Category Archives: תראו איזה יופי

פנים שקשה לשכוח

עץ הזית של פיליפ פסקוואה. שורשיו של העץ מגיעים עד לעומק של 6 מטר, מה שמאפשר לו לשרוד גם תקופות בצורת. לא סתם בחר בו האמן כדימוי מוביל לתערוכה החדשה שלו בתל אביב

פיליפ פסקוואה ממעט להצטלם או להתראיין. אני יודעת, כי בדקתי: פה ושם הוא מדבר בשפת אימו, צרפתית, אבל התחושה היא שמדובר באדם שצריך לתפוס אצלו את הרגע. לפני שבע שנים הסתובב כהיפי עם ראסטות, היום השיער אסוף ורק הזקן פרוע. הוא חי ועובד בפורטוגל ובפריז, הסטודיו שלו במונמרטר הוא מהמקומות המבולגנים ביותר שייצא לכם לראות.

ה-T-REX הפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם פסקוואה

הדימויים המזוהים איתו ביותר הם פרפרים, דינוזאורים וגולגולות. הגולגולות עשויות שיש, ונצבעות לאחר מכן בצבעים שונים. הוא לא יוצר אותן לבד, כמו שמיכלאנג'לו יצר את הפייטה. יש מכונות ענק משוכללות ש"מקבלות" ממנו הוראות. הוא עומד ממול, עם ידיים בכיסים, ומתפעל. או לא.

הוא הציג פסלים בינוניים של הדינוזאור T-REX בחנות של לואי ויטון בשאנז אליזה, וT-REX ענק במעגן של סירות הבטו מוש – מול האייפל. את פסליו ניתן היה לראות גם בבירות נוספות באירופה, ובביאנלה ה-53 בוונציה, שהתקיימה ב-2009. הוא אפילו הציג בשבוע האמנות הראשון של ביירות (כן, כן), שהתקיים ב-2013. בימים אלה הוא מציג תערוכת ענק בשם BORDERLINE במוזיאון הימי Oceanographic במונקו – על גג המוזיאון הוא הציב כריש כסף עצום. ועכשיו, במקביל, הוא מציג אצלנו, בתל אביב.

פנים שקשה להתעלם מהן. מתוך התערוכה "ממנטו מורי" בגלריה זימאק

קונסטאנס הכחולה של פסקוואה

התערוכה "ממנטו מורי" מתקיימת בגלריה זימאק, שמייצגת את פסקוואה בישראל (Philippe pasqua, נולד ב-1965 בגראס שבצרפת). כדי לתת במה לפסלים המונומנטליים שלו, שברו בגלריה את הקירות הפנימיים בקומת הכניסה. את פני הבאים מקבל שלד הדינוזאור T-REX המצופה בכרום, שאמנם קטן יותר מהגרסה של בטו מוש אך לא פחות מרשים (ולפי המדבקה האדומה המוצמדת לשמו, כבר נמצא לו רוכש). לצדו הוצבו מספר עצי זית בגודל טבעי כמעט, שמכוסים בפרפרים ומוקפים גולגולות.

לבחירה בעצי הזית יש משמעות – הזית הוא עץ שקשה מאוד לחסל, כיוון שהוא מצמיח ניצנים חדשים גם אחרי שנגדע. שורשיו מגיעים עד לעומק של 6 מטר, מה שמאפשר לו לשרוד גם תקופות בצורת. הרעיון של עמידות ואריכות ימים מייצג עבור פסקוואה את ישראל והיהודים, ודימוי הגולגולות ה'רובצות' לרגלי העץ בא להראות שהמוות מתקשה לנצח. המסר אמור לחלחל לתודעת המתבונן: למרות הסבל יש ניצחון, וגם באפיסת כוחות לא כדאי לאבד תקווה — בין אם אתה עץ, עם או מדינה.

בקומת המרתף מוצגים ציורי שמן על בד, סדרת צילומים ועבודות בטכניקה מעורבת, רובם דיוקנאות מתריסים שקשה להישאר אדישים אליהם. חלקם של עיוורים וכבדי ראייה, טרנסקסואלים וכאלה הסובלים מתסמונת דאון. כשהם על הבד של פסקוואה נדמה שדווקא קונסטנס, סטלה, אנה והאחרים רואים את המציאות טוב יותר מכולנו.

באתי ל"ממנטו מורי" בגלל הפסלים, אבל לא יכולתי להתעלם מהציורים – בסופו של דבר, הם לפתו אותנו קצת חזק יותר. זו לא תערוכה גדולה, אבל אם אתה מתעכב עליה, היא מכה בך בפרצוף. פאנץ' צרפתי שכזה, שבסופו נתקע לך הקרואסון בגרון, ובכל זאת אתה משווע לעוד.

מי מכיר את האישה שבקיר. מתוך "ממנטו מורי" בגלריה זימאק

אוצר: ירון הרמתי / נעילת התערוכה: 21.7.2017 / כתובת: רח’ ה’ באייר 68 תל אביב / שעות פעילות: א’-ה’: 09:30-20:00  שישי: 9:30-15:00

הרהורים על סנטוריני

הכתבה שלי על סנטוריני, גיליון יולי של 'ליידי גלובס'

"החופשה השנתית" – צמד מילים שמזכיר קצת בית ההבראה של פעם, שאליו היו נוסעים פעם בשנה מטעם המפעל או הקיבוץ. היום אנשים נוסעים להרבה יותר חופשות מפעם, ובכל זאת, עדיין יש למילים האלה משמעות, כי הן מתייחסות לחופשה הארוכה ביותר שיש לך. השנתית שלנו הייתה באי יווני קטנצ'יק שנוצר כתוצאה מהתפרצות הר געש שכבר אינו פעיל. על הטיול עצמו כתבתי בגיליון יולי של 'ליידי גלובס', שהופץ השבוע, וכאן אני רוצה להביא כמה הרהורים על סנטוריני.

*

התמזל מזלנו להכיר את סנטוריני דרך הרגליים. בדרך כלל שוכרים רכב או מדריך, מה שמקצר דרכים וחוויות. אבל כשאתה הולך לך לבד בטבע, מגיע אל עיירות, וממשיך מהן הלאה, החוויה יותר הוליסטית. אתה מתחבר יותר אל המקום שאתה נמצא בו. אולי בגלל זה האי הקטנטן הותיר עלינו רושם גדול. ואולי גם בגלל דברים אחרים.

*

יותר מאי פעם, יצרנו קשר ממש קרוב עם צוות המלון שלנו. זה מלון בוטיק קטן, שבעה חדרים בסך הכל, את ארוחת הבוקר מגישים לך למרפסת של החדר, והיחס סופר אישי. אולי זה בגלל שהיינו בתחילת העונה, ועדיין הייתה להם הרבה סבלנות, ואולי כי הם פשוט כאלה. העובדים התעניינו בנו, אנחנו התעניינו בהם, שאלנו שאלות, וגילינו שכמעט כולם מגיעים מאתונה, כי בגלל המצב הכלכלי הנוראי ביוון אין שם כמעט עבודה לצעירים. החלפנו חוויות (הקונסיירז' הייתה עיתונאית ספורט!), קיבלנו המלצות, המלצנו שיבואו לבקר בישראל, וביום האחרון נפרדנו מהם בחיבוקים ונשיקות. כזה באמת עוד לא קרה לי אף פעם, באף מלון.

*

ברוב המסעדות ובתי הקפה באי יש wifi חינם, אבל במסעדה אחת נכתב בגדול "אצלנו אין". למה, שאלנו, והתשובה: 'אנחנו מסעדה יוונית מסורתית, ולכן אין לנו אינטרנט. מאמינים בתקשורת בין בני אדם. רוצים לשאול משהו? לא הבנתם משהו מהתפריט? אין בעיה, אנחנו נסביר לכם'. האמת, גישה מרעננת. אבל לא הייתי עומדת בזה אם כל בתי האוכל היו נוהגים כמוהם.

*

ארוחת הצהרים המהנה ביותר הייתה במסעדה על שפת המים, בין העתיקות של אקרוטירי לחוף האדום. הגענו בשעה לא פופולרית בעליל, כך שמלבדנו היו רק עוד שני שולחנות. זה מקום שבו אתה מתיישב על הכיסא, ולא רוצה לקום. כל כך הרבה מדברים על חשיבות השלווה, והנה היא כאן, ממש כאן. אז למה ללכת.

מתישהו אחרי המנה העיקרית ניגשה אל שולחננו אישה אחת. אירית במקור, כך מתברר, וחיה 19 שנה בסנטוריני. היא התחילה לדבר איתנו כדי להמחיש לאנטוניו, הבן של הבעלים ניקולס, איך עושים סמול טוק וכמה חשוב לדעת את זה כשאתה עומד לרשת את המסעדה של אביך.

היא סיפרה לנו קצת על ניקולס, קצת על עצמה (על הרעיון לשתות בירה ללא אלכוהול הגיבה בשתי מלים: No Way), וקצת על פסטיבל דתי שאמור היה להתרחש ביום המחרת על האי תריסיה ושלדבריה ממש היה כדאי שנבקר בו. אין ספק: היא לגמרי הייתה טובה בסמול טוק, וגם לנו היה מה ללמוד ממנה. לפסטיבל לא הלכנו, כי היו לנו תוכניות אחרות.

*

סנטוריני היא הרבה יותר מזרחית מאשר אירופית. כמקובל באזורים ים תיכוניים, עמידה בלוחות זמנים היא המלצה בלבד. אז מה אם אתר העתיקות החשוב אמור להיסגר בשלוש, לאחראית מתחשק ללכת הביתה כבר בשתיים וחצי. ואין משטרת תיירות שאפשר להתלונן אצלה, וגם לא לשכת תיירות מקומית. באתר אחר הוחלט שביום מסוים סוגרים בשלוש בצהריים ולא בשמונה בערב. למזלנו הספקנו להגיע בשתיים, אבל בצאתנו משם ראינו לפחות שלושה זוגות מאוכזבים שלא הבינו למה מונעים מהם את אחת החוויות המומלצות ביותר באי.

גם שעות הארוחות אינן אירופיות. כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. להשיג שולחן ב-21:00 אם לא הזמנתם מראש, זה מסובך.

*

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

לא ברור מדוע ולמה, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לחתונות של זוגות אסיאתיים. ראינו אותם בעיקר בצילומי חתונה בעיירות פירה ואיה (לבטא אי-יה). להגיע לאי הזה בשביל ירח דבש, את זה אני מבינה, אבל בשביל צילומים? או בשביל החתונה עצמה? כנראה שהעולם באמת שטוח, כמו שאומר תומס פרידמן. הגלובליזציה הגיעה גם לכאן, גם במובן הזה.

*

אחד הוויכוחים שלנו בנוגע לנסיעה הזאת היה באיזו תחבורה נשתמש בזמן שהותנו באי. קראנו שיש קווי אוטובוס שעוברים בין כל אתרי התיירות העיקריים, ורובם ככולם יוצאים מהעיירה פירה. יש מספר קטן יחסית של מוניות, ואפשר גם לשכור רכב.

אני הייתי בעד האפשרות הזולה והנוחה של אוטובוס, מה גם שזה סוג של חוויה, לנסות את התחבורה הציבורית המקומית. הבנזוג, מנגד, טען שזה מנוגד לכל הקונספט של חופשה, בוודאי חופשה באי נופש. אוטובוס שייך ליומיום, ועצם זה שאתה צריך לחכות לו, ולעצור כל תחנה, ומוריד אותך במרחק מהיעד שרצית או מהמלון שלך, ולפעמים הוא גם צפוף ואין מקום לשבת, פוגם בעצם החוויה.

רק פעם אחת הצלחתי לשכנע אותו לחכות בתחנת אוטובוס, מאיה לפירה, ודווקא אז הגיע אוטובוס כל כך מפוצץ באנשים שהוא לא הסכים להצטופף בו. במקום זה הוא הלך לבעל הקיוסק שממול, וביקש ממנו להזמין לנו מונית. צ'יק צ'ק היא הגיעה, ולקחה אותנו ישירות למלון. עד עכשיו אני מתקשה להודות שזה היה הדבר הנכון לעשות. עניין של מנטליות.

*

חופשה על אי לא דומה לחופשה עירונית. היא בהכרח קלילה יותר, גם אם היא לא מוקדשת לבטן-גב. יש בה יותר נינוחות, והיא מציעה חוויות יותר ייחודיות מעוד קתדרלה ועוד מוזיאון ועוד גשר. במקום כמו סנטוריני שמתגוררים בו 16 אלף איש ומגיעים אליו 3.5 מיליון תיירים בשנה, בכלל יש הרגשה שכולם שמחים יותר מהרגיל כי כולם בחופשה. אתה רוצה שזה יימשך לנצח, אבל מבין שבלי נקודת התייחסות, בלי מציאות 'אמיתית', זה יאבד את החן שלו מהר מאוד. מה גם שהתקציב שלך מוגבל – זה חופש שעובדים בשבילו, לא חופש טבעי. עוד נקודה למחשבה בזמן שמתכננים את החופשה הבאה.

כאן לא מתייצבים לסופלקי ב-12:00 ולארוחת הערב ב-18:00. תוסיפו עוד שעתיים לכל כיוון, וקיבלתם מקום שמתאים מאוד לישראלים. פינה במסעדה בעיירה פירוסטפני

פסטיבל האור קצת חשוך

קתדרלה של מראות, שיצר מדס כריסטנסן דנמרק (הוזמן על ידי Culture Quais), בקצה גן הבונים

בפעם השישית בחיינו, ביקרנו בשבוע שעבר בפסטיבל האור שבעיר העתיקה של ירושלים. הפסטיבל נפתח ביום רביעי, והוא יימשך עד חמישי הבא, יש בו קרוב ל-40 מיצגים שונים שהגיעו מרחבי העולם וגם מישראל. בני כל הדתות מוזמנים ויכולים ליהנות ממנו, בחינם, אם רק יצליחו להידחק בין המבקרים. השנה הגענו מוקדם, תפסנו מקום טוב בחניון ממילא, חיכינו עד שיחשיך, והרגשנו שאנחנו מוכנים היטב לחגיגה. אלא מה? שהחגיגה לא הייתה מוכנה לקראתנו.

זה מתחיל בכך שבניגוד לשנים קודמות, ברחבה המרכזית שלפני הכניסה לשער יפו – נקודת ההתחלה הפופולרית ביותר – לא היה שום מיצג חזק ומעניין שיקדם את פני הבאים. שנית, השנה ויתרו על המסלול ברובע הארמני, ובמקומו יצרו מסלול של הקפת החומות, משער יפו עד לשער ציון. המיצגים בקטע המסלול הזה היו ברובם פשוטים מדי, לא מספיק מתוחכמים ולא מספיק מעניינים. לא היה זכר למופעי הרחוב של השנים הקודמות.

לחלק מהארנבות היה חסר אוויר, בערב הפתיחה. מתוך המיצג 'ארנבות' של אמנדה פארר מאוסטרליה, בגן הבונים א'

הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי: 75% מהם היו חשוכים. מצד שני, הם לא חלק רשמי מהפסטיבל

למרות שהגענו בערב הפתיחה, הערב החגיגי ביותר לכאורה, חלק מהמיצגים לא עבדו. קודם כל, המיצג שהיה אמור להיות באזור שער יפו פשוט לא היה שם. משפחת תיירים חיפשה וחיפשה אותו, עד שהתייאשה והמשיכה הלאה – אל ארנבי הענק, שלחלקם היה חסר אוויר ולכן נראו קצת אומללים. בהמשך היה מיצג ש-75% ממנו לא היה מואר – הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי. כשחזרנו על עקבותינו, גם הטווס של טים סקולפילדס סטודיו כבר לא עבד. נקודה נוספת היא שלאורך המסלול היו הרבה פחות מופעי נגינה מבעבר. התחושה הייתה שלא נעשתה בקרת איכות, שלא הכול נבדק עד הסוף, ובכלל, שההשקעה פחותה משנים קודמות.

העץ הסתיר לנו. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

רמת דיוק מרשימה. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

ברחבת בית כנסת החורבה בחרו להציג סרטון על מבנה בית הכנסת. אמנם זהו סרטון שנוצר במיוחד עבור המבנה (היוצר: ויז'ואלספורט מפולין), וברמת דיוק מרשימה, אבל למעשה פספוס של הרחבה המרכזית ברובע – מה גם שיש שם עץ ענק שמונע מחלק ניכר מהצופים מבט מלא על המיצג. בעבר היו פה מיצגים מרשימים, והסרטונים הוקרנו בכיכר בתי מחסה ומול מגדל דוד. הפעם, חסרה המקוריות שתפעים את המבקרים. ואולי זו המילה שחיפשתי: לא היה מפעים, כמו שאתה מצפה מפסטיבל כזה להיות. וכן, באנו בתחושת ציפייה, אפילו שזו כבר הפעם השישית (שלנו בפסטיבל. והתשיעית, אם סופרים את מספר השנים שהפסטיבל מתקיים).

יכול להיות שעבור מי שמגיע בפעם הראשונה, זה עדיין מרשים. אבל איך אמרה לנו ירושלמית אחת: "השנה עבדו עלינו בעיניים". אנחנו, שיודעים מה יכול להיות כאן, ומה היה בשנים קודמות, מבינים שהראש של ניר ברקת כבר מזמן בפוליטיקה הארצית. הפסטיבל, כך נראה, מתנהל מכוח האנרציה. לא שאנחנו מזלזלים בכוח הזה, עדיף שיהיה פסטיבל מאשר שיתבטל, אבל בואו נאמר שהיה קצת יותר מדי חשוך.

גם למבוגרים וגם לילדים. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

מעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

ואם בכל זאת מחפשים נקודות אור, תרתי משמע? 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב' הייתה חגיגה גדולה לילדים ולמבוגרים כאחד. מדובר במעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. ככל שיותר אנשים קופצים על המעגלים, כך משחקי הצבע רבים יותר. סרטוני האור היפים ביותר, כמעט בכל שנה, הם אלה שמוקרנים על שער שכם וכאמור בכיכר בתי מחסה.

מי שבאמת רוצה לראות את הכול, צריך לבוא יותר מפעם אחת. אנחנו בדרך כלל מגיעים שלוש פעמים – אם כי זו פריבילגיה של ירושלמים ושכניהם. ככל הנראה זה גם מה שיקרה השנה, אבל עם הרבה פחות תמורה ותאורה.

המסלול המלא.

צמחים תלושים, שיצרו מארו אברבו ודימיטרי קסנקיס מצרפת ויוון, בגן שלפני שער ציון

"להאיר את האור" בסמטת דורמציון – הדור הבא של מעצבי האור בישראל

%d בלוגרים אהבו את זה: