צעד קטן לפריז, צעד גדול לאימא (יום 2)

 

28 בספטמבר

20,225 צעדים. הסבר בהמשך.

היום התכוונו לחזור מוקדם יחסית למלון. כלומר לפני שמונה. אבל אז אימא הציעה שנצעד במדרחוב הנחמד שמקביל לבולווארד סן מישל. ואז היא רצתה לראות את הנוטרדאם, מקרוב. לא היה לי כוח, אבל משפט המחץ "מה, אנחנו כל יום פה?" עשה את שלו. אז התקרבנו. ואז ראינו תור ארוך מאוד של אנשים. התקרבנו לראות את השלטים. מתברר שיש קונצרט, רקוויאם. בכניסה השנייה לקתדרלה היה תור קצר יותר, שהורכב מאלה שלא הזמינו כרטיסים מראש. מכיוון שמאוד רציתי ללכת לקונצרט במדלן, כמו לפני כמה שנים, והתאכזבתי לגלות שאין אחד השבוע, הקונצרט של נוטרדאם היה "בול במקום". ואחרי שהוא התקיים אפשר לומר: כמה טוב שהחלטנו ללכת אליו למרות שזה לא היה בתכנון ושהיה מאוחר.

אז אמנם הגענו למלון קרוב לאחת עשרה בלילה, ומייד הלכנו לאכול את הארוחה החמה הראשונה של היום, וכשחזרנו למלון גילינו שמד הצעדים של אימא אבד, ואז חזרנו למסעדה שהיתה כבר חשוכה אבל למזלנו העובדים עוד היו שם, ולא מצאנו את המד האובד, ואז צצה עובדת אחת ואמרה שהיא כן מצאה ואבן נגולה מעל ליבנו – אבל – היה שווה לעבור את כל זה, כי כמה פעמים בחיים שומעים קונצרט בנוטרדאם?

הבוקר התחיל בכלל אחרת, כמובן – מעונן עד מאוד, עם תור בינוני ליד מוזיאון ד'אורסיי. חצי מוזיאון בשיפוצים, וגם כך בילינו בו כמעט ארבע שעות. המון ציורים מרשימים, כמות לא מבוטלת של פסלים, כלים דקורטיביים, שידות מיוחדות ועושר אמנותי בלתי נתפס. קרוב ל-50 ציורים של מונה היו חסרים בגלל התערוכה שראינו אתמול, ואת מקומם מילאו ציורים אחרים של צייר ששכחתי את שמו וכנראה אף אחד גם לא יזכור ברגע שמונה יוחזר לד'אורסיי. בשעת אחר הצהריים מוקדמת יצאנו בחזרה אל הרחוב, והרשינו לעצמנו "לטעות" ברחובות של הגדה השמאלית. הטעות הזו סידרה לי קרם פנים חדש.

למרות שהיום לא שבת, היה תור בחנות של פייר הרמה.
קנינו כמה מקרונים, וחבילת קפה. לא היה השוקו שאני אוהבת, זה שאם מוסיפים אותו למים מינרליים מורתחים הופך ללבה של הר געש. חבל.

למרות מזג האוויר הלא משהו, גני לוקסמבורג היו מלאים.
המון מבוגרים, צעירים וילדים. אני כמעט בטוחה שתפסתי ילד בן 10 (!) מעשן. נורא. אבל מה יכולתי לעשות? המשכנו בדרכנו עד שנמצא הספסל הרצוי באחת המדשאות העגולות, ונהננו מהמקרונים. אחרי זה אימא יצאה להליכה מהירה של 20 דקות (אני מורידה לעצמי אלף צעדים מהמספר שרשום בראש הפוסט). אני נחתי קצת ואז נפגשנו במזרקה הגדולה. הפרחים שיש כאן פשוט מדהימים. שוב ניכרת עבודתו של אדריכל הנוף. וכל הפסלים מסביב… למה לנו אין פארקים כאלה? ואם כבר שאלות קיטבג, למה לנו אין כל כך הרבה תיירים? עכשיו כבר סוף עונת התיירות, ובכל זאת יש בכל כך הרבה מקומות בפריז תורים ארוכים. מה הם עושים שאנחנו לא, חוץ מלשבץ את חדשות הפוליטיקה בין הספורט לתחזית, כלומר ממש בקצה המהדורה?

כמובן שהיו היום קצת רכישות, אבל עדיין לא קניתי מעיל וגם לא תיק במקום זה שהלך אתמול לפח. כן צלמתי קינוח למצעד הקינוחים. התקווה היא למזג אוויר טוב יותר מחר. אגב אתמול שכחתי לכתוב שהגיעו למלון שלושה תיירים יפנים והבחורה לבשה קימונו יפה. פעם ראשונה שאני רואה מישהי לובשת קימונו לא בפורים.

באחת מחנויות הענתיקות בגדה השמאלית עמד פוחלץ של אריה. נראה אמיתי לגמרי. זוועה לגמרי, זאת אומרת.

ברווזים ברווזים בואו הביתה

מי אמר שרק באביב יש פריחה יפה

אם אפשר היה להעביר צלילים בתמונות…

צעד קטן לפריז, צעד גדול לאימא (יום 1)

27 בספטמבר

15521 צעדים. הסבר יבוא בהמשך.

בוקר טוב פריז!

אתמול בלילה נחתנו. הלכנו לישון מאוחר. בבוקר חיכו לנו הרבה עננים. אבל הבחור הנחמד ממזג האוויר בטלוויזיה אמר שהם יזוזו מערבה והטמפרטורות יעלו. אני לא מבינה כמעט אף מילה בצרפתית אבל את המטאו של הבוקר הבנתי.

היום הזה התחלק לשלושה חלקים:
ביקור בבניין האופרה
ביקור בתערוכה החדשה של קלוד מונה שנפתחה ממש לפני חמישה ימים
עלייה לשער הניצחון, ורשימת ניצחון קטן על מזג האוויר

הצרות התחלקו גם כן לשלושה חלקים:
1. המצלמה שבקה חיים
2. התיק שלי התחיל להתקלף עד לרמה מביכה של ממש
3. הסוודר של גאפ עשה גם כן פדיחות, והוריד שערות בכל מקום

הפתרונות:
1. צלמתי עם המצלמה של הטלפון, עד שהבטריה שלו נגמרה
2. זרקתי את התיק לפח, מחר אקנה חדש
3. מתלבטת אם לזרוק לפח. כנראה שכן

מה בעצם אנחנו עושות פה:
לאימא יש יומולדת 60 עוד כמה חודשים, ליתר דיוק ב-2 בינואר. במילים אחרות, בשיא הכפור האירופי. לכן הטיול הוקדם לעכשיו. לפני חודשיים התחילה אימא בתוכנית צעדים – מכשיר קטן סופר כל צעד שהיא עושה. כרגע היא צריכה לעשות 9000 צעדים ביום, מתוכם 4000 אירובי. אירובי פירושו, לכל הפחות, הליכה רצופה ולא איטית במשך עשר דקות. עדיף טיפוס, או ספינינג. לטענת אימא מדובר ביעד נמוך, כדי שהיא תוכל להיות "בסדר" גם ביום שבו היא עובדת מעל שמונה שעות. היום כאמור עשינו מעל 15 אלף, וזה לא כולל את הצעדים למסעדה בערב (לא ממש אכלנו צהרים, זו היתה הארוחה החמה הראשונה היום). ולא כולל את הספירה בין הדלת של החדר לכניסה למסדרון – 50 צעדים, לא פחות.

אז מה היה לנו היום:
ביקור ראשון שלי בתוך בניין האופרה, שנבנה באמצע המאה ה-19. מבנה מאוד מרשים, קצת מצועצע. הצצנו על האופרה עצמה, ראינו שאת התקרה צייר שאגאל, לא קשה לזהות. כאמור כל הצילומים נעשו בטלפון שזה קצת פקקט כי היה קצת חשוך. מצד שני, בחרתי את הטלפון הזה רק בגלל שיש לו מצלמה טובה. אז היה יכול להיות יותר גרוע. בכל אופן הביקור לא היה קצר, כי ניסיתי להציל כמה זוויות.
מכאן צעדנו לעבר השאנד אליזה דרך גנים יפהפיים שניכר כי אדריכל נוף אחראי להם. את השאנז אליזה אני אוהבת פחות. סתם שדרות רחבות, שמחברות בין שתי נקודות יפות – כיכר הקונקורד ושער הניצחון, ארק דה טריומף.

באמצע היתה הפגנה של פלסטינים שהחזיקו דגל פלסטין עצום, וקראו קריאות נגד ישראל. מסביב שמו תמונות של ילדים פלסטינים שנפגעו מהפצצות של ישראל, מחזה ממש נורא. אני מאוד מקווה שישראל לעולם לא תשים תמונות של הילדים הישראלים שנפגעו מהפלסטינים. אגב, בחדשות פה כל הזמן מדווחים על הביקור של מחמוד עבאס, כלומר אבו מאזן. אירוע חשוב מבחינתם, וכנראה גם הסיבה להפגנה.

שתי דקות אחרי האירוע הלא נעים הזה הגענו לגראנד פאלה, לתערוכה של קלוד מונה. עמדנו בקור ובתור כמעט שעתיים! נכון שזה היה רעיון שלי להגיע לכאן, וגם בדרך כלל לא אכפת לי לעמוד בתור, אם יש מאחוריי עוד אנשים, אבל זה היה כמעט מוגזם. התערוכה ממש שווה, אבל עצה לכל מי שמתכוון לבוא (אם אתם זוכרים כתבתי על התערוכה בפוסט "הנבחרים 9") – להזמין כרטיסים מראש באינטרנט. בשביל כאלה שמזמינים יש תור נפרד, והוא הולך הרבה יותר מהר.

התערוכה כמו שאמרתי, שווה בהחלט – לראשונה זה 30 שנה נאספו ציורים של מונה ממוזיאונים שונים בעולם, מה שמייצר נקודת מבט השוואתית מעניינת. אחת האמירות לגבי מונה היא שהוא היה צייד, לא צייר. כלומר, ידע לצוד את המראות המיוחדים של נקודות נוף שונות. הוא היה מסתובב עם עוזרים שסחבו עבורו 5-6 קנבסים, והיה מצייר מקומות שונים בשעות שונות של היום או בתקופות שונות של השנה, וכשרואים סדרת ציורים משלושה מוזיאונים שקובצה למקום אחד, פתאום מבינים את היופי שבזה ואת העין הנהדרת שלו – לא פחות מהיד הנהדרת.

אחרי למעלה מ-200 ציורים כבר ראיתי כוכבים במקום נשים בשדות וגשרים וחבצלות, אבל לפחות הפשרתי (יופי של חימום).

בשלב הזה, כשהשעה ארבע וחצי וטרם אכלנו משהו מאז הבוקר, בצעתי חטא שאני נמנעת ממנו כבר שנים, ונכנסתי למקדונלדס. זה היה רק בשביל להרגיע טיפה את הרעב, אז הזמנו לשתינו סלט סאמר אחד, שזה סלט ירקות מעולה שאין בארץ (כולל ענבים) ותפוחי אדמה (לא צ'יפס). אחרי הארוחה הדלה החלטתי לנסות קצת את המצלמה, אולי יקרה נס.

קרה הנס! היא חזרה לחיים, כאילו כלום. וזה מזל גדול, כי חמש דקות קודם הבטריה של הטלפון נגמרה. ואת חלונות הראווה של לואי ביטון צלמנו בטלפון הלא-משהו של אימא. אגב בכניסה לחנות אשכרה היה תור. הזוי.

בקיצור, התחלתי לצלם את השאנז אליזה, שער הניצחון, הטקס עם גיבורי המלחמה המבוגרים מתחת לשער הניצחון, והנופים הניבטים לעיני מי שטיפס 284 מדרגות למעלה (אימא היתה מבסוטה. לעולם לא אגלה לה שאפשר גם לעלות לאייפל ברגל). בלי אוויר אבל עם מצלמה, החיים נראים יפים יותר. אני לא מגזימה. מי שמכיר אותי יודע שמצלמה חשובה לי כמעט כמו חמצן.

צפי למחר:
המלון שלנו נמצא בפסאז' נחמד. יש פה אפילו את חנות העוגיות המהממת שיש בבריסל, לא רחוק מהכיכר המרכזית. אם המצלמה תעבוד אנציח פה כמה דברים (טפו טפו טפו), ואז נצא לדרכנו שכוללת לפחות עוד מוזיאון אחד. אני מהמרת שיהיו יותר צעדים מהיום. מה שמזכיר לי שבזמן שאני חיכיתי בתור לתערוכה של מונה, אימא יצאה להקיף את הגרנד פאלה ברגל, כי שיעמם אותה לעמוד במקום. זה לא עזר לה, כי היא חזרה הרבה לפני שהתור נגמר.

זהו בינתיים. המשך יבוא, אני מקווה. לילה טוב

ציור ענק ומדהים של מונה

התקרה של שאגאל

האופרה

ערוץ החיים הככה-ככה

אופים עם ברטלה, שבת 14:30, מקסימום 24, שבת 15:00, ערוץ החיים הטובים

מאז שקמו ערוץ האוכל וערוץ הטיולים וערוץ בית ומשפחה, ערוץ החיים הטובים הפך לפח זבל נטול לייף סטייל. כל הדרעק המשעמם, והריאליטי העלוב רוכזו לתוך הערוץ שהיה פעם חגיגה לעיניים. איפה הימים הטובים של רובושון, מסעות הטיולים, המלונות הכי שווים… אין, היום רק רוצים מאיתנו עוד כסף על עוד תוכן. תוכנית הטיולים המקסימה של ישי גולן? שלמו עליה. תוכנית עם גורדון רמזי, השף הבריטי (סקוטי) הנודע? ת ש ל מ ו. תוכניות שלא צולמו בשנת 2001 במקרה הטוב, אלא בשנתיים האחרונות? תוכניות מקור? נו, כבר הבנתם את הפרנציפ. תוסיפו את המעברונים הפרסומיים להחריד, אולי פעם מישהו קרא לזה תוכן שיווקי, ותבינו את המיאוס.

אלא שלאט לאט חלף הזמן, והתוכניות הטובות של הערוצים בתשלום מתחילות לזלוג אל ערוץ החיים הטובים. למשל: "מקסימום 24" שמגיש שף אבי ביטון, ו"אופים עם ברטלה" שמגישים גלית והנס ברטלה – שתי התוכניות מערוץ האוכל. נכון שבין לבין משובצת תוכניות ישנות, כמו זו של שירלי גליק שמטיילת בנווה צדק לכבוד 100 שנה לתל אביב. אבל באופן כללי, כיוון שערוץ החיים הטובים מעולם לא היה מכתיב טרנדים אלא רק מציע רעיונות, גם זה בסדר. ובנוסף, קברניטי הערוץ הוסיפו קצת הפקות מקור ("אדריכלי החלומות") ותוכניות רכש שוות (תחרות המעצבים של פיליפ סטארק). המעברונים הפרסומיים אמנם לא נעלמו, אבל החיים שבו להיות טובים (ומנותקים. אבל זה הוויכוח הנצחי של הבלוג).

הפעם אני רוצה לשים את הדגש על "אופים עם ברטלה". בשלנים ייהנו לראות מטבח כמו זה של הזוג ברטלה, אמיתי מהשטח ולא יפה מהאולפן: משטחי נירוסטה, קיצ'ן אייד, נייר נצמד בגליל ענק, מחבתות מתכת ולא טפלון, ומגבת מטבח שקשורה לג'ינס.

בשלנים מתחילים ייהנו מכך שכל דבר מראים פה לפרטי פרטים, וגם מוסיפים טיפים. זה בהחלט בית ספר, ולא סתם קורס מזורז כמו אצל אהרוני למשל.

ציטוט אופייני להנס, עם המבטא הנכון: "כל הזמן להחליף כיוונים, כדי שהבצק לא יידע מאיפה זה בא לו. הנה הוא משחק איתי!".

ציטוט אופייני לגלית: "לרינג בקוטר 26 צריך בצק ששוקל 600 גרם".

הפרק של היום, כבר הבנתם, מוקדש למאפים, וליתר דיוק – לשלושה מאפי גבינה מלוחים. פוקצ'ות בטעמים, קיש תרד עם מטבעות עיזים, קלצונה ממולאים– כאן חשוב לסגור את הבצק כלפי פנים כי אחרת זה מתפרק (משהו שכבר ידעתי ממתכון האפנדס שלי). כשמהדקים בצק לתבנית עגולה (רינג), להדק מלמטה ולא מהדפנות, כי הידוק מהדפנות מדקק את הבצק, וכשנוציא אותו אחרי אפייה הוא יישבר (טוב לדעת, למרות שאני לא חובבת קישים).

בקושי חצי שעה נמשכת התוכנית, אבל אולי דווקא בגלל זה היא מצליחה להשאיר טעם של עוד, תרתי משמע.

התוכנית של שף ביטון, לעומת זאת, נראית חיפוף מושלם – ב-24 דקות התוכנית ששודרו נעלם לו המחבת שהוא היה צריך להכנת כבדים, ולא היה אף אחד שיביא לו מחבת כי זה צילום בוואן שוט (סופרים מה הוא מצליח לעצור ב-24 דקות ולא עוצרים את השעון). בדומה, נעלם לו הפלפל הירוק מהסט, ובמקום זה הוא שם פלפל אדום. אה, גם לא היה מלח גס, והוא העיר להפקה יותר מפעם אחת. והכי גרוע, את הזיעה הוא ניגב במגבת, כי אין מאפרת בתוכנית. הבחור הצעיר חמוד, מתקשר, עובר מסך, הכל טוב ויפה – אבל על תוכנית כזו אנשים שילמו עוד כסף?

בשורה התחתונה עדיף להישאר עם הערוץ ה"רגיל", להתאמץ קצת יותר למצוא תוכניות שוות, ולהתמכר לסדרות כמו "הגינה החדשה שלי", אפילו שאין לי גינה ומעולם לא הייתי לה.

הבלוג יוצא לחופשה קצרה. בסיומה יפורסמו כאן פוסטים על טיול בסטף, מצעד הקינוחים 6+7, ותמונות מהעולם

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 92 שכבר עוקבים אחריו