החוזק היהודי

הביקור הראשון שלי במוזיאון ישראל הוקדש ברובו לאגף הארכיאולוגיה. הביקור השני, בשבת האחרונה, הוקדש לאמנות יהודית לגווניה. בדרך כלל האמנות הנוצרית שולטת בתודעה, בכנסיות ובמוזיאונים, והנה פה יש סופסוף הזדמנות משמחת לראות גם את היופי שביהדות. והיא אכן יפה, כשהיא מנותקת מהדתיים. ולא רק זה, מבינים את חשיבות הסמלים כמה ששימר אותנו כעם, למרות הפזורות והתפוצות. בכל מדינה קראו הגדה בפסח ומגילה בפורים, הדליקו חנוכיה בחנוכה, והתחתנו עם כתובה. כשהכול מאוגד יחד, יש לזה חוזק שקשה להתחרות בו.

ראשית התחלנו בתערוכה הזמנית "ביד אמן" – המורכבת מהאוסף של רנה ברגינסקי, שבנה את אחד האוספים הפרטיים החשובים בעולם לכתבי יד עבריים מאוירים ולספרים מודפסים. מדובר בתערוכה נודדת שכבר הוצגה באמסטרדם ובניו יורק, וכעת מוצגת לראשונה בארץ.

היצירות משתרעות על פני 700 שנה, ויש בהן פריטים נדירים כגון קמיע שמע ישראל לנוסע מהמאה ה-5 עד ה-6, הגדה מהמאה ה- 19 שאיירה שרלוט פון רוטשילד, נרתיקי כסף למגילות אסתר, כתובות מהממות מאיטליה וגם אחת של העדה השומרונית, סידורים ועוד ועוד.

מה שבדרך כלל מזוהה עם ספרי ימי הביניים, צץ פתאום בעברית מופלאה וביד אמן. את התערוכה מלווים הסברים מעניינים, ואפשר גם לגלוש לאתר של ברגינסקי, שבו מוצגות עוד עבודות שאינן חלק מהתערוכה. "ביד אמן" – עד ה-30 באפריל.

השטח שבו מוצגת התערוכה קטן יחסית, אבל כל פרט ראוי לתשומת לב, כך שהסיבוב איטי ונעים וגם קצת מרגש. מכאן מומלץ לפנות לאגף לאמנות ותרבות יהודית, שאחד הנושאים המוצגים בו מכונה "להאיר את הכתב: כתבי-יד עבריים". אם הייתם רואים כמה השקעה נדרשת לצביעת מילה אחת מאוירת בספר… הרבה סבלנות נדרשת למשימה. קשה לי להאמין שהייתי מצליחה לגייס אותה וגם לדייק בתוצאה.
אם נדמה שרק ספרים ואותיות משכו את תשומת לבי – ובכן, אמנם מדובר בתחום שמעניין אותי אבל מצאתי גם עוד דברים מעניינים. למשל, קיר החנוכיות עוצב באופן מעורר השראה ונותן תמונה מעניינת על יהדות התפוצות, הדמיון, השוני והעושר. בקיר הארוך ממול, בארבעה מתחמים, מוצגים ארבעה בתי כנסת מאירופה, מאסיה ומאמריקה, על תכולתם המקורית.

החלק המשעמם מבחינתי הוא החלק של הלבוש. עם כל הכבוד לתימנים, לעירקים ולמרוקאים, אין לי צורך בתצוגה במוזיאון כדי להכיר את הלבוש המסורתי שלהם. אם כבר העולם הערבי, מעדיפה לבקר בגלריה לאמנות ממלכת הצלבנים ואמנות האיסלאם. כנראה בביקור הבא. איזה כיף שזה כל כך קרוב לבית :)

ועכשיו, לכמה מהמוצגים:

*

סידור ברית מילה, איטליה, 1665 בקירוב

*

קיר החנוכיות. צילום: אלי פוזנר, מתוך אתר מוזיאון ישראל

*

*

*

*

*

 *

*

 

מגילת אסתר, אמסטרדם, 1641 בקירוב. המאייר: שלום איטאליאה

*

הצעד הבא

 

אם לשפוט על פי ווג, סוג של תנ"ך אופנה, מודעות פרסומת לנעליים בדרך כלל לא יהיו בשליש הראשון של המגזין, שלא לומר יידחקו לשליש האחרון או להפקות האופנה. מסיבה שאינה ברורה לי לחלוטין, אלוהי המכירות קבע שהרבה יותר משתלם לקדם בגדים ותכשיטים. משם כנראה בא הרווח, ולא מזוג המגפיים הבא שלכם.

בעיניי זה קצת מוזר, מפני שאני מחזיקה בתיאוריה שדווקא לנעליים יש סיכויי הצלחה הרבה יותר גבוהים מאשר לאופנה "רגילה". הסיבה לכך טמונה במבנה הגוף ובאהבה עצמית: כמעט כל אחת יכולה לקנות נעליים בלי להרגיש אשמה, ובלי שיפוטיות של הסביבה כלפיה או שלה כלפי עצמה.

אני אמחיש: אם בחורה מגיעה לחנות בגדים כלשהי, ומחפשת מידה 42, והמוכרים אומרים לה שאין להם מידה כזו, או שה-42 באותה חנות ממש קטן ובקושי עולה עליה, מייד הבחורה תרגיש רע עם עצמה, תרגיש לא שייכת. לעומת זאת, אם היא מגיעה לחנות נעליים ומבקשת מידה 39 ואין, אז היא אולי תתבאס מעצם העובדה שהרכישה לא יכולה להתבצע, אבל לא יהיה אלמנט היעלבות אישי. לא יהיה בכך שום סטייטמנט כלפיה או כלפי הגוף שלה. היא תמשיך לדגם הבא או לחנות הבאה בלי שום בעיה.

בגלל זה, לקנות נעליים זה הרבה יותר כיף. בשבועיים האחרונים הייתי במספר רב של חנויות נעליים – ראיתי, בדקתי, ניסיתי וגם קצת רכשתי. אלמלא משקלו של המרכיב הכספי, הייתי רוכשת הרבה יותר. המבחר כל כך גדול ומעניין, שלא ידעתי מה למדוד קודם.

באילת ראיתי הרבה בחורות עם מגפיים מנומרים – אחר כך ראיתי גם קצת בירושלים. אתמול במוזיאון ישראל ראיתי לצד כל הפריטים היפים גם בחורה עם נעליים כחולות עם שתי שורות ניטים משני צידי העקב, וכמעט התפתיתי לשאול אותה היכן נרכשו. מכל החנויות, דווקא בסנטר 1 מצאתי הכי הרבה דגמים יפים וגם די בזול. מי אמר שרק היקר איכותי? ומי אמר שצריך שמגפיים יחזיקו יותר מעונה? אולי כל היופי הוא לגוון ולחדש?

אז מה יהיה הצעד הבא שלכם(ן) – לרכוש בסוף עונה, או לחכות לסנדלי הקיץ? בזמן שאתם מהרהרים, הנה כמה שנועדו להליכה:

 

נעלי עקב של המעצב הצרפתי pierre hardy לעונת אביב-קיץ 2011. הארדי, שלמד אמנויות יפות וריקוד – השכלה מעניינת – התחיל את הקריירה ב-1988 בבית האופנה כריסטיאן דיור. במשך השנים שיתף פעולה עם מעצבים אחרים כמו מנולו בלניק וכריסטיאן לובוטין.

 *

ב-UGG אוסטרליה לא מצטיינים ביופי אלא בחימום. העידון מהם והלאה, אבל הנוחות – זה כבר סיפור אחר לגמרי. המגף מימין מכונה Skylair, הוא עוצב בהשראת אופנת הגולשים, העקב מגיע לכ-6 ס"מ ובמונחים של UGG זה נחשב די גבוה, ומחירו עומד על 230 דולר. המגף הסרוג משמאל מכונה Lattice Cardy ומחירו עומד על 140 דולר.

 *

נעלי עור איטלקי שחור של prada mary jane, בשיבוץ אבנים. עקבים: 8 ס"מ. מחיר: 556-695 דולר, תלוי היכן רוכשים. "מארי ג'יין" הוא סגנון עיצוב, שפירושו נעלי בובה על עקב – מעצבים רבים שולחים את ידם ואת רגלם אל הסגנון הזה. פראדה מצטיינים בתחום.

 *

ריקרדו טישי, המעצב הראשי של ז'יבנשי עיצב סנדלים עם עקב PVC. אין לי מושג מה זה אומר. בכל אופן, לטישי יש פטיש לעקבים סופר-גבוהים.

 *

אתם אולי לא שמעתם עליו מעולם, אבל זה לא מפריע למעצב Giuseppe Zanotti למכור את זוג הסנדלים האדומות הללו, עם עקבי הסטילטו הדקים, תמורת 675 אירו (קולקציית קיץ 2011). לשם השוואה, סנדלי הפיפ טואו השחורות, בדוגמת הנחש, נמכרו בקיץ 2009 תמורת 625 דולר. היום אף פשיניסטה שמכבדת את עצמה כבר לא תיראה בהן.

 *

המגף הזה של מנולו בלניק שייך לקו הוינטג' שנקרא Governess. לדגם הספציפי הזה – שלטעמי הוא היפה ביותר בקו – קוראים Rapacina, ויש הטוענים כי הוא מיועד לכלות שמתחתנות בחורף. בעיניי הוא מהמם גם ביום רגיל. המחירים, כרגיל אצל בלניק, בשמיים.

 *

בחנות המותגים שיכולה לשגע את החושים zappos culture, מצאתי את זוג נעלי הבובה האלה של פול סמית. עשויות מעור, צבעוניות באופן מקסים (הולך טוב עם גרביונים שחורים) ונמכרות תמורת 320 דולר.

 *

המעצב הברזילאי alexandre birman, שנולד חצי שנה אחריי (פרט שהוא שולי אך מזיז לי) מציע קולקציה מוצלחת לקיץ 2011. בדרך כלל הוא משתמש בעור נחש, תנין ושאר דברים שאני לא מחבבת, אבל כפי שאתם רואים יש גם דגמים סולידיים. בסדרה gossip girl  ניסו לקדם אותו, אבל אף אחד לא קידם את הסדרה, כך שזה לא ממש עזר.

הנמרים טרפו את אילת

מכירים את הסרט "מבצע סבתא"? שמעתם שסבתא חיה מתה? אז אותי לא תמצאו לא חיה ולא מתה עם פריט מנומר כלשהו. לא משנה מה קורה, וכל עוד זה אפשרי, אני מהטרנד הלוהט כמו יום חורף באילת – מתרחקת.

להתעלם מהטרנד, זה כבר יותר קשה. הוא מתנפל עלייך בכל חנות ובכל דוכן. אם את לא נותנת לו להיכנס מהדלת, הוא מציץ מהחלון, ואם לא מהחלון הוא מחפש מרפסת או מזגן, ואז מתנפל. טורף כל חלקה טובה. במיוחד באילת, עיר השופינג הנצחית. כל מותג וכל דוכניסט, לכולם – בלי הבדל דת גזע ומין – יש משהו מנומר להציע לך. אגב, גם בגיליון פברואר של ווג (או אל, לכי תבדילי ביניהם) יש הפקה מנומרת. ללמדנו שזה לא ייגמר בחורף, גם האביב יישאר נחלתה של משפחת החתולים הגדולים.

את הישראליות שנכנעו למנומר לא צלמתי מפאת הביישנות, אבל את מה שהלך בחנויות הנצחתי גם הנצחתי, במצלמת הטלפון הסלולרי:

(לא קשור וגם לא הספקתי להנציח כי זה היה בנסיעה: גרפיטי ענק לא רחוק משדה התעופה של אילת, "מסתננים החוצה". אם לא הייתי חוששת שזה ייתפס כקלות דעת, הייתי מצמידה את הגרפיטי לכל המנומרים למיניהם. אבל במציאות הנוכחית, מדובר בגרפיטי של כאב המחכה לפתרון אמיתי ולא זמני)

יאללה, לחברבורות:

1

*

2

*

3

*

4

*

5

*

6

מגפיים אלה נועדו להליכה, אם לשפוט על פי הנשים בטיילת אילת

*

7

*

8

*

9

*

10

*

11

*

12

*

13

*

14

*

15

*

16

*

17

*

18

צעיפים ב-30 שקל

*

19

צעיפים יותר זולים

*

20

יאללה, אורזים ונוסעים מכאן, שלא יראו אותנו עם כל המנומר הזה, איזה פדיחות.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 290 שכבר עוקבים אחריו