חו"לשלים

בזמן האחרון, החיים כמו הבלוג סובלים מהשתלטות ענייני חתונה כמעט על כל חלקה טובה ותרבותית. אמנם פה ושם אנחנו משתדלים לבדוק מה קורה ומה מתחדש, למשל האם כבר התחילו אירועי שאון חורף (כי החורף עצמו טרם התחיל, למעט אותה סופת שלג הזכורה דווקא לטוב). אבל רוב הזמן אנחנו דנים בעניינים כמו צבעי מפה ומפיות, איפה בדיוק קונים קשקושים בדרום תל אביב, ובאיזו צבע צריכה להיות הכיפה.

אבל בשבת האחרונה לקחנו פסק זמן מכל השאלות הרות הגורל האלה, ואירחנו את הבנות מנתניה לביקור שכולו אירופה. התחלנו במוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה, מול שער הפרחים. זהו מוזיאון שנפתח עוד ב-1938, ומוצג אוסף מרשים של עתיקות שנחשפו בחפירות שנערכו בארץ בתקופת המנדט הבריטי. הבנזוג ואני כבר היינו בו כמה פעמים, משתי סיבות עיקריות: כניסה חינם+חיבה לארכיאולוגיה. בכל פעם מחדש הופתעתי מכמות העתיקות המצריות שנמצאו בבית שאן.

הממצאים אמנם אותם ממצאים, אבל כשהקומפניה משתנה, שמים לב לדברים שלא רואים בדרך כלל או מפתחים שיחה מעניינת על השיניים של מישהו שחי 12,000 אלף שנה לפנינו. כמובן שתכשיטי הזהב קיבלו אצלנו תשומת לב מירבית, כולל עגילי החייזרים, אבל גם מקומן של חותמות החרפושית לא נפקד.

אחרי שהשלמנו את הסיבוב, יצאנו אל הפאטיו היפהפה. נעים לשבת שם כשהשמש יוצאת מבין העננים, אבל אליה וקוץ בה: אם יש שמש, העיניים מסתנוורות בזמן שמצטלמים. ואם אין שמש, אז סתם קר. לפחות מאוד פסטורלי ומנותק לחלוטין מהוויית היומיום.

מהמוזיאון נסענו מרחק קצר לעבר נוטרדאם דה ג'רוזלם, מתחם בחסות הותיקן שכולל בית הארחה גדול במיוחד ומסעדות. המקום עדיין היה ברוח הכריסמס, עם עצים וזרים וכל הקישוטים האפשריים. בפנים בנו מין מערה עם הרבה דמויות, כנראה משפחת ישו בנצרת או משהו כזה. בכל מקרה, אפקט חו"ל הושג מהר מהצפוי.

עלינו למעלה אל מסעדת הגג, cheese & wine. אמנם היה קצת קר, אבל לא ויתרנו על תצפית לעבר העיר העתיקה, כולל המוזיאון שבו היינו כמה דקות קודם לכן (אבל בעיקר השקפנו על כיפת הסלע ומה שמסביב לה). הרעיון המקורי היה לאכול במרפסת, אך לרגל מזג האוויר התיישבנו בפנים. התפריט באנגלית, המחירים בדולרים ורק המלצר "הרס" לנו כשדיבר בעברית. לא נורא, אחריו באו מלצרים אחרים שהתמקדו באנגלית. והכי חשוב, האוכל היה מצוין. אני הלכתי על מגש גבינות, הבנות הלכו על פונדו גבינות ועוד מנה ראשונה ששכחתי את שמה אבל אני אזמין אותה כשנגיע בפעם הבאה (משהו עם תרד ופטריות). קינחנו עם פאי אגוזים מצוין.

כשירדנו למטה, החושך החל לרדת, וכל נורות הכריסמס נצנצו. במיוחד מצאו חן בעינינו האיילים, אבל גם העצים המקושטים, סנטה והכוכבים. איזה כיף שלא עושים פה עניין מתאריכים, ושכל כך קוסמופוליטי. את היום סיימנו בבית עם קפה, עוגיות ושוקולדים בצורת לבבות עטופים בניירות כסף צבעוניים שהזכירו כריסמס בעצמם בלי שהתכוונתי (חלק מהרכישות במחנה יהודה). וזה היה סיום מתוק ליום נפלא, שאני ממליצה לכל מי שיש לו חברים בירושלים וגם למי שלא.

המלצה ספציפית: להגיע לרוקפלר בשבת. אמנם פתוח רק עד 14:00, אבל זה היום היחיד שבו ניתן לחנות במתחם המוזיאון.

בוקר כחול עמוק

הגג של מלון אינדיגו

כשיהודית רביץ שרה "לבד על הגג" היא מתארת מציאות עצובה למדי, אבל כשאנחנו היינו לבד על הגג של מלון אינדיגו דווקא היה לנו מאוד שמח. חצי קומה למטה היו הבריכה והבר וכמה אנשים, אבל אצלנו על ספת הרביצה העגולה היה השאנטי באנטי הגדול ביותר שאדם יכול לאחל לעצמו, פלוס מוחיטו להשלמת הסתלבט. הגענו לשם רק כדי להציץ, אבל תוך כמה דקות היה ברור שאפילו עם שפכטל לא יצליחו לגרד אותנו משם. מזל שלא ניסו.

לאינדיגו, שנמצא ברמת גן על גבול אזור הבורסה, הגענו בכלל כדי לאכול ארוחת בוקר. מדובר במלון בוטיק של רשת אינטרקונטיננטל, שמעוצב כולו סביב נושא היהלומים – בהתאם למיקומו הגיאוגרפי והתרבותי. למען האמת, בעיניי הוא עצמו סוג של יהלום בהשוואה לסביבה שבה הוא נמצא.

ארוחת הבוקר מתרחשת במתחם שמזכיר מאוד את הבראסרי. התפריט קטן אך איכותי, או כמו שכתבתי לעצמי בפתקיות הצהובות של הסמארטפון: "ארוחת בוטיק. מדייקים על חשבון השפע". חלק מהארוחה מגיע בהגשה לשולחן – סלסלת לחמניות קטנות מסוגים שונים, ביצים לבחירה, שתייה חמה וקרה. חלק אחר בוחרים במזנון – גבינות, יוגורט, גרנולה, סלטים, ארבעה סוגי דגים. אבל אם יש משהו שלא כדאי לוותר עליו, זו השקשוקה תרד עם פרוסות החצילים הקטנטנים, שהייתה פשוט מצוינת. ואני בכלל לא מתה על חצילים.

אחרי כל האוכל המשובח, הגיעה השעה לסיים את הארוחה עם שלושה סוגי מאפים. כלומר, אני הייתי יותר עם הקפה, והבנזוג יותר עם המאפים, אבל זה בהחלט היה יכול להיות גם להפך. המינוס היחידי הוא שהארוחה הזו מסתיימת ב-11 בבוקר, אבל כאמור, פתרנו את זה ברביצה על הגג.

לובי המלון עם הספריה השווה

באמצע, בין ארוחת הבוקר לסתלבט על הגג, ישבנו בלובי והסתכלתי על כל ספרי האלבום/ספרי פינת הקפה, מאלה שאפשר לטבוע בהם בלי לשים לב ואז פתאום לגלות שהשעה היא 16:00. בכל אופן, לקחתי ליד את ספר צילומי שחור-לבן של הצלמים הגדולים במאה ה-20 וה-21, ותוך כדי הדפדוף נעצרתי על צילום יפהפה של לו ריד ולורי אנדרסון. הם ידעו להצטלם, השניים האלה!

היה גם צילום מפורסם של ג'יימס דין צועד ברחוב חורפי אחרי הגשם, עם סיגריה בפה. הייתי רוצה לצלם ככה את בן הזוג, מינוס הסיגריה – חייבת למצוא תחליף לסקס אפיל שלה שבתמונה. לא נראה לי שאם הוא יחזיק ורד בפה זה יעזור, רק יגרום לחתכים וייראה בנאלי. אולי בייגלה, כמו ש"עישנו" כשהיינו ילדים. אגב אולי זה לא היה בכלל ג'יימס דין אלא רק מישהו שהזכיר אותו, אבל בכל זאת הייתי רוצה לצלם תמונה כזו.

אז מה בעצם אני אומרת? שבמקום להתרכז במה ללבוש למסיבת הסילבסטר ועם מי להתנשק, תתרכזו בלהבטיח לעצמכם הבטחות שלא קשה לקיים – לארוחת בוקר טובה, לסתלבט נטול מחויבות, לצילומים שמנציחים רגעים או אנשים, לשאיפת אוויר ארוכה ואז נשיפה איטית ומשחררת, למציאת היהלום שלכם ולליטושו עד שישתלב בתכשיט האהוב עליכם. ואם זה נשמע לכם קצת מתלהב, הרשו לי לצטט את שלמה ארצי: גם בקיטש יש שמץ של אמת.

 מלון אינדיגו, אהליאב 5, רמת גן / אתר המסעדה / מחיר ארוחת בוקר: 79 שקל לאדם

***

גבינות או לא להיות

דלועים לקישוט

התחלתי עם סלט ומוצרלה. וגם מיץ גזר

רגע שקט בסיום ארוחת הבוקר

ספרים בלובי. הכי סקרנה אותי ויויאן ווסטווד

אני על הגג של אינדיגו. לא לא לא תפנו אותי, לא מפנים אותי כל כך מהר

ללכת צמוד לקיר

קציר חיטים – נעמי עשת רוזנצוויג

כשאומרים את צמד המילים "אמנות יהודית", דבר ראשון אני חושבת על רובע האמנים בעיר העתיקה של צפת. מין התניה כזו שקיימת אצלי מאז הילדות, כשנחשפתי אליה לראשונה. אבל "אמנות יהודית" היא מושג רחב בהרבה, ואת זה הבנתי (גם) בתערוכת האמנות היהודית באור עכשווי בסינמטק.

התערוכה הזו (שמוצגת עד סוף דצמבר) כוללת כ-100 עבודות של אמנים ילידי הארץ, ועולים חדשים מבריה"מ לשעבר, מאתיופיה ומצרפת. חלקם דתיים וחלקם חילונים, חלקם מציירים וחלקם עובדים בטכניקות שונות, למשל של עיבוד מחשב לצילום רחוב במאה שערים.

התערוכה, שאצרה נעמי עשת-רוזנצויג, שווה ביקור גם אם לא באים לראות אף סרט בסינמטק (אבל כן מומלץ לשלב עם ארוחת ערב במסעדת לבן). הציורים קשורים לשבתות וחגים, למנורה, לשבעת המינים, וגם לירושלים ולחתונות – שני נושאים שבימים אלה קרובים מאוד ללבי. ירושלים מסמלת את הנצח, הגאולה, הביטחון והאמונה, החתונות הן סמל להמשכיות ולאהבה, ולשני הדימויים הללו נראה לי שגם חילונים יכולים להתחבר.

כבר בשנה שעברה, כשהתערוכה נקראה "אמנות נאיבית" אהבנו את העבודות של ז'ק וינונסקה – אמן ירושלמי שאוהב לצייר את העיר, לעתים עם הומור, לעתים זוגות על רקע נופי הבירה. גם הפעם מצאו חן בעיניי כמה מהעבודות שלו, ובהן "הנאהבים" ו"נגן נבל".

אבל בעיקר מצאו חן בעיניי העבודות של ציירות ממוצא רוסי שציירו דמויות אתיופיות או תימניות. נטליה ברברניק יצרה סדרה של ששה ציורים קטנים, שזכו לשמות כמו 'מילות אהבה באמהרית', 'עולם אחד', ו'שיר לה באמהרית'. גלינה קורקוב כהן ציירה כלה תימנייה שנראית קולית ומדליקה – אם כי לא גורמת לי לרצות להתלבש כך בעצמי.

ההליכה צמוד לקירות, כדי להתבונן ולא כדי להגיע ממקום למקום, היא איטית יותר אך מרגשת יותר. כשאתה פוגש יצירת אמנות ש"עושה לך את זה", אתה מסתכל ימינה ושמאלה, לראות אולי עוד מישהו זיהה את הקסם. או שאולי כדאי למשוך לו בשרוול, ולומר "הנה, תסתכל". ואולי, אפילו, "תקנה". זו לא המונה ליזה, זו אמנות יהודית עכשווית והיא – איך לומר זאת בלי להיחשד במשהו – שלנו.

*

אלדד טרקה שאב השראה משילוב של הצבעוניות האתיופית וקעקועי שבט המאורים בניו זילנד.הוא לקח את שני המקורות הללו ויצר קעקועים משלו שמתחברים לשני השבטים. שם היצירה: תמר

*

קעקועי תא מוקו והאסתטיקה האתיופית – אלדד טרקה

*

הנשים האתיופיות של נטליה ברברניק

*

כלה תימניה על פי גלינה קורקוב כהן

 *

שימשן הגיבר, כמו שאומרים ב"מציצים"

 *

הנאהבים של ז'ק וינונסקה

 *

נגן הנבל של ז'ק וינונסקה

 *

כנרת על הגג סוערת בסערה – רחל טוקר שיינס

%d בלוגרים אהבו את זה: