ארכיון קטגוריה: תמונות מהעולם

להתראות נוטרדאם

הלב נשרף יחד איתה. קתדרלת הנוטרדאם מבפנים /// צילום: גלית חתן

הלב נשרף יחד עם הנוטרדאם.

כן, אנחנו יהודים וזה מקום תפילה נוצרי, אבל זה הרבה-הרבה יותר מזה. זה גם מקום של תרבות ואמנות ואדריכלות, והיסטוריה. הרבה היסטוריה.

קתדרלת הנוטרדאם נשרפה אתמול, עם או בלי קשר לשיפוצים שהיא עברה בתקופה האחרונה, על מנת להנגיש את הגג שלה לנכים בהתאם לתקנות האיחוד האירופי. הסמל הגדול של פריז עלה באש, ולראות צריח נשבר ונופל זה לא קל. גם לא בפעם השלישית ומהזווית השנייה.

כשכתבתי לפני כמה שנים על המקומות החינמיים שכדאי לבקר בהם בפריז, במקום הראשון הייתה קתדרלת נוטרדאם. בנקודה המרכזית באיל דה לה סיטה, האי שבו נוסדה פריז, ממש מול נקודת האפס שממנה נמדדים המרחקים מעיר האורות לכל מקום אחר בעולם, ניצבת (עדיין) הקתדרלה הזו. היא נבנתה במשך כ-200 שנה, מהמאה ה-12 עד המאה ה-14, במקום שבו עמדו פעם מקדש רומי ובזיליקה נוצרית. יש בה אדריכלות גותית מרשימה, ובעיקר בולטות הדמויות המפלצתיות המסמלות את השאול – כמה סמלי זה עכשיו.

קשה לפספס את הקתדרלה: היא גדולה, מרשימה ונחשבת לאחת האטרקציות הבולטות בפריז. אבל צריך לזכור שלא תמיד זה היה כך. בשנים שאחרי המהפכה הצרפתית היא איבדה את מעמדה, הרס פשט במקום, והברזל שהיה בה הותך לטובת תעשיית הנשק. רק במאה ה-19, בין היתר בזכות ספרו של ויקטור הוגו "הגיבן מנוטרדאם", הגיעה הגאולה. ועכשיו, החורבן.

באולם המרכזי היו שפע של ציורים, תבליטים ופסלים. מעל כולם ניצבה הרוזטה הענקית, בת ה-700 שנה, שאני בספק אם שרדה וזכוכיותיה לא התנפצו. מעניין מה עלה בגורלם של חדרי אוצר הקתדרלה, הכוללים חפצי קודש יקרים, תמונות, ויטראז'ים, פסלים וספרים עתיקים. עצוב כשחושבים על זה.

יש לי הרבה זיכרונות מהקתדרלה הזו. שמונה פעמים הייתי בפריז, שמונה פעמים ביקרתי בה או עצרתי לידה, ואין מצב שיכולתי להתעלם ולא לצלם. אפילו את תמונת יום הולדת 40 שלי בחרתי לעשות בגנים של הקתדרלה, שהם קצת פחות מוכרים ופחות מתוירים, אבל אהבתי את האופן שבו הם מצליחים לייצר קצת ניתוק ושלווה מכל ההמולה הפריזאית.

והייתה גם הפעם ההיא שאימא ואני חזרנו ברגל מהסיבוב היומי בין האטרקציות והקניות (היא הייתה ממש חזק בקטע של לספור צעדים, אז לכרטיסי המטרו שקנינו בהתחלת הביקור לא היה ממש שימוש), ולמרות שהייתה כבר שעת ערב וחשוך, היא רצתה לראות את הנוטרדאם מקרוב. לי לא היה כבר כוח, אבל משפט המחץ "מה, אנחנו כל יום פה?" עשה את שלו. אז התקרבנו. ואז ראינו תור ארוך מאוד של אנשים. התקרבנו לראות את השלטים. התברר שיש קונצרט, רקוויאם.

בכניסה השנייה לקתדרלה היה תור קצר יותר, שהורכב מאלה שלא הזמינו כרטיסים מראש. ברור שנעמדנו שם. אז אמנם באותו יום הגענו למלון קרוב לאחת עשרה בלילה, אבל היה שווה לעבור את כל זה, כי כמה פעמים בחיים שומעים קונצרט בנוטרדאם? ועכשיו, מי יודע מתי יהיה הקונצרט הבא.

שער הליברסיון הצרפתי, הבוקר

היו גם שלוש פעמים שעמדתי בתור כדי לטפס על מגדלי הקתדרלה, שגובהם מגיע ל-69 מטר (תודה לאל, הם לא נפגעו בשריפה). בתור הזה, בכל 10 דקות נותנים ל-20 אנשים לטפס למעלה, מתוך רצון לווסת את העומס על המבנה, מה שיוצר לפעמים זמן המתנה ארוך במיוחד. רק פעם אחת הייתה לי סבלנות לחכות – הפעם הראשונה. הייתי אומרת ששווה לעמוד ולחכות, אבל כבר אין למה.

על מי בנקסי צוחק עכשיו

Beanfield – עבודה שהיא מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל / צילום: גלית חתן

כבר מזמן רציתי לכתוב כאן שאחת החוויות היותר קוליות שהיו לי בביקור באמסטרדם, לפני כחודשיים, הייתה התערוכה "בנקסי צוחק עכשיו" במוזיאון MOCO. אלא שלא הייתי בטוחה על מי בנקסי צוחק בדיוק. אולי זה בכלל עלינו, ואז זה ממש לא קולי? חוץ מזה, את העבודות שלו צריך לראות במקום הטבעי שלהן – בחספוס של הרחוב, על קירות מבטון – ולא במקומות מתורבתים ומסודרים כל כך. לא קולי פעם שנייה.

רק אחרי שחזרנו הביתה, הרבה אחרי, ראיתי באתר המוזיאון את ההודעה הבאה:

The exhibition ‘Laugh now’ is not authorized by Banksy and not curated in collaboration with the artist.

אז כנראה שהוא לא צוחק עלינו, אבל הוא גם לא הכי מרוצה ממה שקורה שם. אמנם הוא לא יכול להגיד למנהלי המוזיאון מה לעשות – מרגע שפעלת במרחבים הפתוחים, הכול פתוח – אבל לדרוש את ההבהרה הזו הוא כן יכול.

SMILING COPPER. הקסדות על ראשי השוטרים לא מאפשרות להן לשמוע את ההמונים המוחים, ועל פניהם חיוך של אטימות. בנקסי רוצה שנחשוב על הסיטואציות האלה ונבין את הנוראיות שבהן / צילום: גלית חתן

המוזיאון מציג את כל העבודות הכי מפורסמות שלו, כשבראשן העבודה הענקית (2.5 על 3.5 מטר) Beanfield, שבה מפזרי מהומות רצים בשדה – מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל, והאזור כולו נראה כמו קרב בין 1,300 שוטרים ל-600 אנשים שבסך הכול רצו לחגוג קצת. "למרות שאי אפשר למצוא אותה בשום מקום בעולם מאז 2009", אומרים במוזיאון, "חשבנו שהיא איקונית מספיק כדי להיות מוצגת פה".

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות. עבודות מוכרות נוספות שנכללות בה הן 'ילדה עם בלון' (לגדר השחורה שבכניסה למוזיאון נקשרו בלונים אדומים), 'צוחק עכשיו', 'ילדים ורובים', 'זורק הפרחים' ו'ספרות זולה'. בתערוכה מצאתי גם את 'ברקוד' – נמר יוצא מתוך כלוב של ברקוד שמונח על עגלה. העניין הוא שלפני יותר מעשור קניתי בניו יורק חולצה עם ההדפס הזה – ולא היה לי אז מושג מי יצר אותו. למעשה, באותו שלב אני חושבת שבכלל לא ידעתי מי זה בנקסי. זה פשוט נראה לי, ובכן, קולי.

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות
Photo: Isabel Janssen, Courtesy of MOCO museum
Four Monkeys, 2001 / צילום: גלית חתן

מה שמיוחד ב"צוחק עכשיו" הוא שיש פה עבודות 'פנים' שיצר בנקסי, כלומר כאלה שמראש הוא יצר כדי שמישהו יתלה אותן – יצירות על קנבס, עץ ונייר. עד כה, רק מעטים ידעו שהן קיימות בכלל, ובמוזיאון עשו עבודה ליקוט מפרכת כדי להשיג אותן מרשימה של אספנים שהקדימו את זמנם. זה כמובן מעלה שאלה על העבודה שבנקסי העמיד למכירה פומבית ואז היא נגרסה לנגד עיניו ההמומות של הקונה (ושל העולם כולו) – בן אדם, כבר מכרת עבודות בעבר, זה לא שאתה נגד הכנסות ורווחים כלכליים, אז למה עשית את זה למסכן?

לשאלה הזו אין תשובה בתערוכה, אבל מי שמעוניין יכול לרדת למרתף ולצפות בסרט על העשייה שלו. כידוע, בנקסי פועל בכל העולם. עבודות רבות שלו נמצאות בלונדון, אבל גם בניו יורק, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, מלבורן וברחבי צרפת (כאן תוכלו למצוא רשימה מדוקדקת). ברבות מהן הוא מוחה נגד ונדליזם ונגד אלימות. העובדה שהוא נותר אנונימי, ושהדבר היחיד שמנחשים לגביו זה שהוא בריטי (הוא גם כנראה לא צעיר מאוד), עוזרת לו לשמור על מקומו בתודעה העולמית – לא פחות מהאמנות עצמה. אם אתם רוצים להבין קצת יותר טוב את העוצמה והחשיבות שלו, שהיא הרבה מעבר לעוד ציור גרפיטי, "צוחק עכשיו" היא אפשרות לא רעה לעשות את זה. רק אל תצפו לצחוק שם באמת.

מותירים את רישומם

80 אלף רישומים ואיורים באתר אחד, והיד עוד נטויה
Untitled (Toucan) From an album entitled 'Merian's Drawings of Surinam Insects &c’ c.1701–1705 Maria Sibylla Merian © Trustees of the British Museum / TWW

אם אתם לא כאלה שמתרחקים ממוזיאונים וממוסדות תרבות, בוודאי יש כמה רישומים שהותירו את חותמם עליכם. כן, כן: רישומם. לא ציורים, לא צילומים, אלא הדבר העדין והאלגנטי הזה שעושים עם עפרונות צבעוניים או צבעי מים או אפילו בעיפרון עופרת בלבד.

את הרישומים שהרשימו אותי במיוחד ראיתי לפני שנים אחדות בבית הדפוס פלנטין-מורטוס באנטוורפן, שנוסד לפני 450 שנה. מדובר במוזיאון די גדול שחוץ מלהציג את תולדות הדפוס הפלמי, גם עושה חסד עם הימים שבהם אנטוורפן הייתה יצרנית מפות מהמוכרות בעולם, וגם עם ספרים מאוירים על גוף האדם והטבע של אותה תקופה.

זהו סגנון שכבר קשה למצוא היום כמוהו, למעט בארכיונים של כנסיות ומנזרים, בבתי ציירים אירופאים ובכמה מוזיאונים. אף אחד כבר לא מצייר ככה, וזה בסדר – כל זמן שלא שוכחים את העבר או מעלימים אותו.



המייסדים לא מסתפקים בערך האמנותי, ומדגישים שהפרויקט מהווה גשר לעולם הטבע של ימים עברו, אשר דרכו ניתן להבין שינויים אקלימיים כמו ההתחממות הגלובלית
Metamorphosis of a Frog and Blue Flower c.1700–1702 Maria Sibylla Merian Image courtesy of Minneapolis Institute of Art / TWW

לפני כחודש הושקה היוזמה הבינלאומית להצלת התיעוד של העולם כפי שנראה לפני עידן הצילום, בחסותם של הנסיך מוויילס (שאתם מכירים בתור צ'רלס) והדוכסית מקורנוול (שאנחנו מכירים בתור קמילה). היוזמה קיבלה את השם TWW (The Watercolour World), ומדובר בפרויקט אונליין שמרכז רישומים ואיורים שחלקם לא היו עד היום נגישים לציבור, מצבם הפיזי של אחרים רעוע ויש גם כאלה שפשוט מועדים ללכת לאיבוד עם הזמן, כמו שקרה לכמה מקודמיהם. הפרויקט, אומרים היוזמים שלו, עונה על צורך חיוני גלובלי. למעשה הם מציגים גישה חדשה לעולם המוזיאוני: העתיד נמצא במוזיאונים הדיגיטליים, שכבר אי אפשר לזלזל בחשיבותם ובנגישות שהם מאפשרים למאות מיליוני אנשים.

כל האיורים והרישומים – נכון להיום יש כ-80 אלף – באתר המתחדש ומתעדכן באופן קבוע הם מלפני שנת 1900, והם נגישים חינם לציבור. מה שמעניין הוא שלראשונה ניתנת במה מרוכזת למאיירות נשים, ובהן המלכה ויקטוריה, מריה סיבילה מריאן, סוזן פרדי ועוד. אבל מה שעוד יותר מעניין הוא שהמייסדים לא מסתפקים בערך האמנותי, ומדגישים שוב ושוב שהפרויקט מהווה גשר לעולם הטבע של ימים עברו, אשר דרכו ניתן להבין שינויים אקלימיים כמו ההתחממות הגלובלית.

Private view of the Royal Academy 1858 William Payne Yale Center for British Art / TWW

לכל רישום יש דף הסבר עם שם האמן, תאריך היצירה, המדינה שבה הוא נוצר והמקום שבו הוא נמצא כעת, לצד תיאור שעוזר להבין את הרקע של הדברים. אם אתם בוחרים להיכנס לאתר הזה, תהיו מוכנים לבלות שם שעה לפחות, כי זו צלילה מרגשת שיכולה להוביל אתכם למרחבים אינסופיים. וזה אחד הדברים שאני כן אוהבת בעידן הדיגיטלי הזה, כשמתנהלים איתו נכון: הוא לא זורק את כל מה שהיה קודם לפח, אלא מאפשר ליהנות מהטוב שבכל העולמות.

אתר The Watercolour World

View of London from Greenwich 1825 Joseph Mallord William Turner Metropolitan Museum of Art / TWW
%d בלוגרים אהבו את זה: