מפונקת

 

אחת עשרה שנים גרתי בתל אביב, ועד יומי האחרון בה היה קשה לומר שאני תל אביבית אמיתית. אולי בגלל זה, אני יכולה לחזור אליה כאורחת ולגלות דברים חדשים. למשל את מלונות הבוטיק שצצים כמו פטריות אחרי הגשם של הגליל ושל טוסקנה. במרכז העיר שלא הולכת לישון, נפתחים עוד ועוד מקומות שמיועדים לכאורה לשינה, אך למעשה מציעים חוויה הוליסטית מפנקת – במובן הבסיסי ביותר של המילה "פינוק".

לתופעה הזו יש שני הסברים. הראשון הוא שאם יש לך בניין, הרבה יותר רווחי להפעיל בו מלון מאשר להשכיר דירות, אז למה לא לשנות ייעוד אם אפשר. וזה מביא אותנו לדבר השני – עיריית תל אביב מעודדת יזמים לפתוח מלונות קטנים, באמצעים שונים. אמנם במקרים רבים היזם צריך להתחייב להשקיע בשיפוץ-שימור המבנה, אבל זו רק המעטפת. בפנים אפשר להתפרע עם כל הפנטזיות הגדולות ביותר. תל אביב או לא תל אביב?

את החוויה המטרופולינית שלנו התחלנו במלון רוטשילד (שדרות רוטשילד 71), שבו שכנה פעם מזמן הקליניקה הראשונה של תל אביב. את הבניין תכנן האדריכל זאב רכטר ז"ל (סבא של יוני), בסגנון שנראה קצת כמו באוהאוס אבל הוא לא, כי למעשה הקדים את הבאוהאוס בשנתיים. השנה הייתה 1934 ולבניין העניקו את השם "בית קריגר" על שם המשפחה שהייתה ועודנה הבעלים. הסבא והסבתא היו עם הקליניקה, שבה טופלו בין היתר חיים ארלוזורוב, מאיר דיזנגוף וגם רחל המשוררת. שלושת הנכדים הם אלה שבחודש מרץ האחרון פתחו את המלון, על 31 חדריו.

שעת אחר הצהרים מאוחרת. הגענו למלון אחרי יום עבודה מתיש. זה היה יום חם במישור החוף, משהו שכבר הספקתי לשכוח ממנו. אבל אז נכנסנו למלון הממוזג והתיישבנו על הספה בלובי. באיחור מסוים הבנו שבעצם דילגנו על דלפק הקבלה. או שבעצם אין בכלל קבלה? יכול להיות? אז כן, יכול להיות. ברוטשילד מאמינים ביחס לא פורמלי, אז פשוט יושבים על ספות ועושים צ'ק אין.

תוך כדי וידוא הפרטים הציעו לנו למברוסקו, אבל כשחם לך ואתה תשוש אתה לא יכול לצרוך אלכוהול כמו בןאדם, אז במקום זה הלכנו על מים מינרליים. אבל תכלס, להיכנס לחופשה עם למברוסקו זה רעיון גאוני. בפעם הבאה נאמץ אותו.

לאט לאט הרוגע השתלט עלינו. שכחנו מהעבודה, מבעיות החנייה, מהחום. אפילו לא היינו צריכים לעשות את הסוויץ': זה קרה מעצמו. היה כל כך נעים לשבת שם, שהצטערתי שלא הגענו קודם. מהמדפים קרצו לנו כמה ספרי אלבום, שהייתי שמחה לשקוע בהם יום שלם. מי בכלל צריך לצאת, כשיש פה הכול.

החדר שלנו (מסוג "אקזקיוטיב") היה בקומה השנייה. מבט מהיר גילה שהוא יותר גדול מהדירה שבה גרתי בימי תל אביב שלי. זה תמיד המדד שלי בענייני מלונות: אם החדר יותר גדול מהדירה ההיא, כנראה שאני במקום טוב. לחדר הייתה גם מרפסת גדולה, פי 3 ממה שיש לנו בדירה הירושלמית, וגם זה סוג של מדד. ולסיכום, המדד השלישי: האם הייתי רוצה לקחת את פח האשפה (!) הביתה. והתשובה היא: כן, כן, כן. מדובר בפח ממוחזר עשוי מכריכות של מגזינים. אם הבנתי נכון, הוא עוצב על ידי ארז מולאי במיוחד עבור עמותת "שכולו טוב", המעסיקה אנשים בסיכון. בקיצור, מוצלח פעמיים.

מעל המיטה הגדולה תלוי ציור ענק, עם מוטיב שחוזר גם על דלתות המקלחת השקופות. מסביב שתי כורסאות גדולות, עם כריות מפנקות. לשבת עם כוס קפה ביד, ולנשום עמוק. כל כך רגוע פה. יתרון נרשם לבעלי אייפון, שיכולים להשמיע לעצמם מוזיקה דרך תחנת העגינה. אני הסתפקתי בזמזום שיר נבואי קוסמי עליז.

על שולחן קטן חיכו עוד שני בקבוקים מים – שחוסלו במהירות –  ופירות יבשים, שזה גם טעים וגם בריא. פינוקי המקלחת היו מוצרים של ל'אוקסיטן, והכפכפים היו מידה 42, שניהם. לי זה גדול ולו זה קטן, אבל הסתדרנו. במקרה שלי, אולי אני מטר ודלי, אבל בנשמה אני הרבה יותר גבוהה. והוא פשוט היה בהיי מזה שהיום המטורף נגמר והתחיל הכיף.

ערב. את ארוחת הערב החלטנו לאכול במסעדת "שולחן" של השף עומר מילר, שנמצאת ממש ליד המלון. כבר חודשים אני נחשפת לאנשים שגומרים עליה את ההלל, אבל אולי הם דיברו רק על האוכל ולא שמתי לב. כי האוכל אכן מצוין, וקרם החצילים אלוהי, אבל השירות – שלא נדע. כמעט קמנו והלכנו. מה שעוד פגם בחוויה הוא שהמוזיקה הייתה רועשת, כאילו אנחנו במועדון ולא במסעדה. אני לא זקנה, פשוט לא שמעתי כלום, ולא ברור לי למה אני צריכה להשתמש בשפת הסימנים כדי לנהל שיחה פשוטה (הרי לא נצעק, אנחנו מתורבתים. וזו מסעדה, לא פאב).

בקיצור, לאור המצב החלטנו שלא מזמינים קפה וקינוח, אבל בסוף נשברנו בעניין הקינוח, והוא היה מעולה – גבינת פטה כבשים מוקצפת עם פיסטוקים ודבש נוזלי מלמעלה (36 שקל). נשמע מוזר, אבל להיט. או כמו שכתבתי לעצמי בפתקים של הטלפון: הברקה מצטיינת.

את הקפה החלטנו לשתות בחדר. אחרי הכל, הייתה לנו מכונת נספרסו נהדרת, עם קפסולות של קפה רומא. וכשנגמרות הקפסולות, תמיד אפשר לבקש עוד בקבלה. מה רע?

לילה. הדלתות והחלונות אטומים לרעשי הרחוב. סגרנו את כל הווילונות, כדי לא להתעורר מוקדם מדי למחרת. השארנו אור קטן דולק, ולא רצינו ללכת לישון. אז הדלקנו את הטלוויזיה, הפלזמה פשוט הייתה עצומה וקורצת. על המסך הוקרנו שירים של עוזי חיטמן. אלוהים שלי רציתי שתדע, הלילה אני במלון וכנראה אשן נפלא.

בוקר. ברוטשילד יש שתי אפשרויות לארוחת בוקר. הראשונה היא קונטיננטלית ומוגשת בין שבע לשמונה, גג תשע בבוקר – כוללת קרואסונים ולחמים שנאפים בקנטינה הסמוכה, לצד ממרחים, קפה ומיץ תפוזים. זה אולי מתאים לאנשי העסקים שמתארחים במלון, אבל אני לא אוהבת לקום מוקדם. אז בחרנו באופציה השנייה: החל מ-9:00 ועד 12:00 מוגשת ארוחת בוקר במסעדת קנטינה (בתוספת 40 שקל לאדם), שנמצאת ממש מתחת למלון. הארוחה לא כוללת גבינות, אבל ביקשנו וקיבלנו גבינה במקום גביע שמנת. אחרי הסלט, האומלטים והלחמים המצוינים הגיע הפיאנלה, ואני לא מתכוונת לקפה אלא למאפה של קנטינה. א-ל-ו-ה-י.

*

בוקר מאוחר. אחרי הצ'ק אאוט נשארנו לשבת בסלון של המלון, ולעיין בכמה מספרי האלבום שמשכו את תשומת ליבנו יום קודם לכן. זה לא כל כך הספרים, כמו החוויה שלא רצינו שתסתיים. הצצתי גם במוסף הארץ, וראיתי שפורסמה כתבה על ירושלים. אי אפשר לברוח ממנה, כנראה. באותו זמן כמה עוגיות ניסו לקרוץ לנו מהצנצנות שבהן נחו, אבל היינו מפוצצים מארוחת הבוקר, אז השארנו אותן לאורחים אחרים.

בצער רב נפרדנו מהמלון, ושמנו פעמינו לעבר גלריה ליטבק (בניגוד לעבר: כניסה חינם). התערוכה המרכזית שמוצגת היא אפורלבן של האמן האיטלקי, הוונציאני, מיקלה בובאקו. תמונות גדולות, שמספרות סיפור רחב אם רק יש סבלנות אליו. בובאקו לקח אותנו למסע קטן בעקבות פרומתאוס, אבל אני אהבתי יותר את סדרת התמונות "חדר ההמתנה". כי הרי כל כך הרבה עובר בראש בזמן שממתינים, וממתינים, וממתינים. ובדרך כלל צריך לשמור על פאסון ולא להשתגע. ואצל בובאקו כן אפשר להשתגע.

גולת הכותרת של התערוכה היא היצירה "תזמורת ארגמן", שבעצם מקיפה חדרון שלם כמעט (למעט הדלת). גובהה 2.2 מטר ואורכה 13 מטר. יש בה 50 דמויות, כולם גברים. מצטופפים זה ליד זה, יושבים, עומדים, כורעים, נופלים וגם אוכלים. חוטאים בחטאי הגרגרנות והתאווה, יש אווירה של התפרעות, כמעט פראי אדם בחסות האלכוהול, כמעט סדום ועמורה. בובאקו תיזמר את התזמורת שלו לקומפוזיציה אחת, והתוצאה מרשימה. מומלץ להתבונן בה תוך כדי סיבוב, 360 מעלות. אם הוא מהיר מדי, זה מסחרר. אם הוא איטי, זה גם מסחרר, אבל אחרת.

בנוסף לתערוכה של בובאקו יש גם תערוכת זכוכית ונציאנית. האמן המוביל הוא כמובן דיילי צ'יהולי, שלא מזמן הוצגה תערוכה שלמה שלו בגלריה ליטבק. אבל לצידו יש עוד שלושה אמנים שלא רק עובדים בזכוכית ונציאנית אלא הם ונציאנים בעצמם (או מתגוררים בה קרוב ל-40 שנה). לפעמים זה לא נראה כמו אמנות אלא כמו ואזה שנובורישית תשים בסלון, אבל יש גם עבודות שגורמות לך להתמוגג.

צהרים. משוטטים בנווה צדק, מצלמים גרפיטי בכמויות מטורפות. מגלים שני רחובות בשכונה שלא הכרתי עד כה, כולל כמה מבנים מרשימים. סיום נהדר לחופשה קצרה אך מרגיעה.

ואז איבדתי שיווי משקל

עמדנו בכניסה לבית והסתכלנו על הדשא מולנו. גשם חזק ניתך עליו ועל המדרכה ועל הפרחים והעצים והבתים. לא היה קר. היה אפילו נעים. אבל הגשם – שוטף. מה עושים עכשיו? רצים לאוטו, או מוותרים ונשארים בבית? מרוויחים חוויה נוספת לזו של הטיול עצמו, או יושבים לשחק שש-בש בסלון היבש?

שש-בש זה משחק נחמד, אני אוהבת לאכול ולנצח, אבל לפעמים יש דברים מרתקים ממנו. אז רצנו את עצמנו תחת גשם שוטף, ואחרי המקלחת ההגונה נדחקנו אל האוטו במהירות ולא הפסקנו לצחוק. משוגעים מבחירה.

כמעט לכל אורך הנסיעה הגשם המשיך לרדת. רק בחמש הדקות האחרונות הוא נפסק, העננים התפזרו, השמש הציצה, ואולי בעצם היא הייתה שם כל הזמן – בשמורת נחל שניר, המוכר יותר בשם נחל החצבני. בפנים אנשים רחצו במים, כאילו אנחנו באמצע הקיץ.

בשנים האחרונות אנחנו מטיילים הרבה בצפון, ובכל זאת לא יצא לנו להגיע לחצבני. כשהגענו לתחילת המסלול, עלתה הסיבה: שלט גדול התריע כי בסוכות 2010 נשרפה השמורה בשל רשלנות של מטיילים. "אנא הקפידו" וכו'. בסוכות 2012 נדמה למטייל הממוצע שהשמורה השתקמה לגמרי, אך רק מי שהיה שם קודם יכול לדעת מה קרה לבעלי החיים, ובכלל למרקם החיים, בגן העדן הזה.

בנחל שניר – מוזר לקרוא לו ככה, אחרי שכל השנים גדלתי עם סיפורי חצבני – יש שני מסלולים עיקריים, ועוד אחד קטנצ'יק למשפחות עם ילדים קטנים. בקטנצ'יק הזה הולכים במסלול מעגלי, ותוך זמן קצר מגיעים לבריכת שכשוך ולמפל קטן. יש הרבה עצים מסביב, מזג האוויר נהדר, והמקום מתאים לפיקניק (רק לא לשכוח לנקות אחריכם. אני אולי נשמעת כמו דודה מעצבנת, אבל הרבה יותר מעצבן לטייל בתוך שקיות. אם אנשים כל כך אוהבים את הטבע, למה הם לא מבינים שחייבים לשמור עליו? ובכלל, איזה חינוך הם נותנים לילדים שלהם?).

אחרי שהצצנו בבריכה ובמשתכשכים, העדפנו לפנות למסלול המעגלי הארוך – שבמקומות אחרים היה נחשב לקצר – העובר דרך אגם טאפליין ומגיע למצפור שניר. קו הטאפליין (Trans Arabian Pipeline) היה צינור להעברת נפט מערב הסעודית ללבנון. הוא נבנה ב-1947, בזמן המנדט, והבריטים תכננו להמשיך אותו עד נמל חיפה. אבל הם לא הספיקו, המדינה קמה, והשכנים שלנו החליטו להעביר את הצינור דרך רמת הגולן שהייתה אז בשליטה סורית, ומשם לנמל צידון בלבנון, שממנו ייצאו הספינות לאירופה.

הצינור, שאורכו הכולל עמד על כ-1,200 ק"מ, החל לפעול ב-1950. ב-67' ישראל כבשה את הגולן, ו-47 ק"מ מתוך נתיב הצינור עברו לשליטתה. ישראלים נאורים אנחנו, ועל כן איפשרנו את המשך השימוש בצינור כרגיל. מה יצא? שב-69' מחבלים החליטו "לדפוק" אותנו, ופוצצו את הצינור בשטח ישראל. התוצאה: זיהום הירדן והכנרת, וגרוע יותר, שריפות רבות. בעקבות האירוע ישראל דרשה מחברת טאפליין לערוך כמה שפצורים בצינור, שימנעו בעיות בעתיד. בין היתר, נחפר בור ענק במקום שבו נמצא כעת האגם, כדי שאם יהיו דליפות נפט, הן ינוקזו לבור הזה. בעקבות בלגנים שאינם קשורים אלינו, פעולתו של קו הנפט הופסקה ב-1976.

כיום המאגר מתמלא מים מנחל נוחיילה הסמוך, שמקורותיו ממעיינות עין ברד בלבנון – והתפתחה פה מערכת אקולוגית שלמה. ישבנו מאחורי קיר עץ עם פתחי הצצה והתבוננו בחבורת המים – האגמיות המצויות (חצויות, קראתי להן בטעות), האנפות, שלושת המגלנים החומים שתוך זמן קצר זנחו אותנו לאנחות ועפו, הברווזים, הקורמורנים הגמדיים ועוד כמה חברות וחברים שלא זיהינו בוודאות למרות הלוח המפורט התלוי על הקיר.

מהמצפור רואים היטב לא רק את הנוף היפה של ישראל, אלא גם את הנוף הקרוב מאוד של לבנון. ושני אלה מתמזגים זה בזה כאילו היו אחד. מהפנטים ביחד. נשארנו שם הרבה זמן יחסית. קודם כל, מפני שהיינו לבד והשקט ממכר. ושנית, מפני שרק כאשר נמצאים מספיק זמן במקום אחד, מצליחים לראות אותו באמת.

אחר כך טיפסנו אל המצפור, והשקפנו על הכול קצת יותר מגבוה. עוף דורס אחד השקיף עלינו מלמעלה. גם כאן היה עץ אחד גדול שנותן צל, ואבנים גדולות שיכולות לתפקד כספסלים. מקום טוב למנוחה, או לקפה, אם אתם מטיילים עם גזייה.

הירידה למטה הייתה מהירה הרבה יותר מהטיפוס, והיא המריצה אותנו לקראת המסלול השני, הקשה יותר. וכאן צריך לעצור ולומר: כדאי לברר בשמורה עצמה מהן שעות הפתיחה. אנחנו טיילנו בערב חג שני של סוכות, ובאינטרנט היה כתוב שהשמורה נסגרת ב-15:00. כשהגענו אליה, אמרו לנו שהיא נסגרת ב-17:00. הבדל משמעותי מאוד, והוא זה שאיפשר לנו לעשות את המסלול השני.

המסלול הזה, שהוא חלק משביל חוצה ישראל, הוא ארוך יותר מכל המסלולים ועובר ממש בתוך החצבני – לכן עדיף ללכת עם כפכפים או עם נעלי גומי (עוד מייצרים סנדלי מדוזה?). אמנם חלק מהזמן הלכנו על אבנים יבשות, אבל לעיתים היה פשוט יותר לשים את הרגל בתוך המים ולהתקדם. המים עדיין לא קרים מדי, והשביל הוא לא במקום שיש זרם חזק, אלא בנתיב מקביל לזרימה. ובכל זאת, פה ושם כן מרגישים איזשהו זרם, ואז צריך ללכת בזהירות רבה יותר.

לא תמיד הזהירות עוזרת. מדי פעם עצרתי כדי לחשב את דרכי קדימה על גבי האבנים. החישובים היו בעצם הימורים, וניתן לומר כי היתה לי יד טובה. או רגל טובה, אם לדייק. אבל פעם אחת החישוב היה מסובך יותר – כיוון שהגיע זרם חזק מהצד. היה נדמה לי שאני בוחרת באבן שטוחה ויציבה, אבל אז איבדתי שיווי משקל, ותוך מאית השנייה התבררה האמת: בחרתי בנפילה אדירה אל המים. על הגב, עם כל הגוף, רגל מונפת באוויר, מקלחת שנייה ביום אחד, ושתיהן לא בין ארבעה קירות. מזל שהחצאית היתה מבד שאינו סופג מים, בניגוד לחולצת הטריקו. מזל גם שהתיק היה עמיד נגד מים, אחרת הטלפון הסלולרי והמשקפת היו שובקים חיים.

למרבה השמחה, הבנזוג לא תיעד את הפדיחה. למרבה המזל, לא קרה לי כלום פיזית. אז פשוט המשכתי לחפש אבנים נוחות ולא מתנדנדות, וטיפסתי איפה שצריך, וירדתי איפה שצריך, והייתי מבסוטה על עצמי כי אני אוהבת לעשות קטעים משביל חוצה ישראל – לא נראה לי שיש סיכוי שאעשה פעם את המסלול כולו.

בשלב הזה כבר התחיל להיות מעט מאוחר, והמפה שמחלקים בשמורה לא כוללת את השביל הזה, כך שלא היה לנו מושג כמה עוד נשאר ללכת – are we there yet?. החלטנו לבדוק יציאת חירום אחת, שתחסוך לנו חלק מההליכה, אבל זה היה מיותר להפליא. כל יציאות החירום סגורות, ואין מספר טלפון להתקשר אליו – אל תנסו אפילו.

אז המשכנו בדרכנו, אך מיהרנו אותה. בסוף הגענו לשער מסתובב, שביציאה ממנו פונים שמאלה והולכים עוד כ-20 דקות עד לכניסה לשמורה. הגענו דקה לפני הסגירה. עייפים, רטובים, אך לגמרי מרוצים. הייתי עושה את כל זה שוב מחדש, אם רק השמש תמשיך לזרוח ולחמם.

תמונות נוספות מהמסלול:

*

*

*

הנסיכה על העדשה

הדבר המפתיע ביותר בפרשת צילומי החצי-עירום של קייט מידלטון הוא לא התמונות עצמן, אלא העובדה שנתיני הממלכה הבריטית לא רצו לראות אותן. בעוד הצרפתים והאיטלקים מתמוגגים, והשבדים והדנים מצטרפים בשמחה, סקרים שנערכו בקרב הציבור הבריטי הראו שהרוב המכריע אינו מעוניין לצפות בתמונות – רק אחד מכל חמישה צפה בהן. דווקא בריטניה, מדינת הצהובונים שנהנתה למעלה מ-40 שנה מנערת עמוד שלוש של הסאן, הפכה חסודה פתאום. איך זה יכול להיות?

התשובה פשוטה: מידלטון, או יותר נכון הדוכסית מקיימברידג', היא התגלמות המושג "נסיכת העם". אם תרצו, המותג האהוב ביותר בבריטניה. עד כמה שזה נשמע כמעט בלתי אפשרי, היא פופולרית עוד יותר מחמותה המנוחה, הנסיכה דיאנה, שהייתה אחת הנשים האהובות ביותר בממלכה באופן שכמעט אף אחד – גם לא המלכה – לא יכול היה להפחית ממנו או לפגוע בו.

היא מייצגת ערכים ועולמות תוכן שמאוד רלוונטיים לצעירים, הנוכחות שלה מאוד מזמינה ולא מרתיעה, וככל הידוע, היא לא מסתירה אף תיבת פנדורה. היא אנושית, לא מלוטשת. בניגוד לרוב בני משפחת המלוכה, המשדרים ריחוק מסוים מההמון, היא שמחה להתחבר – והעם אוהב את זה. אלא שהפעם היא התחברה קצת יותר מדי, והרשתה לעצמה קצת יותר מדי. אמנם בית המשפט בצרפת יצא נחרצות נגד ההנצחה הפולשת לפרטיות, ואסר על המשך פרסום התמונות – אבל הנזק כבר נעשה.

הייתם חושבים שאחרי דבר כזה קייט תסתגר בבית, בטירה או בארמון כלשהו, ותבכה את מר גורלה. אבל לא: היא לא תיתן לאף אחד להרוס לה את החיים, בוודאי לא לצרפתים. את הלילות שלה היא מקדישה לבילויים, ואת הדמעות משאירה כנראה לשעות אחרות. רק בליל רביעי השבוע היא צולמה – יחד עם בעלה, הנסיך וויליאם – יוצאת ממועדון החברים הפרטי לולו'ס שבשכונת מייפייר האופנתית בלונדון. כדי לתת מושג על הקהל של המועדון: לפני כמה שבועות בילתה שם קייט מוס עם בן זוגה ג'יימי הינס.

אגב, בבוקרו של אותו יום ביקרה קייט בניוקאסל וחיבקה ילדים מעבר לגדר האבטחה – מאוד לא מלכותי, נסיכותי או דוכסי, אבל הבריטים פשוט התעלפו עליה.

 

Money Money Money

את העניין הרב שמעוררת מידלטון אפשר לתרגם למונחים כספיים. קחו למשל את העלייה בתיירות הנכנסת: בקיץ האחרון הגיעו לארמון בקינגהאם יותר מ-600 אלף איש, במטרה לצפות בתערוכה ששיאה שמלת החתונה שלה. השמלה, בעיצובה של שרה ברטון מבית האופנה אלכסנדר מקווין, עלתה 35 אלף ליש"ט. ההכנסות מהכרטיסים הסתכמו ב-10 מיליון ליש"ט. תעשו לבד את החשבון. אבל זו לא רק השמלה, ולא רק הארמון שגוזר הקופון: סך ההוצאות של תיירים ברחבי הממלכה בשנת 2011 – שנת החתונה של וויליאם וקייט – מוערך בכ-18 מיליארד ליש"ט, שיא כל הזמנים. אותי מעניין כמה הוציאו התיירים על המרצ'נדייז של יורש העצר והדוכסית – בינואר האחרון הייתי בכנסיית ווסמיניסטר והיו שם כל כך הרבה מזכרות עם התמונות שלהם, שזה פשוט מטורף.

בנוסף, לקייט יש אפקט על ענף האופנה העולמי: כיוון שהיא מהווה מקור השראה לנשים רבות ברחבי העולם, כמעט כל דגם שהיא לובשת או נועלת הופך ללהיט בחנויות. יש לה, למשל, זוג נעלי עקב בגוון ניוד של ל.ק. בנט, שהיא ממש חורשת עליהן. הזוג הזה עולה 195 ליש"ט, אז במרקס אנד ספנסר החליטו להתחכם והוציאו למכירה נעליים דומות בכעשירית המחיר. החיקוי הזה נחטף מהמדפים ואזל מהמלאי.

למעשה, מדובר באייקון אופנה, פשיניסטה עם תעודות. יש כמה בלוגים שעוקבים אחרי כל מראה שלה, ומנתחים אותו, חלקם מפנים אותך לאתרים שבהם ניתן לרכוש את מה שהיא לבשה. המתקדמים יכולים להוריד לסמארטפון שלהם את האפליקציה שמאפשרת לעשות את הרכישות האלה בקלות. התחושה היא שאם לא היתה קייט מידלטון, היו חייבים להמציא אותה. קחו נינט, ותכפילו פי אלף.

 

** את הכתבה המלאה על הדוכסית, שנראית ונקראת קצת אחרת ממה שכתבתי פה (כי בכל זאת קרו מאז דברים כמו הביקור במועדון לולו'ס), אפשר לקרוא בגיליון אוקטובר של "ליידי גלובס", שנמכר ברשת סטימצקי. תמצית מהכתבה אפשר לקרוא כאן.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: