כשיש קשרים

 

עד סוף 2006 לא היה לי אפילו צעיף אחד. לא אהבתי צעיפים, חשבתי שהם חונקים את הצוואר ואת החיים, ועל כן לא מתאימים לי. זה נראה לי פריט מיותר לאנשים שקר להם במיוחד, בעוד שאני לא זקוקה ליותר ממעיל טוב כדי לשרוד.

אבל בסוף 2006 היה חורף קר בפריז. אי אפשר היה לשבת על הספסלים בפלאס דה ווז', וליהנות מכל היופי. אז רק אמרנו שלום, והמשכנו הלאה, אל החנויות של המארה. מותגים אף פעם לא עניינו אותי בפריז: המחירים לא מתאימים לי, נקודה. אבל חנויות קטנות עם פריטים יפים, אותן אני אוהבת למצוא ובהן אני אוהבת לנבור.

נעצרתי מול חנות אחת כזו, שבחלון הראווה שלה התנוססו כמה מציאות. היא היתה סגורה, אבל עבר שם מישהו ואמר שהיא תכף תיפתח. אחר כך התברר שהוא הבעלים, ושהוא יהודי, וכשהיה ילד עשו לו בר מצווה ועוד כל מיני סיפורים שאני לא זוכרת. קניתי שם ז'קט קורדרוי שחור, ואת הצעיף הראשון שלי.

מאז צברתי קאדר של 20 צעיפים לפחות – אפורים, כחולים, ירוקים. חלקים בגוון אחד, חלקים בכמה גוונים. מודפסים, סרוגים, קלועים. מפשמינה, צמר כבשים, אורגנזה, ויסקוזה ומשי. מעולם לא סרגתי אחד, אבל אם מישהו/מישהי בעניין של לסרוג צעיפים, כאן יש הוראות בסיסיות שיאפשרו לכם לומר בגאווה "הצעיף הראשון שלי".

הצעיף הראשון באמת הוזכר כבר בספר בראשית – כשרבקה הערימה על יעקב היא התכסתה בצעיף, וגם תמר השתמשה בצעיף כשהערימה על יהודה. אך סביר כי באותם ימים צעיף שימש כסוג של רעלה, ובוודאי שלא נקשר באחת הקשירות המקובלות כיום כאופנתיות. בתקופה הרומית הגברים הניחו את הצעיפים על הצוואר, ובמהרה הוא הפך לאביזר קישוט שגם נשים אימצו. במאות האחרונות היו אלה הצרפתים שהשתלטו על התחום המצועף. הצעיף המפורסם של הרמס נוצר לראשונה ב-1937, נלבש על ידי סלבריטאים ובני מלוכה, והומצאו לו למעלה מ-2,000 הדפסים. ב-2009 הם אוגדו לכדי ספר בן 304 עמודים, בהוצאת תיימס אנד האדסון. מי המשוגעים שקנו אותו? רק פשניסטים כבדים.

בצרפת, ובכלל באירופה, מקובל מאוד בשנים האחרונות למכור צעיפים בדוגמת כאפייה ערבית. מי שמזדהה עם המאבק הפלסטיני קונה את זה בתור פריט אופנתי עם אמירה פוליטית. לא חייבים להבין שום דבר בסכסוך כדי לקחת צד. פשוט כורכים אותו על הצוואר ויוצאים לדרך. זה, כמובן, לא הפריט האופנתי היחיד שזכה לפרשנויות פוליטיות, אבל אישית הייתי מעדיפה שלא לערבב בין שני התחומים. אם כבר לערבב אופנה עם משהו, אז עדיף עם הומור.

 

 

צעיף 100% צמר של מרק ביי מרק ג'ייקובס, 185 ליש"ט. ההמלצה שלו: ללבוש את הצעיף עם מעיל עור או עם סוודר קשמיר.

 *

צעיפי 100% משי של ויויאן ווסטווד, 165 ליש"ט ו-235 ליש"ט

*

 

צעיף ויסקוזה וצמר של מיסוני, בדוגמת הזיגזג המזוהה עם המותג האיטלקי, 193 דולר

*

 

צעיף סגור של דיאן פון פיסטנברג, 75% ויסקוזה ו-25% צמר, 185 דולר

 *

צעיפים מבית אלכסנדר מקווין, 146 דולר לאחד

*

 

צעיף של פנדי – המותג של קרל לגרפלד – עשוי מצמר מעורב, 240 דולר

*

 

צעיף שרוול של ניקולס קיי, 296 דולר

 *

צעיף כותנה וויסקוזה גיאומטרי של Checkered, 153 דולר. אמור להיות יוניסקס

 *

צעיף ויסקוזה של מוניקה צא'נג, 159 דולר

 *

 

צעיף 100% כותנה של ורו מודה, מותג שאהוב עליי, 15 יורו

 *

צעיף של Avoca, מותג אירי של שמיוצר באיטליה, 54 ליש"ט

 *

צעיפים סרוגים של טופשופ, 16 ליש"ט ו-18 ליש"ט

*

 

האהובים עליי ביותר: שני צעיפים מבית ChicNova – צעיף כריסמס סרוג, 47 דולר, וצעיף פסים, 36 דולר

*

 

צעיף 100% כותנה של המותג סקוץ' אנד סודה, 70 יורו

 *

צעיף של סמאש עם קשירות צמר טרנדיות, 12 יורו וסוגרים עניין

*

 

ויש מי שאוהבת צעיף גולגולות, ומוכנה לשלם עליו 25 ליש"ט (לא אני!)

 

ינחיני במעגלי צדק

 

בהקיפנו את מבנה בית המשפט העליון, ראינו על אחת מחומותיו גרפיטי בצורת פירמידה ובתוכה עין. זהו סמל "עין ההשגחה העליונה", העין האלוהית שצופה על האנושות. הוא מופיע במיתולוגיה המצרית, וגם אצל הבודהה. היום הוא מזוהה בעיקר עם הבונים החופשיים, ועם השטר של 1 דולר אמריקני. המסר הוא של כוחות לא נודעים שמנסים לשלוט בעולם, גם באמצעות הכסף. האם זה מה שמרסס הגרפיטי חושב על הערכאה המשפטית העליונה בישראל?

עם התהייה הזו נכנסנו פנימה לבניין, שקיים כבר עשרים שנה וחודשיים. אני עוד זוכרת את הימים שהייתי חיילת, שירתי בפיקוד מרכז, והמשפחה שלי הגיעה לחופשה בת ארבעה ימים בירושלים. שנתיים-שלוש קודם לכן הוקם המבנה, שהיה עדיין מאוד מדובר, ולכן ההורים לקחו את האחים שלי לסיור שם. אני הייתי "תקועה" בבסיס ולא היה סיכוי שאצטרף. עכשיו הגיע התיקון.

יש אנשים שעבורם ביקור בבית המשפט העליון מעורר אסוציאציות לא נחמדות, אבל מי שאין לו עניינים משפטיים ויש לו עניין בארכיטקטורה ועיצוב ייהנה מאוד מסיור כזה. כמעט כל יום ב-11:00, לא צריך להירשם, מתעדכנים באתר של העליון, ובאים לבקר את השוכרים.

כן, זו לא טעות: המתחם שייך לכנסייה הרוסית, וכמו שהמדריכה הסבירה, "גם היום אנחנו דיירים שכירים כאן". הבניין נבנה בכסף של דורותי דה רוטשילד, וגם בניין הכנסת, שנמצא מול העליון, נבנה בכסף של משפחתה – אם כי כמה שנים אחר כך שיפצו בכסף של מישהו אחר, לא של המדינה. תרומות הן שם המשחק כשזה מגיע למוסדות החשובים של מדינת היהודים.

למרות התרומה הנדיבה, אין בשום מקום אזכור של משפחת רוטשילד, לבקשתם. גם לא כתוב כמה דורותי תרמה (נתון סודי ומסקרן). מה שכן יש זה אזכור קטן ל"יד הנדיב", הקרן שדרכה המשפחה תורמת, וסמל המשפחה שמורכב מחמישה חיצים המונחים כמניפה זה על גבי זה (באים לסמל את חמשת האחים שמנהלים חמישה בנקים תחת המותג רוטשילד).

בעוד שכדי לראות את האזכור הרוטשילדי דרושה תשומת לב מירבית, הרבה יותר קל למצוא את האנשים שחלמו, יזמו ועסקו בתכנונו ובהקמתו של העליון. הם כולם נמצאים בכניסה לבית המשפט, בציור ענק שצייר צייר בריטי (למה לא ישראלי? לא ברור). תמצאו שם את יצחק רבין ז"ל, טדי קולק ז"ל, מאיר שמגר ושמעון פרס יבדל"א, וגם האחים האדריכלים רם ועדה כרמי, שתכננו את המבנה. עדה היא האישה היחידה בציור, והיא לא צוירה באופן נשי במיוחד – קל לפספס אותה. על כל פנים, כולם יושבים סביב דגם של העליון ולכאורה משוחחים עליו. למעשה, מעולם לא התקיימה פגישה כזו. הכל פרי דמיונו של הצייר.

מהציור הזה התחלנו את הסיור, שברובו הוקדש לעיצוב ובחלקו הקטן לרענון שיעורי האזרחות. בין המדרגות שעליהן טיפסנו לבין הקירות, שנבנו באופן שמזכיר את הכותל, מפרידות מסילות של מראות, כדי לתת תחושה של עומק (ראו תמונה בסוף הפוסט). נקודת העצירה הראשונה כוללת חלונות שקופים ענקיים, עם נוף לשכונות של נחלאות.

 

באופן מכוון הוחלט לשמור על הקירות נקיים כמעט לגמרי מקישוטים, תמונות, עבודות אמנות או מנורות: זוהי אדריכלות נקייה, הסבירו לנו, והניקיון על הקירות מסמל ניקיון כפיים ואת נקיון הפרוטוקולים. ובכל זאת, מצאנו שני פסיפסים במבנה, אחד מהם בכניסה הראשית והשני בכניסה לאולם ג'. זהו פסיפס מהתקופה הביזנטית (המאות החמישית-שישית) שנמצא בחפירות שומרון, 1931. פירושה של הכתובת בלב האדום היא "מזל טוב" – שזה כנראה מה שהנכנסים לאולם זקוקים לו. הבחירה להציג פה דווקא פסיפס מהשומרון נראתה לי מוזרה, וכנראה שאני לא הראשונה שחשבה על זה. אבל הפסיפס עדיין פה, למזלם (הטוב?) של המתדיינים.

אבל למה להקדים את המאוחר, ולהגיע לאולם, כשעוד לא דיברנו על הצד הידידותי לסביבה של המבנה: כאן מתבססים כמעט לחלוטין על האור הטבעי של השמש, ומסיבה זו, רוב הדיונים מתקיימים רק עד הצהרים. אחרי שקיבלנו אור מבחוץ והשקפנו על נחלאות, הגענו אל בית השער – חלל פירמידה גבוה שבראשו חלונות עגולים, שגם הם מכניסים אור פנימה.

הפירמידה היא דימוי לדבר נצחי, ולהיררכיה שהעליון נמצא בראשה. בתחתית נמצאת ספריית בית המשפט, המוקפת זכוכית. השקיפות הזו מעבירה את המסר ששופטי העליון מסתמכים על ספרים, ולא על גחמות. יש כאן עוד שני עניינים: הספרייה היא היקפית, מעגלית, כדי לסמל את הפסוק מספר תהילים "ינחני במעגלי צדק". המיקום הוא בכניסה לאולמות השופטים, כלומר בשער אליהם, ככתוב בספר דברים, פרק ט"ז, פסוק 18: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.

בעליון יש 15 שופטים וחמישה אולמות. אולם ג' הוא הגדול ביותר, ויכול להכיל עד 150 איש. אנחנו ביקרנו באולם ד', שיש בו מקום ל-90 איש והוא נחשב קטן יחסית. כל האולמות מעוצבים כבזיליקה רומית – עיצוב אוניברסאלי, שתואם את שלוש הדתות. כמובן שגם פה בפנים אין עבודות אמנות, וכמובן שגם פה התאורה הטבעית עושה את העבודה.

"אנחנו יושבים מעל תאי המעצר של בית המשפט", מספרת המדריכה. למה שמתרחש באולם שבו אנחנו יושבים, יש תבנית קבועה: מימין יושב האסיר, משמאל יושבים העיתונאים, שנכנסים לאולם דרך מסדרון נפרד. על הבמה: מימין יושב השופט הצעיר ביותר. מולו התובע, משמאל יושבים הסנגורים. העליון דן ב-10,000 תיקים בשנה בממוצע. לשם השוואה, בבית המשפט הפדרלי בוושינגטון דנים ב-80 תיקים בשנה – הפער מוסבר בכך ששיטת השפיטה שונה לגמרי.

אחרי שהבנו איך זה עובד בתיאוריה, נתנו לנו לראות את המעשה, ונכנסנו לדיון באולם ב'. מכיוון שזה היה אמצע הדיון היה קשה מאוד להבין על מה מדברים שם. ממה שהצלחתי לפענח, היה מדובר בתיק שקשור לבז"ן ו/או למקרה שאירע לאזרח/תושב ערבי ב-2002-2004.

השופטים היו מרים נאור (צפויה להתמנות לנשיאת העליון ב-2015), אסתר חיות (צפויה להתמנות לנשיאת העליון ב-2017) ועוזי פוגלמן. מולם טענו תובעת וסנגורית. השופטות עשו לשתיהן חיים קשים, ובעיקר ביקשו שוב ושוב שלא יבזבזו את זמנן ושלא יגידו את מה שכבר נכתב במסמכים שהוגשו לבית המשפט. התובעת והסנגורית התקשו לעמוד בבקשה הזו. לא נעים לומר, אבל לרגעים היה נראה שהשופטות מקטינות את עורכות הדין והופכות אותן כמעט לילדות. אי אפשר היה לומר שהשופטות נטו לאיזשהו צד: הן הציקו לשתיהן באותה מידה. השופט בקושי פצה את פיו.

יצאנו משם, וראינו כמה עורכי דין מפורסמים – מתוכם בלט אביגדור פלדמן, ולא יכולתי שלא לתהות האם הוא מסוגל בכלל לראות את ההשקעה האדריכלית, או שבשבילו זה פשוט הצד השני של המשרד. עם התהייה הזו המשכנו לעבר אולם הקשתות – חצר פנימית שנבנתה בהשראת החצר של מוזיאון רוקפלר החביב עליי. לנו זה הזכיר קצת גם את ההיברו יוניון קולג' ברחוב המלך דוד. על כל פנים, כשעומדים בפאטיו ומרימים ראש, החלון המרכזי שרואים הוא של לשכת נשיא העליון, כיום השופט אשר גרוניס.

החצר שקטה, לא מרמזת על מה שקורה מסביב. גורלות נחרצים, ואנחנו מתמכרים לשמש החורפית. מתעלמים מהביקורת על בג"ץ, לא מוטרדים מהטרוניה "יש שופטים בירושלים". מי ייתן ונגיע לכאן שוב רק בנסיבות כאלה.

עוד קצת תמונות:

שביל המעבר מהעליון לכנסת

*

מאיר שמגר הוא היחיד שפסלו מוצב במבנה. מדוע? כיוון שהוא "בעל זכות גדולה בהקמת בניין בית המשפט העליון. הוא זה שעמד על ערש הבנייה מהתכנון עד לביצוע, מהמסד עד לטפחות, וליווה כל פרט בתהליך העשייה… עד לפתיחת הבניין לציבור הרחב"

*

האבנים מזכירות כותל, ובינן לבין המדרגות מפרידות מסילות עשויות מראות

*

הפירמידה כפי שהיא נראית דרך החלון השקוף העצום

*

אולם ההמתנה מחוץ לעולמות הדיונים. שוב, גם כאן יש דגש על תאורה טבעית

*

לאן המסדרון הזה מוביל? ומה קורה שם? אוי הסקרנות…

רואים את הלבן בעיניים

זה כבר החורף השלישי שלי בירושלים. הזמן רץ כשנהנים, ואני בהחלט יכולה לומר שאני נהנית בעיר הזאת, למעט ברגעים שבהם אני חוטפת דוחות חנייה לא מוצדקים. אני אוהבת אותה, את ירושלים, אבל בעיקר אני אוהבת את זה שהיא יכולה להפתיע ולרגש כמו ילדה למרות שהיא כבר בת שלושת אלפים או מי יודע כמה. זקנה, קצת איטית, הרבה פעמים התנועה מתקיימת בה בסלואו מושן ברוורס, אבל תמיד אפשר לסמוך עליה שתפתיע ותוכיח שכוחה עוד במותניה.

ועכשיו, בחורף השלישי, אחרי שחיכיתי כל כך הרבה, הגיע השלג. סוף סוף ראיתי את הלבן בעיניים ולא רק בתמונות, ולא רק בזיכרונות מתקופת הצבא. הייתי אז בפיקוד מרכז, והחל לרדת שלג, והכריזו עוצר יציאות מהבסיס, ועלינו לגג כדי לראות ולעשות בובת שלג. לא הייתה לי מצלמה, לא היו אז טלפונים סלולריים. אני זוכרת שהתלתלים שלי עפו באוויר בצורה מצחיקה, אבל אין לי שום תיעוד לשלג ההוא בירושלים שנת 1996 – למעט הזיכרון שלי.

עכשיו יש לי הרבה אמצעי צילום והנצחה, ואף אחד לא יכול להבהיל אותי עם עוצר יציאות (בעצם גם אז לא ממש נבהלנו. השלג לא שרד עד השעה של ההסעה מהבסיס, כך שלא היתה שום בעיה לצאת ולנסוע לדירה ברחוב טשרניחובסקי). עכשיו, החגיגה הייתה הרבה יותר ארוכה. מהמרפסת שלנו ראו לבן ברביעי בערב, ועוד יותר לבן בחמישי בבוקר. יצאנו החוצה כשתאשפר, נהנינו להיות שוב ילדים. זרקנו כדורי שלג – בהתחלה הקלדתי פה כדורי שוקולד, טעות עם היגיון, כי השבוע הכנתי כדורי שוקולד – ולא הפסקנו לצלם. הנה קצת, ממש קצת, מכל זה.

 

מגלומניה בשלג. וגם דרך טובה להמחיש שבערב רביעי השלג עוד לא כ"כ נערם

*

בדידותו של העץ

*

גן המפלצת המפורסם, מוקף שלג

*

יום חמישי. ה"לכלוכים" בראש התמונה – פתיתי שלג בפעולה

*

שימו לב למכונית התקועה

*

השלג הוסיף לכסות את המכונית

*

כובע מלונדון, ינואר 2012, הפך פעיל בירושלים, ינואר 2013

*

היינו כחולמים

*

רומנטיקה חורפית לסיכום החוויה

%d בלוגרים אהבו את זה: