מי ישמע

באחד הימים העמוסים ביותר החלטתי לקחת הפסקה, ולקרוא טקסט שאינו קשור לענייני עבודה. הטקסט שתפס את עיניי, וכן, גם את ליבי, שייך לאריאל הירשפלד:

"לפני כ-35 שנים נולדתי אל הדממה, אך גדלתי בתוך עולם האמונה, שחלק ניכר מתוכנו שזור באלמנטים שמיעתיים. עולם האמונה – מצד אחד האמונה הדתית. מצד שני – האמונה אותה הנחילו לי הוריי, שיהיו בריאים עמ"ש – היא האמונה בעצמי. להאמין שאני כן יכול להגיע להישגים ולהצליח לא פחות מאחרים, גם אם יש לי ליקוי שמיעה, גם אם קשה לעיתים.

לא מעט מצאו את עצמם הוריי על פרשיות דרכים: בין אם זו ההחלטה לעזוב את עיר הולדתי ירושלים ולהרחיק עד ארץ הגולן, ולו רק בעבור שקט נפשי וביטחון לי ולאחיי, שגם שניים מהם בעלי ליקוי שמיעה. אימי היתה חרדה לשלומנו בכל פעם שהיינו יורדים אל הרחוב הסואן, מפחד שלא נשמע את המכוניות בכביש. זו היתה הסיבה העיקרית למעבר לחספין שברמת הגולן – מקום שקט ובטוח שנוכל לגדול בו…

זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורי, כנער חירש, להתמודד עם לימודי הקודש הארוכים, כשכולם הועברו על ידי רבנים מזוקנים ומשופמים. הם מצידם, ובעיקר משפחתו של מנהל הישיבה, עשו כל מאמץ כדי לשלבני במערך הלימודים בצורה הטובה ביותר, ועל כך נתונה הערכתי ותודתי הרבה, אך בפועל לא יכולתי לקרוא את שפתיהם במשך שעות רצופות, ובקושי הצלחתי להבין את הנאמר.

אחר הצהריים היו לימודי החול, ולי בקושי נשאר כוח ללמוד עוד, אחרי המאמץ האדיר שהשקעתי בלימודי הקודש. ואם זה לא מספיק – בערב הייתי צריך להספיק להכין את כל שיעורי הבית והמטלות, וגם להשלים את החומר שהפסדתי ושלא הבנתי במשך היום. וכך, יום-יום של מלחמה בלתי פוסקת על מנת להבין, לעמוד בקצב, ובעיקר – אכזבות.

וכך שוב ניצבו הוריי בפני פרשת דרכים: בלתי אפשרי כך להמשיך בישיבה. והמסגרת שיכולה להתאים למצבי היא מסגרת של תיכון שמשלב בתוכו קבוצה של כבדי שמיעה, שיכולים ללמוד בתנאים שמתאימים להם, ומוציאים תעודת בגרות לכל דבר. אך זו מסגרת חילונית… לאחר לבטים רבים החליטו הוריי, למרות הכל, לשלוח אותי לתיכון ביהוד.

שם נחשפתי בפני עולם חדש לגמרי, מנטאליות שונה, אך מעל לכל – סוף סוף למדתי! יכולתי להבין הכל וליהנות מהלימודים. פרחתי הודות לאומץ ליבם של הוריי, שהסכימו לצעד קיצוני שהוא מנוגד לדרך החינוך הדתי שהנחילו לנו כל השנים.

את שירותי הצבאי עשיתי כמתנדב ביחידת בינוי של פיקוד צפון, לאחר שנדחיתי שוב ושוב על ידי השלישות הצבאית שלא הסכימו לגייס אותי בשל היותי לקוי שמיעה. אך הגיוס היה עבורי כצעד חובה, משהו שאני חייב לעשות, ראיתי את חובתי לתרום למדינה בדרכי מה שאפשר וכמה שאני יכול. ועד מהרה מילאתי תפקיד של אדריכל ראשי – רק בזכות הנחישות שגיליתי והרצון שלי ללמוד ולהתקדם – דבר שלא נגרע מעיני המפקדים. את שירותי הצבאי סיימתי בהצטיינות.

השנים ביהוד ובצבא בהן נחשפתי לעולם החילוני, בדיעבד גרמו לי לחזור בתשובה, ולהבין שאין כמו העולם הערכי, הייחודיות, האמונה, הדת, שמירת השבת והכשרות, והנחת התפילין. וככל שהבנתי את זה, כך גדלו הקונפליקטים שלי. רציתי בכל מאודי להשתלב בתפילות, לשיר יחד עם הציבור את הזמירות, לחזור על דברי הש"ץ כאחד המתפללים, או פשוט לענות "אמן".

ובמקום כל אלה, אני מוצא עצמי נאלץ לעקוב אחרי האצבע המורה של אבי, שמראה לי את מהלך התפילה בסידור, או קולט הברות משובשות של דברי החזן, שנבלעות בתוך ההד של חלל בית הכנסת. ואוי לבושתי, שאני כאבא לא מסוגל ללמד את בני ולהדריך אותו במהלך התפילה. אילו ייסורים! אילו אכזבות, תסכולים – לעומת תחושות רוממות הרוח שאני חש בכל פעם שאני נכנס לבית הכנסת, בהנחת התפילין, בחגים ובשבתות.

לאורך השנים מצאתי עצמי ניצב מול דילמות רגשיות בעיקר. בשנים האחרונות כבר הרגשתי שהבאר עולה על גדותיה, ואני נשטף ונסחף בזרם הרגשות השוצף-קוצף ולא מצליח להימלט, נכנס לתוך מערבולת וסחרור אינסופי. ומתוך ההזיות הרגשיות נולדו צורות דמיוניות, משתנות, מתעתעות, עגולות וחדות, נעימות ופוצעות, בצבעים עזים, בוהקים, והכל מתערבל ומתחבר בצורה הרמונית מושלמת. כך נוצרו תמונות הפסיפס לתערוכתי "שומע תפילה".

כל יצירה שנולדה ויצאה לאוויר העולם – ממש שיחררה ממני מטען רגשי ניכר. העבודה על "שומע תפילה" היתה ריפוי בעיסוק בעבורי, עד כדי כך שהיום אני חש הרבה יותר רגוע, הרבה פחות מבולבל. אני בהחלט יכול לומר שהיום אני אדם הרבה יותר שלם, שיודע את מקומו בעולם הדתי, בתפילה. קיבלתי בטחון, והעולם נראה ורוד מתמיד.
אני מזמין אתכם לבוא ולטעום ולו במעט מעולמי".

*

חלפו כמה ימים מאז שקראתי את הדברים הללו, והם נשמרו בתודעה אך לא הפכו לכלל החלטה לבקר בתערוכה. והנה, בדרך למקום אחר, באופן לגמרי לא מתוכנן, חלפתי על פני היכל שלמה, שבו מוצגת התערוכה. כמובן שלא יכולתי לוותר על ביקור, במיוחד לאור העובדה שהסקרנות הייתה שם בתוכי.

בפנים התגלתה רחבה גדולה, המוקפת בעבודותיו של הירשפלד. יש בהן יופי, חיוך, שמחה, רגש, שאלות, תשובות, הרבה הרבה רגשות אפילו שפסיפסים עשויים מאבנים. כבר ניסחו את זה כל כך יפה: יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם. להרגשתי, הירשפלד הכניס את כל הרגשות האלה שהוא דיבר עליהם, לתוך הפסיפסים שלו.
העבודה המרגשת ביותר היא גם זו שנבחרה ללוות את התערוכה ונתנה לה את שמה: שומע תפילה.

והנה ההסבר של הירשפלד: "ביצירה ניתן להבחין בצורה שמזכירה גם אוזן, וגם עובר בבטן אימו. כאן באתי לבטא את העובדה שנולדתי חרש, ואני גאה בזה! נולדתי לתוך האמונה והדת וגדלתי בו באהבה רבה. העולם האישי שלי כאן אינו צבעוני, אך ככל שיש לי קשיים וקונפליקטים בעולם האמונה, הרי שאני מוצא בו המון שמחה ויופי. מהצבעוניות שמסביב ניתן להבין שיש לי 'תפילה משלי'"

*

אני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי מהו עולם ללא שמיעה, עולם שרץ כל הזמן קדימה ואתה מנסה להדביק את הקצב, אבל חוטף זפטות לא מעט פעמים. בטקסט המקורי שקראתי, השד יודע היכן, הירשפלד סיפר שלמרות שהתקדם בתחום האדריכלות וזכה לעידוד ולהצלחה, הוא לא מצא שם את עצמו באופן מלא. רק המעבר לעולם האמנות – שלפי הפרשנות שלי דורש ריכוז עצמי גבוה, כי היצירה היא בעצם סוג של עולם פרטי – הצליח להפוך אותו למאושר יותר.

צריך המון סבלנות כדי להכין פסיפס. המון-המון סבלנות. זה לא רק התכנון המקדים, והמחשבה על כל הפרטים, אלא עצם העשייה, שלוקחת זמן רב ובמובנים מסוימים היא מונוטונית. אבל יש גם הרבה קסם בבריאה האישית הזו, ולכן היא מצליחה לתת כל כך הרבה בחזרה לאלו שמשקיעים בה.

הנה עוד כמה מהעבודות בתערוכה שמשכו את עיני, מדגם קטן שנותן רמז למה שמחכה למבקרים:

"מחובר – אולי אני לא מתחבר לתפילה, אולי אני לא מצליח לשיר, אולי אני לא מרגיש חלק מהמניין, וקשה ומעצבן ולא טוב לי, אבל רק דבר אחד שיהיה ברור – אף אחד לא הכריח או כובל אותי לאמונה באדון עולם. אני מרגיש מחובר בנשמתי לאדון עולם. תמונת פסיפס זו באה לבטא את החיבור שבא מרצוני, והשרשרת המרופפת מבטאת את בחירתי שאני שלם בה למרות כל הקשיים. מישהו אמר שקל להיות דתי?? :)"

*

"תפילה סוחפת – לפעמים קורה שיש חזן שמלהיב את ציבור המתפללים בבית הכנסת, ואני יכול ממש לראות ולהרגיש איך החזן סוחף את המתפללים בהתלהבות רבה, ואני רוצה כל כך להיות בין הנסחפים אך לא יכול וזה מסתכל… הדוושה היא החזן שסוחף את הקהל ורואים את התהודות סביב הדוושה, ובהמשך רואים גלגל מסור שלמרות הכאב שיש בי הוא צבעוני, ואני אומר: למרות הכל, אנסה לסחוף את עצמי בהתלהבות התפילה"

מודה ומתוודה – אני התייחסתי לעבודה הזו כמו לפטיפון.

*

*

*

*

ולסיכום, פסיפס אחד שפשוט היה שם, הרבה לפני התערוכה

*

שומע תפילה – היכל שלמה, קינג ג'ורג' 58, ירושלים. שעות פתיחה: א'-ה' 9:00-20:00. הכניסה חינם. התערוכה תוצג עד ה-31 בדצמבר 2011

נכנסת לבית הכנסת

לפני חצי שנה בערך כתבתי כאן שירושלים אמנם מקודשת לשלוש הדתות, אבל אני מבקרת אך ורק במוסדות נוצריים, כלומר כנסיות ומנזרים. לא מתוך כוונה רעה, אלא כי זה הכי זמין, מסקרן, ולפעמים גם הכי מעניין. אדריכלות, עיצוב ואמנות, לצד תרבות והיסטוריה, מתחברים לכדי מקום אחד, שאך "במקרה" הוא גם מקום תפילה נוצרי.

אבל למרות ההסבר המלומד, אני חייבת לומר שהנושא הטריד אותי, ולכן בחודשיים האחרונים ביקרתי בלא פחות מארבעה בתי כנסת (אחד מהם מורכב בעצמו מארבעה). שמחתי לגלות שנשים יכולות להסתובב חופשי בבתי כנסת כל זמן שזה לא בזמן התפילה, ושבחלקם נשתמרו פריטים עתיקים רבים, לצד עבודות אמנות בקנה מידה בינלאומי.

בהתחשב בכל המגבלות שהיהדות מטילה על הוד, פאר, הדר, פסל ותמונה – ובמידה רבה היא עושה זאת בהיגיון – הצליחו מאמיניה לייצר מקומות מעוררי יראה והערכה ואהבה גם יחד. אגב, לא מזמן יצא ספר בשם "הוד והדר" על בתי כנסת בארץ ישראל, ואני מקווה לכתוב פה גם עליו מתישהו. אבל עכשיו, ערב ראש השנה תשע"ב, אני שמחה להציג את הרביעייה הירושלמית, גם אם בתמצית. בהמשך, כל אחד יקבל את הבמה שלה הוא ראוי, עם עוד תמונות ועוד הסברים.

*

בית כנסת החורבה

במלחמת העולם הראשונה נערכה כאן תפילה מיוחדת בשילוב כל רבני ירושלים. ב-1920 התקיימה קבלת פנים לנציב הבריטי היהודי הרברט סמואל. בתפקיד נשיא בית הכנסת כיהן הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק. אך במלחמת השחרור הופגז בית הכנסת של ר' יהודה חסיד, התקרה קרסה והלגיון הירדני הרס הכול כמעט עד ליסוד (נשארה קשת סמלית). חלק מהפריטים הצילו מבעוד מועד, חלקם נבזזו, אבל שום דבר לא נמצא ולא הוחזר עד היום, כך לפחות אמר בעצב המדריך שהוביל אותנו בסיור.

עברו 63 שנה עד שבית הכנסת שוקם, שוחזר ונפתח מחדש לתפילות ולשיעורי תורה. למעשה, עברו למעלה מ-300 שנה מהיום שבו החלו בהקמתו ועד ליום שהגיע לתפארתו המלאה – שיש לקוות, טפו טפו טפו, חמסה חמסה, תימשך זמן רב, כיוון שבעיניי זהו המרשים בבתי הכנסת שבעיר.

*

בית הכנסת בהדסה עין כרם

כאשר מתגברים על עצם הרעיון להיכנס למתחם בית חולים מבלי להיות חולה או לבקר חולה, מזדמנת חוויה מרתקת בבית הכנסת על שם פאני ומקסוול אבל. הוא נחנך ב-1962 וגולת הכותרת שלו היא 12 חלונות ויטראז' שיצר מרק שאגאל ומוקדשים ל-12 השבטים.

לכאורה אפשר לסיים את הביקור בסיבוב של 360 מעלות שיימשך לכל היותר דקה, אך למעשה יש פה מלאכת מחשבת אמיתית שזקוקה לתשומת לב. בזמן הביקור מושמע ברקע פסקול המסביר את הבחירות של שאגאל, ומעיר את תשומת הלב לפרטים הללו, שבמבט ראשון קשה לקלוט או לחבר אותם לכדי סיפור שלם.

*

בתי הכנסת הספרדיים ע"ש רבן יוחנן בן זכאי

על פי המסורת, בימי בית שני עמד כאן בית מדרשו של התנא רבן יוחנן בן זכאי. היום עומדים כאן ארבעה בתי כנסת צמודים לזה לזה, רק דלתות מפרידות ביניהם, אפילו לא חצר. הראשון, קהל קדוש רבן יוחנן בן זכאי, הוא המרשים ביותר במכלול שלו אם כי אינו הגדול ביותר. ממנו עברנו אל בית הכנסת האמצעי קהל ציון, קטן אך מלא קסם. לאחר מכן מגיעים לבית הכנסת האיסטנבולי שהוא הגדול ביותר, ובמעבר קטן "מסתננים" אל קהל קדוש תלמוד תורה אליהו הנביא, כולל גומחה המובילה ל"מערת אליהו הנביא", שבה נהגו להדליק נרות שמן לסגולה.

אגב בתי הכנסת נמצאים כשלושה מטרים מתחת למפלס הרחוב, בשל האיסור שהטילו השלטונות על בניית בתי תפילה שיתנשאו מעל מקומות המקודשים לאיסלאם.

*

בית הכנסת הגדול

ב-1923 פרסמו הרבנים הראשיים לארץ ישראל קריאה לבנות בית כנסת מרכזי בירושלים. זה לקח רק 35 שנה (תמיד אמרתי שירושלמים חיים בסלואו מושן ברוורס) – אבל בסוף הצליחו לבנות אותו, ברחוב קינג ג'ורג'. כלומר לא בדיוק אותו, אלא את היכל שלמה הסמוך לו. חלפו רק עוד 24 שנים, וב-1982 נבנה סופסוף בית הכנסת באדיבות התורם סר אייזיק וולפסון. וזו היתה חתיכת אדיבות: בבניית בית הכנסת, הכולל 1,400 מקומות ישיבה, הושקעו 18 מיליון דולר. חלק לא מבוטל מהסכום הזה הלך לטובת הנברשת הענקית במרכז בית הכנסת, ששוקלת 3.5 טון.

יש רגעים שבריריים – האמנית מאיה אטון בראיון מיוחד לבלוג

בדרך כלל אנחנו מדלגים על אגף הנוער במוזיאון ישראל, אבל טקסט אחד שקראנו ברחבי הרשת גרם לנו לחרוג ממנהגינו. הסטייה התרחשה לרגל התערוכה "החיים: הוראות שימוש", שנקראת על שם ספר של ז'ורז' פרק. יש בה כמה מוצגים שמשמחים ילדים במיוחד, וכמה מוצגים שמשמחים מבוגרים במיוחד. למשל, סדרת האיורים של מאיה אטון, שמוצגת בקומה השנייה וכוללת גם את זה:

 

לא הכרתי את אטון קודם לכן, אבל שמחתי להיפגש עם עבודותיה, לקרוא עליה, לזהות את המקורות שמהם נוצרה עבודת הגולגולות שמוצגת בקומה הראשונה, ללמוד שהיא לא מגבילה את עצמה לסגנון אחד, אלא מתפרסת על פני מגוון של סגנונות – פיסול, רישום, ציור שמן – ולראיין אותה במיוחד לבלוג.

"אני מגדירה את העשייה שלי כמיצב רישום", היא אומרת. "תחומי העשייה השונים נובעים אחד מהשני, כאשר לרוב הרישום הוא נקודת המוצא, אבל המתיחה שלו לעבודת חלל ולעבודה פיסולית מכניסה תכנים הנובעים מהחומר עצמו וחוזרים לרישום. למשל, אחרי העשייה הפיסולית בחלל אני בוחנת את כוח הכבידה ברישום".

פסלי הגולגולות שמוצגים עכשיו במוזיאון ישראל הופיעו בוורסיה אחרת בציור השמןnear the surface of the earth-  (סמוך לפני האדמה). למה גולגולות?

"הפסלים האלה הם למעשה הפרוטו-טייפ של השימוש החוזר שלי בגולגולות גם בעבודות אחרות. בתחילה עניין אותי ליצור פסלים שעשויים מחומרים המשמרים בתוכם דו מימד. החיבור בין רצפת לינוליאום לדימוי אנושי-שלדי התחבר לי במידת האבסורד והמוטציה שביחסים בין הגוף לחלל.

"צורת הגולגולת החסרה והמעט מעוותת הזאת, מאוד מצאה חן בעיניי. השימוש החוזר בה בכמה וכמה עבודות – יופי פנימי (רישום), סולסיק (מיצב), רוקנרול (תחריט) וסמוך לפני האדמה (רישום בשמן) – מרפרר את העבודות אחת לשנייה, ולמדף הגולגולות".

האם בסדרת האיורים Daily wonders המוצגת בתערוכה יש אלמנט של דיוקן עצמי? אישית, רציתי להיות הדמות ההיא שם, מרחפת באוויר עם המגב.

"אני אמנם משתמשת בעצמי כמודל, אבל אני לא רואה את האיורים האלה כדיוקן עצמי יותר מאשר עבודות מופשטות יותר. הממד האוטוביוגרפי קיים כמעט בכל עבודה".

יש בסדרה הזו ממד של הומור, שחוזר גם בעבודות אחרות שלך. גם בחיים את נחשבת לבעלת חוש הומור?

"בחלק מהעבודות יש הומור שחור וקצת כבד, ואני שמחה שאנשים שמים לב אליו, כי לרוב אני מרגישה שהוא מצחיק רק אותי – וזה כבר מצביע על מידת חוש ההומור או העדרו בחיים".

 

להשתחרר מהמציאות

אטון נולדה בירושלים בשנת 1974. היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, ולאחר מכן סיימה תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. לאורך שנותיה כאמנית הציגה חמש תערוכות יחיד, והשתתפה בלמעלה מ-20 תערוכות קבוצתיות. אטון גם זכתה בכמה פרסים ומלגות, בהם פרס האמן הצעיר של מוזיאון ינקו דאדא. בשנים האחרונות היא חיה ועובדת בתל אביב.

מה היצירה נותנת לך? מה את מרגישה כשאת "בתוך העבודה"?

"ליצירה יש יכולת לתת לי דברים שונים בתקופות שונות, תלוי מה אני צריכה באותה תקופה. לרוב זהו מרחב פעולה וחשיבה, שמטיל ספק ומאשרר את הקיום שלי. נותן לי עוגן במציאות, נותן לי שחרור מהמציאות, נותן לי מקום לשחק, לנשום וללמוד דברים חדשים.

"יש אצלי תמיד מתח ודיאלוג בין המתוכנן לאקראי, ותהליך העבודה צריך להיות כזה שהוא מצליח להפתיע אותי ולקחת אותי לכיוונים שלא צפיתי".

בעבר הצגת באוקספורד שייר ובניו יורק. מה לקחת משם בחוויה?

"הסדנאות באקספורד שייר וניו יורק היו מאוד משמעותיות לתהליך היצירה שלי, והן השפיעו מאוד על העבודות שהגיעו אחריהן. למעשה, בשני המקומות היתה לי אפשרות לבחון מחדש את שיטת העבודה שלי והחומרים ומידת האקראיות בתהליך, תוך חשיפה לחומרים אחרים שהביאו אותי לדברים חדשים. זו היתה מעין מעבדת שטח – מצד אחד כל האפשרויות פתוחות, ומצד שני לא כל החומרים נגישים מפאת זמן.

"חלק חשוב נוסף בסדנאות האלה הוא החשיפה האינטנסיבית לאמנים ממקומות שונים בעולם, ולתהליכי העבודה שלהם. זה הוביל גם לשיתופי פעולה, ואני אוהבת לעשות שיתופי פעולה עם אמנים אחרים. אני מרגישה שזה מאתגר אותי, אבל צריך להיות איזשהו חיבור ראשוני אינטואיטיבי, על מנת שזה יעבוד".

האם את נותנת לחברים לבוא לבקר אותך בסטודיו?

"ביקורי סטודיו צריכים לבוא בתזמון נכון. יש רגעים של עבודה שהם כל כך שבריריים, שאני נמנעת מלשתף אותם, למרות שכרגע הסטודיו שלי בתוך הבית כך שהכול מתערבב בין כה וכה".

 

 

החיים הוראות שימוש – אגף הנוער של מוזיאון ישראל. אוצרת: איה מירון. כמה מהאמנים המשתתפים בתערוכה, לפי אלף-בית: מאיה אטון, פול ג'קסון, מרסל דוּשאן, אנדי וורהול, גיל מרקו שני. התערוכה תוצג עד ה-18/02/12

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 342 שכבר עוקבים אחריו