שירת הבקשות

אחד מבקש תרופה נגד דת. אחר מבקש שהמשיח יגיע. שלישית זקוקה לעוד זמן. אבל רוב האנשים שמקבלים הזדמנות תיאורטית לבקש מדג זהב כל מה שירצו, בוחרים באותם שלושה דברים: כסף, בריאות ושלום עולמי [ובראשי תיבות: כבש. מי רוצה לספור כבשים?]. כסף, בריאות ושלום עולמי זה גם שם ההצגה החדשה של תיאטרון מיקרו, המבוססת על סיפורים של אתגר קרת.

ההצגה משלבת בין משחק על הבמה מול הקהל, משחק מאחורי קיר חצי שקוף, וסרטונים שמוקרנים על מסך לצד הבמה, ובהם אנשים אמיתיים מספרים מה היו מבקשים מהדג המדבר שמוכן להגשים משאלות. היא דינמית מאוד, מתקשרת עם הקהל, מעוררת אצלו מחשבות ותהיות תוך כדי ההתרחשות.

במרכז העלילה שני חברים (מיכאל גורודין ואיתי בלייברג), שנפגשים לארוחת ערב אחרי שנים שלא התעדכנו אחד אצל השני. המפגש מעורר אצל אחד מהם, זה שהזמין מנה שנקראת "דג מדבר", זיכרונות קשים ממלחמת לבנון. את הצלקות הנפשיות קשה לראות היום, אבל את הבורג שהסתובב במוח ואת המצלמה שאיתה הוא מסתובב עכשיו, אפשר גם אפשר.

אובססיית התיעוד מביאה לו את הרעיון לעשות סרט שכולו משאלות. בדרך הוא פוגש כל מיני דמויות של אנשים בודדים, או של הורים בודדים. במקביל, החבר שלו, זה שהיו לו בשורות טובות בארוחת הערב אבל הן התקבלו רע, פוגש בדמות שמאיימת לקחת ממנו את כישרון הכתיבה. בואו נאמר שאם הוא – וגם, כמובן, אתגר קרת – היה פוגש דג ומקבל משאלה אחת, די ברור מה היא הייתה.

האמת היא שזה משהו שעלה בסרטוני המשאלות: הפחד לאבד את מה שיש לך, גורם לך לבקש שזה פשוט יישאר שלך. אתה מוותר על בקשות גדולות, לטובת מה שיש לך עכשיו. אז למה בחיי היומיום אנחנו לא מעריכים מספיק את מה שיש לנו? למה צריך דג זהב בשביל להבין את זה? ועוד סוגיה שחשבתי עליה בעקבות ההצגה – הרבה יותר פשוט לבקש אושר, אבל כנראה שזה מושג כל כך חמקמק, שקיים סיכון גדול שהדג לא יידע איך ליצוק בו תוכן, וגם אנשים לא יודעים להגדיר לעצמם את האושר במילים, אז מתמקדים בבקשות אחרות.

ששה שחקנים משתתפים בהצגה, מתוכם בלטו לטובה גורודין, יפים ריננברג (דמותו בהצגה הזכירה לי את השורה "מבדידות האנשים הופכים קשים") ואילן חזן. למיקרו, שהוכר כתיאטרון מקצועי ב-2004, יש אנסמבל שחקנים קבוע ובמאית קבועה. הם מופיעים בירושלים באולם הקטן של תיאטרון החאן, וגם בפסטיבלים ברחבי העולם, ובכל זאת לא צפיתי באף הצגה שלהם עד היום. למה? כי יש לי איזה באג קטן במוח שמרחיק אותי מתיאטראות קטנים ומקרב אותי לתיאטראות גדולים. פעמיים בחיים ראיתי הצגות של קטנים, זו הייתה הפעם השנייה, ובשתיהן נהניתי מאוד. אז אולי הגיע הזמן לעדכן את האפילקציה הבימתית שלי. מומלץ גם לכם.

ומה הייתי מבקשת לו אני הייתי פוגשת את דג הזהב? יותר שעות ביממה ושאוכל לתפקד עם פחות שעות שינה ביממה, שכל מי שאני מכירה לא ימות לפניי, וכן, גם אחד מהבנאליים: בריאות לי ולסובבים אותי.

 

כסף, בריאות ושלום עולמי – תיאטרון מיקרו

עיבוד ובימוי: אירינה גורליק

שחקנים: אנה ביחובסקי, איתי בלייברג, מיכאל גורודין, אילן חזן, אולגה קטאייבה, יפים ריננברג

נגנים: בוריס סולומוניק – חליל, בוריס זימין – פסנתר

הצגות קרובות: 22 במאי 20:30, 23 במאי 20:30, 25 במאי 21:00

 

תחל שינה וברכותיה

לא מזמן שאלה אותי מישהי: איך את, שאוהבת כל כך את החיים, ואוהבת לטייל ולהיות במקומות, ישנה בסופי שבוע עד כל כך מאוחר? זה לא מרגיש לך כמו בזבוז זמן?

התשובה ברורה מבחינתי: שינה היא מהנאות החיים הגדולות ביותר, ומהפינוקים הטובים ביותר שאדם יכול לארגן לעצמו. ובכלל להיות במיטה זה נהדר, מכל הבחינות. אפילו אם רק עוצמים עיניים ומקשיבים למוזיקה, יש בכך עוצמה גדולה.

לפני קצת יותר משבועיים, ב-15 במרץ, חל יום השינה העולמי. מתברר שיש אנשים שמקדישים מזמנם לנושא – כלומר מעבר לשעות השינה שלהם – והמטרה שלהם היא להעלות את המודעות לענייני השינה השונים. בפורטוגל למשל, העלו השנה לדיון את נושא הנחירות אצל ילדים. בשבדיה העלו את ההצגה "נדודי שינה בסטוקהולם". בגרמניה עלה לאקרנים בשנה שעברה הסרט הדוקומנטרי Goodnight Nobody על אנשים שלא יכולים לישון – מסכנים, רחמיי שלוחים אליהם. פעם קראתי שציפי שביט ישנה רק ארבע שעות בלילה, נראה לי שאפשר היה לראיין גם אותה לסרט הזה (וזה מזכיר לי גם את: לילה ישנים כולם, רק סיון אינו נרדם).

"אנשים שאומרים שהם ישנים כמו תינוק – כנראה שאין ולא היה להם תינוק", אמר פעם מישהו בשם לאו ג' ברוק שאין לי מושג מיהו, כנראה פסבדונים או סתם המצאה. יש אמת באמירה הזו, ובגלל זה אני מעדיפה לומר שאני ישנה כמו בול עץ, ככה אף אחד לא יכול להאשים אותי בכלום. הייתי שמחה לישון כל יום שמונה-תשע שעות, אבל זה לא פרקטי מבחינתי. סביר יותר לדבר על שש-שש וחצי שעות. אז כשמגיע שישי בבוקר, או בצהרים, ויש אפשרות – אני אוהבת למתוח את הזמן כמה שאפשר. כל החרוצים למיניהם, לא מבינה מה יוצא להם מהחריצות. מהניסיון שלי יכולה לומר: גם כשקמים ב-11:00 מספיקים הכול.

אמרה אירית טוענת שצחוק בריא ושינה ארוכה הם התרופה הטובה ביותר שרופא יכול להציע לך, ועם זה נראה לי שאני אלך לישון.

 

 

אז מה יש לנו כאן:

נתחיל עם הפטנט המגניב: כרית שינה לכל מקום שבו מתחשק לכם לישון. מי שהמציא אותה הוא עלי ג'נג'ביאן בן ה-33 מרומסיי שבאנגליה, והוא קורא לה "כרית בת יענה" כי אפשר לטמון בתוכה את הראש ולשכוח מכל העולם. זה האתר הרשמי. מחיר: 80 יורו

*

בדרך כלל אני לא ישנה עם כרית, אבל אם כבר, אז רק עם הכרית של סימונס שהיא גדולה יחסית ויש לה עיצוב ארוגונמי שמבטיח תנוחת צוואר אופטימלית. לדברי החברה, עיצוב הכרית שומר על עמוד השדרה ישר ורפוי על ידי הקלת העומס והלחץ המופעלים על חוליות הצוואר במהלך השינה, ופיזורם באופן שווה לאורך הגוף. דגם: צורניVictory .

 *

אם תשאלו אותי, אין דבר כזה "יותר מדי סטים של סדינים", אלא אם עושים כביסה פעם בשלושה חודשים. תמיד טוב לקנות עוד אחד, כמו זה למשל: סט סאטן מדגם "קשמיר", המעניק פרשנות מודרנית להדפסי גלופות העץ המסורתיים. הצפיפות עומדת על 300 חוטים לאינטש, ומי שיודע מה זה אומר יידע כנראה להעריך את זה. מחיר: 800 שקל. להשיג ב-KAS

*

לוכד חלומות אינדיאני למכירה ב-ebay. מחיר: רק 13.5 דולר, אבל המשלוח דורש תוספת מחיר גדולה פי 3, אז אין לי מושג אם זה משתלם.

*

בואו נתעלם לרגע מהפוזה שבה עומדת הדוגמנית של ויקטוריה'ס סיקרט, ונתרכז בפיג'מת הפייזלי המתוקה. נראית סופר נוחה, ועולה רק 50 דולר. קדימה, הסתער.

*

לנצח, כשאראה כיסוי עיניים אחשוב על קרי ברדשואו מ"סקס והעיר הגדולה". עד ש"הכרתי" אותה, הייתי בטוחה שמשתמשים בזה רק במטוסים. אבל שימו לב לשכלול: כאן מכסים גם את האף. שלא יצטנן חלילה. מחיר: 13 דולר. להשיג ב-Bed Bath &Beyond

*

מי שלא ראה את הסרט "מדעי החלום" עם גאל גרסיה ברנאל, מוטב לו שימהר ויתמכר לחלומות ההזויים ולכפות הידיים הענקיות. תקציר עלילה: סטפאן הוא צעיר ביישן וחסר ביטחון, שמתגורר בדירה קטנה בפריז ועובד כמעצב גרפי. לדירה ממול עוברת שכנה חדשה בשם סטפאני, והוא מתאהב בה. בעוד שבמציאות אין לו אומץ להתמודד עם רגשותיו, בעולם החלומות תמיד יש עלילות. במהלך הזמן, ובאמצעות אימון עצמי, הוא מתחיל לשלוט באירועים המתרחשים בתוך החלום. העניין מסתבך כאשר הדמויות מהחלום משתלטות על המציאות היומיומית.

בא לי דאלי

סלבדור דאלי אמר על עצמו שהוא צייר בינוני. זה לא שהוא גילה צניעות מפליגה או התכוון להפחית מערך עצמו: לטעמו, כל יתר הציירים פשוט היו גרועים, או לפחות גרועים בהשוואה אליו. הוא גם הכריז על עצמו כגאון הרבה לפני שחשב שהוא באמת כזה. "רק אחר כך הפכתי לגאון אמיתי", הסביר.

האם הגישה הזו, שמזכירה קצת את הביטלס שטענו שהם גדולים יותר מישו, ואת אואזיס שטענו שהם גדולים יותר מהביטלס, צריכה להיות נסבלת בעינינו? האם מי שאומר במופגן "אני שווה ואתם תעריצו אותי" ראוי ליחס שלנו? ואם הוא באמת סוג של גאון? אם הוא באמת איתגר את כל התפיסה המרחבית המקובלת, באמצעות מגוון עצום של סגנונות ואמנויות? אולי הגישה צריכה להיות: הבירבורים שלו הלכו איתו אל הקבר, אבל האמנות שלו נשארה איתנו?

השאלות האלה הטרידו את מוחי בעודי משתלבת יחד עם עוד כמה מאות אנשים במרחב התערוכה "מבטו של גאון" שמתקיימת בימים אלה במרכז הקונגרסים בחיפה. למעלה מ-500 יצירות מקוריות וחתומות הוצבו שם על ידי האוצר אנריקה סבאטר – ששימש כעוזרו האישי של דאלי במשך כ-13 שנים, ונחשב לאחד האנשים הקרובים ביותר אליו. הוא הביא לתערוכה כמה יצירות מהאוסף הפרטי שלו, וגם יצירות מאוספים פרטיים מרחבי העולם – מפריז ועד דרום אמריקה. את העבודות המוכרות ביותר לא תמצאו כאן, אולי רק רמיזות אליהן – שעונים, פילים, פרפרים ומגירות שיוצאות מתוך הבטן.

השווי הכולל של היצירות בתערוכה נאמד ביותר מ-60 מיליון דולר. היצירה היקרה ביותר נקראת  The servant of the disciples at emmaus , היא משנת 1960 ומוערכת ב-2.4 מיליון יורו. אין לי מושג מה הפך את העבודה הזו לכל כך נחשבת, ואת המידע עליה גיליתי רק אחרי התערוכה, לכן לא צילמתי (הנה היא). אני זוכרת אותה: קשה לשכוח. אבל יש עוד כמה עבודות שניתן לומר זאת עליהן. הבולטים במיוחד הם פסלי הענק הירוקים, אבל לפעמים דווקא הדברים הקטנים, שאינם צורחים את עצמם, הם המעניינים יותר.

מה קורה למי שמבקר בתערוכה? קודם כל, הוא הולך לאיבוד בגלל כל השפע העצום. קשה להחליט מאיפה להתחיל ומאיפה להמשיך. אין מסלול אחד, יש יד חופשית או רגל חופשית, וזה קצת מבלבל. אז אחרי שבחנו סדרת עבודות אחת, עברנו לפסלים הקטנים ולפסלים הגדולים, ועוד סדרת ציורים ואז המדליות, ואז עוד סדרה – ציונית, ישראלית, אפילו קצת ירושלמית. ראיתי אותה לפני כמעט 14 שנים ברומא, גם כן בתערוכה מקיפה של האמן. אז היא הייתה תלויה במעין מסדרון, כאן היא קיבלה יותר מקום של כבוד.

אחרי שסיימנו את הביקור באולם המרכזי עלינו למזנון (זוועה), ואז התיישבנו להשקיף מלמעלה על המבקרים באולם הכניסה. לרוב האנשים שהגיעו מהאולם המרכזי היה פרצוף מיואש. אמנם הם נכנסו לתערוכה בשמחה ועזוז, אך יצאו ממנה מותשים לחלוטין. העומס הוא בלתי הגיוני כמעט, וכמו שאמרתי – מבלבל אותך. מצד אחד הרבה תגליות משמחות ושחרור אינסופי – דאלי שחרר את היד, והעביר אל המתבונן תחושה של חופש מתירני. מצד שני, אתה לא נח אפילו לרגע – אין כיסאות, אין ספסלים ויש צפיפות. מי שהיה במוזיאונים של דאלי יודע שהם מספקים חוויה הדרגתית ששומרת אותך עירני. כאן הכול סודר באופן נקי מאוד, אבל אולי דווקא האחידות הייתה בעוכרי התערוכה.

ואף על פי כן ולמרות הכל, אני שמחה שהלכתי. בעולם שלנו מעטים מדי מרשים לעצמם לצפצף על הכול ולהיחשב למשוגעים – אז עד שמישהו כבר עושה את זה, שווה ליהנות ממה שיש לו להציע. גם אם הוא מת כבר כמעט 25 שנה.

הנה מקצת העבודות בתערוכה:

*

הירח, 1965

*

על גדות החירות

*

סיגריות ג'ירפה – כמו כאמל, אבל קצת אחרת

*

המדליה הזו, תאמינו או לא, באה לומר "כבד את אביך ואת אימך"

*

*

*

*

*

 

%d בלוגרים אהבו את זה: