צעד קטן לפריז, צעד גדול לאימא (יום 7)

 

3 באוקטובר

15,771 צעדים.

סופסוף קצת שמש. איזה מזג אוויר נעים קיבלנו ליום האחרון, היום שנועד לשוטטות ברגל בלבד. אמנם התאכזבנו לגלות שהרבה חנויות סגורות ביום ראשון ב-11:00 בבוקר, כולל החנות של אליזה ומרי שאימא רצתה להחליף בה את הסוודר-שמלה שלה, אבל נהנינו מדברים אחרים כמו שוק הפירות והירקות (אימא קנתה משהו שלא זיהיתי, מעין פולים אדומים), בתי הקפה הנעימים והפסל בחזית כנסיית סנט אוגוסטן. הכנסייה, אגב, הוקמה בתקופת נפוליאון השלישי, כהעתק של סגנון הרנסאנס האיטלקי, ותוכננה על ידי האדריכל באטלר.

מכאן חלפנו על פני פורום דה האל. בדקנו מדרחובים חדשים, ראינו עד כמה פומפידו קרוב, המשכנו לעבר אוטל דה ויל, וראינו שם שלטים בצבעים שונים בשפות שונות, כולל אחד בעברית: "לאהוב את ההבדלים". יפה! צריך לברר מה מקור הקמפיין (מתברר שזו עבודת אמנות של מיכאנג'לו פיסולטו, שהוצגה במסגרת אירועי הלילה הלבן בעיר).

מכאן ירדנו לשבת על ספסל ליד הסיין, שהשקיף על הגשר המחבר בין איל סן לואי לאיל דה לה סיטה. המתעמלים התעמלו, הרצים רצו, המחליקים החליקו ואימא קראה את התיקון הכללי. אני צילמתי קצת, והסתכלתי על כולם.

כעבור כעשר דקות עלינו בחזרה אל הרחוב, ומשם דרך הגשר המויבל לאיל סן לואי, האי הקטן והמקסים שבנייניו נבנו במאה ה-17. הרחוב הראשי עמוס חנויות ש"עיכבו" אותנו בדרך לגלידריה המפורסמת ביותר בפריז, בריתיליון. מחיר שני כדורים (קפוצ'ינו ופרלין) – 3.4 יורו. עם הגלידה עברנו לרחוב שליד הסיין, אבל השמש החזקה הפריעה לאימא אז חזרנו לרחוב המרכזי, וממנו חצינו את הגשר לעבר איל דה לה סיטה, ולמעשה הגחנו מאחורי הנוטרדאם. אימא רצה לטפס למעלה, אבל התור הארוך הציל אותי. ויתרנו על הרעיון, ובמקום זה הלכנו אל הקונסיירז'.

למען האמת זה הלך כך:

אימא: היום יהיה יום של קניות.
אני: אני מרגישה נורא שטחית עם כל הקניות האלה, אולי גם נעשה משהו?
אימא: אל תדאגי, נלך גם לבית כלא שלך.

אז הלכנו. הקונסיירז' היה הארמון הראשון של מלכי צרפת, ולאחר מכן שימש כבית כלא למאסרים "מהירים", כיוון שהאסירים לא יצאו ממנו חיים. בין האומללים נמנים רובספייר ומארי אנטואנט. המדריך שלנו לא היה משהו, ודיקלם הכל באנגלית לא ברורה והזיע מרוב לחץ, אבל הצלחנו להבין קצת וגם היה לי דף הסבר שהבהיר את המצב.

השרידים פה הם מהמאה ה-14. בקומה העליונה, זו שאין אליה גישה, נמצא בית המשפט. במקום שבו היו ממתינים הנידונים להורג יש היום בית קפה. ביקרנו בתא של מארי אנטואנט, בכנסייה שבה היא התפללה ובחצר הנשים האסירות, וראינו את שלושת סוגי התאים שהיו לגברים בכלא. כולם באותו גודל, אבל: ברגיל הכניסו 15 אנשים יחד (ממש צפוף), באמצעי שלושה אנשים שישנו על מיטות, ובחדר VIP אדם לבד עם מיטה ועם רהיטים שהוא בחר להביא. כמובן ששילמו כסף על הפריבילגיה הזו – המטבע נקרא אז לירה – מה שהכניס כסף לבית הכלא. אימא טענה שכל הסיור הזה היה קצת מדכא.

כשיצאנו צילמתי את השעון העתיק, את המגדלים המחודדים ואת כל מה שאפשר בעצם. מרוב הליכות כבר הכרנו את הדרך חזרה כמעט בעל פה, כך שיכולנו להרשות לעצמנו לגוון אותה, ולהיכנס לעוד חנויות, למשל Vero Moda החביבה עליי, אם כי צריך להתאמץ שם כדי למצוא את הדברים הטובים.

כשהגענו למלון, התיישבנו לאכול בזפיר, המקום הזכור לטובה מהלילה שלי לבד. תיק תק בלי קינוח, והופה לשדה התעופה. אורוואר פריז, מקווה להתראות בקרוב!

בשורה התחתונה, שלושה פריטים נזרקו לפח בטיול הזה:
1. סוודר של גאפ שנקנה לפני שנה בממילא – רכישה אומללה מלכתחילה
2. תיק שנקנה בשבדיה – כנראה שבמחיר ששילמתי זה יפה שהוא בכלל החזיק ארבע שנים
3. גרביונים שנקנו גם הם בשדרת ממילא. ממילא כבר היה בהם חור אחד.

הפסל ליד כנסיית סן אגוסטן

***

עבודת האמנות של מיכאנג'לו פיסולטו

***

הקונסיירז' מבחוץ

***

אולם השומרים

***

אולם התפילה של בית הכלא

עצוב להיות מארי אנטואנט (קפלת התפילה שלה)

ה"שומר" בתא הכלא של מארי אנטואנט. היא היתה פה יותר מחודשיים, וזה נחשב ממש הרבה

***

הכד ממנו שתתה מארי אנטואנט את הדרינק האחרון שלה

***

בחצר הנשים של בית הכלא

פרסומת כלשהי בדרך חזרה למלון

צעד קטן לפריז, צעד גדול לאימא ‎(יום 6)

 

2 באוקטובר

18,875 צעדים. אימא רצתה להשלים ל-19 אלף ובסוף השלימה ל-20, בעוד אני נשארתי בחדר.

למכירה: 6 כרטיסי מטרו. נותרו ללא שימוש לאור הליכה מרובה, ולא צפויה, ברחובות פריז.

שוב כדאי להתחיל מהסוף – אחרי הקרוסל דה לובר (הקניון שליד הלובר) חזרנו למלון ברגל, כי אימא טענה שמצב הצעדים שלנו בכי רע, במיוחד צעדי האירובי. אז צעדנו דרך רחוב רישלייה ואז ראינו מקום נחמד לאכול בו, עם "מרק בצל צרפתי, כל יום". כיוון שאני מפנטזת על מרק כבר כמה ימים, זו נראתה לי כמו אופציה טובה לסיום הביקור. וכמו שאימא אומרת: יש דברים שאי אפשר לראות אם נוסעים במטרו. והמסעדה הזו היא אחת מהם.

בכל אופן, אחרי ששמנו את הדברים במלון חזרנו אל המסעדה, אבל אז התברר שהיא קרובה מדי והלכנו פחות מעשר דקות, ואם לא הולכים לפחות עשר דקות אז הצעדים של האירובי לא נספרים. במילים פשוטות, המשכנו לצעוד עד הבורסה ואז חזרנו בחזרה, נכנסנו והתיישבנו. הבעלים של המקום זיהה מייד שאנחנו מישראל. לא הבנו איך, אבל אז התברר שיש לו אחות ברמת השרון ודוד בנתניה (או להפך), והוא יודע כמה מילים בעברית. התפריט היה כתוב בצרפתית על לוח, אבל הוא עזר לנו למצוא מייד את המנות הצמחוניות, וכמובן שהזמנו גם את המרק. בשורה התחתונה, היה לא זול אבל שווה ביותר. סופסוף ארוחה טובה ומלאה, אבל לא מפוצצת.

אחר כך הבעלים סיפר לנו שהוא דיבר עם אחותו במחשב (הדגים אצבעות מתקתקות) והיא סיפרה לו שהיום היא היתה בים בגלל שהיו 35 מעלות בתל אביב. אבל מחר גם בפריז יהיה חם, 25 מעלות, כך שאנחנו "נרוויח" באופן לא צפוי מבחינתנו. אני בונה על זה שהוא צודק, כי אין תוכניות למחר מלבד שיטוט ברחובות. אולי יהיו הפתעות, אך אין לדעת.

את היום התחלנו בצעדה לעבר כנסיית המדלן, שמרשימה מבחוץ (52 עמודים קורינטיים) יותר מאשר מבפנים. אחר כך ביקרנו במעדניית פושון על שני סניפיה. קפה ושוקו הם השיא שלנו במקום היקר הזה אבל נחמד לבקר. אחר כך ביקרנו בעוד מעדנייה ותיקה שנקראת Hédiard. שתינו תה חזק ויצאנו בחזרה אל הרחוב ואל כל החנויות היקרות הממלאות אותו. בכלל, כל כך הרבה חנויות בפריז הן יקרות להחריד. צריך ממש להתאמץ כדי למצוא טוב ולא יקר.

אחרי סשן צילומים צפוי בכיכר הקונקורד, ומפגש עם עוד ביתן של שבוע האופנה, נכנסנו לגני טווילרי. צלמתי טרנסווסטיט אחד שהיה לבוש בצורה ממש אקסטרווגנטית, ואז ניסיתי לשבת על אחד הכיסאות האלכסוניים שליד המזרקה. זה עשה לי כאב גב אז ויתרתי. חבל, מנוחה קצרה לפני הלובר דווקא היה מועילה. כן כן סופסוף הגיעה שעתו של הלובר. מכיוון שמותר לצלם כמעט הכל, הביקור הזה היה ארוך מאוווווד.

התחלנו באוסף המצרי האהוב עליי, שבו חיפשתי כמה שיותר רעיונות לציורים על כוסות ובקבוקים. עשינו הפסקת קפה והתרעננות – חובה ממש – ואז עברנו לציירים איטלקיים, צרפתיים והולנדיים. ראינו ציור אחד שההעתק שלו נמצא בארמון ורסאי (הכתרת נפוליאון של לואי דויד), ומצא חן בעינינו עד לרמת היותו הפאזל הבא שלנו. אהבנו גם את ציור המשתה הגדול ומונה עליזה כמו שאני קוראת לה היתה קטנה ולא מרשימה. כרגיל אצלה. בחיי שאני לא מבינה למה דווקא הציור הזה זכה לתהילה. לא הספקנו לראות את הציור של ורמיר כי כבר היה מאוחר, אבל המשכנו לראות עבודות אחרות כמעט עד לרגע האחרון, כלומר כמעט עד שש בערב.

האמת היא שהייתי שמחה לעוד שעה במוזיאון, אבל מצד שני יכול להיות שהייתי קורסת. יותר טוב ששוטטנו בחנויות של הקרוסל. כולל כניסה לחנות של אפל, שאמנם מאפשרים גלישה חינם באינטרנט (אימא התיישבה לקרוא את הכתבה על טוני קרטיס שמת השבוע, ואז את הכתבה על מייקל דגלאס שחולה בסרטן. מאוד אופטימי. טפו טפו) אבל לא נותנים להיכנס לאף אתר שמצריך הקשת סיסמה אישית, כלומר לא נותנים להיכנס לג'ימייל. פארש! במקום זה נכנסתי לאתר שלי בוורדפרס, כלומר לפה, וראיתי את התמונות שצלמתי על מסך של 21 אינץ'. היה גדול.

יאללה אורזים. לילה טוב.

דברים שרואים כשצועדים ברגל: הסקרה קר

דופקים הופעה

Hédiard – מעדנייה, חנות יין ואבן שואבת לתיירים שהרגע יצאו מפושון

קצת צבע מודרני

צבעוניות מסוג אחר

התמונה בנאלית, אבל דגל צרפת מוסיף משהו

אלה, אין להן בושה (בגנים שלפני הלובר)

ברוכים הבאים ללובר

גברת מהלובר שמצאה חן בעיניי

הכתרת נפוליאון – הפאזל הבא שלנו

אנחנו ואתם תופסים ראש

מצרית פייבוריטית

תן לי כיף / גיב מי פייב / חרטוט כלשהו במצרית קדומה

צעד קטן לפריז, צעד גדול לאימא (יום 5)

 
1 באוקטובר
 
16,412 צעדים. מתחילים להתייצב.
 
נתחיל מהסוף: אימא נרדמה ולכן אני לבד בבית הקפה/מסעדה/בר שנקרא זפיר. הוא ממש קרוב למלון. יש כניסה דרך הפסאז' הנעול שלנו, כך שאפילו אי אפשר לומר שיצאתי לרחוב. הזמנתי מרטיני ביאנקו שהגיע עם דובדבן וקנקן מים קטן בצד. לפחות לפי התפריט המחיר הוא 4 יורו. אני חייבת לבדוק אם זה נכון, כי בארץ מרטיני עולה כמעט פי 2.
 
ממש לידי שלושה גברים משחקים משחק מעניין על שולחן ביליארד. יש שלושה שחקנים, ולכל אחד יש ארבעה כדורים בצבע מסוים. הצבעים הם כצבעי דגל צרפת: כחול, אדום ולבן. יש גם כדור אחד קטן בצבע שקוף, שאותו זורקים ראשון על השולחן. אחר כך כל אחד בתורו זורק את הכדור שלו. לפעמים מישהו זורק כמה כדורים ברצף. אסור לזרוק כדור ישירות על הכדורים האחרים אלא על המסגרת. לא הבנתי אם המטרה היא להתקרב כמה שיותר לכדור הקטן או משהו אחר. על הקיר יש לוח עם שלושה "שעונים" ולצד כל אחד מחוג אחד גדול. בסיום כל סיבוב אחד השחקנים מזיז את השעונים בהתאם לתוצאה. עקבתי אחריהם לא מעט – גם כי השולחן שלי היה ממש ליד, וגם כי זה היה הדבר הכי מעניין במקום הגדול יחסית. כלומר זה, והמרטיני שלי.
 
עכשיו מתברר שעל כל דבר שאני מזמינה מביאים קבלה נפרדת לשולחן. אז המרטיני זה 4.5 יורו. עדיין מאוד זול. המנה שבחרתי, אני מודה – אינה מתאימה למשקה. סלט עם ביצה קשה וגבינת פטה, בליווי בגט. אבל השחקנים פה נחמדים אליי גם ככה. הצעיר ביניהם, שהוא לא ממש צעיר (להערכתי בן 45. מהגר, או בן למהגרים) אפילו בירך אותי "בתאבון". האמת היא שהערב כרגע יותר מעניין מהבוקר. יש מוזיקה טובה ברקע, התרחשות. אני שמחה שסופסוף נכנסתי למקום הזה אחרי כל הימים שאנחנו לידו והתעלמנו ממנו. התאורה פה מעומעמת, אבל אני מתחת לספוט אז יש לי קצת אור.
 
אבל צריך לחזור לבוקר, שהתחיל כשלראשונה לא הסתכלתי על מזג האוויר אלא סמכתי על אימא. היא מצידה הוציאה את המטריות מהתיק, בתואנה שלא יהיה בהן צורך. טעות! היום לראשונה ירד גשם. זרזיף מעצבן. נאלצנו לקנות מטריות. זו המטריה השנייה שאני קונה כאן. מקווה לא להגיע לשלישית. קניות יותר נחמדות היו בדרך למרכז פומפידו, כשצעדנו דרך רחובות קטנים וחמודים שלא הכרתי קודם. בסוף גם נכנסנו לחנות תיקים וסופסוף אני מסודרת לטיול הזה. מה חבל שאף מעיל שמדדתי אימא לא אהבה. זה היה יכול להיות יום קניות מושלם.
 
במרכז ז'ורז' פומפידו ביקרנו במוזיאון, כלומר קומות 4 ו-5. לקומה 6 עלינו כדי להשקיף על הנוף המקסים שנפרס לפנינו (בשלב זה טרם ירד גשם). אני אוהבת להתאפס על החיים והדוממים מלמעלה. זו גם דרך טובה להבין כיוונים ומרחקים. הקומה הראשונה של המוזיאון, שהיא כאמור קומה 4, מוקדשת לאמנות עכשווית קצת אקספרימנטלית. זה אומר כמה דברים נחמדים, וכמה יציאות באין כניסה. כמובן שהיה לא מעט עירום, כולל תמונת תקריב של אקט מיני. נו באמת. מכל הקומה, הכי אהבתי את משחקי ההשתקפויות והאשליות האופטיות. עבודה אחת הזכירה לי את תערוכת הזכוכית של ואצלב ציגלר שמתקיימת עכשיו בגלריה ליטבק.
 
בקומה השנייה יש אמנות מודרנית מתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-60 שלה. הרבה פיקאסו, קנדינסקי, לז'ה, מירו ומאטיס. גם קצת דאלי. יש כמובן אמנים שאני לא מכירה, אבל העבודות שלהם מאוד יפות. ויש גם כמה שלא ברור למה הם כאן, במיוחד זה שצייר ריבוע כחול וקרא לזה אמנות. אה,, ויש גם עבודה אחת של יעקב אגם, שאימא טוענת בצדק שנעשה לה עוול כשלא הציבו אותה במקום נכון, כי כרגע אפשר להסתכל עליה רק מצד אחד וקשה להסתכל מהצד השני, וזה פספוס של אחד הרבדים בעבודה
 
האמת היא שהרגליים שלנו התעייפו במוזיאון הזה לא ברור אם זה משהו מצטבר, רצפת הפרקט הלא נוחה או סיבה אחרת. מה שבטוח, היינו זקוקות להפסקה. אחרי מנוחה קצרה יצאנו החוצה אל הגשם, ונאלצנו לרוץ – פיזית – לחנות הקרובה ביותר ולקנות מטריות. מצוידות המשכנו לפלאס דה ווז' דרך הרחובות המקסימים של רובע המארה. עם הגיענו לכיכר היפה, פנינו ימינה לכיוון מוזיאון ויקטור הוגו. למעשה אפשר היה לקצר את הדרך וללכת באלכסון אבל הגשם הרס את האפשרות הזו. עדיף הרי ללכת בנחת מתחת לקשתות, במעברים המקורים.
 
הכניסה למוזיאון היא חינם, ומדובר בסך הכל בקומה אחת של שבעה חדרים. אבל כל חדר מושקע ביותר, ועמוס ויפה והופך את הביקור לשווה. אני התפלאתי לגלות את אהבתו שת הוגו לאמנות יפנית. ובכלל לראות את המכתבה שלו, וללמוד קצת עליו ועל משפחתו. יש פה אגב פסל של רודן, שפיסל את הראש של הוגו. וזה מתקשר לביקור שלנו במוזיאון של רודן, שבו היה חסר ציור של מונה שהושאל לתערוכה שמתקיימת בימים אלה בגרנד פאלה. לאותה תערוכה הושאלו כ-50 ציורים של מונה ממוזיאון דאורסיי, שגם בו ביקרנו. איך שהאמנות מתחברת! והיא מתחברת בחזרה, כי ביציאה מבית הוגו, כשהלכנו מתחת לקשתות, חלפנו על פני מספר רב של גלריות עם עבודות אמנות עכשווית, חלקן היו יכולות להיות מוצגות בפומפידו בלי שום בעיה.
 
ברגעים כאלה של גשם אני אוהבת לשבת בבית קפה ולשתות קפה או שוקו חם, אבל אימא היתה בעניין לחזור למלון, והשעה היתה רק חמש, כך שלא יכולתי לפספס את ההזדמנות לחזור מוקדם סופסוף. כמובן שפספסתי אותה אחר כך, כששוטטנו במארה, בין החנויות המקסימות והרחובות עם הניחוח היהודי. אני מתכוונת לניחוח הפיתות והפלאפל. יום שישי, אימא אוכלת מנת פלאפל במקום כשר, ואני מצלמת אותה. אבא יהיה מבסוט. אגב מגישים פה את הפיתה פתוחה כמו קונוס ונותנים את זה עם מזלג.
 
בהמשך צלמתי עוד כמה תמונות של דברים שמצאו חן בעיניי, וקנינו גפרורים כדי שאימא תוכל להדליק נרות שבת במלון. הגענו כמה דקות לפני השקיעה, אימא הדליקה את הנרות ושקעה בעצמה, כלומר נרדמה. חיכיתי כמעט שעה וחצי שאולי היא תתעורר, ובינתיים הסתכלתי על התמונות של היום. בסוף הגעתי לכאן, עייפה ורעבה. יצאתי שבעה ומבסוטה.
 
 
אמנות מודרנית בפומפידו
 
אמנות על הגג
 
שתי כיתות גן הסתובבו במוזיאון, ובכל פעם הילדים התבקשו לצייר עבודה אחרת
 
אלה בתים או מגנטים? (צולם מהקומה העליונה של פומפידו)
 
 
פורטרט עצמי במארה
 
 
 
מבט מהחלון של ויקטור הוגו אל פלאס דה ווז'
בבית של ויקטור מלא הפתעות
חבר כתום מאחת הגלריות בפלאס דה ווז'
חתול זה קול
גרפיטי מקסים במארה, לא רחוק מהפלאפל
נו, אז מה תשתו?
 
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 94 שכבר עוקבים אחריו