הירוק היום שחור מאוד

ההר הירוק הפך שחור.

עשרות אלפי דונמים נמחקו.

הראות הירוקות נעלמו, הנופים היפים נעלמו, הנזק עצום.

השריפה המטורפת גבתה הרבה חיי אדם, ותגבה הרבה מחיי האדם.

לאורך השנים טיילתי שם לא מעט. לפעמים עם מצלמה, לפעמים בלי. לפעמים עשיתי מהפז'ו שלי רכב שטח, ונסעתי בשבילים שמיועדים לג'יפים. אולי לא הכי מתאים, אבל בוודאי היה כיף. יש לי הרבה זיכרונות טובים מהכרמל, לצערי יהיה קשה לשחזר אותם. יש רק כמה תמונות.

בניגוד לכמה אנשים, אל האש לא נסעתי. את התמונות החזקות של הכאב והכליה משאירה לאחרים. האסון לא פחות כואב כשנשארים בבית.

*

הכביש  המוביל לשוויצריה הקטנה

*

שוויצריה הקטנה

*

"סתם" יער כרמלי שכבר לא קיים

*

אולי אלה לא נשרפו?

*

העצים הקטנים ליד המוחרקה/ דלית אל כרמל, שרדו?

*

בית בעין הוד, צופה אל היער. מה נשאר?

(יש למישהו מושג אם אזור מערות האדם הקדמון גם נפגע בשריפה? והיערות של נחל שופט?)

חלוץ לפני המחנה (על מחניודה)

 

אם תלך אל השוק, תראה אותה שמחה. צוהלת. רועשת. מאוד רועשת. מסעדה מחניודה, מטר וחצי משוק מחנה יהודה, היא אחד המקומות הכי מדוברים לא רק בירושלים אלא גם בתל אביב, אולי בעיקר בתל אביב. למעשה, הדבר הראשון שאמרה לי אחת הבחורות שרבו על הדירה התל אביבית שלי, זה שאם אני עוברת לירושלים כדאי שאני אלך למחניודה. כאילו שאין בעיר הקודש שום דבר אחר.

לקחתי את ההמלצה ברצינות, אבל לא יותר מדי, כלומר עבר קצת זמן עד שהתקשרנו להזמין מקום. ידענו שקשה להשיג שולחן, אבל לא ידענו שבשביל שולחן לשניים בערב חמישי צריך אשכרה לחכות חודשיים, עד ינואר. חשבנו שבאמצע השבוע ילך יותר קל, אבל גם זה לא היה פשוט – לא היו שולחנות בשעה סבירה. בסוף הצלחנו להזמין חודש קדימה, ל-30 בנובמבר, כלומר אתמול, אבל בשעה טיפה מאוחרת.

במהלך תקופת ההמתנה דיברתי עם הרבה אנשים על המקום. אפשר לומר שקרוב ל-80% שמעו עליו, ו-80% מתוך אלה ששמעו, שמעו דברים רעים. כלומר שכל ההייפ לא מוצדק. לא מצאתי אף אחד שבאמת היה במחניודה. ברגע האחרון שמעתי סיפור על זוג לא צעיר שהגיע, נחרד מרמת הרעש וממיקום השולחן שקיבל, סבל מהמלצרית הלא קשובה ולא מתפקדת, ונטש את המקום עוד בטרם הוגשה המנה הראשונה.

אתמול בבוקר התקשרו לוודא שאנחנו אכן מגיעים. טוב שעשו את זה, כי כבר שכחתי לאיזו שעה הזמנו. אני לא בן אדם שמתכנן את החיים שלו חודש מראש. מבחינתי, זה שהביקור לא בוטל זה סוג של נס. כשהגענו היה בחוץ תור, אבל הוא כנראה היה של אנשים שלא הזמינו, כי צ'יק צ'ק קיבלנו שולחן. המוזיקה של אייל גולן כמעט החרישה אוזניים, וכשמישהו במטבח הפתוח התחיל לנגן על סירים, בכלל היה צריך לעבור לשפת הסימנים.

פייר, זה באמת לא מקום למי שלא אוהב מוזיקה מזרחית או ערבית. אני אוהבת את שתיהן, ונהניתי משתיהן. רק מאוחר יותר בלילה עברו למוזיקה אמריקאית טובה – למשל השיר המקסים הזה של מרווין גיי ותמי טרל, בגרסה סופר מקפיצה.

אבל למה אני סוטה מהעניין, כשיש רק דבר אחד שמעניין את כולם: ללכת או לא ללכת. שווה לחכות חודש או לא לחכות חודש.

*

ובכן, המתינו קטנה, וראו מה כתוב באתר האינטרנט של מחניודה: מסעדה ים תיכונית עונתית, בהנהגת שלושה שפים ירושלמיים בעלי רזומה עשיר – אסף גרניט, יוסי אלעד ואורי נבון. שיתוף הפעולה מביא לידי ביטוי את סגנונו של כל אחד מהם, מעצים ומפרה את היצירה הקולינרית של כל צלע במשולש ויוצר מטבח ירושלמי מורכב ופשוט כאחד – מוקפד, מדויק, ישיר ולא מתחכם בכוח. בכל סרוויס מוביל שף אחד את הטון במטבח, והאחרים מיישרים קו ומתפקדים כטבחי פס מן השורה.

התפריט של מחניודה מבוסס על חומרי הגלם המובחרים ביותר שנקטפים על ידי השלישייה בבסטות הסמוכות. בכל יום הסועדים מקבלים תפריט מודפס על נייר ממוחזר, ועליו מבחר שונה של מנות בשלוש קטגוריות מחיר, חלקן עם שמות קצת מוזרים (עם אוואנטות שמזכירות דיבור של שוק), אך בכל מקרה תוך התחשבות מלאה בצמחונים. מטבח המסעדה פתוח ליושבי הקומה הראשונה, שם את האוכל במרכז, ונותן לסועדים ליהנות מהשואו.

ובכן, מהמקום שלנו לא ראו את השואו. ישבנו על כסאות עץ לא כל כך נוחים, הכלים על השולחן לא רק שהיו לא תואמים אלא גם נשלפו כפי הנראה מהבוידעם של אימא שלי, והמגבות אשכרה היו מהקולקציה הישנה שלה. למעשה, רק היה חסר שישלפו את הכופתה והשיפטע שאחיות של אבא שלי לימדו אותה להכין, ובכלל הייתי חוזרת להיות ילדה בת 10 (אין ילדים במחניודה, לפחות לא בערב שאנחנו ביקרנו).

את קונספט העממיקו הזה פגשתי כבר בפועה של שוק הפשפשים, אבל שם לא מחכים חודש לשולחן. קונספט אחר שהיה מוכר לנו דווקא מצ'אקרה הוא ארונות העץ הלבנים שעליהם מונחים חומרי הגלם המיובאים והיינות. בצ'אקרה זה היה קצת יותר משויף, פה זה סתם עממיקו פלצניקו.

בגרסה הראשונה, לא פירטתי כלום על האוכל. אולי כי באופי שלי אני מתייחסת תמיד לתמונה הכוללת, ורק אם משהו ממש הורס לי אותה אני נותנת עליו דגש. רוב הפעמים מספיק לי להגיד, וגם לשמוע, אם היה טעים או לא טעים. ובכל זאת, הפעם צריך להגיד כמה מילים:

ראשית, אין מה להסתכל בתפריט של אתר המסעדה, הוא לא רלבנטי. שנית, כל אחד מקבל לשולחן שקית נייר ירוקה, שמזכירה שקית של פלאפל, ובתוכה כמה פרוסות לחם לבן. לצד הלחם מגיע מאזט טחינה שכפי הנראה הוכן שעות מראש, ולכן נוצר מעליו קרום מיובש. אני מודה – זה לא גרם לנו להתעלם מהטחינה. העפנו את הקרום, טעמנו, ואהבנו.

למנה ראשונה הזמנתי מנה חסרת שם, אך מרובת מרכיבים המשתלבים זה עם זה בצורה מושלמת: פטריה ענקית עם רוטב בלסמי, מעליה רצועות בטטה ומעל זה פרוסה עגולה גדולה ונדיבה של גבינת סנט מור מטוגנת קלות. מעל לגבינה קצת שמנת חמוצה ומקלות בצל ירוק (?). במילה אחת – מעולה. (44 שקל)

המנה העיקרית שלי היתה ריזוטו עם פטריות מרוקאיות, שמן כמהין ופרוסות פרמזן. טעים, אבל קצת שומני מדי לטעמי. בן הזוג הזמין כבדי עוף שמגיעים בדרך כלל עם פירה אבל הוחלפו לתפוחי אדמה אפויים. גם כן מנה טעימה וטובה, למעט תפוחי האדמה הסגולים, שהיה להם טעם ערמונים נוראי.

למנה אחרונה הזמנו "בסבוסה של אימא של אורי". בטריפולטאית יש לעוגת הסולת הזו שם אחר שעדיין לא הפנמתי (ספרא, או משהו כזה, אבל צריך לומר במבטא הנכון). על המנה הזו נספר בהרבה במצעד הקינוחים הקרוב.

המקום לא כשר, ומצד שני לא פתוח בשבת. הצמחונים נהנים כאמור ממבחר נדיב, וממנות טעימות ומוצלחות. גם חובבי הבשר והשרימפס באים על סיפוקם. באמת אוכל מוצלח וטעים, תמחור טיפה יקר, אבל בדיוק כמו כל שאר המרכיבים של המסעדה – הוא פשוט לא מיוחד.

אז מה בכל זאת עשה את ההייפ? האנרגיות היו טובות, השירות היה קשוב ומהיר, וגם כל הזמן התעניינו אם טעים לנו. אבל התשובה העיקרית קשורה כפי הנראה למיקום. במובן הזה, מחניודה היא המסעדה האיכותית הראשונה שפועלת בשוק, החלוץ שלפני המחנה. לא סתם בית קפה, לא מסעדה עממית, אלא מסעדה של ממש שיכולה להתחרות במעוזי קולינריה אחרים – ולהוסיף לזה את האותנטיות. אמנם אין שלט בכניסה, אבל בהחלט אפשר לזהות אותה מרחוק.

ועכשיו חזרנו לשאלת המפתח: בשביל זה שווה לחכות חודש? התשובה, לצערנו, היא לא.

 

 

האבנים והגולגולות

כמה יצירתיות יש למעצבת התכשיטים דלפינה דלטרז, וכמה תעוזה. אין לה עניין בסתם דברים יפים, אלא רק בדברים שיגרמו לטיק בעין ותזוזה במוח. גולגולות ועיניים הן לחם חוקה. שלד טבעות על כף היד מרתק את תשומת הלב. הקאמה סוטרה נתנה לה השראה. גם מרצ'סה קאסטי. הרוח העצמאית מובילה אותה לכל מקום.

כסף אף פעם לא היה עניין עבור מי שגדלה בבית שהיה שייך לשושלת נסיכי ברבריני. אולי כדאי לספר שהיא היורשת לבית פנדי – סבתא שלה, אנה, היתה אחת מחמש אחיות שהפכו את החברה שההורים שלהן הקימו ב-1925, למותג יוקרה חובק עולם.

היא נולדה ברומא לפני 22 שנה, וחילקה את חייה בין בירת איטליה לריו דה ז'נרו. היא למדה בבית ספר צרפתי, לאחר מכן עברה לבית ספר אמריקני, ואת ההתמחות האופנתית עשתה בשאנל (מעניין למה לא בפנדי של סבתא, שבו אימא כיהנה 40 שנה כמובילת קו האקססוריז, או במותג התכשיטים של אבא, המעצב ברנרד דלטרז, זה שקרל לגרפלד עיצב לו את הלוגו של המותג. אה, עכשיו ברור איך התקבלה לשאנל. עכשיו גם ברור איך היא הגיעה לגולגולות. רוח עצמאית אמרתי? פחחח, ילדה של אבא).

דלטרז מספרת שחיפשה לעצמה ולביתה בת השלוש, אמה, בית שאפשר לבנות אותו מאפס "בלי שום הגבלות". מתאים לה. הרי קל לדמיין את הילדה היצירתית כלואה בבית בסגנון בורגזי עם רהיטים כבדים שלא זזים לשום מקום, רק מחכה לרגע שבו תוכל להתחיל הכול מהתחלה. זה לקח לה חמש שנים, אבל עכשיו יש לה דירה – אם אפשר לקרוא כך למפעל לבנים שנסגר – בשכונה רומאית שאינה מיועדת למגורים. בסלון יש לה וספה דו-מושבית. אולי בזה מתבטא המרד העצמאי.

את הקולקציה הפרטית הראשונה שלה – אם אפשר לקרוא לזה כך – הציגה דלפינה באוקטובר 2007 בפריז. חנות הבוטיק המדהימה שלה נמצאת במרחק מזרקה מפיאצה נבונה, אשר בלב רומא. מי ירים את הכפפה וייבא את התכשיטים שלה לארץ?

(בכוונה לא מדברת כאן על מחירים. האסקפיזם נעים)

***

***

זה לא הגיל, זה העגיל

 

אני הרוסה על השרשרת שלמטה מימין

הגולגלות של אבא

דלפינה דלטרז

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 279 שכבר עוקבים אחריו