ארכיון קטגוריה: תראו איזה יופי

קולמר עם כל דבר

מבט על השוק והתעלה של העיירה קולמר. צילום: גלית חתן

בתחילת 2018 נרשמה הפתעה לא קטנה כשהעיירה קולמר, שבלב חבל אלזס הצרפתי, הוכתרה כיעד מס' 3 באירופה (European best destinations). חייבים להודות על האמת: לא הרבה מכירים את קולמר, היא קטנה יחסית, אמנם יפהפייה אבל הרבה פחות ידועה משטרסבורג, העיר הגדולה של אלזס. היא אפילו לא נמצאת על דרך היין המפורסמת, אלא צריך לסטות קצת הצידה כדי להגיע אליה. ובכל זאת, כנראה שיש בה משהו, ולא סתם היא קטפה את המקום השלישי.

לפני כשלושה חודשים ביקרנו בחבל הארץ הקטן ביותר בצרפת, והבחירה הייתה ברורה: אנחנו ישנים בקולמר. גם יש בה מבחר מגוון של אטרקציות, גם יש שפע קולינרי, היא מלאה בבתים שמחים ולא פחות חשוב – היא במיקום מצוין לצאת ממנו לטיולי כוכב. בחרנו במלון השוכן במבנה קולומבאז' מסורתי שאופייני לאזור – צבעוני עם קורות עץ שיוצרות חזית גיאומטרית מעניינת. אמנם לא הייתה מעלית, אותנטיות עד הסוף, אבל היה שווה כל רגע (וגם ארוחת הבוקר נהדרת).

מלאה בבתים שמחים. קולמר / צילום: גלית חתן

מדרחוב קולמרי טיפוסי / צילום: גלית חתן

לקולמר, שבה חיים 30 אלף תושבים, שווה להקדיש יום-יומיים. ואיפה יותר טוב להתחיל מאשר בשוק? שוק האוכל המקורה (Market hall) של קולמר נמצא במבנה לבנים אדומות מ-1865. הוא חביב, אך קטן למדי. בכל זאת, שווה להתיישב לאכול על המרפסת שלגדות התעלה, להזמין את הטארט פלמבה המסורתי (שלא ישמעו שאני אמרתי אבל זה קצת דומה לפיצה ביאנקה דקה), וליהנות מנוף לסירות התיירים ומבני הקולומבז'.

לא רחוק משם נמצאת הכיכר הגדולה של בית קויף האלגנטי – באחד הערבים הגענו כדי לחפש מסעדה ונקלענו להופעה של תזמורת גדולה ורקדנים. מזון לנפש חשוב לא פחות ממזון לגוף, ולכן נשארנו שם לכמה מנגינות וריקודים מסורתיים.

בית פפיסטר – ביתו של כובען העיר מ-1537, שקירותיו החיצוניים מצוירים בכישרון רב / צילום: גלית חתן

ככלל, בקולמר יש כמה בתים ייחודיים ששווה להתרשם מהם, גם אם זה רק מבחוץ. למשל, בית אדולף, שנבנה בתחילת המאה ה-13, ומעריכים כי הוא הבית העתיק ביותר בקולמר. או בית פפיסטר, ביתו של כובען העיר מ-1537, שכולל מגדל בן שתי קומות, מרפסת מעץ, צריח מתומן וקירות מצוירים בכישרון רב.

אחרי שהתרשמנו מפפיסטר התיישבנו במסעדה סמוכה, הכול היה נחמד וטוב וטעים (קולינריה מצוינת יש להם לאלזסים), החלטנו לחזור למלון – ואז תפס אותנו הגשם בהפתעה. רצנו ממחסה למחסה, ובשלב מסוים נעצרנו ליד חנות סגורה. כשבעלת החנות ניגשה אל הדלת, חשבנו שהיא רוצה לסלק אותנו משם. אבל היא רק פתחה את הדלת, הגישה לנו מטרייה חדשה וסגרה את הדלת בחזרה, בלי לומר מילה. אנשים טובים באמצע הדרך, גרסת אלזס.

החצר של מוזיאון אונטרלינדן, שממוקם בחציו במנזר לשעבר. בכנסיית המנזר מוצגת עבודתו המפורסמת של הצייר מתיאס גרונוואלד "מזבחו של איסנהיים" / צילום: גלית חתן

גאוותו הגדולה של חבל אלזס היא על היינות הלבנים שלו. רובם אינם מזנים שייחודיים לאזור, אבל כידוע לכל אדמה המינרלים שלה, ותנאי הגידול משפיעים על הענבים ועל הטעם. אגב, ל'שמפניה' המקומית קוראים קרמו, והיא בהחלט שווה טעימה או אף רכישה באחד מהיקבים הרבים הפזורים לאורך 'דרך היין' המקומית.

בצד המוזיאוני, אונטרלינדן הוא הכתובת. המוזיאון ממוקם בחציו במנזר לשעבר, ובחלקו במבנה מודרני. בכנסיית המנזר מוצגת עבודתו המפורסמת של הצייר מתיאס גרונוואלד "מזבחו של איסנהיים" (The Isenheim Altarpiece), המתוארכת לשנת 1515. זוהי עבודה המורכבת מעשרה ציורי ענק המתארים ברובם סצנות מחיי ישו. הציורים האלה מותירים רושם כביר על המתבונן. לא סתם הוצבו ספסלים מול כל אחד מהם: אתה צריך שהות כדי לתת לנפש להתחבר אליהם, ולחוש אותם במלוא עוצמתם.

גשר Turenne – נקודת התצפית היפה ביותר בקולמר, ומן הסתם הפופולרית ביותר / צילום: גלית חתן

במהלך הטיול שלנו שוחחנו עם לא מעט תושבי אלזס, המצוידים בגאוות היחידה מרשימה. בין היתר סיפרו לנו שבשנות השלטון הגרמני, שהסתיים אחרי מלחמת העולם השנייה, היה אסור ללמד צרפתית בבית הספר ואף אסור היה לדבר את השפה, ולכן ל'זקנים' יש מבטא כבד. חלק משמות הרחובות בעיירות השונות מסומנים בשלטים דו-לשוניים, בצרפתית ובגרמנית, ואם תלחצו קצת, יגלו לכם שכאן לא הכי-הכי מחבבים את המהגרים האפריקאים. ובאמת, כמעט ולא רואים אותם ברחובות, בניגוד למקומות אחרים בצרפת.

נקודת התצפית היפה ביותר בקולמר, ומן הסתם הפופולרית ביותר, היא על גשר Turenne. כמעט בכל שעה ביום מגיעים אליה גדודי תיירים, ועדיין, זו קולמר ולא פריז, כך שהצפיפות היא יחסית ואין סיבה שתרתיע. במרחק רחוב אחד מהגשר אפשר לתפוס סירה ולצאת לשייט תעלות. תחילתו באזור זני (Zen) ממש, מוקף צמחיה ירוקה ומנותק מכל ציוויליזציה או עבר אדריכלי. רק לאחר מכן יוצאים אל 'העולם הרחב' ואל בתי הקולומבז' הצבעוניים, שהזכרנו קודם. זהו שייט קצר, רק 25 דקות, כי ככה זה בקולמר: הכול בקטן, בלי להעיק. קום איל פו.

לילה מכושף: פסטיבל מקודשת בירושלים

משאירים את הציניות בחוץ. חברי מקהלת גיא בן הינום, שמעלים את "עצום" / צילום: חן וגשל

בשלב מסוים בערב, שהפך ללילה, הגענו לוואדי עין כרם. חושך, שקט מסביב, ניתוק מוחלט מהציוויליזציה למרות שאנחנו ממש קרובים לעיר. משהו עומד להתחיל, ואין לנו מושג מה. מושיבים אותנו על כיסאות ללא משענת, ומבקשים שנכסה את העיניים בסרט שחור. ואז זה מתחיל: שירת א-קפלה, שלאט לאט מלווה גם בפעמונים, נקישות אבנים וספק תופים-ספק כבר צללתי עמוק לתוך החוויה הרוחנית.

תוך דקות ספורות שנדמו לי כמו נצח – אי הוודאות אינה מצב שאני מורגלת בשהייה בו – מקימים אותנו אחד אחד, במקביל. בחורה אוחזת בי, מכוונת אותי קדימה, ועצם זה שאני מסכימה אומר שאני סומכת עליה. לא קל למי שחייב את תחושת השליטה כמעט בכל מצב, כמוני.

ואז היא משכיבה אותי על מחצלת, מניחה כרית תחת ראשי ומכסה אותי בשמיכה. כל הפעולות האלה קורות לאט, בעדינות ותוך כדי ששירת המנטרות נמשכת. מה שהתחיל עם 'עורי נא נמרה נמה' הפך ל'הלאה תקלה, בולקה ומבולקה' והמשיך ל'עץ שורף, ושרף נוטף'. בגלל האקוסטיקה המדהימה של המקום, לרגעים הרגשתי ששרים רק בשבילי.

זה לא זמן לציניות. קודם כל אתה חייב שתהיה לך נכונות להתמסר, ואחר כך טונות של סבלנות. שעה וחצי זה המון זמן, ואנחנו עברנו את החוויה רק עשרים דקות (או כך לפחות אמרנו לנו, אין דרך לדעת באמת, אתה ממש מאבד תחושת זמן ומקום בתוך הדבר הזה, גם אחרי שאתה מרים קצת את כיסוי העיניים ומציץ ימינה ושמאלה, בודק שגם יתר  האנשים סביבך משתפים פעולה).

החוויה יוצאת הדופן הזו, שנקראת "עצום", היא חלק מפסטיבל מקודשת. הפסטיבל  נפתח ממש היום (8.8.18) בירושלים, יימשך עד ה-28.8 וכולל עשרות מופעים ואירועים, בחינם ובתשלום. היוצרים של "עצום", נועם ענבר והכותב יונתן לוי, מגדירים את זה "טקס נותן כוח בעיניים עצומות ובאוזניים פקוחות" (21-23 באוגוסט, 19:00 ו-22:30, 90 שקל). המבצעים הם חברי מקהלת גיא בן הינום, למעלה מעשרים איש. המקהלה בירושלים לפני כשלוש שנים, כאלטרנטיבה לרעיון השגור של 'מקהלה', והאירועים שלה בנויים כטקסים טרנספורמטיביים עכשוויים. לא משהו שאנחנו (אני) עוברים ביומיום.

***

"אין לנו את הפריבילגיה להתייאש". המפגש עם מחמוד אל רפאי, בחצר ביתו בבית חנינא / צילום: גלית חתן

'פסטיבל מקודשת' הוא City Specific, כלומר מכוון למקום מסוים – ירושלים – ולא יכול לקרות בשום מקום אחר בעולם. כל מה שקורה בו, נוגע לעיר עצמה. למשל, סיורי 'המסת גבולות – התופעות, האנשים והמקומות שהופכים את ירושלים למעבדת שינוי חברתי'. הקהל מוזמן לצעוד ברגל, לנסוע במיניבוס ולעלות על הרכבת הקלה (הכול באותו מסע), ולהיטמע לכמה שעות (חמש או שבע לבחירתכם) בתוך המציאות הירושלמית המסובכת.

במסגרת אחד המסעות אפשר לפגוש את מחמוד אל רפאי, בחצר ביתו בבית חנינא (ה'רחביה' של ערביי ירושלים). "אני גדלתי בהר הזיתים, ישו ואני היינו שכנים", סיפר לנו כשפגשנו אותו. הוא למד פילוסופיה של הדתות באוניברסיטת אל קודס, באינתיפאדה הראשונה עבר לארה"ב, ושם למד ניהול עסקים ומחשבים. אביו היה מנהיג סופי ושופט שרעי – וזה בעצם החלק המעניין של המפגש, משום שהוא מגיע מהבסיס הסופי והוא רוצה לקדם את התפיסה של 'לקבל את כולם'. "זו הפילוסופיה של הדת", הסביר, "מאיפה באנו ולאן נגיע. כדי להכיר את האחרים, עליך להכיר את עצמך, ואז אתה מבין שכולם שווים.

"אני רוצה לשווק אהבה, ולעזור לאנשים לחיות בשלום בירושלים. האהבה של שלוש הדתות לירושלים הייתה צריכה לאחד איתנו, אנחנו צריכים להיות דוגמה לאהבה".

אל רפאי הקים מכללה לפילוסופיה הסופית, על בסיס תורתו של הפילוסוף ג'לאל א-דין רומי. בין היתר הוא מוביל קיום טקסים בדיוואן סופי, כדי לחבר בין אנשים, מוביל פרויקטים שבהם מלמדים תלמידות שהיו "במצב בעייתי" עיצוב תכשיטים, וקיים גם טורניר ששבש בבית חנינא, שהשתתפו בו ערבים ויהודים, כולל חובשי כיפות. "זה בסיס רוחני לכולם, וזה עוזר לשליטה עצמית, ולחוסר זלזול עצמי. אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. חייבים תקווה", סיכם את המפגש, על כוס תה ודברי מתיקה.

***

להיכנס לתוך המכולה ולאכול ארוחת ערב וירטואלית עם חבר'ה מירדן. פרויקט PORT-JLM / צילום: shared_studios

אחד המקומות ששמחתי לגלות במסגרת הסיור המקדים של הפסטיבל היה "המפעל", ברחוב המערבים 3. זהו מבנה שנבנה בשלהי המאה ה-19, תקופת היציאה מהחומות, אלא שלא ברור מי בנה אותו ולמה הוא שימש: בניין 'חסר היסטוריה', טוענים אלו שמפעילים אותו כעת – אחרי שבעשור האחרון עמד נטוש ומוזנח. בסוף 2015 הוחלט להפוך אותו למרכז תרבות, ועם השמועה על התעוררותו לחיים הגיעה אליו לביקור  קלייר לורנצו בת ה-96, שגרה במבנה עם משפחתה הערבית-נוצרית עד 1948, אז נמלטו ללבנון.

כיום פועלים ב'מפעל'  מעל מאה אמנים ויוצרים, לא רק מירושלים. בחצר שלו הוצב פרויקט PORT-JLM מכולת זהב עם טכנולוגיה שחוצה וממיסת גבולות. יש 30 מכולות כאלה ברחבי העולם, ובמהלך הפסטיבל תיפתח המכולה, ואנשים יוכלו לשבת בה ו"לאכול ארוחת ערב" עם חבורה מירדן שיושבת במכולה מוזהבת אף היא, או לשמוע קונצרט שמנוגן באותה עת באפגניסטן.

מה דעתכם על שיחה עם שפיק חאדר, מתרגם כורדי שתרגם את הביוגרפיה של גולדה מאיר ומנחם בגין? קיר ב"מפעל" שברחוב המערבים 3 / צילום: גלית חתן

במבנה של 'המפעל' עצמו יתקיים פרויקט תקשורת – סדרה של ראיונות ומפגשים עם אנשים בעולם דרך סקייפ. למשל, שיחה עם שפיק חאדר, מתרגם כורדי שתרגם את הביוגרפיה של גולדה מאיר ומנחם בגין, וברח מכורדיסטן להולנד, כי במקום מושבו לא אהבו (בלשון המעטה) את העבודה העיתונאית שלו. תהיה גם שיחה עם עמוס סילבר, מייסד זירת המכירות המקוונות טלגראס, שעל פי ההערכות יש לה 100 אלף איש משתמשים.

***

ולסיכום, הפרויקט "מעל ומעבר", שמאפשר לאנשים לבקר על גגות ירושלמיים שבדרך כלל סגורים לקהל הרחב, שלא לומר עומדים שוממים ומוזנחים ולא קורה בהם כלום.

אנחנו טיפסנו הפעם לגג בניין ההסתדרות ברחוב שטראוס, מבנה שבשנת 67' שימש כמוצב צבאי. מול עינינו עמדו חמישה פסנתרים שניגנו את עצמם, אבל אנחנו לא עמדנו מנגד: הצופה הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה, מותר לגעת, מותר להתיישב ולהישען ולחוש את כל הוויברציות האלה בגב. בכל אופן, לעבודה הזו קוראים 'שורש 2', יצרה אותה מאיה דוניץ, שורש, והיא פועלת על תדר שהפסנתרים מקבלים ממחשב בשילוב עם מה שיוצא מתיבת התהודה שלהם. רעיון מעניין, רק מה – קצת חור בראש (מוזמנים לצפות בסרטון המצורף כדי להתרשם).

***

בלי משהו לאכול אי אפשר, אז יש גם את "מינוס 02", גלידת פופ-אפ שיצר השף אסף גרניט בטעמים ייחודיים. שומשום קלוי וקרם זהב טהור מרכיבים את הטעם מכונה 'ירושלים של זהב', ועד שימציאו את 'ירושלים של פלטיניום', זו אופציה לא רעה בכלל.

דבר אליי בצבעים – תערוכת הבוגרים של בצלאל

הגוף מתמזג ברקע החד גוני והצופה נדרש להשלים את התמונה. "רקע – זה לא צבע", יוליה שמידוב

צבעים חזקים תמיד עושים לי את זה, הרבה יותר מכל הבהירים והנעימים ומשרי השלווה שמרדימים אותך, הן במובן המטאפורי והן במובן הפיזי. כשאני מגיעה לתערוכה, אני רוצה להתעורר, עם כל החושים. וזה בדיוק מה שקרה לי מול העבודות של יוליה שמידוב בתערוכת הבוגרים של בצלאל, שנסגרה ביום שישי האחרון (וחבל. למרות שבאנו שלוש פעמים לא הספקנו הכול). עוד במחלקת האמנות, אבל חוויה אחרת לגמרי, הייתה לי עם העבודות של רוני אלמגור.

המסכה מגלמת את האמביוולנטיות של הקרנבל. "רקע – זה לא צבע", יוליה שמידוב

סגנון המתכתב עם מסורת האמנים הבזויים. "רקע – זה לא צבע", יוליה שמידוב

יוליה שמידוב, רקע – זה לא צבע

לכאורה הציורים של יוליה שמידוב מאוד מינימליסטים – יש בהם המון צבע ומעט חלקי גוף. ראש, כפות ידיים, כפות רגליים. הידיים והרגליים מכוסים בגרביים מפוספסות. את כל היתר – הגוף המתמזג ברקע החד גוני –  מתבקש הצופה להשלים בעזרת הדמיון שלו. ולאחר הרכבת הדמות, אפשר גם להרכיב לה סיפור. סיפור צבעוני, זאת אומרת.

הדמויות של שמידוב מוצגות בתנוחות דרמטיות ובמבט מתריס. הרקעים מצויירים בצבעים עזים המזמים גרין-סקרין קולנועי, שעליו ניתן להקרין כל דימוי שרוצים. לעומת זאת, הדמויות בולטות מתוך הבד, סגנון ציור שמתכתב עם מסורת "האמנים הבזויים" (אגון שילה, למשל), שחיו בשולי החברה וחיו באופן שמשקף את מעמדם הנמוך והבזוי של מושאי הציור.

שמידוב שאבה השראה מהטקסט של הפילוסוף מיכאיל באחטין על הקרנבל – וזה ניכר בעבודותיה. המסכה מגלמת את האמביוולנטיות של הקרנבל, והיא משמשת דרך להתמודד עם המציאות המאיימת או עם היצרים שאנחנו מדחיקים. לכאורה דרך המסכות הדמויות של שמידוב יכולות לאיים עלינו ועל האינטימיות שלנו, הם רואים אותנו ואנחנו לא יודעים מיהם, אבל למען האמת לא הרגשתי מאוימת: רציתי להישאר שם ולהכיר אותם טוב יותר. וכאמור, לפענח את הסיפור שלהם.

 

מצד אחד נרקיס, הנער שהתאהב בעצמו מול בריכת המים, אך משום שזו השתקפות בלבד כשל מלהשיג את אהבתו; ומצד שני מדוזה, מפלצת גורגונה שנתפסה דווקא בשל השתקפותה במים. רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

הכחול הגדול של רוני אלמגור מציב מצד אחד את נרקיס, הנער שהתאהב בעצמו מול בריכת המים, אך משום שזו השתקפות בלבד כשל מלהשיג את אהבתו; ומצד שני את מדוזה, מפלצת גורגונה מכוסה קשקשים ירוקים עם כנפי זהב, שהצליחו לתפוס אותה דווקא בזכות השתקפותה במים.

בציורים של אלמגור יש דמויות והשתקפויות, נוכחות והסתתרות, וצריך כמה רגעים של התבוננות כדי להבחין בהן דרך גווני הכחול השונים. גם למרחק שבו עומדים מהעבודות יש השפעה על התפיסה. והרגע שבו מגלים משהו שלא ראינו ברגע הראשון, הוא רגע של קסם.

רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

רוני אלמגור, מדוזה & נרקיס

%d בלוגרים אהבו את זה: