הייתי בגן עדן

 

ממש בסמוך לשער הפרחים, מצפון לרובע המוסלמי, נמצא המוזיאון הישראלי הראשון לארכיאולוגיה.

קוראים לו מוזיאון רוקפלר, ובשבת סוף-סוף נסענו עליו. נפלה לידינו הזדמנות, וחובה היה לנצל אותה. נגמרו התירוצים, שרובם עוסקים בשעות הפתיחה (10:00-14:00 אלה שעות שמאוד מגבילות את מי שאוהב את שנת השבת שלו). אם לא הייתי נוסעת, לא הייתי יכולה לקרוא לעצמי חובבת ארכיאולוגיה. אגב, אני עדיין לא יכולה לקרוא לעצמי ארכיאולוגית חובבת, אבל אולי גם זה יבוא.

מי שיזם והקים ופתח את המוזיאון ב-1938, אלה הבריטים. את המבנה המיוחד, שחולש על הרחוב המוסלמי מלמעלה, תכנן האדריכל הבריטי אוסטין סנט ברב הריסון. בפנים יש אוסף מרשים של ממצאים שנחשפו בחפירות שנערכו בארץ בשנות המנדט, 1920-1948. מתברר שחפרו לא מעט, באתרים רבים שממצאיהם מתפרסים על פני תקופות שונות. בואו נאמר שעצמות אדם מלפני 100 אלף שנה הן עוד פרט בתצוגה. פרט מרשים, אבל רק עוד פרט.

לאו דווקא מהסיבה הזו, אלא בגלל יתר הממצאים, מוזיאון רוקפלר משול עבורי לסוג של גן עדן. מה אין פה: פסלים, כדים, תכשיטים, מטבעות, עיטורים, גלוסקמות, ועוד כלים וחפצים שיוצרים ביחד תמונה מסוימת על החיים שהיו כאן לפנינו. הנה כמה מהדברים שמשכו את עיני ואת תשומת לבי, ושמחתי להנציח במצלמה (בלי פלש, כי אסור):

*

למצרים הקדמונים הייתה פה אחיזה כה חזקה, ובית שאן הייתה מעין בירה שלהם. בגלל זה נמצאו שם בעמק הלוהט הרבה ממצאים מצריים קלאסיים, כולל דמויות יושבות, ומצבות בכתב חרטומים, ופריטים מעוטרים. וכל זה נמצא עכשיו ברוקפלר.

בתמונה העליונה אפשר לראות את פסל פרעה רעמסס השלישי, שנמצא בבית שאן ומתוארך למאה ה-12 לפני הספירה. המלך חבוש פאה מעוטרת באוריאוס (נחש הקוברה המלכותי) ולבוש בחצאית קצרה. הפסל בא לפאר אותו כמי שניצח את הפלישתים שפלשו לארץ ישראל (כמהגרים שנפלטו אל החוף). בתמונה השנייה – סרקופג מצרי ישראלי.

*

סמוך ליריחו הוקם במאה השמינית ארמון הישאם, אחד המבנים הכי מרשימים שראיתי אי פעם – כלומר לא ראיתי אותו עצמו (אי שם בפלסטין), אלא את השרידים שלו שהגיעו למוזיאון, שזה די הרבה. הוא נקרא הישאם למרות שנבנה בימי החליף ואליד השני. בכל מקרה, רעידת אדמה גרמה לכך שהוא נהרס בטרם הושלמה בנייתו. מאתר החפירות הגיעו גם ממצאים מבית המרחץ הסמוך לארמון, אף הם מעוררי עניין.

*

במבט ראשון, שני ושלישי הייתי בטוחה שזה עוד פסל של קיסר או מצביא, רומי או יווני. אבל אז התקרבתי וקראתי את השלט. מתברר שפסל השיש הזה הוא בדמות הקיסרית סלונינה, אשקלון, התקופה הרומית, המאה השלישית לספירה. כן, זו אישה.

בהסבר המפורט ניסו לשמור על איפוק: "הדמות בעלת המבט העז ותווי הפנים הנוקשים היא ככל הנראה יוליה קורנליה סלונינה, רעיית הקיסר הרומי גלניוס. המבט החזיתי המודש, השיער המשוך לאחור והפרטים הסכמטיים אופייניים לאמנות שלהי התקופה הרומית. הסמכותיות רבת העוצמה הקורנת ממנה הייתה שכיחה בתיאורי קיסריות מהשושלת הסורית". אני טרם ראיתי אחת כזאת עד היום, אבל מצד שני, יכול להיות שלא התעמקתי וסתם חלפתי על פני מי שהאמנתי שהם עוד גברים, חסרי מקוריות.

 

*

החצר הפנימית, הקלויסטר, היא אחד הדברים הכי מיוחדים במוזיאון. במרכז בריכת מים, ומסביב עשרות גלוסקמות, מצבות, כותרות וגם כף רגל אחת ענקית. הכי כיף להתיישב על ספסל אבן או על מדרגה עם כוס מים, השמפניה של הטבע, וליהנות מהשקט והיופי. בירושלים, כזכור, אין כמעט לחות. גם באוגוסט.

בתמונה רואים אגן שיש מהמונפורט, מתוארך למאה הראשונה לספירה – התקופה הרומית. הוא התגלה, למרבה פליאתם של הארכיאולוגים, במבנה צלבני מהמאה ה-13. לדעתם הוא שימש בשימוש משני כמזרקה למים קדושים.

 

*

מה אומרות עינייך, ומה אומרות פנייך – ממצאים מעניינים מלפני כ-4,000 שנה

 *

עיטורי עץ ממסגד אל אקצה, מתוארכים למאה השמינית לספירה

*

 התכנסנו כאן כדי לחבק את עצמנו

*

פה קבור ה…?

*

היו שלום. עד לפעם הבאה

***

פרטים טכניים: המוזיאון נמצא ברחוב סולטן סולימאן 27. הכניסה, לפחות בימים אלה, חינם. פתוח א', ב', ד', ה' 10:00-1500, ובשבת 10:00-14:00. מומלץ להגיע בשבת, כי זה היום היחיד שבו אפשר להחנות את הרכב במתחם של המוזיאון, ולא צריך לחפש מקום בחניונים הסמוכים (זה הצד הצפון-מזרחי ירושלים, אז אני לא בטוחה מי מפעיל את החניונים האלה).

אגב, העובדה שהכניסה למוזיאון היא בחינם לא מאפשרת לו, לדעתי, להכניס עוד מידע על הפריטים המוצגים וגם לא להחליף את בד היוטה המיושן שעליו מוצגים חלק מהפריטים. קטיפה הייתה הולמת אותם הרבה יותר.

מדליית כסף לרון ארד

אך לפני יומיים ביקרנו בגן האמנות שבמוזיאון ישראל כדי ליהנות מהעפיפוניאדה. והנה אתמול הגענו לשם שוב, רק בשעה חשוכה יותר, כדי ליהנות מהמיצג 720 מעלות של המעצב והארכיטקט רון ארד. הקפנו אותה מימין ומשמאל, נתנו לתמונות ולצלילים לשטוף אותנו. התיישבנו למרגלות הפסל המרשים של הנרי מור, הרמנו את המבט, ונהנינו מהיצירה העכשווית: סופת ברקים ורעמים באמצע חלום ליל קיץ, על גבי אלפי חבלי סיליקון בגובה שמונה מטרים, שהפכו למסך ענק.

המיזם המרשים הזה שיצר ארד פותח כחלק מ"קיץ בלומברג 2011", סדרת מופעים שהתקיימה בראונדהאוס, בשכונת קמדן הלונדונית. שם הוא הוקרן במרחב סגור, ואילו כאן, באוויר הפתוח. ארד קיבץ סרטונים של אמנים אהובים עליו, ואת מידת ההנאה שלו מהעניין אפשר להבין מהמשפט "בניגוד לתכנון בניינים, באמנות אתה לא צריך להתייעץ עם אף אחד". למעשה מדובר בעבודות אינטראקטיביות, שהותאמו לתצוגה תלת מימדית מעגלית, והן מצליחות לרתק את הצופה במידה משתנה של הצלחה.

כשהגיע לכאן המיצג, הוא עבר התאמות: קודם כל, בלונדון הוא נקרא Curtain Call ואילו כאן 720 מעלות. שנית, כאן כל סרטון מוצג בעברית, ערבית ואנגלית. שלישית, נוספו שני סרטונים של ישראלים, שלא הוצגו בלונדון. ורביעית, הרקע שבין הסרטונים הוא אבני הכותל המערבי בירושלים. ואגב, שמחתי מאוד על הבחירה להציג בירושלים, ולא בתל אביב (שעליה חשב ארד במקור). לא יכולה להסביר את זה באופן רציונלי: המיקום פשוט מוסיף לקסם. האווירה היא אחרת, כשברקע אתה רואה את כנסת ישראל מוארת בכחול-לבן, ומסביב בתי ירושלים המוארים על הגבעות. במילותיו הפשוטות של ארד, "(בהשוואה לתל אביב) פה הרבה יותר מרגש".

שמו של המיצג בא לבטא את האפשרות לצפות בו מכל נקודה חיצונית, 360 מעלות, ומכל נקודה פנימית, בתוך המיצג ממש, גם כן 360 מעלות. "בלונדון הייתה נטייה להיכנס לאולם, לתוך המעגל, ולשבת על הרצפה", מספר ארד. "לא חשבתי שזה יקרה. פה מה אני מציע לאנשים לראות את שני הלופים, ללכת לראות גם מבפנים וגם מכל מיני מקומות. גם אני גיליתי על העבודה דברים שלא ידעתי קודם".

אמנם לא בדקנו את כל 720 האפשרויות אבל בהחלט נענינו להצעה לשנות את המיקום שלנו במהלך הצפייה, ובכל סרטון שהוקרן צפינו מנקודה אחרת – ממש מול, נמוך יותר, גבוה יותר, רחוק יותר, מבפנים, בישיבה, בעמידה, וגם תוך כדי ריקוד קל, בסרטון עם המוזיקה הספרדית שהיה לטעמי הקומוניקטיבי ביותר ולכן המוצלח ביותר בכל המיצג.

הסרטונים מוקרנים ברצף במשך 75 דקות, פעמיים. לא כולם מעניינים באותה מידה – אחרי חצי שעה בערך יש נקודת שבירה, שלא כולם צולחים. אבל אז מגיע כאמור הסרטון הספרדי, ומגיע גם הסרטון עם הנגנים בכלי נגינה מזרחיים על רקע תמונות מהעיר ירושלים (שיצר קותימאן), והעניינים חוזרים לקצב.

על הפער הזה שם באמצע, וגם על כך שסרטון הפינאלה הוא לא הדבר הכי מיוחד והכי מרשים בכל המיצג – הבנזוג ואני נהנינו ממנו, אימא שלי פחות, היא אהבה יותר את סרטוני הטבע – ל-720 מעלות מגיעה מדליית כסף בלבד. היו רגעים של וואו!, היו רגעים של נו, מתי זה ייגמר? אבל אין מה לומר: חוויה חד פעמית.

***

המיצג, בתשלום נפרד מהכניסה למוזיאון, עולה 45 שקל. כל ערב החל מ-20:30 ועד 23:00 (שני סבבים של הקרנה). מתקיים עד ה-5 בספטמבר.

עוד שלוש מזכרות:

*

*

המירוץ למתכון 8

שמח במטבח, שמח במטבח של שלנו. ששה מתוך שבעה מתכונים במירוץ השמיני הם בעלי שמות לא טריוויאליים ולא כל כך מוכרים, אם אתם לא מהעדה. זה לא היה מדד לבחירה שלהם, כמובן, אבל בסיכום הכללי זה משמח אותנו, כי זה אומר שלפחות מבחינה מסוימת הצלחנו לגוון. עירבנו בין מרוקאים לפולנים, והוספנו קצת תיבול איטלקי. אתגרנו את עצמנו, התנסינו בדברים חדשים ולבסוף רחצנו הרבה כלים. היה טעים, רוב הזמן.

הערה של הבנזוג: שלושה מתוך המתכונים היו כיסונים ממולאים בגבינה. הדבר המעניין הוא שכאשר מטגנים את הכיסונים בשמן – הם זוכים אצלנו לתגובות טובות ולמיקום גבוה, אבל כאשר מבשלים אותם במים – הם מגיעים למקום האחרון.

 *

 1

פנזרוטי

מוצא: איטלקי – נפוליטני

מקור המתכון: מיכל וקסמן, ynet (מחברת ספרי בישול)

טעם: מצוין

למחרת: חימום קל בלבד

עלויות: יקר, עמוס בגבינות לא זולות

כמויות: חתכנו בחצי, ועדיין יצאו המון פנזרוטים

קושי בהכנה: הדרך ארוכה היא ורבה. המון שלבים, מילויים והתפחות

טיפ שמצא חן בעינינו: להדק כיסונים עם מזלג

מדד הכלים בכיור: גדוש

משהו לזכור: שווה להכין את עגבניות התמר לעוד הרבה מאכלים אחרים, מפסטה ועד סנדביץ'

שורה תחתונה: היה שווה את כל הדרך

 *

 2

קאדה

מה יש עימנו: כיסוני בצק במילוי גבינה

מוצא: כורדי

מקור המתכון: מאסטר שף ילדים

טעם: מעולה

עלויות: לא זול. בגלל הגבינות, ובגלל הצנוברים והאגוזים להכנת הפסטו הביתי

כמויות: חתכנו לשליש, ועדיין יצא המון

באג של המתכון: אין כמויות לגבינות של המילוי, וגם לא למרכיבי הפסטו. לקחנו כמויות ממתכונים אחרים.

קושי בהכנה: קל יחסית

מדד הכלים בכיור: גדוש

שורה תחתונה: ואנחנו חשבנו שרק וודקה עושה בועות!

*

מאפינס פולנטה, גבינה כחולה ובצל ירוק

מקור המתכון: לימור לניאדו תירוש, "הארץ"

טעם: קצת מתוק מדי. מעניין. מתפתח עם כל ביס

עלויות: זול יחסית, כי רוב המרכיבים כבר היו לנו בבית. מבין הגבינות הכחולות בחרנו ברוקפור, שגם כבר הייתה במקרר ממתכון קודם. נקנו במיוחד – קמח תירס, שמנת חמוצה ובצל ירוק.

כמויות: חתכנו בחצי. אין לנו שתי תבניות שקעים ואין לנו כוח לסיבוב שני

טוויסט קטן: ויתרנו על סומסום שחור והלכנו על סומסום רגיל. במילא זה בעיקר ליופי

קושי בהכנה: קל יחסית

מדד הכלים בכיור: בינוני פלוס

שורה תחתונה: קצת פחות סוכר, והכל היה בסדר.

*

פאקורה

מה יש עימנו: סיגרים אפויים

מוצא: מרוקאי ?

מקור המתכון: בישולוג, של הדיאטנית הקלינית יערה שרי

טעם: לא רע בכלל!

עלויות: זול יחסית

כמויות: עשינו בדיוק מה שכתוב. בפעם הראשונה בחיינו, כמות המלית הספיקה בדיוק לכמות הסיגרים הרשומה, ולא נשארו שאריות

קושי בהכנה: קל יחסית

מדד הכלים בכיור: סביר פלוס

שורה תחתונה: מסתבר שלא חייבים לטגן סיגרים כדי שיהיו טעימים, אבל כן חייבים לשמן אותם מכל הכיוונים, כך שדיאטטי זה לא.

*

5

אצבעות תפוחי אדמה

מקור המתכון: חיים כהן, מבשלים

טעם: מעולה

למחרת: סבבה, ולא חובה לחמם

עלויות: זול יחסית, כי רוב המרכיבים כבר היו לנו בבית

כמויות: הכפלנו פי 2 חוץ מהחמאה שנשארה אותו דבר, והקמח שהגדלנו רק ב-80%

קושי בהכנה: קל יחסית

מדד הכלים בכיור: בינוני

כלל אצבע: טעים גם בלי המלח הגס. אולי אפילו עדיף לוותר עליו.

שורה תחתונה: תן לאצבעות ללכת במקומך.

*

6

מניקוטי

מה יש עימנו: סוג של קנלוני

מוצא: איטלקי

מקור המתכון: אתר לשיתוף מתכונים cook share

טעם: אנחנו חלוקים בדעותינו. אני אהבתי, הבנזוג הרבה פחות. כך יצא שאכלתי את זה 3 ימים ברצף

עלויות: סבירות. הגבינות קצת מעיקות

לא פשוט: למצוא גבינת גרויר. אחרי שהקפתי את המעדנייה פעמיים, אאוריקה.

טוויסט: במקום לקנות צינורות קנלוני, לקחנו את דפי הלזניה מאחד המתכונים הקודמים וגלגלנו אותם לצינורות, כמו שלימדו אותנו במתכון ההוא

כמויות: נשארנו נאמנים למקור. המילוי הספיק ליותר מ-8 קנלוני, אז פשוט השתמשנו בו בהמשך השבוע כתערובת לחביתה

קושי בהכנה: לא נורא

מדד הכלים בכיור: גדוש, בעיקר כי היינו צריכים שתי תבניות למניקוטי

שורה תחתונה: מהמתכונים האלה שאו שאוהבים או שסובלים

*

 7

פירוגי רוסקי

מקור המתכון: אוכל קדימה אוכל (נענע10)

מוצא: פולני

טעם: אוכל אשכנזי, נו מה. משתפר כשמוסיפים את הבצל המטוגן.

עלויות: זול יחסית. קנינו את שתי הגבינות במשקל, מה שאיפשר לקחת כמויות לא גדולות יחסית.

כמויות: נשארנו נאמנים למקור. בכל הנוגע למילוי זו היתה טעות גמורה. נשארנו עם פי 3 מילוי ממה שהיה צריך. כנראה נשתמש לסיגרים ולטיגון פירה (כי יש בפנים חלבון. לא נראה לי מתאים לאכול את זה חי).

קושי בהכנה: קל יחסית (הבנזוג לא מסכים).

מדד הכלים בכיור: גדוש

שורה תחתונה: מזכיר איזה רביולי מפעם

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: