עכשיו אפשר לגעת ולדעת

מאז שיצא לאור הספר "האי של סופיה", האי ספילונגה התקדם במעלה סולם האטרקציות של כרתים, עד שהפך לאטרקציית חובה של ממש. קשה לומר שזה היה צפוי לגבי מקום שהיה מושבת מצורעים, אבל כידוע הגלגל מסתובב לו. מה שהיה פעם איום ונורא, היום הוא מקום נחשק. מה שלא רצו לדבר עליו, הופך נושא לספר.

גם לירושלים יש ספילונגה. רק שקוראים לו מתחם הנסן – פעם בית חולים למצורעים, והיום מרכז טיפולים לגיל הרך ומתחם להצגת אמנות. "איך זה הולך ביחד" זו שאלת מפתח, שמתאימה לכלל החיים הירושלמיים. בעיר הקודש מצליחים לערבב כל דבר, ולהגיש כאילו מדובר בדבר טבעי לגמרי.

המבנה – שנמצא ממש בסמוך לתיאטרון ירושלים ולמוזיאון האיסלאם – תוכנן על-ידי האדריכל קונרד שיק, שאחראי לכמה מבנים יפים וחשובים בירושלים. שמו הרשמי הוא "בית החולים למצורעים עזרת ישו", והוא נחנך ב-1887. את השם הנסן הוא קיבל כיוון שהרופא הנורבגי, גרהארד הנריק ארמור הנסן (1841-1912), תרם לזיהוי החיידק הגורם למחלת הצרעת.

הפנינה האדריכלית הזו היא מקום מצוין להצגת אמנות ירושלמית עכשווית, כי יש בו המון חללים אותנטיים. לעיתים יותר מדי אותנטיים, כלומר קירות מתקלפים, אבל ייתכן שזה יטופל בעתיד. אחרי הכל, המקום נמצא ברשות עיריית ירושלים רק שנתיים וחצי. הנה פרט מעניין: באמצע שנות ה-90 תכננו להקים כאן משכן לאמנויות בסגנון הכפר עין הוד. מי שנרתם למשימה היה המיליארדר שאול אייזנברג ז"ל. הוא הבטיח את התרומה הגבוהה ביותר בתולדות ירושלים, 42 מיליון דולר, לצורך הקמת המיזם.

אלא שזמן קצר לאחר ההבטחה הוא נפטר, ושאלת התרומה עברה ליורשיו. למרות שאולמרט, אז ראש העיר ירושלים, השתדל לקדם את העניין ופנה ליורשים, הם לא היו בעניין. ברקת הצליח כנראה במשימה – אולי התורמים אחרים – ובמהלך 2012 ייפתח כאן מרכז תרבות עירוני "מסודר". עכשיו יש מרכז תרבות זמני, השווה ביקור לפני שמשפצים ומשחזרים. שווה גם לצאת החוצה, להקיף את הבניין ולהתרשם מהאדריכלות שלו. בגינה, כך אומרים, יש עצים בני 130 שנה.

עד ה-24 בדצמבר, כלומר שבת הקרובה, מוצגות בהנסן שלוש תערוכות השוות ביקור:

זמן 02: קדחת עשייה – במסגרת "שבוע העיצוב" של ירושלים הוזמנו 12 מעצבים ומעצבות ליצור עבודות בפרק זמן קצר. כל אחד מהם מציג כאן כמה עבודות המתייחסות לחלל הטעון והייחודי של קומת המרתף של בית החולים. יש אפילו כמה עבודות בשירותים ובמקלחת הלא-פעילים. יש כאן עבודות עשויות חוטי ברזל שבכל אחת מהן רמקול קטן שמנגן שיר חווייתי, אהילים מיוחדים מנייר, ספסלים וכיסאות מבמבוק, פסלים, שטיחים ועוד תגליות שמוצאים במעבר מחלל לחלל, אחד יותר מתקלף מהשני. היינו כמעט לבד בביקור בתערוכה הזו, מה שהוסיף לחוויה.

תערוכת הקבע של הנסן – תערוכה בקומה הראשונה, המספרת את סיפורו של בית החולים לאורך השנים, באמצעות חדרים משוחזרים ובהם רהיטים, חפצים, כלי עבודה, צנצנות ותמונות. יש גם הרבה טקסטים על הקירות, שמספרים את סיפורה של ירושלים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מזווית המבט הבריאותית. לא מידע פשוט, אבל בהחלט מרתק.

בחדר האחרון יש תערוכה של צלמים שצילמו את מבנה בית החולים מזוויות שונות. אני מכירה רק את השם של ברוך גיאן, אבל דווקא עבודה אחרת משכה את תשומה ליבי – תמונה מעובדת שריכזה כ-20 חלונות ודלתות מהמבנה, כל אחד מהם נראה אחרת, בתוך מסגרת של חלון אחד. העבודה הייתה תלויה ליד אחד החלונות, ואני מודה שהייתי זקוקה לשתי דקות כדי לזהות את החלון הזה, שמופיע בתוכה. את החלון שמולו היה הרבה יותר קל לזהות.

מחברים, כסאות צ'יף, למיניציה ואלתורים – התערוכה השלישית, בקומה השנייה. למרות השם הלא קומוניקטיבי ולא אטרקטיבי, היא שווה ביקור. תלמידי שנה ד' במכללה אקדמית הדסה ירושלים מציעים הסתכלות ישראלית על עיצוב בעץ בתרבויות יפן, אפריקה וארה"ב, ולמרות שבדרך כלל אני לא מתעניינת בתערוכות סטודנטים, הפעם החלטתי לתת לזה צ'אנס ואכן מצאתי כמה דברים שהרשימו אותי. הייתי שמחה אם היו מגיעים לייצור מסחרי (מה שאפשר להגיד גם על כמה מהעבודות ב"זמן 02"). במיוחד מצאה חן בעיניי חמסת המניפה, וגם כיסא אליהו, והגן היפני.

ליד הנסן אין מקום טוב לאכול, והאמת, זה לא ממש מסתדר ביחד. מרכז אמנות זה בסדר, מסעדה – לא ממש. אז יצאנו אל הכפור הירושלמי, נכנסנו אל המכונית ושייטנו למרכז העיר. סידרנו לעצמנו ביקור ראשון בבולינט, בית קפה במדרחוב קטן שיוצא ממדרחוב בן יהודה. מקום שכונתי לא מחייב, למרות שזו לא השכונה כמעט של אף אחד, ולמעשה אחד המקומות היחידים בעיר שכולו צעירים חילונים. זה אולי בנאלי בתל אביב, אבל בעיר הקודש זה לצערנו עדיין ייחודי.

מתחם הנסן, הכניסה מרח' גדליהו אלון או מרח' מרכוס 17 (שכונת טלביה). שעות פתיחה: חמישי – 18:00-23:00; שישי – 9:00-14:00; מוצ"ש – 20:00-23:00. הכניסה חינם.

 

תמונות נוספות:

*

מתוך זמן 02

*

*

עבודות של קובי סיבוני

*

 האיל שבה את ליבי. מייד נזכרתי בטירות של סקוטלנד

*

הייתי שמחה לכיסא כזה בבית, כי הוא מחבר כל כך יפה בין הקור לחום

*

עבודה של גל בן ערב מפרש דיזיין – מתוך סדרת העבודות "בחזרה לבר" Into the Wild

*

עבודה נוספת של בן ערב העשויה מבמבוק

*

שירה קרת – "לול רפאים"

*

שלומי אזולאי וטל מור – "גמל, חמור, כבשה"

*

*

*

מתוך תערוכת הקבע של הנסן

*

*

תודה לאל שנמצא מרפא למחלה

*

חלק מיופיו הפנימי של המבנה

*

הכל מאוד תמים לכאורה

*

מיטת טיפולים קצת מפחידה

*

ספר בהקדשה אישית של המחברת לילדי בית החולים

*

כיסא אליהו הנביא, הגרסה הסטודנטיאלית

*

החצר הפנימית. המעקה לא בטיחותי, אסור להישען

איזה אושר מתגנב (חלונות 2)

בית החולים הצרפתי

*

יש פה מיטה מתקפלת

אם נרצה שלושתנו לישון

את אני והילד

מול חלון משקיף לים התיכון.

ואולי מרחוק, יש סיכוי אחד למיליון

ואולי מרחוק, איזה אושר מתגנב אל החלון

(חלון לים התיכון, יהודה פוליקר, יעקב גלעד)

*

*
בחלונות יש משהו מאוד אופטימי. במיוחד אם הם פתוחים אל הרחוב ואל הרוח הנושבת.

חלונות הם פתח לאושר, דרכם מגיעה התקווה, כשציפור נוחתת על האדן מייד היא מפיחה שמחה בלב.

וכל זאת מתקיים, בתנאי שהחלונות מתוכננים כמו שצריך, ומשלבים יופי עם פונקציונליות. לא כמו החלון שהיה לי בקומה הראשונה של אבן גבירול, ולא רק שאי אפשר היה לנקות אותו, גם לא היה מומלץ לפתוח אותו ולכן נותר אומלל ומיותם. אפילו לעציצים לא היה צ'אנס בחלק הכפול שאמור לבודד רעשים. שלא נדבר על הציפור שמתה שם פעם, כשהייתי בחו"ל. מזל שהבנזוג היה בסביבה וגאל אותי מהצורך להיפרד ממנה ומהנמלים. חלונות זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נראה.

כמה הבהרות, מתוך אתר אדריכלות ובנייה בישראל: "חלונות הם המסגרת המשמשת את המתבונן אל מחוץ למבנה. ישנה חשיבות רבה למסגרת זו, כאשר ביכולתו של האדריכל לתכנן מראש הן את אופייה העיצובי והן את המבט אל התוכן הנשקף ממנה.

"מעבר למבט הפנימי, קיימת חשיבות רבה לעיצוב החלונות מבחינת חיצוניותו של המבנה. לפרופילי החלונות משקל רב בקביעת אופיין של החזיתות, כאשר החלונות יכולים להוות אלמנטים עיצוביים בפני עצמם" – וזה בדיוק מה שקורה בחלונות הירושלמיים שהחלטתי להביא בפוסט הזה. הנה חלונות 1, הפוסט הקודם.
אבל לפני התמונות, טיפים לאדריכל המתחיל, או למי שרכש קרקע ומתכנן לבנות בית:

1. גובה – למבנה בעל תקרה גבוהה יתאימו פתחי אור גדולים, וחלונות המגיעים עד לגובה 2.40 מטר מהריצוף, להבדיל מהגובה הסטנדרטי של 2.10 מטר, הנהוג בתקרה הרגילה.

2. אור – מול החצר העיקרית של המבנה כדאי לתכנן פתח גדול שישמש "להכנסת" החצר פנימה. לעומת זאת, בקירות הפונים לרחוב – כלומר אין פרטיות – מוטב לתכנן שניים-שלושה חלונות צרים וגבוהים (50/180).

3. תריס – עדיף לבחור בתריס גלילה חשמלי בהתקנת פרופיל אלומיניום, או תריס עץ בעל פתיחה ערבית (כמו פעם, כמו בירושלים), בעת התקנת פרופיל חלון העשוי עץ.

ועכשיו, בחרו לעצמכם חלון. אני כבר בחרתי, שניים. הייתי מוסיפה חלון שלישי אבל הוא חלון בית חולים, אז עדיף להשאיר אותו למישהו אחר.

*

מי יתנני חלונות כאלה בביתי הקט

*

חלון רומנטי

*

יותר מדי חלונות שונים במבנה אחד. מי האדריכל הגאון?

*

חלונות מעניינים, שכפי הנראה שייכים לחדר המדרגות

*

 הרמוניה בין הדלת לחלון, מאז 1877

*

הגרסה הפתוחה

*

הגרסה הסגורה

*

בחלון כל כך יפה תוקעים סתם שקית?

*

בשכונת בקעה, מבט מפארק המסילה

*

החלון היה חלון שטוף אור… (אז מה אם היא בכלל שרה על החלום)

*

כל החלונות, אשר חלמנו, כל החלונות, כולם

*

בניין נטוש, לטיפולו של שרון רז

*

סתם בית, עם חלונות יפים ואופציה לסביח און דה האוס

*

חלון יפה אך מדכא. קשה להסביר במילים

במובן התנכ"י

למרות שמדי כמה דקות הגיעו עוד אנשים, האמת צריכה להיאמר: גבעת התנ"ך היא מקום די משעמם, שבפני עצמו אין לו שום דבר להציע. כמה בתים הרוסים – אחד מהם הוא מבנה מיכל המים של תחנת הרכבת – כמה חצבים שידעו ימים טובים יותר, כמה סלעים לבנים ("טרשים ומחשופי סלע"). זהו.

באופן רשמי הגבעה נחשבת לאחד מהפארקים העירוניים שאסור לבנות עליהם. בשיא החורף וגם באביב יש פה פריחה יפה, כך מספרים (שביל הפריחה נחנך בנובמבר 2009), ולפעמים מגיעות כמה ציפורים חביבות. יש תקופות טובות שבהן עוברים כאן עופות דורסים, לפעמים צץ חרדון. עכשיו זו מעין תקופת ביניים, ולכן לא פורח כלום ולא קורה כלום. אומרים שקו פרשת המים עובר כאן, אני הייתי בוחרת בקו השעמום.

אז למה בכל זאת באנו שם? ולמה לא היינו היחידים, כפי שחשבתי שיהיה?

בגלל הנוף. מצד אחד, והוא הפחות מעניין, תחנת הרכבת הישנה. ומהצד השני, תצפית רחבה ומרהיבה – ממגדל דוד בצפון ועד לאבו תור בדרום (כולל חומת ההפרדה), כשמאחור הרי יהודה. באמצע, במרחקים משתנים, דורמציון, בית הקברות הישן, הר הזיתים, מלון הר ציון, מגדל הכנסייה הרוסית. אתה יושב על ההריסות או עומד על הסלעים, מסתכל סביב ואומר לעצמך: על זה רבים פה כבר למעלה מ-40 שנה. איך זה יכול להיות? הרי הכל נראה כל כך שקט. ופסטורלי. תנ"כי.

אגב, השם לא קשור כלל לנוף. מתברר שבתחילת שנות ה-60 עלה הרעיון להקים מרכז בינלאומי לתנ"ך בירושלים. הוקמה ועדת בית התנ"ך, בראשות הארכיאולוג פרופ' חיים גבריהו, והתוכנית הראשונה הוצגה במרץ 1966, אחרי ששר האוצר, פנחס ספיר, הבטיח להקצות קרקע לצורך הקמת הפרויקט. אף על פי שב-1971 נערך טקס הנחת אבן הפינה, המבנה מעולם לא הוקם. וכנראה גם לא יקום, לפחות לא כאן. את הפלא של הר טרשים פורח ישאירו לציבור הרחב.

במילים אחרות, אתם מוזמנים להגיע לפה בחנוכה, ולאחר מכן גם באביב. עדיף לשלב בין שעות השמש לשעות השקיעה, וליהנות מכל העולמות. אחר כך תקפצו למסעדת "לבן" הסמוכה, שנמצאת במבנה של הסינמטק, ממש חמש דקות מהגבעה, או, אם אתם בעניין של מקום יותר fine, בקרו ב"סדנה" שברובע המדיה, שתי דקות מהגבעה. הספורטיביים פשוט יתחברו לפארק המסילה, המציע מסלול ארוך ויפהפה שכולו פסטורליה.

אבל היי, היינו בענייני הגבעה. והנוף. הנה זה:

בית ההארחה הסקוטי סנט אנדרוז

*

מלון הר ציון, ומאחוריו כנסיית דורמציון

*

תחנת הרכבת הישנה

*

למעשה, אנחנו מעל תיאטרון החאן

*

*

מישהו יודע מהו המבנה המשולש הזה?

*

העורב הזה הוא בעל החיים היחיד שראינו בסביבה, אם לא סופרים כלבים שבאו מהבית

*

*

*

*

להתראות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 360 שכבר עוקבים אחריו