הייני? קן!

הפעם הראשונה שבא רצינו לבקר במסעדת קולוני הייתה בולנטיינ'ס דיי, חג האוהבים הנוצרי. שמענו כל כך הרבה דברים טובים על המקום הזה, שהזמנו מקום יומיים מראש. מבט קטן בגוגל מפה, ויצאנו לדרך. מה שנראה פשוט בשלב הממוחשב, היה בלתי אפשרי בשלב הניווט בשטח. פשוט לא מצאנו את קולוני, ואפילו שהתקשרנו למסעדה וניסו להסביר לנו, לא הצלחנו למצוא אותה. בסוף ויתרנו, ובאמת שלא היה קל לקבל את ההחלטה. במקום זה הגענו למסעדה כשרה במושבה הגרמנית הסמוכה, והתפלאנו כמה זוגות דתיים מציינים את היום הזה.

הניסיון הכושל הפך לסטטוס בפייסבוק, חשבתי שאולי תבוא איזו ישועה, אבל איש לא הבין למה אני מתכוונת – אנשים כיוונו אותי ל"אמריקן קולוני", מלון עם מסעדה שהיא אולי מוצלחת אבל נמצאת לפחות קילומטר משם, במזרח העיר.

עבר בערך חודש, מספיק זמן כדי לשכוח את חווית הערב ההוא. החלטנו לנסות שוב למצוא את המקום. גם הפעם עשינו יותר מדי סיבובים עם הרכב, שהובילו לכישלון חרוץ. צריך להבין: המסעדה היא ברחוב שאין בו כמעט בתי מגורים, אלא בתי עסק, תחנת דלק ומתקן של חברת חשמל. אתה מצפה לראות את המסעדה בעודך נוסע על הכביש, וכשאתה נוסע הלוך ושוב יותר מפעמיים, זה נהיה מתסכל.

בסוף החלטנו להחנות את הרכב, ולחפש את המסעדה ברגל. דברים שרואים מכאן לא רואים משם וכו'. ובאמת, זה עבד: מתברר שקולוני, כמו כל הדברים הטובים בירושלים, לא נמצאת על הכביש הראשי. צריך ללכת על שביל שמוביל פנימה, ואז נפתחת רחבה גדולה ובה כמה מקומות בילוי, ביניהם גם המסעדה.

והאמת? היא הייתה שווה את החיפוש. אחר כך באנו אליה לביקור נוסף, סופסוף כאנשים שיודעים לאן הם הולכים. השבוע הזמינו אותנו לביקור שלישי, במסגרת פסטיבל היינקן (Open Your World to Taste) שנערך במסעדות שונות בתל אביב ובירושלים (עם ייצוג קל להרצליה וליפו). כל אחת מ-11 המסעדות המשתתפות מציעה מנה אחרת שכוללת את הבירה ההולנדית. כך, למשל, ברפאל מציעים "שרימפסים שיכורים", בקפה איטליה "טליאטלה ראגו בהיינקן וגרגירי פלפל שחור", בצ'אקרה "קובנייה דג נא בקצף היינקן", ובקולוני – "מוסר ים בהיינקן".

 

התחלנו את הערב דווקא עם קוקטיילים – ליצ'י שמפיין וקיר רויאל – והם ליוו אותנו במשך כל הארוחה, בכל פעם מתאימים מחדש למנה שעלתה על השולחן. בשולחנות שמסביבנו נשמעו עברית ואנגלית. למעשה, מבין כל השולחנות הסמוכים לנו ספרתי שלושה של תיירים. ייתכן שהיו עוד בפינות אחרות של המסעדה, הבנויה כחלל תעשייתי מאורך, מואר במידה, עירוב של חום וקור בעיצוב שיוצר משהו לא מוגדר – לא ירושלמי, לא תל אביבי. אולי קוסמופוליטי. מוזיקה נעימה התנגנה ברקע.

 

לפתיחה קיבלנו לחם עם איולי על חשבון הבית. לכאורה פשוט ומתבקש, אבל ראשית, לא כל מקום נותן לחם לכל שולחן, ושנית, הפעם זה היה מוצלח במיוחד. השתדלנו לא לאכול יותר מפרוסה לכל אחד, כדי להשאיר מקום לאוכל.

 

למנה ראשונה בחרתי בלקט ירקות אפוי בבצק פריך, בליווי רוטב זיתים שחורים (42 שקל). הלקט כולל חצילים, פלפל קלוי ובטטה, והרוטב בקושי מורגש. מדובר במנה טעימה מאוד, ואם אתם לא רעבים במיוחד, היא יכולה לתפקד לטעמי גם כעיקרית. הבנזוג בחר בקרוקטים של דג סלמון וגבינת פטה ברוטב שמנת, עירית וצ'ילי מתוק (54 שקל). הרוטב היה מתקתק במידה הנכונה, ומידת הדומיננטיות של הדג והגבינה היתה שווה. לא נעים להגיד, אבל למרות ההחלטה לא להפריז בלחם בצענו ממנו, וטבלנו ברוטב. היה כמעט אלוהי.

 

אחרי הפסקה קצרה, כי באמת כבר היינו כמעט מלאים, עברנו לעיקריות. אחת מהן היא המנה שנולדה לכבוד הפסטיבל: מוסר ים ברוטב שמנת, היינקן ועירית (בתפריט הבטיחו כרשה, אבל לא מצאנו אותה), לצד תאנים מבושלות וקרוקטים של תפוחי אדמה. לטעמי, ללא הרוטב הדג היה קצת יבש. עם הרוטב היה הרבה יותר טעים, אבל ההיינקן לא הורגש מספיק. עוד קצת אלכוהול היה מוסיף, אולי אפילו אפשר היה לבשל את התאנים עם היינקן, למרות שגם כך הן הפתיעו לטובה – וזה פרי שלא מועדף עליי בדרך כלל.

 

העיקרית השנייה היא המבורגר קולוני, 250 גרם בשר בקר (56 שקל. מידת הכנה: מדיום). מוגש עם תפוחי אדמה אפויים מעולים, שקסמו לי הרבה יותר מהקרוקטים. הלחמנייה היתה קצת יבשה, אבל צריך לקחת בחשבון שבד"כ היא מגיעה עם ירקות ואילו הבנזוג אלרגי אליהם. בקיצור, ייתכן שהאשמה עלינו, אבל גם כך הוא סיים את המנה בלי להתבלבל (אני עזרתי עם תפוחי האדמה).

 

בשלב הקינוח באמת שכבר לא היה לנו כוח לאכול, אבל אתם יודעים איך זה כשיש מצעד קינוחים על הראש (טוב, אתם לא יודעים, אבל אנחנו כן). בחרנו במעדן שוקולד וקרם ברולה (34 שקל) עם רוטב וניל אספרסו, שצריך למזוג על המעדן – כלומר על המוס. לצערנו הרוטב היה מאוד חמוץ, וכששאלנו על הנושא נאמר לנו ש"ככה זה, האספרסו אצלנו קצת חמוץ". בלי הרוטב, מדובר ביופי של קינוח. עם כוס אמריקנו בצד, בלי חלב, זהו סיום מצוין לערב מוצלח שבו הגענו בדיוק לאן שרצינו, בלי להתברבר בדרך. לא עם המכונית, ולא עם האוכל.

 

קולוני, דרך בית לחם 7, ירושלים. שף: מיכאל כץ (בעל ניסיון בארבע מסעדות בעלות כוכבי מישלן). אתר פסטיבל היינקן: heineken.co.il

קח ת'בסטה בסבבה

ביקורים בשוק מחנה יהודה הפכו להרגל אצלי בחצי השנה האחרונה, ובכל פעם אני מגלה שם משהו חדש. נחלאות, השכונה הבנויה שכונות-שכונות בעצמה, היא מהמקומות היפים והמרתקים בעיר. אנחנו נוהגים להחנות במקום קבוע ולהגיע לשוק כמעט באותה דרך בכל פעם, אבל חוזרים בדרכים שונות. כל דרך כזו היא עולם בפני עצמו. נדמה שהסיפורים אף פעם לא נגמרים שם.

והנה, החודש התחיל סיפור חדש, שיגיע לשיאו ב-18 בספטמבר: פרויקט טאבולה ראסה, שבו הרחובות בית יעקב, הדקל והשקמה, הסמוכים לשוק, הופכים לגלריית אמנות אחת גדולה. על תריסי החנויות, הקירות, ארונות החשמל וגם המדרכות, אפשר למצוא ציורים מרהיבים שמוכיחים כמה כישרון מתרכז בארץ הזו. ובמיוחד מקסים הדבר, מכיוון שאלו רחובות מוזנחים יחסית, שזכות הפרויקט הופכים לאטרקציה אמיתית (במובן הזה, שאפו לאגף לאמנויות בעיריית ירושלים, שיזם והוביל). בואו נאמר, שהמסלול שעשינו ביום שישי לא יהיה חד פעמי עבורנו, וגם לאחרים מומלץ לשלב אותו בביקורם הבא בשוק.

על גלריית הרחוב הזו אחראים כ-20 אמנים בעלי אוריינטציה לסוג הזה של אמנות, ובהם המוכשר ביותר Know Hope וגם עינת שטקלר, איתמר מנדס-פלור, ענת אבגי, עדי גיורא ואחרים. כדי "להכין" אותם לפרויקט הם נלקחו לסיור ברחובות מחנה יהודה, כך שישאבו השראה מהאזור לפני שהם מתחילים לעבוד. זה המקום לומר שהפרויקט מתבצע בשיתוף עמותת סוחרי השוק, "רוח חדשה" ומנהל קהילתי לב העיר.

נכון, כבר יש ציור קיר ענק שבו מונצחים סוחרי השוק, ובכלל נדמה שהם מאוד פופולריים בקרב אמנים ועיתונאי טלוויזיה, אבל הפעם מדובר בפרויקט בהיקף גדול יותר, שמתייחס לעוד כמה מהדמויות הבולטות של השכונה, כולל החבר'ה ה"חדשים" ממחניודה. כולם – כמעט – מונצחים על פוסטרים ענקיים, פרויקט של אחד המשתתפים. ניסיתי לדמיין מה היה קורה לו הייתי גרה בשכונה והיו מנציחים אותי על כזה פוסטר. נראה לי שאחרי שלב המבוכה ההכרחי, הייתי מתחילה לחייך ולהרגיש מבסוטה מעצמי. מגלה דברים חדשים על עצמי שלא ידעתי. ומציירת לי שפם, כדי שאף אחד לא יוכל להשפיל אותי ראשון.

לא כל ציורי הקיר מוכנים, חלקם בשלבי שרטוט, ולכן שווה לבוא השבוע בשעות אחר הצהרים לאזור השוק, ולראות אמנות בפעולה. כל העבודות, כך מבטיחים, יוצגו במשך שנה לפחות. הכל תלוי כמובן בנכונות הציבור לשמור עליהם ולא להרוס – בעבודה שמנציחה את טדי קולק ז"ל כבר חסרים כמה פקקים, וחבל.

*

 

דיוקן של ראש עיריית ירושלים המיתולוגי, טדי קולק ז"ל, המורכב ממאות פקקי בקבוקים – עבודה של האמנית עינת שטקלר

*

מהעבודות האהובות עליי. מאחורי דלתות הברזל מסתתרת דלת פלדלת רגילה…

*

מימין: דיוקן של חיים, בעל הקיוסק ברחוב הסמוך, שהופק באמצעות איזמל ופטיש – עבודה של האמן איתמר מנדס-פלור. משמאל, עוד עבודה שלו

*

שמן על דלת פח. על החתום: Jack

*

כשתבוא – עבודה של ענת אבגי

*

פלישת האבטיחים – עבודה של עדי גיורא. אני מניחה שגם העגבניות והתותים שייכים לו

*

חבר'ה חבר'ה רגע רגע

*

צייר לי כבשה. או כמה כבשים

*

משולשי ששבש (?) על הרצפה, משני צידי רחוב בית יעקב

*

לא הצלחתי לפענח את החתימה

*

חביב ומשעשע קלות

*

הילכו שניים יחדיו

*

ראש כרוב-רוני בוסני ואלינה

*

אני חושדת שהציורים אלה היו שם קודם, אבל כמו בשיר של אריק איינשטיין, זה לא משנה

*

גם זה נראה כמו חבר ותיק שמשתלב בחבורה

*

מהציורים שזקוקים להשלמה

*

גם זה מחכה להשלמה

*

וגם זה

*

*

משבית שמחות

השיק של אירינה שיק

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 335 שכבר עוקבים אחריו