החיים השניים של מכונת הכביסה

בפעם הראשונה בחיי הלכתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל – ואם להודות על האמת, בכלל של בית ספר לעיצוב. אמנם ראיתי תערוכות בבית הספר לצילום במוסררה, אבל זה משהו אחר, חתרני יותר, מהנה בצורה שונה. כאן מדובר באחד מבתי הספר הטובים ביותר בעולם בתחומו, ולכן: ממוסד יותר, מופרע פחות. ובשתי התערוכות שראיתי – של המחלקה לעיצוב תעשייתי, ושל המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית – גם מנסה להפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל ממש: מנעליים לחולי סוכרת, ועד לרובוט שצובע קירות, עם קצת מיחזור בדרך (מכונת כביסה שהופכת לכיסא. "עשו זאת בעצמכם", מפציר הסטודנט).

השפע היה עצום, אי אפשר וגם לא כדאי לראות הכול בבת אחת (התערוכה תימשך עד וכולל שישי הקרוב). יש עבודות שהן חלק מתרגיל קבוע שמקבלים סטודנטים, למשל הסכינים שצריך להמציא להם ידית חדשה, ייחודית. קשה לומר שמצאתי שם סכין שהייתי שמחה לקחת הביתה. יש תרגילים בשנה א' שהם מגניבים יותר משנה ג' – לקחת חפץ זעיר וליצור הגדלה שלו פי 50 או 60 או השד יודע כמה.

יש עבודות שבדקו גבולות של חומרים אבל נשארו בגבולות הקונבנציה – כלומר אתה מסתכל, אומר "יופי, נחמד" וממשיך הלאה כי כאלה ראית ועוד תראה איפשהו. ויש כמה עבודות שהמריאו, כי הן מציעות חשיבה אחרת, כי האסתטיקה שלהן מופלאה, כי הן גורמות לך לרצות להיות הבעלים שלהן, או כי אתה פשוט "מת" שמישהו ירים את הכפפה ויציע להפוך אותן למסחריות.

הנה כמה מהעבודות שהלהיבו אותי באופן הזה, על קצה המזלג המעוצב:

It used to be a washing machine, טוני גריגוריאן, המחלקה לעיצוב תעשייתי. קשה היה להימנע מהמחשבה איך ירגיש חתול פרוותי שיעלה על הכיסא הזה, שנראה קצת כמו כיסא גלגלים. גם אם לא יושבים או מתנדנדים עליו, הוא מעורר מחשבה

*

"חול ישראל", בושמת אליעזר – רדיו שמשדר תחנה אחת בלבד. הפעלת הרדיו וחיווי עוצמת השמע מכריחים את המשתמש לגעת בחול, כך שמדובר בעבודה אינטראקטיבית (וחוץ מזה אהבתי מאוד את הקופירייטינג)

*

Flow, לילך שטיינר – נעליים לחולי סוכרת. בזמן ההליכה סוליית הנעל וצידיה יוצרים פעולת עיסוי הממריצה את זרימת הדם בכף הרגל. למרות פוטנציאל ההתנשאות ("זה כמו קרוקס, אין סיכוי שאנעל כזה דבר"), מדובר בנעליים שיכולות להיטיב עם כולנו

*

איך שמסתדר לך, זיו טובין – משחקיות ואינטראקציה בגרסה הפונקציונלית. למה להכביר מילים: את זה אני רוצה אצלי בבית. פה כאן מייד ובדיעבד

*

רות כספי, מידול במסגרת הקורס "ארגז כלים", שנה א' המחלקה לעיצוב תעשייתי. בעצם יש פה פיתוח כפול: פיתוח של רעיון, ופיתוח של סרט. בעוד הפילם של קודאק הולך ונעלם מהעולם, הנטייה להגדיל את נוכחות החפצים בחיינו דווקא מתעצמת

*

אינטימיות מכאנית, עפר ברמן – ציפורניים מלאכותיות שמאפשרות להשוות בין המידע האישי שהאדם נושא עם עצמו עם המידע על הפרט הפוטנציאלי שמולו

*

בעולם אחר היית אדם אחר, נלי לורך. זכוכית בצבעים שונים בטכניקות יציקה. המחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית. זה נראה כמו עבודת פיסול קרח עדינה שהושאלה מ"עיר הקרח" ליד מתחם התחנה, אבל כשמבינים שמדובר בזכוכית, מיד מחפשים מאסטר של סוורובסקי או באקארה

*

בתוכי, מיכל אהרוני. תבניות גבס, יציקות פורצלן, הדפס, תאורה

*

Ain't nobody gonna like me like the devil do, נטלי פולק. פרט מתוך סדרה של כעשרה כדורים ועשר צלחות – ניפוח זכוכית וחריטה. הפרויקט הזה הזכיר לי שתי עבודות – אחת של כריות עגולות רקומות מילים (כלומר שם המסרים נכתבו ולא צוירו) שהוצגה בגלריה בצלאל ביפו, והשנייה של כדורים מוארים שמוצמדים לרצפה, שראיתי גם בונציה וגם בגלריה ליטבק. אז אולי היא לא הכי מקורית בעולם, אבל בהחלט מעוררת עניין

*

נשיקת צפרדע, לי חן. בעצם, פעם באמת היו מגהצים שיער, לא? מהחוברת שיצרה חן לתערוכה עולה כי היא בדקה כיוונים ואסוציאציות שמתעוררות אצל נשים כשמדברים איתן על השיער שלהן. אחת השאלות היא "איך את מסתדרת עם השיער", אחרת תוהה אם זה בכלל שיער אמיתי. ויש גם תזכורת מה קורה לשיער כשהוא פוגש לחות (רמז: פטרוזיליה). הפתרון שלה פשוט: לגהץ שיער ולהתארגן עליו, לעמוד במקלחת מתחת למברשת פן במקום מתחת לזרם מים חמים

*

אני על רקע העבודה "בין הזמנים" של יצחק נתן לוי, שמוצגת בחצר בית הספר. עשויה מחמר, בלוקים ואדמה, בטכניקה מעורבת. בעיניי זו העבודה המרשימה ביותר בתערוכה. היא מציגה אמירה שמשכפלת את עצמה – בגדלים שונים, בצבעים שונים, בהרכבים שונים. השכפול המגוון הזה הופך אותה לחזקה ובעלת נוכחות ממגנטת

הפוך, רונארד, הפוך

בערב קייצי תל אביבי מהביל הגענו לשדרות רוטשילד. במבנה שהיה נטוש והפך לגלריית הפופאפ BOX69 (עד מחר – שישי), בין כל פריטי האופנה והמשקפיים החדשים שעיצב, הסתובב מעצב-העל רון ארד. בלי שומרים, בלי מלווים, בלי פמליה, הכי א-פורמלי שיש. כל אחד יכול היה לגשת ולדבר איתו. אלמלא הלבוש הייחודי והכובע הנצחי, אפשר היה לחשוב שהוא סתם עוד אחד מהאורחים שהגיעו להרצאה של רון ארד. האם כאורח הוא היה יוצא מרוצה מהערב הזה? לא ברור.

הקהל, מעורב מאוד: מלילך טופילסקי-אשר (בנק הפועלים) ורוני שאטן (איש עסקים), דרך גיא פינס ורותי רודנר, ועד לאנשי אופנה וסטייליסטים. אולי גם מעצבים ואדריכלים צעירים. כולם חשים עצמם סופר-מעודכנים, ואולי הם באמת כאלה. ולמרות הקוליות הנונשלנטית, כמעט כל אחד נעמד ליד קיר המשקפיים ומדד זוג או שניים או יותר. מרחוק נראה שאין שום ייחוד למשקפיים, אבל מקרוב נצפה הטוויסט – מעין משולש על האף, וגמישות יתרה בקיפול.

במידה מסוימת, גם ההרצאה התאפיינה בגמישות. ארד לא ממש החליט על מה לדבר, האייפד שלו לא ממש היה מסונכרן עם מסך ההקרנה הגדול, במקום היה חם ללא אוורור, ולא היה מזיק לו היו מכינים מראש שלט "סליחה, תקלה". המזל הגדול הוא שהיה מדובר בארד: ישראלי לשעבר שלא נדבק לגמרי בנימוסים הבריטיים, כמעט סחבק, סולח ללבנט, אומר "זו ההרצאה הגרועה בחיי" ומייד מוסיף "לא יודע את מי להאשים, כי הכל פה נהדר". הקהל מוחא כפיים, והוא מעלה תהייה: "אולי זה כי אסור לי לספר על מה שאני רוצה לספר?" (הכוונה לתערוכה בחולון שנפתחה כמה ימים מאוחר יותר). לפיליפ סטארק זה לא היה קורה.

על אף מעמדו בעולם והיקף הפעילות שלו, ארד מעסיק רק 25 עובדים, "כי אני לא אוהב לעבוד בגדול". אבל האמת היא שיש לו הרבה פרויקטים גדולים, ואת חלקם הוא מראה לנו דרך תיקיות האייפד שלו. בין סיפור אחד לשני, הוא אומר בחיוך "בואו אני אראה לכם עוד פרויקט שלא קרה, כי נראה לי שגם הערב הזה לא קורה". הפרויקט הזה הוא פסל שהיה אמור להשקיף על בודפשט מלמעלה. מעין עמוד עם מצלמה שמצלמת את כל העיר תוך כדי תזוזה במהירויות שונות – רק פעם אחת בחודש הוא עומד זקוף. בכל שאר הזמן – בתנועה. אבל שנתיים עבודה לא הלכו לפח: בימים אלה מתקיים דיון על מיקום מחדש וייתכן שזה יקרה בלונדון.

פייר, לו אני ראש עיריית לונדון, הייתי הולכת על זה. מתכתב טוב עם London Eye.

על המשקפיים

"במקום לקרוא להם ג'יין או יוסי, קראתי להם על שמות תחנות אנדרגראונד בלונדון – היינו צריכים הרבה שמות (מראה לנו את דגם נוטינג היל גייט). הקופסה של המשקפיים לא כל כך מוצלחת לדעתי, היא גדולה מדי, אבל אנשים אוהבים אותה. הבעיה עם משקפיים היא שזה לא כמו לעשות שיעורי בית, ולסיים. כל הזמן צריך עוד ועוד".

המדף המפורסם

"אנשים חיים באילוזיה שהם מיוחדים, שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה וזה יהיה שונה, אבל בפועל כולם עושים אותו דבר – זו רק אשליה של שליטה. כשאני הולך ברגל מהסטודיו שלי הביתה, אני רואה בכל החלונות למי יש את המדף שתכננתי ואיך זה נראה – אותו דבר, למרות שהם היו רוצים לחשוב שלא. רק לפעמים אני רואה באינסטגרם דברים שלא חשבתי עליהם".

אגב, מהיום שבו נתקלתי במדף לראשונה, בגיל 15 בערך, הייתי בטוחה שמדובר במדף שמדמה שבלול. והנה, תגלית: זו בכלל תולעת ספרים. כך או כך, אחד מחלומות חיי הוא שיהיה לי מדף כזה בבית. העובדה שהוא נמכר במחלקת העיצוב של גאלרי לפייט מאותת על כך שהחלום יתקשה להתגשם.

על הספה

"עשיתי אותה בלי פרוטו-טייפס. זו ספה שכשאתה יושב עליה אתה מרגיש כאילו אתה על מיטת מים, אבל בהתחלה אנשים פחדו ממנה. מתי פרויקט נגמר? כש-10 מתוך 10 אנשים מדווחים על Happiness. וזה מה שקרה בסוף עם כורסת הפלדה הזו".

על השת"פ עם יאמאמוטו

לאורך הערב ארד היה קשוב לבקשות מהקהל. למשל, שיראה לנו מה יש לו בתיקיית "Good Clients" באייפד שלו, ושיסביר מיהם לקוחות טובים. מתברר שיוז'י יאמאמוטו הוא כזה. "יאמאמוטו היה קליינט טוב, כי הוא בחר בי ונתן לי לעשות מה שאני רוצה. בהתחלה הוא שאל אותי אם אני משוגע. אמרתי לו 'כן. זה טוב או רע?'". כנראה שזה היה טוב, כי זה הסתיים בשיתוף פעולה בעיצוב חנות של המעצב ביפן.

בשורה התחתונה: לקוחות טובים, אליבא דרון ארד, הם אלה שמבקשים שתתכנן להם משהו ולא מתערבים בו עד שהוא מוכן, או לחלופין מבקשים תכנון למשהו שלא אמור להיבנות ולכן אין שום מגבלות כספיות ו/או אחרות. משום מה תיקיית "Good Clients" כללה רק שלוש עבודות. כנראה שרוב הלקוחות הם לא-משהו.

 השאלה שלי: איזה אחוז מהעבודות שלך לא מוצא בית?

"1%, זה הכול", עונה לי ארד, "יש הרבה פרויקטים שלא קרו, אבל מה שקורה בדרך כלל מוצא". ואז הוא מציג על המסך שולחן פינג פונג, שנמצא בששה בתים בלבד ברחבי העולם. גם זה לא היה קורה לסטארק: מעצב-העל הצרפתי מאמין שהוא רובין הוד, מעצב לעשירים, ואחר כך מביא את העיצוב לייצור מאסיבי שכל אחד כמעט יכול לרכוש. בניגוד לארד, הוא לא מאמין באקסקלוסיביות.

על הספריה הגיאוגרפית

"שמתי שם רק ספרים שפורסמו בארה"ב, לפי רשימה שמצאתי בגוגל. המורה לספרות של הבת שלי אמר לה 'תשאלי את אבא למה יש על המדף 19 ספרי לוליטה'. ואז אני אמרתי לה: 'תשאלי אותו למה הוא לא רואה 19 'בדרכים' (של ג'ק קרואק).

"זה הוצג ב-MOMA עם מוזיקה, אבל אנשי המוזיאון לא אהבו את זה והעיפו את הסאונד. מה לא אהבו? השיר ששמתי נחשב למעליב ופוגע בעיני האמריקאים, כי הוא מתאר אותם כאנשים לא-משהו. בסוף ב-MOMA הסכימו להחזיר את המוזיקה. אחר כך עשיתי לזה גרסה סינית, והסינים התלוננו על הגבולות שקבעתי למדינה שלהם". לילך טופילסקי: "תנסה לעשות את זה עם ישראל". ארד: "עם ישראל אני לא מתחיל בכלל".

על מוזיאון העיצוב בחולון

מאחורי הקלעים של פרויקט הדגל הישראלי של ארד: "שבוע לפני סיום העבודה באו שני רבנים מרבנות חולון, ולא מצאו איפה לשים מזוזה. אמרתי להם שאין למקום כניסה רשמית, אי אפשר לדעת מתי נכנסים למוזיאון. אז אחד מהם אמר לשני 'הוא צודק', והם הלכו. זה כנראה המבנה היחיד בישראל בלי מזוזה".

על התערוכה In Reverse

"היא נולדה בזכות פסל שתכננתי לשואורום של חברת אופנה במילנו ב-2009". ארד עבד על הפסל במשך כשנתיים, ואז החברה פשטה רגל. אחרי שהסתכל על הפסל מפה ומשם, החליט למעוך אותו. הוא העביר אותו לאזור קומו, ושם הפסל חיכה למקום, לבית, עד ש"מהמעיכה של הפסל נולדה התערוכה הזו, של מעיכה מתמטית. אגב, בשביל הקטלוג הברחנו פרחים מיובשים מלונדון" (לך תבין מה הקשר).

כאן בערך נגמר הערב עם ארד, שכאמור לא יכול היה לדבר על התערוכה, ולא היה לו הרבה מה להגיד על המשקפיים – דווקא הערכתי את זה שהוא לא נגרר לפלצנות. זה היה אחד הערבים ההזויים והמרתקים בחיי, לא הצטערתי על כך שזה גרם לי להגיע לירושלים באחת בלילה.

כעבור כשבוע נסענו לראשונה בחיינו למוזיאון העיצוב בחולון, על מנת להשתתף בערב הפתיחה של התערוכה. אם הפעם הראשונה הייתה אירוע אינטימי, הרי שבפעם השנייה השתתפנו במסיבה גדולה ומרובת משתתפים, מוזיקה ואלכוהול. לטעמי חלל התצוגה קטן יחסית בשביל מוזיאון, אבל כנראה שבעירייה החליטו ללכת עם השיגעון.

מה יש שם: התערוכה מציגה מבחר מעבודותיו של ארד במתכת בשלושת העשורים האחרונים – החל בכיסאות ועד לעבודות פיסוליות. ההיילייט הוא פרויקט חדש שבו הוא לקח מכונית פיאט 500, ובדק איך היא מגיבה ללחץ מסיבי של דחיסה – גם בהדמיות דיגיטליות, אבל גם, וזה יותר מעניין, באמצעות ניסיונות ממשיים בחומר. המעיכה של המכוניות הצבעוניות לכדי פלטה משעשעת ביותר. כשהגענו למכונית הצהובה עם המפתחות בסוויץ' עלו בי זיכרונות מהמכונית המגויסת של הגששים (סע לשלום המפתחות בפנים).

וזה מה שרון ארד עצמו כותב על התערוכה, באתר המוזיאון: "בעוד שפעם היית צריך ליצור מודל או אב־טיפוס, לייצר אותו ורק בסוף לצלם את המוצר שלך, היום אתה מתחיל ב'צילום' או בסרטון של משהו שעדיין לא קיים, וכמו בקלסתר משטרתי אתה מנסה ללכוד את החשוד שלך, לתפוס את הדבר הפיזי, הממשי. 'ברוורס' היא תערוכה שעוסקת במעבר הזה, מהפיזי אל הדיגיטלי – אבל בהיפוך. במקום לעבד חומרים כדי להפוך אותם לפונקציונליים או להעביר מודלים דיגיטליים למצב של אובייקט שמיש ותפקודי, אני 'מהפך' אובייקטים פונקציונליים והופך אותם ללא שימושיים".

מסקנת הערב: התערוכה מעניינת, שווה ביקור, אבל אני לא מסוגלת להיות בגוש דן יותר מפעם אחת בשבוע. ואחרי שלוש פעמים בתוך שמונה ימים, השארתי את הלחות מאחוריי. מוזיאון ישראל, היר איי קאם.

[בקטנה: מעניין שרון ארד הציג במוזיאון ישראל בקיץ שעבר, ולמוזיאון חולון הגיע רק בקיץ הזה. אפשר היה לחשוב שהוא ייתן עדיפות למקום שהוא עצמו עיצב]

לדבר עם זרים

בקרוב ימלאו שלוש שנים למעבר שלי לירושלים, ולמרות  ששלוש שנים הן לא מעט זמן, במובן מסוים אני עדיין מרגישה מהגרת. בהתחלה התייחסתי לעצמי כאל תיירת, שחוקרת מקום חדש. אבל כמה זמן אפשר להיות בסטטוס של "תיירת"? האם המציאות אינה ההוכחה הטובה ביותר שצריך להחליף את ההגדרה? אבל כך או כך, לא משנה מה ההגדרה, הקיום שלי בעיר הקודש מתנהל "בעיניים זרות". לא פעם אני שומעת מירושלמים לשעבר, שאני מגלה להם דברים חדשים על העיר, או מאירה זוויות שהם כבר שכחו מהן. התערוכה הבהירה לי בצורה הטובה ביותר מדוע זה כך: אני מבחוץ.

הזר כמעט לעולם לא יהיה "אחד משלנו", וזה יכול לפעול לטובתו או לרעתו. פעמים רבות הוא נשאר מחוץ למשחק, אבל פעמים אחרות הוא מייצר משחק חדש. למקומיים הוא מהווה סוג של אטרקציה, מגוון עבורם את הנוף המוכר מדי, חסר ההפתעות. אנשים מבחוץ מתייעצים איתו על המתרחש בזירה, כי רואים בו דמות אובייקטיבית – אין לו קשרים ואינטרסים רבי-שנים לטובת צד כלשהו. וכמו שכבר אמר ג'ים מוריסון: People are strange when you are stranger.

בגלל כל זה התחברתי מאוד לתערוכה "בעיניים זרות: הגירה, צילום והמאה ה-20", המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. זו לא תערוכה שהמוזיאון מתגאה בה, כמו התערוכה של יהודית סספורטס או תערוכת הורדוס. אולי זה בגלל שצילום מוערך פחות כאמנות, בוודאי כשמדובר בעצם באוסף של צלמים שמוכרים בעיקר בתוך עדתם. אבל עבורי היה לי ערך מוסף.

התערוכה כוללת מאות צילומי שחור-לבן מתחילת המאה שעברה שצילמו מהגרים. כלומר, אנשים שלא שייכים למקום, שעזבו את ביתם מרצון או מכורח, ולקחו מצלמה ליד. התערוכה חוקרת כיצד העובדה הזו השפיעה על ההתבוננות שלהם, וכיצד היא תרמה להתפתחות הצילום. הם עברו שינויים חברתיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, לשוניים, סביבתיים וחזותיים – וכל זה השפיע עליהם כבני אדם בכלל, וכיוצרים בפרט.

מלבד הצילומים הרבים התלויים על הקירות, יש גם כמה ציטוטים שמצאו חן בעיניי. למשל: "חלק מעבודת הצלם הוא לראות חד יותר מרוב האנשים. עליו להיות ניחן במשהו מיכולת הקליטה של נוסע המגיע לארץ זרה ולשמר בתוכו יכולת זו" (ביל ברנדט). וגם: "תפקידי היה לגלות את אמריקה האמיתית, שבאותה תקופה לא הייתה מוכרת לרבים, גם לא לאמריקנים" (אמיל אוטו הופה). וגם: "המציאות בצילום כה חמקמקה עד שהיא אמיתית יותר מהמציאות" (אלפרד שטיגליץ).

"בעיניים זרות" היא תערוכה שדורשת התבוננות כמו של לאישה המצולמת כאן בראש הפוסט, שיחד עם המקל שלה עברה מתמונה לתמונה והפגינה סבלנות אין קץ. לעומתה, גבר מבוגר שנקלע אף הוא לתערוכה, ניגש אל בן זוגי וביקש ממנו הכוונה: "תגיד לי מה מעניין פה". אני לא שופטת אותו: שפע הצילומים מבלבל, קשה להחליט היכן להתחיל, ובוודאי שאי אפשר לראות הכול בפעם אחת. בעיקר מפני שהעיניים של הצופה זרות לא רק למתרחש, אלא גם לצלם-המתבונן: עין זרה על עין זרה יוצרת סיפור חדש לגמרי. הרפתקה מופלאה.

מאן ריי, אמריקני, פעל בצרפת ובארה"ב, 1890-1976. תמונת רחוב בפריז עם נוטרדאם (ללא כותרת), 1925 בקירוב. הדפסת כסף ועיפרון

כשאני מסתכלת כך על הנוטרדאם, קודם כל אני חושבת על הזווית שבה ריי ישב, או עמד – צדדית, לא פרונטלית, ואפילו לא ישירות מהצד. כאילו הסתתר בתוך סמטה, והציץ על הסמל הפריזאי המפורסם. מה הייתה השעה שבה צילם את התמונה? מי האדם ש"נכנס" לתוך הפריים – פריזאי או מהגר גם כן?

ברסאי, צרפתי, ילד טרנסילבניה, 1899-1984. החלום בגראן בולוואר, 1934. הדפסת כסף

הזקנה מתבוננת בעולם של הצעירות – עולם שהכירה פעם ועכשיו השתנה כל כך, ובעצם כבר לא שייך לה. ייתכן גם שבימי צעירותה לא העיזו להציג כך הלבשה תחתונה, והנה המודרניות של שנות ה-30… מה שהן מרשות לעצמן!

רומן וישניאק, אמריקני יליד רוסיה… סמוך לכיכר פוטסדאם, ראשית שנות ה-30

צילמתי את הפרטים בצורה מטושטשת, וזה כל מה שהצלחתי לפענח. אבל לא יכולתי לוותר על הצילום הנהדר הזה של תחנת הרכבת בברלין. זה שבא, וזה שהולך, ואתה מייד חושב על מי שעוד יגיע ומתי זה יקרה

אלן אאורבך, אמריקנית, ילידת גרמניה, 1906-2004. אליוט פורטר בניו יורק, 1957

ואני בכלל לא ידעתי מיהו אליוט פורטר, עד לצילום הזה, רק השתעשעתי ברעיון לצלם כך את הבנזוג וחיפשתי בראשי לוקיישנים ירושלמיים. ובכן, פורטר נולד ב1901, והיה צלם חובב עוד בילדותו. הוא למד כימיה הנדסית ורפואית, עבד כביוכימיקל באוניברסיטת הרווארד, וב-1938 הוצגו לראשונה צילומים שלו בגלריה בניו יורק. בעקבות הצלחת התערוכה, עזב את הרווארד, והחל לצלם בצבע בטכניקה חדשה. הוא התרכז בצילומי טבע, ולאורך השנים פרסם ספרים רבים שתיעדו את אנטרקטיקה, איסלנד, מזרח אפריקה, מקסיקו וסין. נפטר ב-1990 בסנטה פה שבמקסיקו

שמואל יוסף שווייג, סבתא ונכדהּ בדרכם למולדת, שנות ה-50

הצילום הזה הוא הראשון שהבחנתי בו בכניסה לתערוכה, והוא שבה את לבי מייד. המבט החוצה מתוך קופסת המתכת המתקראת ספינה, החיוך, הסקרנות, ובעיקר חוסר הידיעה מה מצפה להן מעבר לנמל

הצילום הזה הוא שלי, ובדיעבד גיליתי שהוא דומה מאוד לצילום שבראש דף התערוכה באתר המוזיאון

%d בלוגרים אהבו את זה: