Category Archives: תראו איזה יופי

מה מוזר במנזר – על הספר "ירושלים המסתורית"

בית הנסן, ברח' מרכוס 17. היה סגור למבקרים קרוב ל-125 שנה /// צילום: גלית חתן

"למה שלא תכתבי ספר על ירושלים", שואלים/מציעים לי אנשים שונים מדי פעם, ולמרות שהמחשבה על כך אכן מעוררת בי איזה חשק לתת את הזווית שלי, די ברור שהעולם לא זקוק לעוד ספר על עיר הבירה של ישראל. באמת, כמה כבר אפשר לכתוב ולצלם את אותו מקום. לי עצמי יש בבית כמעט מדף שלם של ספרים על העיר. רק בזמן האחרון נוספו לו עוד שני ספרים חדשים. אחד מהם מתהדר בעטיפה מכוערת למדי לטעמי שעליה כותרת בפונט מיושן וגרוע, אבל אסור לתת לזה להטעות. אם מתגברים על המכשול הוויזואלי החיצוני, מגלים בפנים שפע של מידע מרתק.

"ירושלים המסתורית" שכתב אדם אקרמן (הוצאת גפן) עוסק ב-99 מקומות קצת פחות ידועים ברחבי ירושלים. הספר הזה יושב ליד המיטה שלי כבר חודשיים. מדי כמה ימים אני קוראת בו פרק או שניים. זה לא ספר שאפשר סתם לדפדף בו, ולהסתכל על הצילומים: זה ספר רציני שיש בו שפע של מידע מרתק, המתגבש לכדי תמונה רחבה של המציאות המורכבת. אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי – הן על מקומות שחדשים עבורי, והן על מקומות שאני כן מכירה אבל יודעת עליהם מעט מדי.

אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי בזכות הספר //// צילום: גלית חתן

עמק הצבאים. הטבע העירוני המיוחד הזה זוכה לפרק משל עצמו /// צילום: גלית חתן

קחו למשל את הכנסייה הרומנית ברחוב שבטי ישראל. עברתי שם עשרות פעמים, צלמתי אותה, קראתי עליה קצת, אבל לא ידעתי את הסיפור המלא שלה. מתברר כי למרות שהמבנה נראה צנוע מאוד מבחוץ, הוא מרשים מאוד מבפנים. הבנייה החלה בשנות ה-30, הבריטים השתלטו על המקום והפכו אותו למפקדה במלחמת העולם השנייה, בראשית שנות המדינה הבניין שימש את משרד החינוך והתרבות, ורק ב-1962 חזר לידי הרומנים.

בשל הקרבה לשכונות חרדיות, הצלב על המבנה הוסט בתשעים מעלות, כך שיהיה בולט פחות. עוד קצת מידע בספר, ששלח אותי להמשך 'חקירה' של הנושא: לכנסייה הרומנית יש שני נכסים בולטים נוספים בארץ – כנסייה ביריחו (מהממת. בדקו בגוגל תמונות) שכוללת גם בית הארחה גדול, ואתר שירותי תפילה בקאסר אל יהוד, המקום שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן ונכנסו לארץ ישראל, והמקום שבו יוחנן הטביל את ישו.

פרק אחר שמצאתי בו עניין היה על מנזר כרמיזן, על הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית. זהו מנזר קתולי שהוקם על ידי המסדר הסזליאני האיטלקי ב-1883, ונמצא סמוך לכפר וואלג'ה. כעבור שנתיים הוקם שם יקב – למעשה השם כרמיזן נוצר משילוב המילים בערבית 'כרם' וענבי 'זאן', סוג של ענב מקומי איכותי, ומשמעות השם היא 'כרם הענבים הטובים'.

ישראלים רבים נהגו לרכוש יין במנזר, אבל האינתיפאדות עצרו את הכול. ב-2013 החלו עבודות להקמת גדר הפרדה באזור, ואז החל ויכוח: הנזירות רצו להיות בתוך הרשות הפלשתינית כי הן הפעילו בית ספר לילדים מוואלג'ה, והנזירים, ששוק היין שלהם מכוון לישראל, רצו להיכלל בתוך תחום המדינה. אגב, אם מישהו דאג, הם לא גרים יחד – המנזרים שלהם נמצאים במרחק 200 מטר זה מזה. בכל אופן, ב-2016 נבנתה לבסוף הגדר, ומנזר כרמיזן 'סופח' לרשות הפלשתינית. יין אנחנו כנראה כבר לא נקנה שם, למרות שאקרמן כולל בספר הוראות הגעה. חמש דקות בקו אווירי מהבית שלנו, ולא ידעתי כלל על המקום הזה.

ד"ר אקרמן הוא מרצה ומדריך סיורים על ובירושלים. כשהוא כותב על מקומות מיוחדים בעיר, אתה מרגיש שהידע שלו נובע מתוך שיחות עם אנשים הקשורים אליהם, ולא חלילה סיכום מקורות מגוגל. אבל יש גם מקומות שאתה לא מבין איך נדחפו פנימה: למשל, יקב פסגות, שלא משנה איך מסתכלים על זה, לא שייך לירושלים. למרות כמה משפטים בודדים על ממצאים ארכיאולוגיים, הפרק הזה נראה כמו פרסומת מהתחלה עד הסוף, ולא ראוי שייכלל בספר. הערה דומה ניתן להעיר לגבי מוזיאון קסטל שבמעלה אדומים.

בחלק מהמקומות המופיעים בספר אי אפשר לבקר באופן רגיל, ואני יודעת את זה כי אנחנו היינו בהם במסגרת סיורים מיוחדים של יד בן צבי או במסגרת "בתים מבפנים", ושמענו ירושלמים מדברים על כך שבחיים הם לא הצליחו להיכנס לשם קודם. במובן הזה הספר קצת מאכזב, כי הוא לא מציין לאן כל אדם יכול להיכנס ולאן לא. הרי למה קראתי את הספר, מעבר להרחבת הידע הכללי? כדי לקבל רעיונות להיכן עוד כדאי להגיע בירושלים (המוזיאון הפרנציסקני ליד השער החדש!).

מה לקחתי מהספר: למרות הביקורת שיש לי פה ושם, מצאתי כאן של שפע מידע שלא מוגבל רק לנקודה הספציפית שעליה מדברים, אלא מביא את הסיפור הרחב יותר שלה. למעשה מהספר עולה מפת האינטרסים האינסופיים של קבוצות שונות בירושלים.

חורצת משפט: גם אם יש לכם על המדף כבר שלושה ספרים על ירושלים, כדאי להוסיף את הספר הזה.

ירושלים היא עיר עמוסת אינטרסים, שחלקם מקבלים מקום בספר /// צילום: גלית חתן

הניצחון של בורז'ואה

למה שלא יציבו את הפסל הזה בכניסה למוזיאון תל אביב, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל? לואיז בורז׳ואה, זוג עכבישי, 2003, פלדה, אוסף נאמנות לואיז בורז׳ואה

בכניסה לתערוכה המקיפה של לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב יש אזהרה: התערוכה כוללת אלמנטים מיניים. לא צריך לחדור עמוק פנימה כדי לראות אותם: הם ניצבים כבר בחדר הראשון, שממנו מתחיל המסע לתוך יצירתה של האמנות הצרפתייה-אמריקאית.

השאלות החשובות, לכאורה, שעולות מתוך האזהרה הזו הן האם למבוגרים נורמטיביים צריכה להיות תחושת חוסר נוחות מול ייצוגים של איברי מין ויחסי מין, האם רק אנשים דתיים יחושו מוטרדים מכך, והאם יש אמנות שאינה ראויה להיות מוצגת בחללים המרכזיים של מוזיאון חשוב, וצריכה להידחק לקומה התחתונה ביותר, עמוק עמוק באדמה? כי זה בדיוק מה שקרה לבורז'ואה (שחיה בשנים 1911-2010) והתערוכה "שניים".

להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. לואיז בורז׳ואה, הזוג, 2003, אלומיניום (עבודה תלויה), אוסף קרן איסטון

למעשה, הדבר שרציתי לדבר עליו כאן נוגע בכלל לעניין אחר, שהטריד את הבן זוג ואותי בזמן שהתבוננו ביצירות של בורז'ואה, שנחשבת אמנית פורצת דרך: האם צריך לקרוא את כל ההסברים והפרשנויות ליצירות שלה (או של כל אמן שהוא) כדי ליהנות מהן? האם עצם ידיעת שם היצירה והכוונה של היוצר/ת, כלומר קריאת ההסברים התלויים בדרך כלל על הקיר, חיוניים להבנת היצירה, האם הם מוסיפים להבנה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש?

אי אפשר היה להתעלם מהשאלות האלה לאורך כל הביקור שלנו בתערוכה, פשוט מפני ששלושה צעדים מאחורינו נעה כל הזמן קבוצה עם מדריכה ברוסית, שהודיעה להם על מה צריך להסתכל עכשיו, איפה האמנית התכוונה לבוא חשבון עם הוריה ומתי היא חשבה על אחותה. להסתובב בתערוכה עם הדרכה זו כמובן לא תופעה יוצאת דופן, בין אם מדובר במדריך בשר ודם או עם 'טלפון' אודיו. רבים חושבים שזה מעשיר אותם מאוד, אבל פה זה הרגיש קצת מוגזם. כמעט התחשק לנו לומר לה: כדאי שתשתקי, ותתני להם קצת לחשוב", אבל אנחנו לא יודעים רוסית. וגם קצת לא רוצים להתערב.

האם הסברים תורמים להבנת היצירה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש? לואיז בורז׳ואה, תא X (דיוקן), 2000, פלדה, זכוכית, עץ ואריג, נאמנות לואיז בורז׳ואה

"האמנות היא ערובה לשפיות". לואיז בורז׳ואה, קלון מס' 2, 1998, פלדה צבועה, עץ, זכוכית עופרת ומראה, אוסף קרן איסטון

בניגוד לבנזוג, אני מאמינה בקריאת ההסברים על הקיר גם כשמדובר באמנות (ולא רק בארכיאולוגיה נניח), כי אני מרגישה שלעתים הם מאירים לי זוויות שלא חשבתי עליהן כלל, אבל אנסה לסכם כאן את הרשמים מהתערוכה תוך כדי התעלמות מהם: זו תערוכה מקיפה, אבל לא אחידה ברמת העניין שהיא יוצרת. מבחינה טכנית לא הצליחו, או לא רצו (אבל אז זו בחירה תמוהה), ליצור מסלול אחד של הליכה לאורך התערוכה – כך שלפחות בתחום הזה יש מקום לפרשנות אישית ולהחלטות פרסונליות.

יש מקרים שבהם בורז'ואה גורמת לך להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. יש עבודות מהסוג שאתה אומר "זה יותר מדי אקספרסיבי", ויש עבודות שאתה אומר "זה גאוני". יש עבודות שגורמות לך לרצות לקפוץ באוויר, או לעמוד על קצות האצבעות, כמו שאני עשיתי. להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. ועוד יותר אני אוהבת את האמירה שלה, "האמנות היא ערובה לשפיות".

להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. לואיז בורז׳ואה, יחד, 2005, אריג ופלדת אל חלד, נאמנות לואיז בורז׳ואה

האמנית המשוכללת הזו עבדה עם מגוון רחב של חומרים, מברזל דרך אלומיניום ועץ, ועד בד ותאורה. יש לה עבודות ענקיות, ויש עבודות קטנטנות. יש עבודות שמזכירות בובות סמרטוטים, ויש צמד עכבישי ענק שאתה מייחל שיציבו בכניסה למוזיאון, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל. לעתים אתה מרגיש שהדמיון עבד אצל בורז'ואה שעות נוספות, ולעתים שהיה לה פאנץ' והיא הייתה חייבת לתת לו ביטוי ויזואלי.

אבל הכי הכי חשוב: אי אפשר להישאר אדישים.

וזה, ללא ספק, הניצחון הגדול של בורז'ואה על כל מה שעוללו לה החיים, ועל כל מי שהתעלם ממנה בזירה הפרטית שלה.

מזעזע או גאוני. לואיז בורז׳ואה, אל תעזבני, 1999, אריג ורוד וחוט, אוסף פרטי, באדיבות האוזר את וירת

"כמו להיות מנצח על תזמורת" – ראיון מיוחד לבלוג עם האמן מייקל מייפס

"לפעמים אני מרגיש כאילו אני מתעסק עם אלפי מוזיקאים ופרטיטורה מאוד מסובכת". HdP 02, 2016, Michael Mapes. באדיבות האמן

לכל אחד יש את האמנות שמרגיעה אותו, מכניסה אותו לרגעי השלווה והקסם של החיים, מרחיבה לו את הלב ומנתקת אותו מטרדות היומיום. האמנות ההולנדית של המאות ה-15, ה-16 וה-17 עושה את זה לי. בין אם אני בחלל הקטן במוזיאון ישראל בירושלים או בבית רובנס באנטוורפן, בין אם זה רמברנדט או ואן אייק, כשאני עומדת מול הציורים האלה אני תמיד מוכנה "לטבוע" בתוך ההיסטוריה שלהם, ולהצטרף אל הדמויות מאותה התקופה, לקרוא את המכתבים שלהן או לשבת איתן סביב השולחן בשעת ארוחת הצהרים (רק שלא יכריחו אותי לאכול ירך חזיר).

מי שכנראה חווה תחושות דומות אבל לקח אותן קצת יותר רחוק הוא האמן האמריקני מייקל מייפס (Michael Mapes). סדרת המאסטרים ההולנדים שלו מבוססת על דמויות מהמאות הקודמות שציירו אמנים כמו רמברנדט ו-ון דר הלסט. קשה להישאר אדישים לעבודות שהוא יוצר – מרחוק ניבטות אליך דמויות גדולות, מקרוב אתה לומד עד כמה הן עשירות בפרטים קטנים: מייפס לוקח חומרים כמו סיכות חרקים, מיכלי דגימה, קפסולות ג'ל, בקבוקוני זכוכית, בדים, גרגרי קפה, שקיות תה, דגימות חול, תבלינים, טביעות אצבעות, פריטי לבוש וחוטי כותנה, נועץ אותם בעזרת סיכות על לוח לבן חלק או הדפס בהיר, והופך אותם לתמונה הוליסטית אחת. מקרה קלאסי של השלם הגדול מכלל חלקיו.

מקרה קלאסי של השלם הגדול מכלל חלקיו.  Gilded Dutch female, 2015, Michael Mapes. באדיבות האמן

כל אחד מהפורטרטים עשוי מכל כך הרבה פרטים, ומבוסס על כל כך הרבה סבלנות, שקשה להימנע מהשאלה איך הוא מגייס אותה בעולם התזזיתי שלנו, ומה הביא אותו לסוג האמנות הזה. "אחרי שביליתי חודשים בסטודיו ובחנתי מגוון רחב של מדיומים, החלטתי להשלים עם העובדה שאני טוב בציור, בצילום וברישום, אבל לא מצטיין באף אחד מהם", אומר מייפס בראיון מיוחד לבלוג. "הרעיון לטכניקה, ולמטאפורה הקשורה אליה, נולד במקרה. היו לי בסטודיו מחורר, קופסה של סיכות תפירה וצילום של חבר. חוררתי חלק מהתמונה, שמתי סיכות בחורים שנוצרו והצבתי את התמונה מחדש. כשהתבוננתי במה שניצב מולי, זיהיתי את הפוטנציאל, ומאז אני מנסה לשכלל את השיטה".

איך הגעת דווקא למאסטרים ההולנדים?

"העבודה הקודמת שלי בסדרת Human Specimens ('דגימות אנושיות') הייתה כרוכה בפירוק של נושאים אנושיים – חיתוך של הדפסי צילום ושילובם עם אלמנטים נוספים. רציתי ליצור סדרה חדשה, וחשבתי על כמה כיוונים. הראשון, לחבר את העבודה להיסטוריה של האמנות, והשני, ליצור עבודות יותר אירוניות, בלי אובייקטים סלבריטאים שמהם אני מעדיף להימנע.

"כשאתה עובד על פורטרטים של המאסטרים ההולנדיים מהמאה ה-17, אתה יכול ללמוד מהם הרבה על בני המעמד האריסטוקרטי באותה תקופה, וגם על הציירים עצמם. דרך השילוב בין חומרי הרקע של הדמויות, אני מצליח להביא לעבודה שלי איזשהו עומק שאני קורא לו 'די.אנ.איי ביוגרפי'.

"מבחינתי זה קצת כמו לנצח על תזמורת – מנצח הוא אדם עם חושים חדים לגבי תמונת היצירה הכוללת, ויכולת להכווין את מרכיבי התזמורת השונים כך שיבינו את המוזיקה. אמנם אני לא יודע איזו צורה מדויקת תהיה לעבודה שלי לפני שאני מתחיל אותה, אבל יש לי מושג כללי לגבי הקומפוזיציה והאופן שבו יש לעצב את הטכניקה כדי ליצור את הרגש המבוקש. במובן הזה, אני עובד עם כל האלמנטים המרכיבים את היצירה כמו שמנצח מוביל את כל הנגנים לנגן יחד. לפעמים אני מרגיש כאילו אני מתעסק עם אלפי מוזיקאים ופרטיטורה מאוד מסובכת".

"החלטתי שלמען הבריאות הנפשית והפסיכולוגית שלי, אני לא רוצה לדעת כמה זמן לוקח לי לייצר כל עבודה". Catharina Belgica: Dutch Female, 2017, Michael Mapes. באדיבות האמן

כשאני מנסה לברר עם מייפס כמה זמן הוא מקדיש לכל עבודה כזו, הוא משיב "החלטתי שלמען הבריאות הנפשית והפסיכולוגית שלי, אני לא רוצה לדעת כמה זמן זה לוקח. כמובן שמדובר בעבודה מאומצת שלוקחת לא מעט זמן. בדרך כלל אני עובד על יותר מיצירה אחת בו-זמנית, מה שמאפשר לי לעבוד זמן רב יותר ובאינטנסיביות גבוהה יותר. למרות השעות הרבות, התהליך מספק לי איזשהו ביטחון מובנה שלא אייצר יותר מדי עבודה".

אנחנו בעידן תזזיתי מאוד שבו אנשים מאוד חסרי סבלנות כלפי כל דבר כמעט, ואילו העבודה שלך מצריכה המון סבלנות.

"קשה לומר שהייתי אדם סבלני, בחיים או ביצירה, בשנים לפני שהתחייבתי לעבודת הסטודיו. להתאמן כדי להצליח להיות 'אדם סבלני' זה כמו לקבל פרס ניחומים, אבל מצאתי שעבודה בסטודיו היא דרך טבעית להאט את המחשבות, להתמקד ולצלול לתוך סוג של חשיבה מדיטטיבית. מה גם שהאלטרנטיבה הייתה מרשם לתרופות…

"הטכניקה שבה אני עובד דורשת מידה של סבלנות, אין שום דרך לעשות אותה במהירות או לקבל החלטות חפוזות. עם השנים הפכתי למהיר יותר, אבל מה שחשוב יותר זה שהיצירה הפכה אינטואיטיבית. אחוז גבוה יותר מהשעות שאני מבלה בסטודיו הן 'זורמות', מה שמאפשר לי סוג חשיבה אחר תוך כדי העבודה".

ואיך אתה נשאר מפוקס בכל הזמן הזה?

"זה שילוב בין דמיון מפותח לעצבנות בסיסית, מכיוון שלא הייתי רוצה להתפרנס משום דבר אחר".

"אני מצליח להביא לעבודה שלי איזשהו עומק שאני קורא לו 'די.אנ.איי ביוגרפי'". Dutch male specimen, 2015, Michael Mapes. באדיבות האמן

מייפס נולד ב-1962 בפורט נוקס במדינת קנטקי. יש לו תואר ראשון ותואר שני באמנות מאוניברסיטת אילינוי. הוא הציג שש תערוכות יחיד, והשתתף בקרוב ל-20 תערוכות קבוצתיות. יש לו עבודות שנמכרות ב-5,500 דולר, אבל הוא עדיין לא במעמד של יהירות – עושה רושם שהוא מאוד זמין ונגיש.

ממש בקרוב, בנובמבר, יציג תערוכת יחיד בגלריה קראוזה בניו יורק. "אחרי התערוכה הזו אני עומד להקדיש חלק נכבד מהחודשים הקרובים, או אפילו השנה הקרובה, ליצירת אמנות במדיומים אחרים כמו ציור או איור. לעתים קרובות אמנים ננעלים על סגנון שמזוהה איתם כי זה מה שהקהל שלהם מצפה לו – זה כמו זמר שמנסה לשיר שירים מהאלבום החדש, בזמן שהקהל רק מחכה לשירים המוכרים שלו. עבדתי קשה לאורך השנים בלי לרדת ברמה ובלי לזנוח את החוט המקשר בין כל סוגי היצירה שלי, ואני בטוח שאצליח לקשר ביניהם גם הפעם".

*ה-BBC אמר עליך שצורת העבודה שלך מזכירה יותר ארכיאולוג מאשר אמן. מה אתה חושב על זה?

"העניין שלי הוא לגמרי אמנותי, אבל בהתחשב בגישה שלי לאמנות, שכוללת איסוף מידע וחומרים פיזיים, אני לא לגמרי לא-מסכים. אין לי שום ידע בארכיאולוגיה, אבל אני חושב שהשיטות שלי קשורות לענפים אחרים של המדע כמו זיהוי פלילי ואנטומולוגיה (תורת החרקים). בעצם, ה'רישיון' האמנותי תקף לכל תחום".

Anonymous Young Woman, 2014, Michael Mapes. באדיבות האמן

%d בלוגרים אהבו את זה: