המירוץ למתכון 4

– מה יותר מרגש אותך, הכנת מתכון או ליגת האלופות?

– אני חייבת להגיד הכנת מתכון.

– למה, כי את אישה?

הוא חטף על זה מכה במצח. והתשובה הנכונה היא, כמובן, כי במתכון אנחנו פעילים ואילו בליגת האלופות אנחנו סתם יושבים על הספה.

הפעילות הזו נמשכת כבר שבעה חודשים (הזמן רץ כשמתלבטים למה התכוון השף), והנה אנחנו מגיעים למירוץ למתכון 4, הכולל שלושה מתכונים של שפים – שאול בן אדרת, ישראל אהרוני וחיים כהן. במצטבר, הניסיון שלנו מראה שלא חשוב אם למתכון אחראי שף או לא, מה שחשוב הוא שהמתכון כולל טיגון בפירורי לחם, ואז סיכויי ההצלחה שלו גבוהים במיוחד. במילים אחרות, זה תמיד טעים.

בשונה מה"מירוצים" הקודמים, הפעם לא מעט מהמתכונים היו מתוקים, בזכות מרכיבים כמו דבש, פטל, מקלות וניל ורטבים יפניים. המתיקות הזו לא תמיד נתנה למתכונים נקודות זכות. לפעמים ההפך הוא הנכון. עוד שינוי, שלא לומר חידוש, הוא "מדד הכלים בכיור", שנע על הרצף הבא: סביר, גדוש, היסטרי.

ועכשיו, לפורום השביעייה, שמדורג לפי הטעם המשוקלל של הבנזוג ושלי. כדי לראות את המתכון עצמו, ליחצו על שם המתכון.

*

גלילים ים תיכוניים

מקור המתכון: אמריקאית עם חזה גדול

מוצא: מרוקאי

טעם: מצוין

חיפושים: עשיתי שלושה סיבובים בחצי חינם עד שמצאתי עלי סיגר (הדבר הנכון לקנות במקום "עלי אגרול")

עלויות: המוצרלה לא זולה, היתר סביר

כמויות: נצמדנו למקור

קושי בהכנה: פשוט יחסית

ציוד: שומדבר מיוחד, מלבד משטחי עבודה נקיים

מדד הכלים בכיור: סביר

שורה תחתונה: אימצנו גם בגרסת תפוחי האדמה

*


קרוקטים מתפוחי אדמה

מקור המתכון: ישראל אהרוני, "אהרוני פותח שולחן 2"

טעם: מצוין

עלויות: גבינת אמנטל אינה זולה, כל השאר כן. לקחת בחשבון שצריך יותר מחצי בקבוק שמן, וקופסה שלמה של שבבי בצל.

כמויות: יצאו לנו יותר מ-20 קרוקטים, כפי שנאמר במתכון, למרות שלא עשינו אותם קטנים.

קושי בהכנה: התערובת נדבקת לידיים, ולא משנה שאפינו את תפוחי האדמה רבע שעה, כדי להוציא מהם את המים אחרי הבישול.

ציוד: כותש שום, מנפה קמח

מדד הכלים בכיור: סביר

הצעה: קודם לקרר את התערובת במקרר, ואחר כך להכין את הקרוקטים. זה יהיה הרבה יותר קל

שורה תחתונה: יצא רך מהמקובל לגבי קרוקטים, אבל מאוד טעים

*


גוז'יירים

מקור המתכון: נורית פלד, אתר Foods Dictionary

מוצא: ישראלי (לדברי פלד)

טעם: סביר

עלויות: זול יחסית, אם כי נאלצנו לקנות חרדל במיוחד. וקשה לקנות רק 80 גרם קצ'וטה (תמיד יוצא יותר)

כמויות: הקטנו רק את כמות הביצים, מ-6 ל-4

קושי בהכנה: קל יחסית

ציוד: כף עץ

הצעה: להכין עוד משהו "ליד", אבל לא ניוקי – כי יש לזה טעם די דומה (רק הרוטב מבדיל ביניהם)

מדד הכלים בכיור: סביר

שורה תחתונה: אנחנו חלוקים ברמת ההתלהבות מהמתכון

*


סטייק גבינות

מקור המתכון: שף שאול בן אדרת, אתר מבשלים

טעם: מעולה

עלויות: רק הגבינות (לשני אנשים) עלו 50 שקל. לא זול

כמויות: הכפלנו, כדי שלכל אחד תהיה מנה. אבל תכלס, אפשר היה להישאר עם מנה אחת ולחתוך לחצי

קושי בהכנה: קל יחסית

ציוד: קערות רחבות

הברקה: רוטב הרוקפור

הצעה: להכין עוד משהו "ליד", כי לבד זה לא משביע (פסטה למשל)

מדד הכלים בכיור: סביר

שורה תחתונה: נשתמש ברוטב למתכונים אחרים

*


כדורי אורז ברוטב וניל

מקור המתכון: איריס כספי, "אוכל טוב"

טעם: לטעמי מתוק מדי, ולכן כמעט לא אכיל. הפטל רק חלק מהמצב. לדעת הבנזוג – טעם מצוין

עלויות: מקל וניל עולה 5.5 שקל, וצריך שניים. הפטל לא זול, והשתמשנו בקושי בעשירית מהכמות הנמכרת. צריך כמעט קרטון חלב שלם. יתר המרכיבים – דברים שיש בבית בדרך כלל

כמויות: נצמדנו למקור, למעט הרוטב. הקטנו בחצי את כמויות מרכיבי הרוטב, ועדיין יצאה כמות עצומה

קושי בהכנה: לא קשה, רק ארוך. לראשונה השתמשתי במקל וניל, צריך לדעת איך להוציא ממנו את הגרגרים

הצעה: לשנות מינונים, כדי שהכדורים יהיו קצת פחות מתוקים

מדד הכלים בכיור: היסטרי

שורה תחתונה: נהניתי מכך שלמדתי דברים חדשים, אבל לא מהתוצאה הסופית. זה קינוח לחובבי וניל, ואני לא שם

*


עלי גפן במילוי גבינות עיזים

מקור המתכון: חיים כהן

טעם: כשזה חם, רק הדבש מציל את עלי הגפן. כשזה קר – אכיל בהחלט, גם בלי דבש.

השגת המצרכים והכלים: המרדף אחרי עלי גפן לא היה קל. תודה לכל מי שתמך בנו – שרית (שעזרה גם בהוראות ההכנה), ענבל ק, חיים נחמן ועומר. בנוסף, היינו צריכים לקנות עוד כלי קיבול כבד לאפייה בתנור, שיעמוד על תבנית הפיירקס שבה הכנו את המתכון. לא מצאנו צלחת שאפשר להכניס לתנור, כמו שכתוב במתכון.

עלויות: גבינת עיזים עולה כ-20 שקל, עלי הגפן לא יקרים (כ-10 שקלים).

כמויות: עשרות עלי גפן שהספיקו לארבעה ימים.

קשיים: צריך להכין את עלי הגפן – להוציא מהצנצנת, לפתוח היטב, לחלוט במים רותחים, להפוך, ואז להוציא לייבוש, אחד-אחד. הגלגול עצמו די פשוט.

ציוד: אין צורך.

הצעות שיפור: הבנות במערכת אמרו שחסר קצת מלח, וחובבות הלימון ציפו לקצת יותר חמיצות (אני לא חובבת לימון).

מדד הכלים בכיור: גדוש

שורה תחתונה: בפעם הבאה לא נכין, נקנה. וכנראה שרק אני אוכל את זה, כי הבנזוג לא התלהב

*


אינארי סושי

מקור המתכון: גליה דור, מתוך הספר "סושי"

מוצא: יפני

טעם: לא משהו בכלל

טרטור: הסתובבנו בהמון מקומות, גם מחוץ לירושלים, עד שהצלחנו להשיג את כל המצרכים. אבורא-אגה לא השגנו בשום מקום, ולכן השתמשנו בטופו כדי להכין אותו לבד – בהתאם להוראות שמצאנו באתר אחר, באנגלית. את הטופו היינו צריכים לשים במקרר, תחת לחץ, כמה שעות קודם להכנה

דפקט במתכון: אין הסבר כיצד להכין אורז סושי, פשוט רשום שזה אחד המצרכים. מתברר שלאורז סושי יש הכנה מיוחדת, וצריך חומץ אורז. לכן הפסקנו את ההכנות באמצע, והבנזוג נדרש ללכת לסופרמרקט הקרוב

עלויות: לא זול בכלל, ואחר כך נשארים עם הרבה חומרי גלם מיותרים

כמויות: הלכנו על חצי מהכמות, ועדיין יצא המון

קושי בהכנה: שלבים אינסוף. כאמור נעזרנו באתרים אחרים כדי להשתלט על ההכנה

הצעה: להימנע מהכנת המתכון

מדד הכלים בכיור: היסטרי

שורה תחתונה: זה שיצא בסוף משהו אכיל היה הישג אדיר. במילים אחרות, איך נפלנו

הנבחרים – אופנה

כלל אצבע: הדברים היפים באמת עולים הרבה כסף. אפשר להיות יפה גם במחיר סביר, אבל זה רק בתנאי שיש לך גוף טוב, כלומר את רזה. ועכשיו, אפשר להתחיל.

*

השמלה הזו לחלוטין לא בשבילי, אבל בחורות רזות ומגניבות ירוויחו איתה פעמיים. כי היא יפה, וכי היא לא יקרה – רק 239 שקל. לשמלה של המותג אולינקה (מעצבת: אורטל גוסב) יש מחשוף נדיב, והיא מגיעה במגוון סוגי בדים, חלקים ועם הדפסים. צבעוניות: צהוב חרדל, כחול כהה, אפור, שילובים של שחור-לבן ו… ירוק פרחוני!

*

אני מודה, הקרדיגן הזה הוא לא לגמרי חדש. הציעו אותו כבר בסתיו, כלומר בסתיו התיאורטי, זה שהוא לכאורה שונה במשהו מהחורף הישראלי. במילים אחרות: הקרדיגן של Mrs Jones עדיין לגמרי לביש. בקולקציה בולטים קרדיגנים בגזרות קלאסיות נקיות, קרדינים בהדפסי "דה גרדה", קרדיגנים בשילוב לורקס נוצץ וקרדיגנים בשילוב כפתורי עץ ושרוכים. אבל למה ללכת על מה שבולט? עדיף לבחור בפונצ'ו מניפה ולצאת מקוריים . טווח מחירים: 290-350 שקל.

*

מאז כפפות הפנקיסטים שכיכבו בשנות השמונים ועד לפני שלוש שנים, לא חלמתי ללכת עם כפפות. זה נראה לי לא נוח, מסורבל ואף מיותר רוב ימות השנה. אלא שיצא הגורל, והגעתי למקום קפוא במידה כזו שלא הייתה ברירה. מאז יש לי זוג כפפות אחד שמתאים לפעילות ספורטיבית אבל לא לאירועים ולא לבילויים.

המעצבת קרן וולף השיקה לאחרונה קו כפפות וינטג', בהשראת המעצבת האיטלקייה אלזה סקיאפרלי, שהאמינה בחיבור בין אומנות, עיצוב ואופנה. הכפפות של וולף, שנעשות בעבודת יד, מעוצבות במראה רומנטי. הן עשויות עורות בצבעי בז', חום ושחור, משובצות אבני חן אוניקס, אבני סברובסקי ואבני קריסטל. זה נראה נהדר, ואפילו יש לי מחשבות לאן ללכת עם הזוג שכאן בתמונה, הבעיה היא רק המחיר: 1,150 שקל.

*


לרוברטו קוין (Coin), מעצב איטלקי שהקים מותג תכשיטים ושעונים ב-1977, יש טבעות שהן שיא האלגנטיות וטבעות שהן השעשוע המנצנץ האולטימטיבי (צפרדעים, לטאות, סוסים). טבעות העקרבים נראות לי כמו שילוב של שני הדברים. כפי שניתן לראות בתמונה, ניתן לבחור בזהב צהוב עם יהלומים בגוון חום או בזהב אדום עם יהלומים שחורים. לא מצאתי מחירים, אבל לפי קטלוג מכירות האונליין, כדאי שתכינו אלף יורו לפחות.

מיהו בכלל קוין? המעצב התחיל את דרכו בויצ'נזה, שנחשבת לעיר הזהב האיטלקית, כיבואן של מותגים ורק ב-1996 העז לעצב קולקציה ראשונה בעצמו. תוך 4 שנים בלבד הוא הגיע למקום השביעי בדירוג מותגי תכשיטי היוקרה הידועים בארה"ב. חייבת להודות שדירוגים מפוצצים כאלה תמיד מעלים אצלי את השאלה, מיהם האנשים הללו שבוחרים לעצב תכשיטים סופר-יקרים למחייתם, ולמה הם לא מכוונים לקהל קצת יותר רחב. מה העניין בלהיות אחד שפונה רק לעשירים?

*


כשאומרים לי את השם "זוהרה", אני קודם כל חושבת על הספר "שמוליק של זוהרה" של דבורה עומר, שקראתי כילדה באחת החופשות שלי בקיבוץ. בימינו לזוהרה יש משמעות הרבה יותר זוהרת, וסיפור לא פחות מעניין:

דנה רפפורט, בת 29 מתל אביב החליטה לשלב אומנות ואופנה בדרך מקורית, על פריט שלא זוכה למספיק תשומת לב בשוק האופנה הישראלי- גרביונים. בינואר 2010 היא השיקה את המותג שלה, שכבר מציע קולקציה רביעית של 120 דניר. היום, שנתיים אחרי ההקמה, היא כבר מוכרת לא רק בישראל אלא גם באירופה, אינדונזיה ויפן.
הגרביונים מגיעים בשתי גזרות – עם וללא רגלית (הללא כל כך הרבה יותר נוח!). בקולקציה הנוכחית יש הדפסי חיות, טרנד בולט של העונה, ובהן ציפורים, שפיריות, פרפרים וסוסוני ים. ההדפסים מגיעים על שישה צבעי בסיס: שחור, לבן, ורוד-ניוד, חרדל, בורדו, כחול ואפור. מחיר: 99 שקל (69 שקל לגרביונים חלקים).

*

היה היתה כרבולית אפורה שנקנתה באקדמון. ואז נשפך עליה קפה. לא באשמתי. בתור פיצוי קבלתי כרבולית מגניבה עם פסים בשלושה צבעים, הבולט מביניהם הוא סגול. השבוע שקלתי לשפוך עליה קפה כאילו לא בכוונה, כדי לקבל את אחת הכרבוליות העדינות של One Bedroom (חנות עיצוב בשוק הפשפשים).

הכרבוליות מיובאות מחברת העיצוב הבלגית "שחומה", עשויות מ-100% כותנה, ויכולות לשמש גם כצעיפי שאל – מה שלפעמים אני עושה עם הכרבולית שלי, אבל לא מחוץ לבית. מחיר: 190 שקל.

*


לפני שמונה שנים בערך ראיתי את החנות המגניבה של ALDO בקמדן טאון, לונדון, ומאז אני נכנסת לסניפים השונים לבדוק מה המצב. לפעמים אני אפילו שוקלת לרכוש זוג נעליים, אבל לרוב דווקא הזוגות שהכי מוצאים חן בעיניי מלווים במשפט "נגמרה לנו המידה".

נראה לי שזה מה שיקרה גם עם קולקציית המגפיים והמגפונים של המעצב הניו יורקי כריסטיאן קוטה – יען כי אני אגיע רק בסוף העונה וכבר לא יישארו המגפיים שכאן בתמונה, ושמצאו חן בעיניי מאוד – למרות שקשה לנחש, כי כיום כל הנעליים שלי שחורות. בכל אופן, קוטה עבד יחד עם צוות מעצבי החברה במונטריאול, ועיצב קולקציית קפסולה – קולקציה מצומצמת הכוללת מעט פריטים, ותמיד מעוצבת בידי מעצב נחשב או אייקון אופנה עבור רשת כלשהי.

המאפיין הבולט בקולקציה של קוטה הוא שמדובר ב"מגפי שטח" במראה גברי. הם עשויים עור, יש להם סוליות "טרקטור" מאסיבית, ומשולבים בהם שרוכים, רצועות ואבזמי זהב. מחירים: 999 שקל למגפונים, 1,199 שקל למגפיים.

*


על שני התיקים של Spring שהבאתי כאן אפשר לומר את המשפט הילדותי אך החביב "מה הקשר בין מחט לתחת". האחד תיק סרוג, השני תיק פייטים מנצנץ. האחד לאנשי השאנטי, השני לחובבות הפרטיות והפאבים. אז מה שניהם עושים בחנות אחת? ממלאים את תפקידם ברשימת הטרנדים של העונה: הדפסי חיות, מראה גברי, רטרו (זה הקלאץ'), צמר, סריגה כפרית ועוד. בקולקציה של ספרינג יש תיקי צד, תיקי גב, קלאצ' וערב, בצבעוניות קצת מבאסת. מזל שיש את הפייטים!

*

צילומי יחצ: אבי ולדמן, עדי גלעדי, תמי ליסבונה, טל טרי, ג'ני בארסט

בסימטאות

חנוכה מסתיים היום, ולכאורה, מה הטעם עכשיו להעלות פוסט תמונות מסיור החנוכיות שעשינו בעיר העתיקה? ועוד לפתוח אותו עם תמונה נוצרית לחלוטין. אבל האמת היא שלמדתי כמה דברים מהסיור הזה, דברים שאפשר לאמץ אותם לכל השנה.

הראשון, דבר אישי – למרות שאני לא אוהבת לצאת מהבית, וסבורה שיש לי מספיק גירויים בדל"ת אמותיי, היציאה הזו מהבית גרמה לי להרגיש את החג הרבה יותר מבדרך כלל.

יש חגים שאני בקושי מרגישה אותם, חולפים על פניי בלי להותיר חותם. פורים, למשל, הוא חג כזה. גם ט"ו בשבט. אני מניחה שכשיש ילדים, מרגישים את כל החגים, אולי אפילו קצת יותר ממה שרוצים. אבל בלי ילדים, ההחלטה אם לחגוג או לא תלויה רק באדם עצמו. אם יש ארוחת חג רצינית – ראש השנה, פסח, שבועות – לחג יש משמעות. ואם לא, אז אפילו סוכות כמעט בלתי מורגש.

והנה, היציאה הקטנה הזו מהבית, בסוף יום עבודה מתיש, גרמה לי להרגיש את החג יותר מכל סופגנייה שלא אכלתי. ובאמת בקושי אכלתי סופגניות בחג הזה. אחת מהבודדות – בסיום הסיור בעיר העתיקה, בקצה הרחבה של בית כנסת החורבה, במאפייה תוססת. למען האמת, קניתי משהו שאי אפשר להגדיר אותו כסופגניה, למרות שהוא היה מתוק ומטוגן. אבל הישיבה על אבן (נקווה שלא עתיקה מדי) וההתבוננות בעוברים והשבים בעודנו נוגסים, היה בה משהו קוסמופוליטי.

והנה אני מגיעה לדבר השני – במהלך השנה יש כמה הזדמנויות לסיור לילי בעיר העתיקה. זה יכול להיות פסטיבל האור, או אירועי חמשושלים, ובוודאי יש עוד אפשרויות ששכחתי. אבל דווקא הימים שבהם אין פסטיבל מאורגן, הם הימים הטובים ביותר לביקור. כי בימים האלה אני מקבלת את התחושה הכל כך אהובה עליי, שאני חוקרת את העולם ומגלה אותו. בלי עשרות או מאות אנשים שמקיפים אותי, נדחסים, צועקים, מתלהבים. אני מעדיפה לטייל כשיש סביבי רק אנשים בודדים, שעוברים במקרה ברחוב.

מכל המקומות בירושלים, בסמטאות הרובע היהודי יש את התחושה החזקה ביותר של חו"ל. את לא יכולה להרגיש שייכת, גם אם את ממש רוצה. תמיד נשארת זרה, סקרנית, לוקה במציצנות. מצלמת, ומרגישה פולשת. זה באזור הבתים והבניינים. אבל אז מגיע תור האתרים ה"ציבוריים", כמו רחבת בית כנסת החורבה. בפעם האחרונה היו שם כמה נערים שניגנו בגיטרות, וחבורת בנות עליזה. לאיזו מדינה הם שייכים, כבר אי אפשר לדעת בימינו. כשממשיכים לכותל, מגלים חיי לילה מסוג אחר. זה לא דומה בכלום לחיים שלי, ודווקא בגלל זה – מעשיר אותם.

והדבר השלישי – לפעמים אני שואלת את הבנזוג אם יש מלונות בעיר העתיקה. מתחשק לי להעביר שם שבת אחת. הוא אומר שכבר שאלתי את זה כמה פעמים, וכן, יש. אבל למה לי לישון שם, הוא מוסיף, אם אני יכולה לישון בבית שלי ולבוא רק כדי להסתובב. איך אני אסביר שזה לא אותו דבר? אנחנו באים בכל פעם לכמה שעות, מטיילים מרובע לרובע, עולים ויורדים, קונים ואוכלים, החוויה מחלחלת בי, ואז מסתיימת. פעם אחת אני רוצה להרגיש את זה יותר. לפצח את המורכבות, את המרקם העדין. כמו בתמונה בראש הפוסט – חוגגים את כריסמס וסילבסטר, חמש דקות מהכותל.

יכול להיות שזה יקרה, ויכול להיות שלא. כבר למדתי שהחיים הם הפתעה אחת גדולה. בינתיים, תמונות לזכור ולהיזכר:

החנוכיה האהובה עליי, בגלל המיקום

*

בתמונה הזו יש משהו מרגש. אולי כי מדובר באחת החנוכיות ה"אמיתיות" הבודדות שראינו

*

תמונה שמתאימה לפתיחת סיפור אפל…

*

חנוכיה מקורית באזור הקארדו

*

חסידי בית שמאי? החנוכיה היחידה שראינו עם 6 נרות

*

שעון המים מוכיח שהוא טוב ליותר מדבר אחד

*

שני חלונות, שתי חנוכיות. כפי הנראה – בית אחד. אבל אין לדעת

*

*

מדלת לדלת

*

שמח בשכונה

*

מבנה חנוכיות מעניין

*

כנראה שזה מבנה מקובל

*

*

כאמור, מקוריות אינה מילה גסה

*

החנוכיה, הצל שלה, ובית כנסת החורבה המואר כל כך יפה