מסע מחוף לחוף

הנה וידוי מביך: כשהייתי נערה צעירה, הייתי בטוחה ש"מסע מחוף לחוף בארה"ב" פירושו שאתה לוקח את המכונית ונוסע מחוף ים אחד לשני, ובעצם אתה עושה טיול שרוב רובו חוויות מול האוקיאנוס. לא היה לי שמץ של מושג מה הקשר בין החוף המערבי לחוף המזרחי, חשבתי שפשוט מדובר בשתי רצועות חוף ואתה בוחר לאורכה של מי מהן לטייל. בימים ההם לא היה אינטרנט, והכרתי מעט מאוד ילדים שנסעו לארה"ב וגם יכולתי לסמוך על הידע שלהם. את המבוגרים התביישתי לשאול.

הבאג הזה במאגר הידע שלי תוקן מזמן, ואפילו עוד לפני שגוגל הגיחה לחיינו, אבל אני עדיין חושבת עליו מפעם לפעם בחיוך: מה, זה לא יכול להיות רעיון טוב, לבלות שבועיים בחופים? למה חייבים לעשות את זה רק בתאילנד או באתרי צלילה? אמנם רצועת החוף הישראלי לא מאוד ארוכה ולא לגמרי רציפה לביקורים, אבל בכל זאת 196 ק"מ זה יפה. ולכן, כשבסוכנות מיצובישי הציעו לי להתנסות ב"ספייס סטאר" החדשה, החלטתי יחד עם הבנזוג להקדיש שלושה ימים לחופי ישראל ותוך כדי לבדוק האם מדובר בסופר סטאר.

אחרי בחינה מדוקדקת  של קרוב ל-30 חופים (הבנזוג טרח על טבלת אקסל מרשימה, כרגיל אצלו), נבחרו החמישה שנראו לנו המעניינים ביותר, בזכות הערך המוסף שיש להם להציע. חופי נתניה ירדו מהרשימה מסיבה אחת: אני מכירה אותם יותר מדי טוב, והמטרה כאן הייתה לחדש לעצמנו. זה לא אומר שהם לא מומלצים, להפך, וגם שווה ביותר לבקר בטיילת. אבל נחזור לענייננו: ביום חמישי, בשעת אחר צהריים מוקדמת, אספנו את המכונית מתל אביב ויצאנו למסע לאורך רצועת החוף הצפונית של מדינת ישראל. [כל הצילומים בפוסט זה הם שלי]

*

חוף ראשון: סידנא עלי, הרצליה

החלטנו להתחיל כאן, כיוון שמדובר במקום שמשלב בין רצועת חוף יפהפייה לאתר היסטורי: מסגד סידנא עלי קיים מאז המאה ה-11. הוא משמש מוסלמים כמקום תפילה עד היום, ובחצר שלו נמצא מקום קבורתו של הקדוש המוסלמי עלי בן-עולים, לוחם מוסלמי שנפל בקרבות עם הצלבנים בסביבת חוף אפולוניה בשנת 1250. נשים מתבקשות לשים כיסוי ראש ולהיות בלבוש צנוע, אבל המתחם של המסגד היה ריק לחלוטין כך שלא היה מי שיפקח עליי למעט כמה חתולים. אחר כך לקחנו את גב' ספייס האוטומטית, שזכתה לכינוי חיפושינה, לחלק השני של החוף שאליו יורדים במדרגות שהזכירו לי את חוף סירונית בנתניה.

אחד הדברים הראשונים שמצאו חן בעיניי בספייס סטאר הוא שבזמן חושך, אורות הרכב נדלקים לבד (צריך רק לכוון על Automat). כלומר, גם אם במקרה שכחתם להדליק אורות, לא תסתבכו בשום עבירת תנועה מסכנת חיים. עוד דבר מגניב, שיהיה רלבנטי בקרוב אינשאללה, הוא שבזמן גשם המגבים מתחילים לעבוד לבד (שוב, בתנאי שכיוונתם על Automat). לא צריך להסתבך ולהוריד ידיים מההגה, יש חיישנים שיעשו את העבודה.

*

חוף שני: הקשתות, קיסריה

החיפושינה לקחה אותנו על כביש החוף בנינוחות רבה אל היעד הבא: חוף הקשתות, שנקרא גם חוף האקוודוקט, על שם שרידי אמת המים שבנה הורדוס להולכת המים אל קיסריה. לא בטוח שכל המבקרים בחוף מודעים לעובדה הארכיאולוגית הזו. לפי מה שנראה בשטח, הם פשוט נהנים מהצל שנוצר בין הקשתות של האמה, ואם אפשר לעשן נרגילה תוך כדי, מה טוב. בחוף הזה מצאנו דו קיום מעניין בין יהודים לערבים, בין סרטנים לאנשים, בין דגיגים לחכות. טוב, החלק האחרון זה לא בדיוק דו קיום, אבל היי, לא הבטחנו לאף אחד ים של שושנים.

זה הזמן להסביר את הכינוי חיפושינה: במקום להיות עוד לבנה בחומה, כלומר עוד מכונית על הכביש, הספייס סטאר מספקת אפשרות לקצת ביטוי אישי. מלבד הצבע החלק הרגיל, היא מגיעה בעוד שלוש גרסאות: עיטור שנקרא "פורצלן", מראה ספורטיבי, ו"ליידי באג", עיטור שפשוט מדמה את המכונית לחיפושית אדומה.

ואם כבר אנחנו מדברים על להיות טיפה שונה: חוף הקשתות ממוקם צפונית לנמל קיסריה, אתר פופולרי ששווה ביקור. אבל אם בא לכם משהו מיוחד, עצרו בחורשה הקטנה המובילה לחוף, במקום בו נמצא השלט "פסיפס הציפורים". אחרי שתחלפו על פני הספסלים האמנותיים המקסימים (שעשויים חומרים ממוחזרים ופסולת תעשייתית מאזור התעשייה בקיסריה), תגיעו לרחבה גדולה ובה רצפת פסיפס ענקית של וילה מפוארת. הפסיפס התגלה ב-1950 במהלך אימון צבאי, והוא שייך לארמון ביזנטי מסוף המאה השישית. יש בו 120 מדליונים ובהם ציפורים שונות.

*

חוף שלישי: נווה ים

יכול להיות שיש דרך קלה להגיע לחוף הזה, אבל אנחנו לא מצאנו אותה. לכן החנינו את חיפושינה ליד שער הקיבוץ, שאלנו כמה אנשים מה עושים, והם הפנו אותנו לעבר החוף – צעידה של  כמה מאות מטרים. פייר, היה שווה את הצעידה (בדיעבד, ייתכן שמדובר בשני חופים: חוף פרטי של הקיבוץ, וחוף ציבורי בתשלום, ושניהם מתחברים זה לזה בלי גדר הפרדה. הבלבול שלנו הוא באשמת ה-WAZE).

אומרים שבחורף יש פה גייזר – סילון מים שמתפרץ כשהים סוער – אבל בקיץ יש פה בריכה טבעית נהדרת. היא נמצאת בין הסלעים הסמוכים לאזור של פארק המים נווה ים, ורק פחדנית כמוני יכולה לחשוב על סרטנים ודגים במקום ליהנות מהשקט. בכל אופן, בדיוק כשהגענו חתן וכלה הצטלמו על הסלעים, כשהגלים שמגיעים מחוץ לבריכה מתנפצים עליהם ממש. למותר לציין שהם נרטבו לגמרי, אבל נראו מאושרים. אין סיכוי שאני הייתי עושה אותו דבר – אני פשוט פחדנית מדי בשביל הדברים האלה. במקום זה אספתי קצת צדפים (אבל לא יותר מדי).

ככלל, החוף הציבורי סובל מלכלוך, וחבל שלא שומרים יותר על הפנינה הזו – במיוחד בהתחשב בעובדה שגובים תשלום בכניסה. אנחנו, לעומת זאת, שמרנו מאוד על הניקיון של חיפושינה, אפילו שזה לא קל עם כל החולות האלה.

בערב הביאה אותנו החיפושינה לחיפה, שנבחרה מפני שבטיול כזה – וכנראה רק בו – ניתן לכנותה "מיקום מרכזי". תא המטען (235 ליטר, אני רגילה ליותר) הצליח להכיל את כל הציוד שלנו, שכלל חוץ מתיקים ומזוודה גם שישיית מים. כן, התחלנו להיות מאלה שסוחבים איתם שישיות: אחרי הכול, מאוד חם בקיץ הישראלי גם כשהוא לכאורה אמור להסתיים, ומחירי הבקבוקים בדיוק כמו הטמפרטורות, מסרבים לרדת.

*

 

חוף רביעי: אכזיב

חיפושינה לא שמעה מעולם על מדינת אכזיב של אלי אביבי, אבל יכול להיות שזה לא מקום בשבילה (ובשבילנו). במקום זה עצרנו ברצועת חוף בתולי עמוס סלעים, והרחנו את הגלים. משם נסענו לגן הלאומי אכזיב – שכניסה אליו עולה כסף, בעיקר כי הרבה משפחות מגיעות לישון כאן בלילות באוהלים.

אנחנו בסך הכול רצינו לראות קצת היסטוריה: באתר כאן הייתה העיר הקדומה אכזיב, שנזכרה בתנ"ך כאחת מערי שבט אשר, ויישוב יהודי מוזכר גם במשנה ובתלמוד. בתקופה הצלבנית נקרא המקום קסטל אינברט, וב-1271 כבש את המקום הסולטן הממלוכי בייברס (שמענו עליו לראשונה בביקורנו במבצר נמרוד ברמת הגולן). רוב השרידים הנראים כיום בשטח שייכים לכפר הערבי הנטוש א-זיב, ומיעוטם לתקופה הצלבנית.

החוף עצמו כולל שתי בריכות מים נהדרות ומרגיעות, ורק חבל שרצועת החוף הצמודה אליהן צרה למדי. כשהבנזוג רצה לטפס על הסלעים המקיפים את הבריכה, הוא חטף צעקות מהמציל. בנווה ים דווקא אפשר היה לעשות את זה חופשי – אבל שם הוא חטף צעקות ממני, כי המעבר נראה לי מסוכן. מסקנה עקומה: יותר קל להוציא מים מסלע מאשר לטפס עליו.

אז טיפסנו בחזרה לאוטו. בפנים – חלל שהצטיינותו בעיקר במיקום נוח לכוסות השתייה והקפה, וגם לשאר הפיצ'יפקס שלי. מבחינת עיצוב לוח המחוונים ומערכת השמע (תכלס: רדיו), שום דבר מיוחד להתפעל ממנו, פונקציונאלי ותו לא. יאללה גלגלצ, תביאו משהו טוב.

*

חוף חמישי: ראש הנקרה

אחד המקומות היפים ביותר בארץ, אם לא "ה", נמצא בשפיץ המערבי של המדינה – ממש ליד הגבול. לא הייתי שם למעלה מ-20 שנה, כך ששמחתי מאוד להחנות את ה-3.71 מטר של החיפושינה, ולרדת ברכבלים הקטנים והחמודים כדי לטייל בין הגלים והנקרות (אחת מהן מגיעה לגובה של 16 מטר!). הים לא היה סוער מדי, וכך אפשר היה ליהנות מגלים מתפרצים אך לא משפריצים, ואחר כך לקרוא על הימים שבהם עברה כאן רכבת בתוך מנהרות שחיברו בין ישראל ללבנון, ואיך הפציצו את המסילה כדי לנתק את הקשר הזה. הבעיה היחידה הייתה רמת הלחות במערות: ברגעים מסוימים חישבתי את קצי לאחור.

לא יודעת למה פיצוצים גורמים לי למחשבות על טנק דלק, אבל עד שפרויד יפעיל את האייפון שלו בגן עדן, נתרכז בצריכת הדלק של ספייס סטאר: היצרן מדבר על צריכה של 23 ק"מ לליטר, בסוכנות הרכב דיברו איתי על 17-18 ק"מ לליטר, מד הרכב הראה רק 15 ק"מ לליטר – ועדיין מדובר בצריכה מרשימה ביותר, בוודאי להשוואה למה שאני רגילה "מהבית".

ההוכחה הטובה ביותר לכך התקבלה דרך הכיס: בשלב מסוים בנסיעות שלנו הייתה לי הרגשה שאין מספיק דלק כדי להגיע לתל אביב. עשיתי מיני חישובים, והחלטתי למלא ב-100 שקל. ומה יצא? שנשאר מספיק דלק להגיע לירושלים וחזרה. בימינו, עם מחירי הדלק שרוקדים סמבה, מדובר בנקודה חשובה ביותר. אז נכון שנפח המנוע "רק" 1100 סמ"ק אבל המכונית בהחלט סוחבת בעליות ומאיצה בכבישים פנויים בהתאם למהירות המותרת, בזכות העובדה שהיא שוקלת 865 ק"ג בלבד. נקודת זכות נוספת: היא עולה קצת פחות מ-80 אלף שקל, מחיר לא רע בהשוואה למתחרות בקטגוריה.

אז מה היה לנו

חמישה חופים יפהפיים עמוסי מפרצונים ובריכות טבעיות, שחלקם קצת מוזנחים ובכל זאת הם שווים ביקור אם אתם במקרה על כביש החוף. וספייס סטאר אחת, שמתאימה לזוג צעיר חובב טיולים שעדיין לא החליט אם הוא רוצה ים או י-ם.

החזית הצפונית

נניח שהחלטתם לצאת לסופ"ש ארוך בארץ. היכן תעדיפו לבלות אותו – צפון, דרום, מרכז או ירושלים? אנחנו כמעט תמיד בוחרים בצפון, וליתר דיוק, בגליל העליון. בדרך אליו מסמנים יעד אחד ששווה ביקור, ולפעמים גם אחד בשביל הדרך חזרה (מה, רמת הגולן זה לא באמצע בין קרית שמונה לירושלים?). הפעם החלטתי לרכז ארבע המלצות מתוך סופ"ש סוכות אחד, אבל אפשר בהחלט להסתפק באחת מהן בלבד, ובשאר הזמן לרבוץ בסתלבט – כמובן בתנאי שהשותף/בן הזוג מאפשר לכם את זה.

1. בית לחם הגלילית

היישוב המקסים הזה הוקם בתחילת המאה הקודמת על ידי אנשי המושבה הגרמנית בחיפה. הטמפלרים היו פה ב-1906, עם עליית הנאצים לשלטון תמכו בהם, ועל כן גורשו על ידי הבריטים (את המידע הזה לא תמצאו על השלט בבית העם). ב-48' "ההגנה" כבשה את המושבה ובני עליית הנוער מאוסטריה באו ליישב את המקום. ברחוב הראשי של מושב העובדים נותרו כמה בתים מהיישוב המקורי. לרובם הוסיפו מרפסות על עמודים, מה שאולי נחמד לדיירים אבל קצת מחרב את ההיסטוריה האדריכלית.

בכל מקרה המסלול שלנו התחיל ברחוב הראשי של העיירה הכי טוסקנית שראיתי בגליל (ראש פינה לא נחשב), אבל די מהר נכנסנו לתוך יער במסלול לא מסומן שלמעשה מקיף את שדות המושב. יכול להיות שבחורף מקסים פה יותר ויש פריחה, אבל הפעם נהנינו בעיקר מהשקט של להיות לבד בלי אף אחד אחר.

בעצם, המילה שקט לא מתאימה פה: בכפר הסמוך עשו חאפלה עם מוזיקה רועשת. ושלא תחשבו שאני מתלוננת, להפך: באמצע השדה רקדתי כאילו אף אחד לא רואה אותי, ענטזתי והייתי מבסוטה עד הגג. יא סלאם!

*

2. הבניאס – נחל חרמון

שימו לב, זו לא המלצה למסלול הבנאלי. אל תגיעו לא לחניון המפל, שבו יש תורים עצומים וצפיפות מוגזמת, אלא לחניון המעיינות, הרגוע יותר. מכאן אפשר להגיע אל המפל ברגל או להסתפק בסיבוב קצר בין העתיקות, המעיינות וטחנת הקמח הייחודית, ולתהות מה תיירים סינים עושים במקום הזה ומה הם חושבים עליו.

אנחנו עשינו כמובן את המסלול הארוך. התחלנו בביקור קצר במקדש האל פאן, וממנו צעדנו דרך המעיינות. המשכנו אל בריכת הקצינים הסורים, טחנות הקמח (ליד אחת מהן אפשר ליהנות מפיתה דרוזית בלבנה וזעתר ב-15 שקל), הגשרים הקטנים שתחתם זורם הנחל בשצף קצף, ולסיכום תצפית על המפל המפורסם (וזה היה החלק הכי פחות מרהיב למען האמת).

אחר כך חזרנו על עקבותנו, כאשר הפעם ההרים הגבוהים מולנו – חוויה אחרת לגמרי. קצת לפני השלב של הפיתה הדרוזית חתכנו ימינה, ואז הגענו לארמון אגריפס המקסים והסתובבנו בין אגפיו השונים (הזדמנות לפתח כישורים של מתווך נדל"ן).

תוך כדי הטיול כולו הנצחנו חרדונים רבים שיודעים ליהנות – סתלבט בשמש, אלה חיים. את שפני הסלע לא פגשנו הפעם.

שני דברים מבאסים היו בטיול הזה: ראשית, הבנזוג צילם ללא הפסקה ולכן פעמים רבות התקדמנו בקצב של מטר לדקה מה שכמעט גרם לי לתלוש שערות, ושנית, למרות שהדרך כוללת מים זורמים רבים, אסור להיכנס אליהם. למעט מקום קטן אחד שבו אפשר לשכשך רגליים, את כל היום החם נאלצנו להעביר מחוץ לנחל החרמון. אני מבינה שזה פוגע בדגים ובבעלי החיים האחרים שמתקיימים כאן, אבל למה בנחל דן זה לא מפריע, וכאן כן? פייר, לא הבנתי.

*

3. אגמון החולה

אחד המקומות האהובים עלינו, אם לא ה. אז אמנם העגורים טרם הגיעו (נצפו רק שניים) ואחרוני השקנאים כבר עוזבים, אבל בכל זאת הצלחנו לזהות מגלנים, שרקרקים, ליבניות, סייפנים, שלדג אחד וגם הרבה סיקסקים ועופות דורסים. היו גם לא מעט נוטריות (אחד מהם – אני החלטתי שזה זכר, לא להתווכח – עשה תנועות של אחד שמסתבן היטב במקלחת וזה היה משעשע מאוד).

הכוכבים הגדולים היו פרפרי הדנאית, מהפרפרים האהובים עליי, והסרטן הגדול שהבנזוג זיהה, ושזכה אצלי לכינוי "אני רובוט" על שום פרצופו ותנועותיו. אגב, כשהתקרבתי אליו יתר על המידה, לדעתו, הוא פרש בפניי את הצבתות שלו – משהו בין טווס שמשוויץ לאריה שמאיים. זה היה מאוד משעשע.

גם הפעם שכרנו אופניים זוגיים והקפנו את האתר תוך כדי דיווש – אחלה ספורט, בניגוד לעצלנים ששוכרים רכבי גולף. מעבר לספורטיביות, חשוב לציין שהשכרת האופניים אינה מוגבלת בזמן, בעוד שרכב הגולף מוגבל בשעה וחצי. אנחנו, אם הטיול נמשך פחות מארבע שעות, מרגישים שלא התחלנו אפילו את החוויה.

על כל פנים אני מודה שאני פארשית ולא באתי עם מצלמה איכותית. הסתפקתי במשקפת ובמצלמת הטלפון. אולי בפעם הבאה. לסיכום קניתי לעצמי כובע בד רחב שוליים כמו של דודות משנות ה-60. כי כמה זמן אפשר להסתובב עם מטפחות?

*

4. יער בירעם

ביער הזה כבר טיילנו בעבר בספונטניות – היינו אחרי ביקור בבית הכנסת העתיק של ברעם, והחלטנו ללכת בעקבות השלט "קבר מרדכי ואסתר", מה שסיפק חוויה הזויה במקצת. הפעם עשינו מסלול שונה כמעט לחלוטין, אך עדיין נשמרה תחושת היער המכושף.

למרות סימוני הדרך הברורים, הרגשתי כאילו איש לא היה כאן כבר שנים רבות. העצים עטופים בשרכים ובקורי עכביש, האבנים מוקפות אזוב, העלים נושרים על הקרקע ורק מעט קרני שמש מצליחות לחדור פנימה אל היער. פלא שהתיש הרגיש חופשי להתחיל עם העז, וגם לבלות איתה, באמצע המסלול? הבחור המאוהב לא הותיר לנו ברירה אלא למצוא שביל עוקף, העיקר לא להפריע לו.

בקטעים שבהם השמש כן הציצה מלמעלה חבשתי את הכובע החדש, והרמתי ראש כלפי מעלה – זה השתלם כי כך ראינו כמה וכמה עופות דורסים. אבל חוץ מזה – לא היו מקורות מים, ולא בעלי חיים מיוחדים ולא פרחים ששווה לדווח עליהם. החוויה רובה ככולה התמצתה בדבר אחד: קסם היער. וזה לא מעט, בהתחשב בכמות היערות הקטנה למדי שבהם בורכה ישראל.

הבוקר שאחרי

שלומית בונה סוכה, הלולבים עושים חדר כושר, וכולם דואגים לארוחת החג. משהו לא מסתדר לי. משהו נשכח קצת – היום שאחרי. אינני מפחיתה מחשיבותה של ארוחת הערב הראשונה בסוכה לשנת תשע"ד, אבל מה עם ארוחת הבוקר שתבוא מחר? האם לארוחה הראשונה של החופשה הנוכחית לא מגיע מקום של כבוד גם כן? האם היא לא שווה את ההשקעה?

אני אוהבת מרקים, אני אוהבת סנדביצ'ים, אני צמחונית, אבל כשזה מגיע לאוכל, יותר מהכול אני בחורה של ארוחות בוקר. זו הארוחה החשובה ביותר ביום, או כמו שאמר הרמב"ם: בבוקר אכול כעשיר, בצהרים כפשוט העם ובערב כעני (ויש כאלה המחדדים: מלך, בן מלך ואביון). הטענה היא שאם לא אוכלים בבוקר חוטפים התקפי רעב בהמשך היום, ואלה עלולים להוביל לצריכת מזון רב, עתיר קלוריות. ועוד נטען כי רוב האנשים שאינם אוכלים ארוחת בוקר מתקשים לרדת במשקל. מעניין אם הטוענים ראו פעם ארוחת בוקר ישראלית במלון.

אבל נעזוב רגע את הקלוריות והמשקל. אנחנו כאן כדי להשקיע בארוחת בוקר חגיגית. גשו למאפיה הקרובה, רכשו שניים-שלושה לחמים מיוחדים, כמו אגוזים או עגבניות. הכינו מאפים כמו שבלולי גבינה, ולצידם סלט מושקע עם שמן זית איכותי. צלוחית קטנה עם פסטו או ממרח זיתים שחורים, אבל הכי חשוב – צלחת גבינות. לאחרונה רכשנו גבינות במתחם התחנה ובמעדני צדקיהו במחנה יהודה. כשיש זמן וכשלא מלא מדי, אנחנו קונים גבינות אצל באשר במחנה יהודה. פעם אחת כמעט פוצצנו את הגלגלים כדי להגיע לחוות הגבינות של שי זלצר בסטף. עוד אתגר לגלגלים ולנהגת היה כשהגענו לחוות הר ברוח בנטף. אנחנו מאוד אוהבים את הגבינות של קיבוץ גדות, ואף פעם לא נאמר "לא" לגבינות של עין כמונים.

מהניסיון למדנו שלא חייבים לחכות לחג השבועות בשביל הפינוק הזה. הנה כמה מהגבינות המומלצות שלנו:

גאודה פסטו – בעלת מרקם נימוח, וטעם של בזיליקום ושום. מיושנת כ-10-6 שבועות. אומרים שהולכת טוב עם קאווה, לדעתי הולמת כמעט כל יין לבן.

תום במרלו – גבינות יין הן מהגבינות האהובות עלינו, וטעמן מורגש היטב. זוהי גבינת עיזים שהוטבלה ביין אדום (שאלנו את המוכרים ואמרו: מרלו), כך שכל השכבה החיצונית היא אדומה-ורודה.

גרנה פדנה – סוג של פרמזן. מידע ששאבתי מאתר האוכל של ג'אקומו: "פרמיג'אנו מיוצרת באזור אחד בלבד בעולם – בחבל אמיליה רומנה שבאיטליה. שמה המלא, פרמיג'אנו רג'יאנו, לקוח משמותיהן של הערים המרכזיות שבחבל ארץ זה – פרמה ורג'יו אמיליה. גבינות דומות המיוצרות באזורים אחרים באיטליה נקראות גרנה (כלומר גרגירים, בגלל הטקסטורה הגרגרית המיוחדת שלהן). המפורסמת מביניהן היא גבינת גרנה פדנה".

סנט מור – של משק שוורץ, גבינת צאן בסגנון גליל 18% שומן. אישית אני מעדיפה את גרסת הפחם, אבל גם זו מוצלחת למדי. אגב, היא "רזה" מאוד בהשוואה למקור: הגבינה המקורית, שמיוצרת בחבל סאנטר שבמרכז צרפת, מכילה בדרך כלל כ-45% שומן.

חמד – לכאורה "סתם" גבינה מלוחה 16% שומן, ועוד של תנובה. אבל למעשה מדובר בשילוב של בולגרית וצפתית, פיתוח מקורי של תנובה.

גאודה Moruya – גבינת 48% שמוצאה מהעיר גאודה שבהולנד, אך למעשה כבר מיוצרת בכל העולם. זו הספציפית מיובאת (כנראה) מאוסטרליה.

(למטה מימין – חמאה של טרה. מעולה עם דבש לסיום הארוחה, לצד האספרסו)

%d בלוגרים אהבו את זה: