ארכיון קטגוריה: תראו איזה יופי

שעת הדוכיפת: על התצוגה של משכית

תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לפעמים אני לא מבינה כל מיני החלטות של מעצבי אופנה.

זה בסדר: אני בטוחה שגם הם לפעמים לא מבינים מה חשבתי לעצמי כשיצאתי ככה מהבית.

אפשר לזלזל באופנה. אני לא עושה את זה. זה אמצעי ביטוי אישי נהדר, וכשזה אכן מוצלח במובן שזה מבטא את מי שאנחנו באמת, זה גם נותן הרגשה טובה. אבל כאמור, לא תמיד אני מבינה מה הם רוצים מחיי. ולעומת זאת, לפעמים אני אומרת לעצמי: זה נהדר! הייתי שמחה ללבוש את זה! אבל לאן? וכאן נכנס עולם שלם של פנטזיות.

"תחילת עונת החיזור", כך החליטה המעצבת שרון טל, שמובילה את המותג הוותיק והמתחדש משכית, לקרוא לקולקציית 2019 שלה שהוצגה אתמול במסגרת שבוע האופנה הישראלי.

בתור חובבת טבע, זה מייד סיקרן אותי. והאמת? חלק ניכר מהדגמים אהבתי. את הצבעים הלא חזקים מדי, את חגורות הקשירה, את השרוולים הפתוחים (טרנד חזק שנצפה גם אצל מותגים אחרים), את הגזרות שחלקן נשפכות יותר וחלקן צמודות יותר אבל לא יותר מדי, את העובדה שאת לא צריכה להיות פטיט כדי ללבוש את זה (היה עוזר להיות גבוהה יותר). מה לא אהבתי? בעיקר את שמלות הערב המוגזמות, וכמה דגמים שניסיתי לדמיין אותם עליי, והתמונה שנגלתה לי הייתה מגוחכת.

שרוולים פתוחים הם אחד הטרנדים החזקים של העונה. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חאקי, שרוול אחד, מפתח אלכסוני, חגורה קשורה – והכי חשוב: לא יותר מדי צמוד לגוף
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

את הבחירה שלה מסבירה טל (או הצוות שלה, אבל היא בטוח אישרה את זה) כך: חודש מרץ הוא החודש שבו מתחילה תקופת החיזור של הציפור הלאומית, הדוכיפת. הזכר משמיע קולות קריאה רמים וייחודיים. בבואו לחזר פורש הדוכיפת את הכנפיים, וחושף את עורו. הקולקציה מספרת את סיפורה של עונת החיזור, תוך התחקות אחר הצלילים הרמים שמאפיינים את שירת הדוכיפת, הפריחה העונתית וצבעוניות האדמה.

"החלטתי שאחרי הרבה התעסקות בגיאוגרפיה ונוף, מתחשק לי לחקור על רבדים שונים במאפיינים הישראלים החייתיים וביניהם הדוכיפת", מסבירה טל. "מה שמרתק אותי בדוכיפת מלבד היותה אחת הציפורים היפות ביותר, לדעתי, זה השלב בו הזכר מחזר אחרי הנקבה… בקולקציה החדשה אפשרנו לעצמנו לבטא צד חייתי וטבעי יותר".

צבעי מדבר או צבעי דוכיפת? גם וגם. תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן

לטובת הקולקציה פותח בד ייחודי בהשראת הבדים המזוהים עם בית האופנה ה כ-65 שנה, ובחלק מהדגמים יש רקמות חוט וחרוז ידניות על מגוון בדי משי ושיפון, שמזוהות גם הן עם הקו של המותג. הקולקציה מורכבת מפריטי ערב, שמלות ערב מצוירות בעבודת יד, פריטי קז'ואל, חידוש לרקמת ה-X האיקונית של המותג, וסריגה ידנית אותנטית בהשראת כתבת השער של משכית במגזין VOGUE האמריקאי בשנת 1969.

מחירים? אל תדברו איתנו על זה עכשיו. תנו להתבשם קצת מהטבע. וד"ש לדוכיפת.

הצהוב קשור יותר לפריחה העכשווית מאשר לדוכיפת, אבל לגמרי עושה את העבודה.
תחילת עונת החיזור על פי משכית. צילום: אבי ולדמן
חגורות קשירה הן מוטיב חוזר בקולקציה "תחילת עונת החיזור" של משכית. צילום: אבי ולדמן

מי מפחד מבוץ – טיול לשבת

כל נופי הגליל התחתון פרושים לפניכם. מסלול פסגת התבור / צילום: גלית חתן

בדרך כלל לא כותבים את זה בכתבות על טיולים. בכתבות האלה הכול זורם על מי מנוחות, נעים ומוצל, נופים נפלאים, פריחה נהדרת, זרימה בכל המובנים. מקסימום תהיה עלייה קצת קשה אבל לא ארוכה מדי. ואם כבר מישהו מודה שהוא מתנשף בדרך למעלה, הוא מייד מוסיף "אני סתם מקטר", וזה תמיד שווה את זה. אבל אני פה בשביל האמת.

לא מתווכחת אם זה שווה או לא, אבל לטייל בטבע יום-יומיים אחרי הגשם, במיוחד אם השמש לא הראתה את עצמה יותר מדי בזמן הזה, זו חוויה פחות זורמת בלשון המעטה. וזה בדיוק מה שקרה לנו בפסגת התבור. אם להגדיר את הטיול בשתי מילים: מסע דילוגים.

בין הבוץ הטובעני ליציאות של הפרות, חיפשנו קצת עשב להניח עליו את הרגליים ולו רק לרגע, עד הנקודה הבאה. במקום ללכת בקו ישר על דרך המלך, לאורך סימון השבילים השחור (ובחלק מהזמן – סימון שביל ישראל), זזנו ימינה ושמאלה, משטחי סלע הפכו לנו לחברים טובים, ועל הדרך גם פגשנו מאות פרחים צבעוניים יותר מקרוב ממה שחשבנו. טוב, אז אולי אני סתם מקטרת. אבל באמת שחזרנו עם טונות של בוץ בנעליים, והיינו צריכים לפרוש עיתונים כדי לא ללכלך את האוטו, וכל הניג'וס הזה (אם למישהו יש שיטות להתמודדות, אשמח לדעת).

כי הנופים, נו, ובכן, הם באמת היו נהדרים. הר תבור נמצא בגליל התחתון, ואולי הוא לא הכי גבוה בארץ, אפילו לא מתקרב, אבל הוא גבוה בערך ב-400 מטר מכל מה שנמצא סביבו –תופעה שנגרמה בעקבות לחצים טקטוניים – ולכן הוא מספק תצפיות על מרחבי הגליל התחתון שנדמים כמעט אינסופיים, ובהם שדות חקלאיים שנחרשו עיגולים-עיגולים.

כמעט כל המסלול עובר בתוך חורש, הכולל כמובן גם את אלון התבור / צילום: גלית חתן
פריחה במגוון צבעים ומינים ליוותה אותנו לכל אורך המסלול / צילום: גלית חתן

מתחילים את הטיול בכנסייה הפרנציסקנית שבפסגת ההר, שנקראת גם כנסיית ההשתנות. זו כנסייה מרשימה מאוד מאוד מבחוץ, וקצת פחות מזה מבפנים. יש לה שתי מרפסות תצפית, הימנית מספקת זוויות מעניינות יותר לצילום. מהכנסייה יוצאים לטיול שאורכו כ-2.5 ק"מ, ולמעשה מקיפים את ההר. בהתחלה צועדים בחזרה על כביש הגישה עד לשער האבן המרשים באב אל-הווה (שער הרוחות), שהוא למעשה שחזור של שער צלבני. עוד כמה מטרים קדימה, ואז פונים שמאלה ליד קיר האבן, אל המקום בו הטיול מתחיל באמת.

השביל עובר בתוך חורש הכולל עצי אורן ירושלים (אנחנו אף פעם לא באמת מתרחקים מהעיר הזו, תמיד מוצאים משהו שקשור אליה), חרוב, אלת המסטיק, אלה ארץ-ישראלית וגם אלון תבור (שנקרא על שם ההר). בין כל כמה עצים אפשר למצוא חלון של נוף, ומדי פעם לראות משמאל את הכנסייה. אחרי כק"מ מגיעים למעין קרחת יער מלאה צמחיה, שהיא מקום נהדר לפיקניקים – אנחנו ישבנו על משטחי סלע כדי לא להסתבך עם אדמה לחה מדי.

מבט על הכנסייה האורתודקוסית שבהר תבור – פחות מרשימה, ובעיקר פחות נגישה / צילום: גלית חתן

מייד אחר כך סימון שביל ישראל יורד כלפי מטה (ימינה), ואילו אנחנו ממשיכים עם השחור. בשלב הזה מתחילה תצפית לכיוון מזרח – הכנרת והגולן, וביום עם ראות טובה רואים גם את הרי הגליל והחרמון. לנו היה יום עם ראות ככה-ככה. באופן רשמי, אחרי כ-800 מטר מגיעים למפגש עם שביל ירוק, ושם בעצם נגמר השביל השחור. בוחרים במסלול הירוק השמאלי, שממשיך כ-500 מטר נוספים עד לכביש הגישה לכנסייה, ובדרך חולפים על פני שביל הכניסה לכנסייה האורתודוקסית ועל פני חורבות של מבני אבן.

באופן לא רשמי, כל העניין הזה של השביל השחור והירוק לא נראה לנו, והסימונים לא היו ברורים, אז בחרנו שביל לא מסומן שהוביל לגדר אבן בגובה בינוני. מישהו הציב שם גל אבנים שעליו ניתן לעמוד, לטפס על החומה, ולקפוץ לצד השני. אל דאגה, לא תהיו משיגי גבול: פשוט תגיעו לשביל הגישה לכנסייה האורתודוקסית, ומייד תראו את סימון שביל ישראל (שמתמזג עם הסימון הירוק), שאיתו מגיעים בחזרה לשער באב אל-הווה.

  • אחרי הטיול ירדנו עם הרכב למושבה כפר תבור, ושם אכלנו בבית הקפה הממש חמוד, קפדרציה. נכון, הוא היה יכול להיות בכל מקום אחר, אין בו משהו ייחודי למקום, בכל אופן לא אחד כזה שאנחנו זיהינו, אבל אחרי כמה ימים בצפון זה היה בדיוק מה שייחלנו לו. וכמובן, היה מאוד טעים.

על מי בנקסי צוחק עכשיו

Beanfield – עבודה שהיא מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל / צילום: גלית חתן

כבר מזמן רציתי לכתוב כאן שאחת החוויות היותר קוליות שהיו לי בביקור באמסטרדם, לפני כחודשיים, הייתה התערוכה "בנקסי צוחק עכשיו" במוזיאון MOCO. אלא שלא הייתי בטוחה על מי בנקסי צוחק בדיוק. אולי זה בכלל עלינו, ואז זה ממש לא קולי? חוץ מזה, את העבודות שלו צריך לראות במקום הטבעי שלהן – בחספוס של הרחוב, על קירות מבטון – ולא במקומות מתורבתים ומסודרים כל כך. לא קולי פעם שנייה.

רק אחרי שחזרנו הביתה, הרבה אחרי, ראיתי באתר המוזיאון את ההודעה הבאה:

The exhibition ‘Laugh now’ is not authorized by Banksy and not curated in collaboration with the artist.

אז כנראה שהוא לא צוחק עלינו, אבל הוא גם לא הכי מרוצה ממה שקורה שם. אמנם הוא לא יכול להגיד למנהלי המוזיאון מה לעשות – מרגע שפעלת במרחבים הפתוחים, הכול פתוח – אבל לדרוש את ההבהרה הזו הוא כן יכול.

SMILING COPPER. הקסדות על ראשי השוטרים לא מאפשרות להן לשמוע את ההמונים המוחים, ועל פניהם חיוך של אטימות. בנקסי רוצה שנחשוב על הסיטואציות האלה ונבין את הנוראיות שבהן / צילום: גלית חתן

המוזיאון מציג את כל העבודות הכי מפורסמות שלו, כשבראשן העבודה הענקית (2.5 על 3.5 מטר) Beanfield, שבה מפזרי מהומות רצים בשדה – מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל, והאזור כולו נראה כמו קרב בין 1,300 שוטרים ל-600 אנשים שבסך הכול רצו לחגוג קצת. "למרות שאי אפשר למצוא אותה בשום מקום בעולם מאז 2009", אומרים במוזיאון, "חשבנו שהיא איקונית מספיק כדי להיות מוצגת פה".

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות. עבודות מוכרות נוספות שנכללות בה הן 'ילדה עם בלון' (לגדר השחורה שבכניסה למוזיאון נקשרו בלונים אדומים), 'צוחק עכשיו', 'ילדים ורובים', 'זורק הפרחים' ו'ספרות זולה'. בתערוכה מצאתי גם את 'ברקוד' – נמר יוצא מתוך כלוב של ברקוד שמונח על עגלה. העניין הוא שלפני יותר מעשור קניתי בניו יורק חולצה עם ההדפס הזה – ולא היה לי אז מושג מי יצר אותו. למעשה, באותו שלב אני חושבת שבכלל לא ידעתי מי זה בנקסי. זה פשוט נראה לי, ובכן, קולי.

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות
Photo: Isabel Janssen, Courtesy of MOCO museum
Four Monkeys, 2001 / צילום: גלית חתן

מה שמיוחד ב"צוחק עכשיו" הוא שיש פה עבודות 'פנים' שיצר בנקסי, כלומר כאלה שמראש הוא יצר כדי שמישהו יתלה אותן – יצירות על קנבס, עץ ונייר. עד כה, רק מעטים ידעו שהן קיימות בכלל, ובמוזיאון עשו עבודה ליקוט מפרכת כדי להשיג אותן מרשימה של אספנים שהקדימו את זמנם. זה כמובן מעלה שאלה על העבודה שבנקסי העמיד למכירה פומבית ואז היא נגרסה לנגד עיניו ההמומות של הקונה (ושל העולם כולו) – בן אדם, כבר מכרת עבודות בעבר, זה לא שאתה נגד הכנסות ורווחים כלכליים, אז למה עשית את זה למסכן?

לשאלה הזו אין תשובה בתערוכה, אבל מי שמעוניין יכול לרדת למרתף ולצפות בסרט על העשייה שלו. כידוע, בנקסי פועל בכל העולם. עבודות רבות שלו נמצאות בלונדון, אבל גם בניו יורק, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, מלבורן וברחבי צרפת (כאן תוכלו למצוא רשימה מדוקדקת). ברבות מהן הוא מוחה נגד ונדליזם ונגד אלימות. העובדה שהוא נותר אנונימי, ושהדבר היחיד שמנחשים לגביו זה שהוא בריטי (הוא גם כנראה לא צעיר מאוד), עוזרת לו לשמור על מקומו בתודעה העולמית – לא פחות מהאמנות עצמה. אם אתם רוצים להבין קצת יותר טוב את העוצמה והחשיבות שלו, שהיא הרבה מעבר לעוד ציור גרפיטי, "צוחק עכשיו" היא אפשרות לא רעה לעשות את זה. רק אל תצפו לצחוק שם באמת.

%d בלוגרים אהבו את זה: