זאפה ואת מסעדת החצר (הכשרה), וגם קולוני המצוינת (והלא כשרה) נמצאת בסמוך. פארק המסילה מתחיל את דרכו הארוכה והיפה בנקודה הזו. כשיהיו עוד חללים לתערוכות ועוד גלריות, אף אחד כבר לא יתבלבל.

ובינתיים, אם אתם בירושלים השבוע, שווה לתת קפיצה למתחם התחנה, ולראות ארבע תערוכות – מתוך שש בסך הכול. הראשונה, "תופעות לוואי", מתקיימת במבנה המצויר של הרכבת, ויש בה עבודות של סטודנטים מבצלאל. אני אהבתי במיוחד את תרגיל כלי השחמט, שבמסגרתו מוצגות עבודות של חמישה תלמידים. אהבתי גם עבודה של מישהי שיצקה את האף, הפה והאוזן שלה לשעווה, ואז שמה את זה בכל מיני מקומות ירושלמיים שהם תחנות בחייה, והמיסה בחזרה, והביאה לתערוכה את התוצאות פלוס הסברים על כל מקום ומקום. תאמינו לי שזה מקסים ולא דוחה כמו שזה אולי נשמע. והייתה גם שמיכת לבד עם בליטות שנראית רכה אבל בעצם אלה חלוקי נחל גדולים, כך שאי אפשר ממש להתעטף בה.

במרחק קטן משם, בהאנגר הענק שבשנה שעברה אכלס את פסטיבל עיר הקרח, יש שלוש תערוכות מעניינות. הראשונה, והמדוברת ביותר, היא "עיצוב גרוע" – "בראשו של כל מעצב קיימת רשימת פשעי עיצוב גדולים שמרתיחים את דמו באופן קבוע, אשר משמשים בתערוכה זו כלים והשראה. תחושות התסכול הפכו להשראה מחודשת והעלו את השאלה מהו למעשה עיצוב גרוע, ומה הופך את העיצוב לנכון. ומי בכלל בעל הסמכות לקבוע, המעצב או המשתמש?". אם אתם עובדים באיזושהי דרך עם מעצבים, או מתעניינים בפונטים (מי עוד מכיר את הפונטיה של בן?) ובעיצוב – מובטח לכם שתחייכו הרבה.

התערוכה השנייה היא "עקומת גדילה" – 12 רטרוספקטיבות תמציתיות של מעצבים ישראלים, ותיקים וצעירים. יש כאלה שרואים את הכישרון שלהם מהרגע הראשון, יש כאלה שאצלם זה התפתח עם השנים. מעטים נשארו תקועים על אותו שטיק שסימן אותם כמבטיחים ביום שבו סיימו את לימודיהם. אגב, חובבי מקס ברנר יזהו פה כמה כלים של המעצבת איריס זוהר, וחובבי סוהו יזהו פה את האיש שממגנט מפתחות.

והתערוכה השלישית, הפחות מעניינת בעיניי, היא "סטודיו משלך" – חממת יצירה לבוגרות של בתי ספר לעיצוב. אישית אני לא מבינה למה נשים צריכות מסגרת פרטית משלהן. אנחנו הרי בתקופה סופר-מודרנית שבה יש מקום לכולם, ואין צורך בחלוקה מגדרית. ומבחינת העבודות שמוצגות בתערוכה, יש מעניינות יותר ויש מעניינות פחות, כמו בכל מקום.

לא הרגשתי שלעובדה שמדובר במתחם נשי יש השפעה כלשהי על החוויה. היה פה כד צבעוני להפליא, לצד תמרור תנועה עם דמות נשית לא ברורה (אני מעדיפה את זה שיש בנחלאות, ובו הפכו אופנוען לאופנוענית), כמה בתים מחרס, בלונים, שיווי משקל – בלגן עצום, שהמארגנים עטפו במילים מפוצצות. צר לי לומר, אבל זו התערוכה הכי פחות מגובשת, וכתוצאה מכך, הכי פחות מעניינת.

ועכשיו, חסל סדר דיבורים. נעבור לטעימות:

חלל התערוכה "תופעות לוואי"

*

כלי שחמט של בחור מוכשר ששכחתי לרשום את שמו

*

כפכף ממסטיק. יש גם סרטון שמראה מה קורה למי שצועדת עם זוג כפכפים כזה

*

"מם", עבודה של אביגיל ריינר ושלומי נחמני. ההגדרה שלהם למם היא "יחידה של אבולוציה תרבותית המשכפלת את עצמה… בתרבות האינטרנט, זו היא בדיחה המאבדת את מובנה המקורי ונעלמת במהירות… יצרנו מם אינטראקטיבי שכל המתבונן הופך מיד להיות מושא המם, כביטוי לקלות ולפשטות ביצירתו". בקיצור, מה שאתם רואים בתמונה, בתוך המם, זה אותי ואת השניים שעמדו מאחוריי, עם מבט מופנה כלפי מעלה, כמו הצנחנים בכותל

זאב אנגלמאיר המוכשר, תמיד עם הומור

*

הפונטיה של בן, החלק הראשון של הטקסט

*

Save as של מאיה בן דוד, 2011. הפרויקט בוחן את האופן שבו טכנולוגיות חברתיות משפיעות על חוויות וזיכרונות בעידן הפוסט דיגיטלי

*


שולחן קפלים מבטון של איתי בר-און – פשוט מקסים. איתי הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (2007). עובד בסטודיו עם אחיו ואביו, שמתמחה בעיצוב וייצור מוצרים מבטון עבור פרויקטים אדריכליים. באופן אישי, נותן פרשנות רעננה לחומר גלם סטנדרטי

*

מנורת לילה של יואב שביט, 2012. מנורה מסירה קוצנית, סדרה מוגבלת, מיוצרת ביד, בסטודיו (עם כפפות טובות)

*

כסאות פח, עמידב ( דב גנשרוא ועמי דרך ז"ל), 2001. כסאות העשויים פחי זבל עירוניים. בחינה של אספקטים שונים בחפץ אחד על רקע מודעות סביבתית מוגברת

*

עבודה של reddish שנקראת Bath&Beyond מ-2001. כסא מאמבטיה חתוכה ומכופפת

 

 

שבוע העיצוב יינעל ב-20 בדצמבר 2012

%d בלוגרים אהבו את זה: