Category Archives: תראו איזה יופי

תן לי יד. שנייה

"רוב הדברים השווים ביותר הם די מכוערים". קראף מים של K&K Monarchy, אוסטריה, 1900. מחיר: 650 דולר. לרכישה באתר 1stdibs

לפני כחודשיים ערכתי ראיון עם הסופר האמריקאי הבולט ביותר בימינו, ג'ונתן פרנזן, עבור המגזין "ליידי גלובס". במהלך השיחה דיברנו גם על המשיכה שלו ליופי. בקטע שלא נכנס בסופו של דבר לכתבה, הוא סיפר לי על חוויה שחווה יום קודם לשיחתנו. "בדרך כלל אני לא צופה בטלוויזיה פופולרית, אבל עכשיו אני אצל אח שלי באורגון, ואתמול בערב כולנו צפינו בתוכנית 'יריד העתיקות', שיש בה צוות מומחים שמגיע לירידים.

"זו תוכנית שבה אנשים מביאים את הזבל שלהם, ואומרים להם כמה הוא שווה. התוכנית מאוד פופולרית פה, ומה שהיכה בי זה שרוב הדברים השווים ביותר היו די מכוערים. אני לא חושב שהייתי יכול להיות אספן של דברים כל כך מכוערים, כי יופי מאוד חשוב לי – בצפרות וגם בכתיבה".

לתוכנית שעליה פרנזן מדבר יש גרסה מאוד פופולרית בבריטניה, שיצא לי לראות בערוץ BBC Prime עליו השלום. הריכוז המוחלט בפריטים מיושנים שעברו בירושה היה כל כך בריטי בעיניי, כמעט כמו תוכניות ריאליטי הגינון שלהם, שזה הצחיק אותי. אני מבינה למה פרנזן סבל, אבל חייבים להודות שבשווקי יד שנייה יש גם סוג של קסם. אתה אף פעם לא יודע מה תמצא שם, ואם אתה לא מומחה, אתה גם לא יודע אם מה שמצאת שם שווה משהו או שהוא יפה ושווה רק בעיניך שלך. והאם זה משנה כמה החפץ שקנית שווה באמת? ואם אומרים לך שהוא מבוהמיה מסוף המאה ה-19 זה קריטי?

אני קניתי פעם בחנות יד שנייה בעין הוד תחתית מתכת לסירים חמים עם שלוש רגליים בצורת כפות ידיים, שהמוכר נשבע שהיא משנת 1920 ויוצרה באיטליה. אפילו יש על התחתית שלה חריטה של בית המלאכה, להוכחה שזה לא נעשה בייצור המוני. אבל איזו דרך יש לי לדעת שהתחתית היא לא משנת 1954 או משנת 1974? ובמידה שיתברר שהיא קצת פחות עתיקה, האם בשל כך עליי לחבב אותה פחות?

גרמופון בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

כלי שחמט בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

יש כל מיני מכירות של ענתיקות ופריטי יד שנייה. לפני שנה בערך היינו באחת כזו באיזו שכונה לא מאוד חשובה בירושלים. זה היה ממש מוזר – מישהו הפיק גלויות מהממות שמפרסמות את המכירה, הניח אותן במקומות מרכזיים בעיר, וממש הצליח עם עבודת השיווק, כי עובדה שהגענו במיוחד. אבל כשכבר היינו שם, זה היה עלוב נורא – חדר גדול ובו מסודרים חפצים וספרים שונים, השאירו אותנו שם לנפשנו והרגשנו כאילו אנשים סתם ניסו להיפטר מכל מה שיש להם בבית. זה לא הפריע לי כמובן לקנות ספר ישן באנגלית בשם "עקבותיו של משה" עם צילומים מסיני, וספר טיולים בעברית שיצא מייד אחרי ששת הימים. על החפצים ויתרנו באותה מכירה.

לעומת זאת, בדוכני המושבה הגרמנית, רחוב יפו ומתחם התחנה החדש הייתה הרגשה קצת יותר חיובית, בטוח שהיה יותר מעניין מבחינת ההיצע, וקנינו פריטים שאנחנו מבסוטים מהם עד היום. למשל, צלחת יפה מעוטרת ובמרכזה דמות אריה, או סדרה של שש קעריות שטוחות עם דוגמאות של רכבות ישנות, וגם חפצים לנוי. יום אחד, כך הבטחתי לעצמי, גם אקנה גרמופון.

סט כלי אוכל בצורת דג בשוק יד שנייה בבריסל. לא קנינו / צילום: גלית חתן

חוויה מיוחדת ולא מתוכננת הייתה לנו בבריסל. ממש ליד הנוטרדם דה סבלון, שהביקור בה כן היה בתוכניות שלנו, מוקם שוק יד שנייה. אלא שמזג האוויר לא היה אידיאלי בלשון המעטה. דילגנו בין טיפות הגשם, התחבאנו מתחת לסככות הדוכנים, והעמדנו פנים שאנחנו מתעניינים גם במה שלא. ניהלנו שיחות על חפצים שלא היה עולה בדעתנו לרכוש, וניסינו לזהות היכן מתרחשות שיחות באנגלית שניתן לצותת להן. לא כי אנחנו כאלה מרגלים, אלא כי כאמור ירד גשם והיה צריך לעשות משהו בזמן שמתחבאים.

בסופו של דבר בחרנו בצמד כוסות פורצלן קטנטנות עם תחתיות שעליהן כתוב מקום הייצור (איפשהו בצרפת). "נרגיש כמו אריסטוקרטים כשנשתה בהן", חשבנו לעצמנו. לא היה לנו מושג מה הכללים בבלגיה, אבל נראה היה לנו שהיא לא שונה מיתר עולם המסחר, אז ניסינו להתמקח קלות על המחיר – אם אני זוכרת נכון זה הצליח. מה שבטוח הרווחנו סיפור לא פחות מאשר כוסות לאספרסו, והכנסייה הייתה פתאום הרבה פחות מעניינת.

בניגוד למה שפרנזן חושב, לא כל מה ששווה משהו בשווקים האלה הוא אכן מכוער. אבל כמו שאמרו פעם באיזה סרט ישראלי, "בשביל למצוא צריך לחפש", וסבלנות היא מצרך יקר לא פחות מאגרטל מהמאה ה-19.

עד פופ ארט

השחיין של רונה פרלמן

פופ ארט הוא קודם כל שבירת מוסכמות. עם כל הכבוד לאקספרסיוניזם, בא לשכונה בחור חדש והוא עושה מה שבא לו עם התרבות האורבנית המודרנית. הזמנים היו שנות ה-50 בארה"ב ושנות ה-60 בבריטניה, ותנועה אמנותית חדשה עלתה ופרחה על חשבון הבנאליות הממוסדת. אנחנו מכירים בעיקר את עבודות האמנות אבל התנועה כללה גם מוזיקה, קולנוע ואופנה. אמני הפופ ארט, שהבולטים בהם היו אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס ורוי ליכטנשטיין, בחנו את ההשפעה ההדדית של תחומי תרבות זה על זה.

ועכשיו, בישראל 2017, באים 30 אמנים צעירים ממדיות שונות (ציור, גרפיקה, פיסול, עיצוב אופנה) ומציגים את הגרסה הצבעונית הבועטת שלהם ב-"Tubi 60 POP ART" – תערוכה צבעונית המתקיימת זאת השנה השנייה בחלל התערוכות ברביעיית פלורנטין.

הפלמינגו של יאשה סופר

התערוכה, שתתחיל מחרתיים ותוצג עד ה-25.5.17 כוללת עבודות בהשראת סגנון הפופ ארט, בצבעים בוהקים ועזים כיאה לעונת הקיץ המתקרבת. היצירות עומדות למכירה, והחלק המשמח הוא שהכניסה חופשית וכל ההכנסות הולכות ישירות לאמנים.

מבין העבודות שראיתי חיבבתי מאוד את הפלמינגו של יאשה סופר – מאייר, יליד 1979 ובוגר המחלקה לאנימציה בבצלאל. הייתי שמחה לתלות את הציור הזה בסביבת המחיה שלי, ויש לי השערה שהוא היה מצליח להעלות חיוך על פניי יותר מפעם אחת.

השחיין של רונה פרלמן לא מזכיר לי בכלל פופ ארט למעט העובדה שהוא בצבעים חזקים, אבל כן יש בו תנועה שגורמת לך להיעצר. פרלמן, ילידת 1988, היא בעלת תואר ראשון מהמדרשה לאמנות וחוץ מהיותה אמנית היא גם מורה ומנהלת גלריה רו-ארט. "אני אוהבת לחקור חומרים שונים, ולגלות דרכים לא קונבנציונליות לצייר", סיפרה פעם, "אך בסופו של דבר תמיד חוזרת לציור ייצרי ובשרני בשמן". בשרני זו מילה טובה. ותוספת צבע יכולה רק להועיל לחיים האלה. אז מה אם הפופ ארט מקבל פה פרשנות רחבה מדי.

פתיחת התערוכה: יום חמישי 18.5 בשעות 19:00-23:00. שעות הפתיחה בהמשך – א'-ה' 17:00 עד 22:00 / ו' 11:00-15:00 / שבת 12:00-22:00

גיא לוי,a woman playing on oud – oil on canvas, 2017

הליצן ה"עסוק" של חן עדי

Alef שולח רגל ורודה

ספרו לי על זה

מחשבות על החופשה הבאה. סלובניה / צילום גלית חתן

לאחרונה נתקלתי במשפט יפה:

"חופשה משאירה אותך ללא מילים, ואז הופכת אותך למספר סיפורים" (איבן בטוטה – נוסע וחוקר מוסלמי שטייל לכל אורך המזרח התיכון, בחלקים גדולים של אפריקה, מרכז אסיה הודו וסין. במהלך שלושים שנות מסעות הוא גמא כ-120 אלף ק"מ, ובזכותם נחשב בעיני רבים כנוסע החשוב בכל הזמנים).

כמובן שהמשפט הזה נכון בתנאי שהחופשה באמת מוצלחת, בתנאי שקרה בה משהו יוצא דופן (כמעט תמיד קורה משהו), ובתנאי שאתה יודע לספר סיפורים (ולא נתקע בשלב של "איזה קטע זה היה").

להיות מספר סיפורים זו מיומנות שלא נס ליחה – זה היה יתרון חברתי לפני אלף שנה, וזה יתרון חברתי גם בימינו. כמה עוד מיומנויות אתם מכירים ששרדו כך את מבחן הזמן? יש בזה ערך מכל כך הרבה כיוונים. לא פעם, למשל, זה נושא שיחה שמחבר בין אנשים. כשלא בטוחים על מה לדבר, תמיד טוב להעלות שם של מקום, ולשאול אם מישהו היה שם. אם היו, יש חוויות להחליף. אם לא, זו הזדמנות להרשים את הקהל וגם לשקוע במידה של נוסטלגיה נעימה. אגב, אני קהל ממש טוב לסיפורים האלה. לגמרי נהנית מהם, גם בפעם השנייה (לאנשים יש נטייה לשכוח למי הם סיפרו מה).

אומרים שאין מחיר לחופש אבל יש מחיר לחופשה, ובעיניי שווה לשלם. עכשיו, הבה ונצא. מבטיחה לחזור עם סיפור.

%d בלוגרים אהבו את זה: