תחנה מרכזית

"עיצוב טוב מגיע לגן עדן, עיצוב רע מגיע לכל מקום"

שבוע העיצוב של ירושלים מתקיים השנה במתחם התחנה. אנשים מתבלבלים, וחושבים שאני מבולבלת: "את מתכוונת לתחנה בתל אביב, זאת שליד נווה צדק ויפו". אז זהו, שלא. נכון, זה חדש, ועוד לא כולם מכירים, אבל תתרגלו: גם לירושלים יש עכשיו מתחם תחנה.

המתחם הזה עדיין בתחילת דרכו ויש שם עוד עבודה לעשות, אבל כבר ברור שתחנת הרכבת הירושלמית, לא רחוק מהחאן שהפך לתיאטרון החאן, תהפוך לאטרקציה משמעותית בעיר הקודש. כרגע יש פה את זאפה ואת מסעדת החצר (הכשרה), וגם קולוני המצוינת (והלא כשרה) נמצאת בסמוך. פארק המסילה מתחיל את דרכו הארוכה והיפה בנקודה הזו. כשיהיו עוד חללים לתערוכות ועוד גלריות, אף אחד כבר לא יתבלבל.

ובינתיים, אם אתם בירושלים השבוע, שווה לתת קפיצה למתחם התחנה, ולראות ארבע תערוכות – מתוך שש בסך הכול. הראשונה, "תופעות לוואי", מתקיימת במבנה המצויר של הרכבת, ויש בה עבודות של סטודנטים מבצלאל. אני אהבתי במיוחד את תרגיל כלי השחמט, שבמסגרתו מוצגות עבודות של חמישה תלמידים. אהבתי גם עבודה של מישהי שיצקה את האף, הפה והאוזן שלה לשעווה, ואז שמה את זה בכל מיני מקומות ירושלמיים שהם תחנות בחייה, והמיסה בחזרה, והביאה לתערוכה את התוצאות פלוס הסברים על כל מקום ומקום. תאמינו לי שזה מקסים ולא דוחה כמו שזה אולי נשמע. והייתה גם שמיכת לבד עם בליטות שנראית רכה אבל בעצם אלה חלוקי נחל גדולים, כך שאי אפשר ממש להתעטף בה.

במרחק קטן משם, בהאנגר הענק שבשנה שעברה אכלס את פסטיבל עיר הקרח, יש שלוש תערוכות מעניינות. הראשונה, והמדוברת ביותר, היא "עיצוב גרוע" – "בראשו של כל מעצב קיימת רשימת פשעי עיצוב גדולים שמרתיחים את דמו באופן קבוע, אשר משמשים בתערוכה זו כלים והשראה. תחושות התסכול הפכו להשראה מחודשת והעלו את השאלה מהו למעשה עיצוב גרוע, ומה הופך את העיצוב לנכון. ומי בכלל בעל הסמכות לקבוע, המעצב או המשתמש?". אם אתם עובדים באיזושהי דרך עם מעצבים, או מתעניינים בפונטים (מי עוד מכיר את הפונטיה של בן?) ובעיצוב – מובטח לכם שתחייכו הרבה.

התערוכה השנייה היא "עקומת גדילה" – 12 רטרוספקטיבות תמציתיות של מעצבים ישראלים, ותיקים וצעירים. יש כאלה שרואים את הכישרון שלהם מהרגע הראשון, יש כאלה שאצלם זה התפתח עם השנים. מעטים נשארו תקועים על אותו שטיק שסימן אותם כמבטיחים ביום שבו סיימו את לימודיהם. אגב, חובבי מקס ברנר יזהו פה כמה כלים של המעצבת איריס זוהר, וחובבי סוהו יזהו פה את האיש שממגנט מפתחות.

והתערוכה השלישית, הפחות מעניינת בעיניי, היא "סטודיו משלך" – חממת יצירה לבוגרות של בתי ספר לעיצוב. אישית אני לא מבינה למה נשים צריכות מסגרת פרטית משלהן. אנחנו הרי בתקופה סופר-מודרנית שבה יש מקום לכולם, ואין צורך בחלוקה מגדרית. ומבחינת העבודות שמוצגות בתערוכה, יש מעניינות יותר ויש מעניינות פחות, כמו בכל מקום.

לא הרגשתי שלעובדה שמדובר במתחם נשי יש השפעה כלשהי על החוויה. היה פה כד צבעוני להפליא, לצד תמרור תנועה עם דמות נשית לא ברורה (אני מעדיפה את זה שיש בנחלאות, ובו הפכו אופנוען לאופנוענית), כמה בתים מחרס, בלונים, שיווי משקל – בלגן עצום, שהמארגנים עטפו במילים מפוצצות. צר לי לומר, אבל זו התערוכה הכי פחות מגובשת, וכתוצאה מכך, הכי פחות מעניינת.

ועכשיו, חסל סדר דיבורים. נעבור לטעימות:

חלל התערוכה "תופעות לוואי"

*

כלי שחמט של בחור מוכשר ששכחתי לרשום את שמו

*

כפכף ממסטיק. יש גם סרטון שמראה מה קורה למי שצועדת עם זוג כפכפים כזה

*

"מם", עבודה של אביגיל ריינר ושלומי נחמני. ההגדרה שלהם למם היא "יחידה של אבולוציה תרבותית המשכפלת את עצמה… בתרבות האינטרנט, זו היא בדיחה המאבדת את מובנה המקורי ונעלמת במהירות… יצרנו מם אינטראקטיבי שכל המתבונן הופך מיד להיות מושא המם, כביטוי לקלות ולפשטות ביצירתו". בקיצור, מה שאתם רואים בתמונה, בתוך המם, זה אותי ואת השניים שעמדו מאחוריי, עם מבט מופנה כלפי מעלה, כמו הצנחנים בכותל

זאב אנגלמאיר המוכשר, תמיד עם הומור

*

הפונטיה של בן, החלק הראשון של הטקסט

*

Save as של מאיה בן דוד, 2011. הפרויקט בוחן את האופן שבו טכנולוגיות חברתיות משפיעות על חוויות וזיכרונות בעידן הפוסט דיגיטלי

*


שולחן קפלים מבטון של איתי בר-און – פשוט מקסים. איתי הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (2007). עובד בסטודיו עם אחיו ואביו, שמתמחה בעיצוב וייצור מוצרים מבטון עבור פרויקטים אדריכליים. באופן אישי, נותן פרשנות רעננה לחומר גלם סטנדרטי

*

מנורת לילה של יואב שביט, 2012. מנורה מסירה קוצנית, סדרה מוגבלת, מיוצרת ביד, בסטודיו (עם כפפות טובות)

*

כסאות פח, עמידב ( דב גנשרוא ועמי דרך ז"ל), 2001. כסאות העשויים פחי זבל עירוניים. בחינה של אספקטים שונים בחפץ אחד על רקע מודעות סביבתית מוגברת

*

עבודה של reddish שנקראת Bath&Beyond מ-2001. כסא מאמבטיה חתוכה ומכופפת

 

 

שבוע העיצוב יינעל ב-20 בדצמבר 2012

אין ספק בעין אפק

כולם כבר מכירים את אגמון החולה. יש לו יחסי ציבור טובים, ותכלס, גם יש לו הרבה מה להציע. אם בשנות ה-80 ואפילו ה-90 כולנו ידענו לדקלם "אגם החולה", היום כל בר דעת מבין שהרבה יותר שווה לבקר באגמון – שבעונה הזו של השנה יש בו יותר אטרקציות ממה שאפשר לזכור או לשכור.

אבל יש עוד מקום אחד ששווה ביקור, עבור כל מי שעופות נודדים עושים לו את זה: עין אפק. אי שם בכבישי קרית ביאליק, צפונית לחיפה, מסתתרת שמורת הטבע הנהדרת הזו. בימים אלה (עד סוף דצמבר-תחילת ינואר) משתתפת השמורה באירועי פסטיבל "חורף של ציפורים", והתכנון שלנו היה לנסוע אליה ביום חמישי האחרון על מנת להשתתף בסיור בין ערביים.

התיאור היה משכנע (אם כי העברית קצת השתבשה): "נצפה במחזה מרהיב של לינת אנפות הבקר, הלבניות והקורמורנים על עצי האשל והערבה שבלב האגם הגדול, תצפית על גבעה המשקיפה על מושבת לינתם. נערוך סיור בשקיעה בין בריכות המים ושבילי הביצה". אלא שמזג האוויר החורפי הרתיע את אנשי השמורה, והם ביטלו את הסיור. שאלנו אם בכל זאת האתר יהיה פתוח למבקרים, השיבו שעד 16:00. שאלנו מה מזג האוויר אצלם, אמרו שקצת מטפטף. נו, אז שאנחנו נישאר בבית?

עשינו את דרכנו מכיוון קרית שמונה דרומה, ולמען האמת, כל הדרך לקרית ביאליק ליווה אותנו גשם מטורף, ברמה שמאטה מאוד את הנהיגה ומחייבת פעולה אינטנסיבית של מגבים. זה היה נראה כאילו אנחנו עושים את שטות חיינו, מבזבזים זמן ודלק וכסף. אבל עשר דקות לפני שהגענו אל היעד הסופי, הגשם נחלש, והשמיים התבהרו קצת, פה ושם ראו שהם כחולים. העננים היו לבנים ולא אפורים כהים. היה מאוד אופטימי.

מלבדנו היו בקושי עוד שלוש מכוניות, אחת מהן של מטיילים שבדיוק עמדו לעזוב את המקום. לאורך כל הביקור הרגשנו שאנחנו לבד – במובן החיובי ביותר של המילה. התחלנו את הסיור בטחנת הקמח הצלבנית, שפעלה בשנים 1099-1291. זו טחנה מבוצרת, שדומה לטחנות קמח שקמו בימי הביניים באירופה ושוקמה על ידי רשות הטבע והגנים. היא שימשה כמצודה ומגדל שמירה, ומקום חנייה לצבאות הצלבנים. אחרי שנחרבה במאה ה-13 על ידי הממלוכים, שוקמה על ידי הטורקים ופעלה עד 1925.

היום יש בפנים תערוכת צילומים של בעלי החיים בשמורה – רשמנו לעצמנו את מי נשמח לראות בלייב. אחר כך עלינו למעלה לתצפית. בדרך אליה עברנו עמדת שמירה בריטית שנבנתה במאורעות 1936-1939, וגם כיתת לימוד כלשהי שהייתה סגורה. על הגג קיבלו את פנינו שני מינים של עופות שחורים: קורמורנים ועגורים שעפו מפה לשם ומשם לפה. מרחוק, במשקפת, ראינו קבוצה גדולה יחסית של שקנאים. וחוץ מזה, הנוף היה מהמם.

ירדנו למטה, שילמנו דמי כניסה, ויצאנו לדרך. בקושי התחלנו את המסלול, לא הספקנו להגיד ג'ק רובינזון, וכבר שלוש נמיות הסתכלו עלינו וניסו לחשב את המסלול שלהן מחדש. שתיים קפצו למים, אחת לשיחים, אחר כך אחת יצאה מהמים וחצתה את השביל במהירות לתוך השיח. נשארתי המומה, היה צריך לדחוף אותי קדימה לעבר הדקל שאכלס עשרות קורמורנים מאושרים.

היו לנו עוד כמה חוויות כאלה בעין אפק, אולי מפני שהיינו שם כמעט לבד – 660 דונם, ואנחנו. רק תדמיינו. החיות שמעו את השקט, אנחנו שמענו את השקט. רק הטבע דיבר. וזה היה נהדר. לו יכולנו, היינו נשארים שם עד החושך ממש.

בשלב מסוים עלינו על גבעה קטנה, השקפנו על הג'מוסים – אבירי כבוד בכל בית גידול לח שמכבד את עצמו, ויש לזה גם הסבר אקולוגי, כי הפעילות שלהם יוצרת לחץ רעייה המגביל את התפתחות הצומח העצי ומונעת את סגירת השטח. היא גם מבטיחה שטחים פתוחים המתאימים לצומח נמוך של אחו לח. החלק המעניין הוא, שיחד עם חבורת הג'מוסים הסתובב גם חמור לבן. אבל כמה שלא חיפשנו את המשיח, לא ראינו אותו.

 

אחרי החמור הלבן ראינו אנפות לבנות. קיוויתי מאוד לפגוש חתול ביצות אבל זה לא ממש הלך. במיוחד נהניתי לצעוד על גשרי העץ המוקפים במים. זה כל כך מרגיע, ובסוף מגיעים לספסל רומנטי, ואז שלדג גמדי מתיישב על העץ הסמוך שכולו אומר שלכת. כמובן שברגע שהשלדגון הבין שאנחנו שם הוא פרש כנפיים (ואולי הוא סתם עף כי ככה זה עם ציפורים?), אבל בכל זאת הספקנו לקבל רגע של נחת. בינתיים השקיף עלינו עוף דורס קטן, שעמד בסבלנות אין קץ על הגבעה שממול.

לא הספקנו לבקר באתר הארכיאולוגי תל אפק, אך ניחמנו את עצמנו בכך שנשאר משהו לפעם הבאה. לא הספקנו גם לעמוד על בעיית המים של השמורה – מתברר שהמדינה שואבת את המים שמאפשרים את קיומה, ובשנים שחונות התוצאה היא שהביצות מתייבשות והמגוון הביולוגי של השמורה מצטמצם. אנחנו כאמור הגענו בתקופה גשומה, ולכן קשה לדמיין דבר כזה, אבל עדיין קצת מכעיס. מדובר בפנינה אמיתית, מלאת הפתעות, שלא חייבים משקפת כדי ליהנות ממנה – אבל זה בהחלט משתלם אם זוכרים להביא אחת.

ועוד קצת תמונות, בעיקר של ציפורים, הרי בשבילן הגענו:

*

*

*

*

*

המירוץ למתכון 10 Let's twist again

בהגיענו אל המרוץ העשירי, החלטנו לחזור אל כל המתכונים שדורגו במקומות הראשונים, ולעשות אותם שוב – רק שהפעם עם טוויסטים קטנים. החלפנו מרכיבים, מילויים, רטבים, שאבנו רעיונות ממקומות אחרים וערבלנו הכל לכדי תוצאות חדשות. לעתים השינוי כמעט ולא הורגש, לעתים זו הייתה הפתעה מצוינת, ורק פעם אחת היה מדובר בכישלון של ממש, ברמה שבא לי לבכות על הערב האבוד. אבל למה להכביר מילים, כשאפשר לשטוף כלים. כלומר, קבלו אותם, את המתכונים, לפי הסדר:

*

 

המרוץ הראשון: כל הביצים בסל אחד

המתכון המקורי: כדורי ריזוטו

הטוויסט: ביצים קשות במקום ריזוטו

אף פעם לא הייתי באסיינדה ביער, אני אפילו לא יודעת איפה זה. אני גם לא יודעת אם השף איציק מרציאנו עדיין עובד שם והיה יכול לייעץ לנו בעניין הטוויסט. כי מה שקרה הוא שחתכנו את הכמויות בחצי, הוצאנו די הרבה כסף על הגבינות (שמנת כבר היתה לנו בבית) ועד שלב הטיגון, גם הלך לנו לא רע. אפילו לא היה קשה – הביצים הקשות השתלבו היטב.

ואז הגיע שלב הטיגון. בכל פעם שהכנסנו כדור ביצים וגבינות, השמן העלה קצף. עוד כדור ועוד כדור, וכבר נהיה לנו הר געש של קצף. הוצאנו את הכדורים, כיבינו את האש, הוצאנו את הקצף, והדלקנו שוב. הכל היה בסדר, עד הכדור הראשון שהכנסנו פנימה. שוב קצף, שוב הר געש. המסקנה הבלתי נמנעת: אל תטגנו ביצים קשות, בשום קונסטלציה. הן פשוט לא אוהבות שמן רותח.

אחרי שזרקנו לפח חצי מכל העסק, החלטנו לנסות לטגן במחבת עם מעט שמן. זה היה פחות נורא, אולי אפילו ניתן לכנות את התוצאה סבירה, אבל תכלס, זה היה מאוד מייאש. אלמלא הפקנו מכך לקח, ואלמלא הביטוי "מטעויות לומדים", הייתי מכנה זאת ערב אבוד.

*

 

המרוץ השני: פסטו לנד

מתכון מקורי: ארנצ'יני שקדים בלווי מטבל פסטו נענע, מתכון הריזוטו

הטוויסט: קורנפלקס במקום שקדים

המתכון הזה זכה במקום ראשון למרות שבהוראות שלו היה כתוב לקחת ריזוטו מוכן על פי הוראות של מתכון אחר – מה שאומר שהייתה לנו עבודה רבה, פי שניים ממה שתכננו. בהתחלה חשבנו לרסק ביסלי גריל שיחליף את השקדים הקצוצים אבל לבסוף הלכנו על ההצעה של תמי – וריסקנו קורנפלקס. ב"חצי חינם" אין חבילות קטנות של קורנפלקס, שם לא מאמינים ברווקים או באנשים שנמצאים בזוגיות, רק משפחות מעניינות אותם. וכך נתקעתי למשך חודש שלם עם חבילת קורנפלקס שנתקע בין השיניים. במתכון עצמו הקורנפלקס עשה את העבודה.

את כמויות הפסטו נענע שמלווה את המנה הפחתנו מאוד, כי בפעם הראשונה הוא סתם בילה במקרר עד שהלך לפח. גם הפעם, למרות הפחתת הכמויות, לא יצא מי יודע מה והסתיים בפח. העיקר שהכדורים עצמם היו מצוינים.

*

 

המרוץ השלישי: תקופת היובש

המתכון: קרוקטים מאורז

הטוויסט: במקום רוטב עגבניות, רוטב רוקפור ושמנת

לפעמים, מה שהיה מוצלח בפעם הראשונה, לא כל כך מוצלח בשנייה. הפעם הקרוקטים יצאו יבשים יותר, דרשו מאמץ באכילה, ובעיקר לא תגמלו אותנו על כל העבודה הקשה ומרובת השלבים. אמנם הרוטב שלקחתי משאול בן אדרת היה מוצלח כמו בפעם הראשונה (אז הוא נועד ללוות שניצל גבינה), אבל כשהקרוקטים עצמם לא משהו, כלום לא יעזור.

אגב: אמנם אני לא מצטיינת בחוש ריח מפותח, אבל הריח שמתפשט במטבח כשמוסיפים חמאה למים רותחים – לא משהו. ניתן אפילו לומר שסבלתי קצת. ועוד משהו שחשוב לי להבהיר: אמנם צילמנו פה מים מינרליים, אבל זה רק כדי להמחיש שהמתכון כולל מים. אנחנו מבשלים עם מים רגילים מהברז.

 

המרוץ הרביעי: בוא איתי אל הגליל

מתכון מקורי: גלילים ים תיכוניים

הטוויסט במתכון: החלפת גבינה, החלפת עלים ירוקים, תוספת שקדים ואגוזי מלך

המקור למתכון הוא אמריקאית עם חזה גדול, כך שיש לי הרגשה שהרבה גברים הציעו לבת זוגם להכין לה משהו טעים לאכול, ונכשלו בדרך. במילים אחרות, על הסרטון הזה אני הסתכלתי, וקצת פחות מזה הבנזוג. ואז יצאנו לדרך.

בניגוד להתברברויות שלי בפעם הראשונה שהכנו את המתכון, הפעם כבר ידעתי איפה מוצאים בחצי-חינם עלי סיגר, ולא עשיתי עשרות סיבובים מיותרים. הוספתי שקדים קצוצים ואגוזי מלך שקליתי במחבת, במקום גבינה צהובה שמתי גבינת פטה, ואת הפטרוזיליה החלפתי בנענע. אלה אולי לא טוויסטים נועזים, אבל הם הבטיחו את הצלחת המתכון, ותרמו קצת טעם – במיוחד הפטה והנענע.

נשארו לנו בערך 7-8 עלי סיגר, שצריך לחשוב מה לעשות איתם, לפני שהם יאבדו צורה (שפים אמיתיים בטח היו אומרים לנו עכשיו: לפח, ומייד).

 

המרוץ החמישי: גן הפקאן

פידה ממולאת גבינות ועלים ירוקים

הטוויסט למתכון: החלפת גבינות, החלפת עלים, הוספת שקדים ואגוזי פקאן מסוכרים

אל: הבנזוג

מאת: אני

הנידון: המתכון השבועי

התוכן: עם הבצק אני לא מתעסקת, זה יהיה קטסטרופה

השינוי יהיה במילוי: בלי שמיר ובלי מנגולד = במקום זה נענע

מוסיפה שקדים קלויים

מעיפה את הצפתית ושמה בולגרית מעודנת

מציעה לשים בחצי הכמות – כי זה ממש הימור – פקאנים מסוכרים

דעתך???

בשורה התחתונה, לא משנה כמה שינויים עשיתי במתכון הזה, הדבר המשמעותי ביותר היה הכנסת אגוזי הפקאן המסוכרים. זאת מפני שהמתכון כולו מלוח, ופצפוצי המתוק הזה פשוט הכניסו בו חיים אחרים. עכשיו זה נשמע כמו מהלך חכם, אבל במקור זה היה הימור גדול בעיניי, ולכן לא שמנו הרבה פקאנים. אפשר היה לשים עוד 4-5, ולהגדיל עוד יותר את החגיגה.

ככלל המתכון לפידה פשוט למדי, והבצק מעולה לעוד כל מיני מאפים. צריך סבלנות עם ההתפחה, אבל אפשר לעשות בינתיים דברים אחרים. אני חושבת שמכל המתכונים, לאורך כל הדרך, זה המתכון שהכי נהניתי בו ושהייתי הכי שמחה לפנק איתו אורחים מובחרים או בני משפחה בחג שבועות. אפילו הבנות בעבודה חשבו שזה נראה נהדר (הבאתי לי למחרת שניים לארוחת צהריים). הטוויסט אולי לא היה נועז כמו שאני מנסה להציג אותו כאן, אבל הוא עבר בהצלחה גדולה.

 

המרוץ השישי: תופסים אמריקה

המתכון: ספינג' ממולא גבינה

הטוויסט: ספינג' ממולא פירה

– למה החלטת שנכין הפעם דווקא מתכון שכתוב באנגלית?

– כי רציתי מתכון לפירה עם צ'דר, וידעתי שהאמריקנים טובים בזה.

אז כן, הם באמת טובים, אבל יש להם טריק שאני לא מכירה והוא שצריך להוסיף חלב ושום לחמאה, ואז מגרדים את הצ'דר מלמעלה, נותנים לה להתמתח ושופכים הכל על תפוחי האדמה המעוכים. מערבבים, טועמים ומתעלפים מיידית. אבל לא באנו להכין פירה, אלא ספינג' במילוי פירה, אז חייבים להתעורר מהעילפון ולהמשיך בעשייה.

הבצק של הספינג', שחתכנו את הכמויות שלו בחצי, היה דביק מדי, ולכן נאלצנו להוסיף די הרבה קמח כדי להתחיל וכדי להמשיך לעבוד איתו. זה היה שלב הקיטורים הגדול, אבל שרדנו אותו יפה בעזרת חלוקת עבודה: אני מכינה את הבצק לצורה מלבנית ככל הניתן, הבנזוג שם את הפירה וסוגר את הבצק לצורת גליל ואחר כך לשבלול גס. בסוף ספרנו על הקרש כ-15 ספינג'ים, והעברנו את כל הכבודה לשיש שליד סיר השמן.

אני לא סובלת טיגון בשמן עמוק, בעיקר בגלל הצורך להתעסק עם זה אחר כך, אבל יש חריגים – כמו מתכונים שבועיים. הטיגון עצמו היה מהיר יחסית, את הספינג'ים השחומים הוצאנו לנייר סופג, וכשהתיישבנו לאכול אותם – נרשמה התלהבות רבתי. הפעם, הטוויסט הצליח.

 

המרוץ השביעי: הטוויסט נכשל אבל הניתוח הצליח

המתכון מקורי: חטיפי גבינה צהובה וגרעיני חמנייה

הטוויסט: אמרטו (ליקר שקדים)

בפעם הראשונה שהכנו את המתכון הזה עדיין לא היה לנו מערבל, ונאלצנו ללכלך הידיים, אבוי. אך הפעם המכשיר המשוכלל עמד לצידנו, שלפנו את ווש הלישה, ונתנו לו לעבוד כמה שצריך. הוספנו לו גם אמרטו, אבל הוא לא השתכר. למעשה, האמרטו היה כמעט בלתי מורגש. כנראה שהיינו צריכים להוסיף הרבה יותר מכף וחצי.

בדומה לפעם הקודמת, גם הפעם חתכנו את הכמויות בחצי, ועדיין נשארו לנו חטיפים עד הסופ"ש. אין כמו הרגע הזה שבא לך לאכול משהו, ובמקום לפתוח שקית ביסלי (הוא) או לאכול שני זיתים (אני), אתה פשוט פותח את קופסת הוואקום שקנית בסוהו, ושולף מאפה קטן תוצרת בית.

 

המרוץ השמיני: נפולי בלי קאמורה

המתכון המקורי: פנזרוטי

הטוויסט: מילוי שקדים ואגוזים

לקחנו מתכון נפוליטני מצוין, עמוס שלבים, מילויים והתפחות, וניסינו לקצר קצת את הדרך – מסתבר שאי אפשר. חייבים לצעוד במשעול, ולגייס את כל הסבלנות שבנמצא. בפעם הראשונה כל אחד מאיתנו הכין מילוי משלו – אני הוספתי עגבניות תמר ובצל, ואף קבעתי ש"שווה להכין את עגבניות התמר לעוד הרבה מאכלים אחרים, מפסטה ועד סנדביץ'". אבל הפעם פשוט עשינו מילוי אחד, שכלל תערובת של גבינות יחד עם שקדים ואגוזים, שילוב מנצח שקשה להילחם בו – במיוחד אחרי קלייה על המחבת. בקיצור, יצאנו מרוצים.

*

 

המרוץ התשיעי: משתבללים

מתכון מקורי: שבלולי גבינה מלוחים

הטוויסט: החרדל בחוץ, הירוקים בפנים (שמיר, נענע ובצל ירוק)

השבלול מסמל את החורף, אבל אצלנו הוא מסמל מתכון מקטגוריית "להתעלף עליו". בבצק של שבלולי הגבינה לא נגענו: הניסיון מלמד שכאן הכמויות חייבות להיות מדויקות, אחרת הנפילה מובטחת. הטוויסט הגיע בשלב המילוי: אמנם שמנו את הגבינות, אבל ויתרנו על החרדל ולעומת זאת הוספנו תערובת ירוקה משובחת המורכבת מנענע, בצל ירוק ושמיר. את הרעיון גנבנו ממתכון הפידה, שזכה במקום הראשון במרוץ החמישי. התוצאה הייתה עשירה ומשובחת, ונהנינו ממנה גם בהמשך השבוע עד לארוחת הבוקר של יום שישי.

 *

 

הטוויסט העשירי: כיף ואורז יש בירושלים

המתכון המקורי: כדורי אורז מטוגנים

הטוויסט: במקום רכז עגבניות – פסטו בשמנת

להקפיץ לכם כדור? להטביע אותו בסל או ברוטב? בכל מקרה, תאמינו לי שכדאי לכם.

את מתכון כדורי האורז הזה עשינו בפעם הראשונה, ועם זאת מייד ביצענו בו טוויסט – הבנזוג פשוט לא אוכל עגבניות. הכנו רוטב פסטו שמבוסס על מתכון שהעתקתי לפני כעשור ממודעה של "תנובה", ומשרת אותי נאמנה עד היום. החוכמה היא לא לשים כמויות גדולות של שמן זית, כיוון שהוא משפיע מאוד על הטעם ולא לטובה.

הרעיון הוא שמערבבים את הרוטב יחד עם האורז – כלומר לכדורים עצמם יש טעם של פסטו. אחרי הכדרור עושים חור קטן באמצע, ודוחפים לתוכו ריבוע מוצרלה. סוגרים בחזרה, מעבירים את הכדור לתהליך השניצל המוכר (קמח-ביצה-פירורי לחם), והופה לטיגון. אין דרך לתאר כמה שזה טעים. מה שכן, אני מודה שלא היה לי מושג איזו כמות של פסטו להכין, ולכן נשאר לנו פסטו לכל השבוע – דחפנו אותו לכמה חביתות וכמובן לפסטה.

%d בלוגרים אהבו את זה: