ארכיון קטגוריה: תמונות מהעולם

ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה

התצפית באמצע הטיפוס של אילקלי מור / צילום: גלית חתן

באופן מפתיע, מאוד לא צפוי, המפגשים המרתקים ביותר שהיו לנו בטיול למחוז יורקשייר, הממוקם בצפון אנגליה בואך הגבול עם סקוטלנד, היו עם אנשים מבוגרים. אני בדרך כלל לא נוטה לדבר עם המקומיים בנסיעות לחו"ל, ואני זוקפת זאת לגנותי, אבל הבנזוג הוא יותר ידידותי, והפעם גם האנשים היו ידידותיים, אז זרמנו. אמנם אלה לא היו רק המבוגרים שנחמדים, אבל יותר מפעם ופעמיים פגשנו אותם במקומות לא צפויים, והתפתחו שיחות. בכל המקרים עלו בנו הרהורים על הסיבה שבבריטניה מינו בשנה שעברה שרה לענייני בדידות.

כתבתי על כך קצת בגיליון האחרון של 'ליידי גלובס', כחלק מכתבה שלמה על יורקשייר, אבל כאן יש לי מקום לפתח את זה יותר. אחת התופעות המעניינות שבהן נתקלנו היא העסקת פנסיונרים במשרות, שאיך לומר זאת בעדינות, לא לגמרי נחוצות – אבל בהחלט מעודדות תקשורת בינאישית, שנדמה שמצבה הולך ומידרדר בעידן הדיגיטלי, ולא משנה בני כמה אתם.

כך, למשל, בביקור בטירת הווארד (Castle Howard) המרשימה פגשנו עובדים מבוגרים שהסבירו לנו בשמחה על מנהגי התקופה בזמן שהטירה נבנתה (המאה ה-18), פריטי הריהוט הייחודיים והפונקציונליות המשתנה של החדרים לאורך הדורות. בזכות אחת העובדות גילינו, למשל, שמה שנראה היום כמו שידה מפוארת ליד המיטה, היה בעצם פעם תא שירותים, כדי שהליידי לא תיאלץ להטריח את עצמה לצאת מהחדר.

באולם הספרייה העצום והמרשים, שבו התקיימו במאה ה-19 נשפים, פגשנו את נורמה. "במקום שאתם עומדים עכשיו עמדה פעם המלכה ויקטוריה", היא אמרה לנו בהתרגשות (התקשינו להתרגש כמוה), ואז שלחה אותנו לחזור ולהתבונן בפסל האהוב עליה ביותר, שנמצא בחדר הסמוך. עשינו זאת בשמחה, למרות שכבר ראינו אותו קודם. הפעם הסתכלנו עליו, ועל השתברויות האור שבקעו מתוכו, דרך העיניים שלה. כשחזרנו, התפתחה שיחה על חייה הקודמים, על בעלה, שעבד גם הוא בטירה עד שלא יכול היה עוד, ועל בני משפחת הווארד, שעדיין מתגוררים כאן באחד האגפים. היא ליוותה אותנו עד הירידה לכנסייה, והתנצלה שהיא לא יכולה להמשיך איתנו, יש טריטוריה מוגדרת שבה מותר לה להתנהל בכל משמרת (מחליפים להם חדרים, שלא ישתעממו).

הספריה העתיקה של לידס / צילום: גלית חתן

הזדמנות נוספת למפגש כזה הייתה לנו בספרייה העתיקה של לידס, שנוסדה בשנת 1768 ונמצאת בקומה השנייה מעל הרחוב. אורחים 'מבחוץ' יכולים לבקר בה פעם בשבוע בלבד, ולקבל סיור כמעט פרטי בין המדפים עם מדריך פנסיונר. המדריך הזה היה קצת תיאטרלי כשהכניס אותנו לחדר הנעול ה’סודי’, שבו מחזיקים את הספרים העתיקים החשובים ביותר, והראה לנו איך היו מצביעים פעם על נושאים חשובים (כדור צבעוני שצריך להטיל מאחורי וילון שחור של קופסת עץ קטנה, שלא יראו מה בחרת).

הספרייה לא נראית כל כך גדולה במבט ראשון, אבל מתברר שיש בה לא פחות מ-200 אלף כותרים, כולל עותק מקורי של ‘מוצא המינים’ של דרווין, ומהדורות ראשונות מספריהן של האחיות ברונטה. “יש לנו את האוסף הכי גדול של ספרות ויקטוריאנית, אפילו יותר גדול מזה של הספרייה הבריטית הלאומית”, סיפר לנו המדריך. אגב, הספר העתיק ביותר הוא מ–1495, ונקרא 'טיולים לארץ הקודש’. מעניין מה נכתב שם (לא זכינו לראות אותו).

הכניסה לטירת סקיפטון. נדמה היה שהתלמידים חשבו כי המדריך המבוגר שייך גם הוא להיסטוריה / צילום: גלית חתן

לסקיפטון הגעתי למחרת, ביום ההולדת שלי. באותו יום הבנזוג היה בכנס, כך שנפגשנו רק אחר הצהרים, ואת היום העברתי לבד בעיירה החמודה והכל כך בריטית הזאת. כשנכנסתי לטירה של העיירה, שנמצאת בקצה הרחוב הראשי, ראיתי אדם מבוגר שהוביל חבורת תלמידי בית ספר צעירים בין החדרים. במעקב קטן אחרי הקבוצה היה נדמה שהם חושדים שהוא והאנשים שחיו בטירה בימי הביניים הם בני אותו דור. חשבתי להמשיך לעקוב אחריו ולראות לאן הוא ממשיך משם, אבל יותר עניין אותי לחקור את הטירה עצמה, הרי בשביל זה באתי (זה והיער הסמוך אליה, עם מסלולי הטיולים שלו).

אבל המפגש המעניין ביותר היה באמצע הטיול לאילקלי מור (Ilkley Moor), הגבעות במערב יורקשייר, שמתנשאות לגובה 400 מטר מעל פני הים ומכוסות סלעי ענק מרשימים. מדובר במסלול הליכה מעגלי שמתחיל בטיפוס מהעיירה אילקלי. בתחילת הדרך היה נראה שאנחנו לגמרי לבד, אבל בהמשך נתקלנו בעוד מטיילים, רצים ורוכבי אופניים. ככל שהתקדמנו נצפו גם מקורות מים, ובעיקר נשקף נוף העמק המקסים שכולל שדות רחבי ידיים ואת הכפרים אילקלי ובן רידינג – בגדול, נרשמה תחושת הישג על שעשינו את כל הטיפוס הזה: ההוכחה הטובה ביותר שאנחנו (עוד) לא חתיארים.

כשכבר היינו לקראת סוף המסלול, הגענו לבריכה רומנטית שהשתלבה היטב עם השקיעה המתקרבת. בעודנו מחפשים את הזווית הדרמטית ביותר לצילום, ניגש אלינו אדם מבוגר ואמר 'כמה חבל שאני לא יכול לצלם את זה, שכחתי להטעין את הבטרייה של המצלמה לפני שיצאתי מהבית'. התברר ששמו מלקולם, הוא צלם חובב, גר בגפו באילקלי, גרושתו וילדיו מפוזרים ברחבי העולם, והוא מכיר את המקום הטוב ביותר שבו נוכל לאכול ארוחת ערב במחיר שפוי – זה שרק המקומיים יודעים עליו. מפה לשם, העברנו ערב עם מלקולם והסיפורים הבלתי נגמרים שלו. הרווחנו חוויה שאי אפשר היה לתכנן, אבל הרווחנו גם זווית חשיבה שביומיום יש לה פחות מקום, ולא בצדק.

פרפרים בלב

Anthea Hamilton, The New Life, 2018 /// 58th International Art Exhibition – La Biennale di Venezia, May You Live In Interesting Times /// Photo by: Italo Rondinella, Courtesy: La Biennale di Venezia

את אנתיאה המילטון אני מחבבת קודם כל בזכות עבודות הפרפרים הגדולות שלה, ואחר כך בזכות הכותרת שבחרה לתערוכה שלה שהפכה לספר: "סליחה שאיחרתי". מישהי שזה המוטו שלה, איך אני יכולה שלא להזדהות איתה. כל כך מזדהה, שאפילו למדתי איך אומרים את זה בצרפתית (Excusez moi pour le retard). שיהיה, לכו תדעו מתי עוד אצטרך להשתמש בזה ואיפה.

המילטון, 41, היא אמנית בריטית, שנולדה וגרה עד היום בלונדון. כילדה היא רצתה להיות רואת חשבון כי מה שעניין אותה בחיים זה מתמטיקה, אבל בסופו של דבר היא למדה ברויאל קולג' אוף ארט. היא משתתפת בתערוכות קבוצתיות מאז גיל 24, ואת תערוכת היחיד הראשון שלה הציגה ב-2005, כשהייתה בת 27. ב-2018 היא הייתה לאישה השחורה הראשונה שהציגה מיצב משמעותי בטייט בריטן, והעבודה המוזרה-משעשעת שלה המחישה (שוב) את היכולות שלה לחשוב בגדול. ממש בגדול.

היא הציגה טיפות, חליפות של לבנים, קוביות של קוביות, איברי גוף וישבן ענק, אבל הפרפרים מצאו חן בעיניי במיוחד – אני מאוד אוהבת לראות ולצלם אותם במצבם הטבעי, וכיף לי שמישהי נותנת להם את כל הבמה. כאמור, אצלה כמעט הכול בגדול, וזה אומר שהיא יודעת לייצר אצל הצופה חוויה מאוד חזקה ומאוד צבעונית שאי אפשר להישאר אדישים אליה.

בכל פעם היא בוחרת חומרים אחרים וטכניקות שונות, בהתאם למה שהיא חושבת שישרת הכי טוב את הרעיון שהיא רוצה להביע, והיא גם תמיד מתייחסת לחלל שבו היא מציגה כחלק משלים ליצירה עצמה. זה לא שהיא מנסה להרשים בכוח: נראה שפשוט ככה היא רואה את העולם. לא במקרה אמר מנהל הטייט, ש"ליצירותיה המשועשעות ויזואלית יש תרומה ייחודית לאמנות הבריטית והבינלאומית".

בימים אלה היא משתתפת בתערוכה הקבוצתית May you Live in Interesting Times, שמתקיימת בביאנלה בוונציה. אין ספק שזמנים מעניינים הם עניין סובייקטיבי שנתון לפרשנות, בדיוק כמו העבודות של המילטון. אדם רציונלי יחליט איך הוא בוחר להתייחס לעבודות האלה, ואדם אמוציונלי פשוט ירגיש אותן, אולי 'יטבע' ואולי 'יתפרפר' בתוכן, יתחבר אליהן ממקום עמוק. בכל מקרה, נראה לי שאצלה לכולם מעניין, וזו לא קללה.

10 דברים שחייבים לעשות באמסטרדם

מאחורי ענני עשן הקנאביס מסתתרת עיר מלאת אפשרויות

שמה של אמסטרדם יצא כעיר שאפשר למצות ביומיים, ובשאר הזמן לעשן משהו – בגלל זה כנראה הרחובות מסריחים באופן קבוע, ועל כל 100 מ"ר יש לפחות שתי חנויות שמוכרות עוגיות קנאביס. אבל האמת היא שמאחורי ענני העשן מסתתרת עיר מלאת אפשרויות שיכולה להחזיק חמישה ימים בקלות, וגם אז בקושי יישאר זמן לקניות. אם בהתחלה חשבתי שיהיה קשה למצוא 10 דברים שחייבים לעשות כשמגיעים לבירת הולנד, עכשיו אני מרגישה קצת אשמה ש"דחפתי" כל מיני דברים למקומות 11-15. אבל ככה זה בחיים: בדיוק כמו באריזת מזוודה, גם בתכנון טיול צריך לדעת לצמצם כדי לא להשתגע וליצור אובר ווייט של חוויות.

  • כל הצילומים שלי, אלא אם צוין אחרת

רייקסמוזיאום – המוזיאון החשוב ביותר באמסטרדם, ואולי בהולנד כולה. מעבר לכך שכאן תמצאו את "משמר הלילה" המפורסם של רמברנדט ואת "מוזגת החלב" של ורמיר, יש עוד הרבה מה לראות במוסד התרבותי הזה, שפתח ב-1885. גם המבנה עצמו מרשים מאוד מבפנים, והאווירה פשוט כייפית.

שוק אלברט קאופ – בשנים האחרונות אני מחפשת את השוק המרכזי בכל עיר שאליה אני מגיעה, ושוק אלברט קאופ הוא המקום באמסטרדם. מדובר באחד השווקים הוותיקים, הגדולים והמוכרים בעיר, ויש בו דוכני אוכל הולנדי טיפוסי ליד דוכני תיקים, נעליים, בגדים, מזכרות ופיצ'יפקעס. מאחורי חלק מהדוכנים יש חנויות ומאפיות, שגם הן שוות בדיקה. אבל הכי חשוב: אל תוותרו על המעדן המקומי, כדורי אוליבול.

Image by Ingrid Bischler from Pixabay

תחנת הרכבת המרכזית – אחד המבנים היפים והגדולים ביותר בעיר, שבקלות היה יכול להיות ארמון, מאכלס את תחנת הרכבת המרכזית. התחנה בנויה על שלושה איים, ולכן השתמשו ביותר מ-8000 כלונסאות עץ כדי לייצב אותה. בנייתה הושלמה ב-1889 על ידי האדריכל ההולנדי המפורסם פייר קאופרס, שתכנן גם את הרייקסמוזיאום (על תכנון התחנה הוא קיבל מדליית זהב מהמלכה). באחד מאגפי הבניין יש מסעדה נהדרת ומעוצבת באופן מרשים בשם 1eklas, ששווה להזמין אליה מקום מראש.

מתחם בחנייהוף – המתחם הוקם במאה ה-14 עבור נזירות ממסדר הביגיניות – הן כבר לא כאן, האחרונה שבהן נפטרה בשנת 1971. למעשה, מהמתחם המקורי לא נותר דבר בשל מכת שריפות, והבתים כאן הם "רק" מהמאות ה-17-18. בחצר זו נמצא אחד הבתים העתיקים ביותר בעיר (המאה ה-15), שעשוי מעץ. על בית מספר 19 ישנם עיטורים של סיפורים תנ"כיים, ובית מס' 26 נחשב ליפה ביותר ושימש כביתה של אם המנזר. כיום משמש המתחם כמקום מגורים, ולכן אפשר לבקר רק בחלק ממנו. אל תוותרו על שתי הכנסיות (אחת מהן מוסתרת מעט): הקתולית (קפלת בחיינהוף) והפרוטסטנטית (הכנסייה האנגלית).

ארמון המלכה – המתחם המרשים הזה, שאליו מגיעים מכיכר דאם המרכזית, שימש במקור כבית העירייה. לואי נפוליאון הפך אותו לארמון המלוכה ב-1808, והוא זה אשר קבע גם את הריהוט הנוכחי. הארמון משמש עד היום את משפחת המלוכה לאירועים רשמיים. ה"ברוכרזאל" (אולם האורחים), אשר עוצב על ידי תלמידיו של רמבנדט, הוא החדר המרשים ביותר בארמון, וחוץ מזה אפשר להתרשם מעוד חדרים רבים ומעניינים, שאנשים מתארחים בהם עד היום.

פונדל פארק – הפארק המרכזי של העיר, שגודלו 470 דונם. אם אתם לא באים ביום קר מדי (כמו שקרה לנו) מדובר במקום נעים ביותר לשיטוט רגלי בין העצים, האגמים, השבילים והשטחים המטופחים. ובעיקר, מקום מצוין לפיקניק עם ברווזים.

בית רמברנדט – איך אפשר לבוא לעיר של רמברנדט בלי לבקר בבית שלו? כבר בכניסה מקבלים אודיו-גייד – אל תתעצלו ואל תוותרו עליו. זה הופך את חווית הביקור להרבה יותר מלאה ומעניינת. ומכיוון שהשנה מציינים 500 שנה למותו, יש בבית תערוכה מיוחדת של רישומים שלו. יש גם הדגמות כמו, למשל, איך מכינים תצריבים או מייצרים צבעים.

שייט בתעלות – יש הרבה אפשרויות של שייט בעיר, כאשר סירות יוצאות ממספר נקודות ברחבי העיר. המרכזית מביניהן היא באזור תחנת הרכבת המרכזית, ב-Stromma Pier. במקרים מסוימים, שבהם יש צפי לעומס תיירים, עדיף להזמין כרטיסים מראש. בכל מקרה זו חוויה נחמדה ביום וגם בלילה. חוץ מזה שמדובר בהזדמנות לתת מנוחה לרגליים, כמובן.

מוזיאון וך גוך – עוד אמן מפורסם ביותר של העיר, שזכה למוזיאון ענק מיוחד ומושקע, עם אוסף עצום של עבודות והסברים על אורח חייו, חבריו, מנהגיו וכן הלאה. הבעיה היחידה: אסור לצלם שום דבר. מותר רק להצטלם ליד שלושה הדפסים ש"נמרחו" על פני קירות שלמים.


Copyright Anne Frank House. Photographer Cris Toala Olivares. 2010

בית אנה פרנק – הבית החשוב ביותר בעיר לכל יהודי, אבל לא רק. 761 יום הסתתרו כאן אנה ובני משפחת פרנק, וניהלו שגרה-לא שגרה שעליה ניתן ללמוד במהלך הביקור בבית, שהוא מרגש ומצמרר. שימו לב שחובה להזמין כרטיסים מראש.

***כמובן, אל תוותרו על מדרחוב הקניות קלפרסטראט למרות שהוא עמוס מאוד. שווה בהחלט לבקר במוזיאון MOCO לאמנות מודרנית ואמנות רחוב, שבו מוצגת תערוכה מקיפה מיצירתו של בנקסי. אולי אחרי השיפוצים יהיה מה לחפש בו. אם יש לכם זמן, מומלץ לבקר גם במוזיאון פאן לון, ובמוזיאון אדוננו בעליית הגג. הכנסיות השוות ביקור הן אדה קרק וניוקרק. כלבו מגנה פלאזה הוא אובר רייטד.

%d בלוגרים אהבו את זה: