ארכיון קטגוריה: תמונות מהעולם

מי יזכה באוסקר 2019

מהו הסרט הטוב ביותר שנעשה השנה בארה"ב, והאם הוא יזכה באוסקר?

מדי שנה אנחנו מבלים את ינואר-פברואר בבתי הקולנוע, וצופים במועמדים הסופיים באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר. גם השנה פתחנו את עונת האוסקרים הפרטית שלנו עוד לפני ההכרזה הרשמית, הפעם משום שהיינו משוכנעים ש'הספר הירוק' יהיה ברשימה.

עד פרסום זה הספקנו לצפות בשלושה מתוך שמונה סרטים, כשהמטרה היא לעדכן את הפוסט לאורך החודש, ובסופו של דבר להציג את ההימורים שלנו. כבר כעת נראה לנו שיש ברשימה כמה בחירות תמוהות. אבל מצד שני, מדי שנה יש בחירות תמוהות. כנראה שזה חלק מהעניין.

הספר הירוק

כנראה שיש נושאים שהוליווד מרגישה שהיא חייבת להפגין את העובדה שהיא עוסקת בהם. וכך קיבלנו בין המועמדים עוד סרט בסדרת הסרטים של השנים האחרונות על ההפרדה הבין גזעית בארה"ב של שנות ה-60. תקופה חשוכה, שנראה שיש לא מעט אמריקאים שחוששים שהם מתקרבים אליה שוב.

במרכז העלילה נמצא מובטל איטלקי אלים (ויגו מוטרסן) שהופך לנהג הלבן של בוס שחור (מהרשלה עלי, שזכה באוסקר על תפקידו ב'אור ירח'), נגן מצטיין שמופיע ברחבי ארה"ב, ובזמן עלילת הסרט – במדינות הדרום הקשוחות. זה כמו הנהג של מיס דייזי רק הפוך, אמר הבנזוג, ולמרות שזו זווית מעניינת למציאות של השנים ההן, קשה לומר שהמקוריות היא הצד החזק של הסרט. כמעט הכול כאן עובד לפי התבניות הידועות, מה שמאפשר לקהל לצפות שלושה מהלכים קדימה כל הזמן.

נקודת זכות גדולה לסרט היא היותו מבוסס על סיפור אמיתי. וכן, יש גם רגעים מצחיקים. אבל, עדיין: קלישאתי מדי.

רפסודיה בוהמית

צריך לומר את האמת זהו סרט נהדר למעריצי להקת קווין. בסוף ההקרנה שבה אנחנו היינו אנשים לא רצו לצאת החוצה, וזה בוודאי קרה גם בהקרנות אחרות. אך עדיין לא ברור לנו מדוע הסרט מועמד לאוסקר.

הסרט מביא את הסיפור של הקמת הלהקה וההתנהלות שלה (סוףסוף למדתי להכיר את שני החברים שאינם פרדי מרקורי ובריאן מיי), וגם את סיפור החיים של מרקורי הסולן, כולל ההתרחקות מהזהות ההודית-פרסית, וכולל האירוסים לבחורה בשם מרי שנותרה אהבת חייו וחברתו הטובה. הדיאלוג החזק של הסרט בעיניי הוא כשחברי הלהקה אומרים למרקורי "אנחנו משפחה", והוא משיב להם: "לא, אנחנו לא משפחה. לכם יש נשים וילדים, ומה יש לי?!?". וכאן אנחנו מגיעים למחיר התהילה, ולהרס העצמי שהיא מביאה איתה.

התסריט או הבמאי או השד יודע מי בחרו לסיים את הסרט בהופעה המונומנטלית בלייב אייד, ולא בסוף חייו של מרקורי. מאחר שהלהקה המשיכה לפעול לאחר ההופעה הזו, ולהוציא שירים, זו בחירה מוזרה. ואולי דווקא לא: היא מאפשרת לסיים את הסרט בעוצמה מטריפה.

שחור על לבן

אי אפשר לטעות בעובדה שהסרט הזה הוא של ספייק לי: בשביל סרטים על גזענות, אתם מוזמנים לפנות אליו. הוא יעשה את הכי חד שהוא יכול, שאפשר. ובכל זאת, הופתעתי כשהביא את אלק בולדווין בסצנת הפתיחה.

'שחור על לבן' מבוסס על האוטוביוגרפיה "Black Klansman" שנכתבה על ידי רון סטולוורת' – אחד השוטרים השחורים הראשונים במשטרת קולורדו ספרינגס, אי שם בשנות ה-70. סטולוורת' (שאותו מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון, הבן של דנזל) מצליח לחדור ללב ה-KKK (קו קלוקס קלאן) שמנסה לקחת את החוק לידיים, בעזרת שותף ותיק ומנוסה בהרבה, שמגלם אדם דרייבר (אשר מוכיח כאן שהוא הרבה יותר מהתפקיד שלו בבנות, אם כי גם שם הוא עשה עבודה טובה). אגב, את המנהיג של ה-KKK, דיוויד דיוק, מגלם טופר גרייס (מופע שנות ה-70) – ולקח לי זמן לזהות אותו.

לא במקרה, בסרט משובץ משפט דומה ל'מייק אמריקה גרייט אגיין' של טראמפ – אמצעי לעורר מודעות ולשים זרקור על הגזענות של הנשיא. בסוף הסרט לי כבר ממש מאשים את טראמפ בעצימת עיניים נוכח הצעדה בשרלוטסוויל. והוליווד מצטרפת אליו.

רומא

מהסרט הזה יצאנו כל כך חלוקים בדעותינו, שזה לא יאומן. הבנזוג אהב את הסרט מאוד למעט 2-3 סצנות בודדות, ואילו אני חשבתי שאלפונסו קוארון (התסריטאי, הבמאי, העורך) היה צריך לשלם לנו כדי שנראה את הסרט שלו, ולא להפך.

העלילה מתרחשת בשנות ה-70 במקסיקו, בשכונה בורגנית בשם רומא (פרט שלא נאמר בסרט). בני זוג מהמעמד הבינוני, הוא רופא והיא מורה, הורים לארבעה ילדים קטנים ומעסיקים שתי עובדות משק בית. אחת מהן ממש קשורה לילדים, והם אליה. כולם מתייחסים אליה כאל בת משפחה, כולל הסבתא מצד האימא. היא מגיעה מכפר נידח, תמימה מאוד, לא מכירה את העולם. זה עולה לה במחיר, ולזה מוקדש הסרט.

מהזווית שלי: לכאורה היו לקוארון כל האמצעים הקולנועיים וכל ההזדמנויות לרגש אותנו. לגמרי היה לו עם מה לעבוד, הן מבחינת שחקנים והן מבחינת סיפור. אלא שהוא השתמש בכלים שבידיו באופן בעייתי. צילום שחור-לבן (זה מילא), הרבה לונג שוטים וכמעט בכלל קלוז אפים, דיאלוגים קצרים וקטועים, סצנות קרועות זו מזו, מהלכים שממש מעבידים את הצופה (רוצי גוגל קורא לך), אם הוא רוצה להבין מה קורה פה – כל זה יצר רחוק גדול מהדמויות, ולא איפשר לי להיקשר אפילו לדמות הראשית עם כל הטרגדיות שלה.

מהזווית של הבנזוג: לא תמיד צריך להאכיל בכפית. זה כל היופי בסרט, המינימליזם. תחשבי על סצנת הפתיחה עם המים על אבני השביל. על הסצנה בחנות, הסצנה בבית החולים. הרבה ממה שקורה ב'רומא' מותיר את הצופה מהורהר. ואם כבר צופים – בהקרנה שבה היינו, כולם מיהרו לצאת ברגע שעלו הכתוביות בסוף. איזה פספוס! תקשיבו לקולות!

ואני הגבתי: סבלו מספיק, למה שיישארו עוד?

וברצינות, אין לי ספק שקוארון השקיע מאמץ בליצור משהו אחר, שונה. זה לא סרט שנעשה בשלוף, בלשון המעטה. לכל מהלך יש משמעות, מאחורי כל סצנה יש מחשבה עמוקה. הכול נכון, אבל מה לעשות: לא נהניתי. ולמרות זאת אני מהמרת שיש לו סיכוי גבוה לזכות.

*מדובר בסרט הקולנועי הראשון שנטפליקס הפיקו. זה לא שייך לתוכן, ולכן בעיניי לא רלוונטי לפתח כאן דיון על זה.

כוכב נולד

פעם היה פאנל מוזיקלי בישראל, שקראו לו "כוכב נולד, כל השאר מתים", כשהרעיון מאחורי זה היה שאת כל תשומת הלב שהמוזיקה הישראלית הייתה רגילה לקבל לקחו משתתפי ריאליטי שלא עבדו קשה מדי כדי לקבל חשיפה ארצית. בסרט "כוכב נולד" יש כוכבת שנולדת יחסית מהר ומנטור שדועך מהר לא פחות. וזה הרבה יותר נוגע ללב.

בראדלי קופר מגלם כאן את הזמר המצליח ג'קסון מיין, ולכאורה נראה שהוא ממש בנוי לדמות שלו, ושכמעט לא נדרש ממנו מאמץ מעבר להארכת השיער וגידול זקן. אבל בכל זאת יש פה עבודה על גוון הקול ועל צורת ההליכה, ובעיקר ניסיון להראות תהליך נפשי הרסני. מיין מתחיל את דרכו בעולם עם יסודות רעועים במיוחד, כאשר לאף אחד כמעט לא אכפת ממנו, ואז מגיע לקיצוניות ההפוכה, של הצלחה מטורפת והערצה וגלי אהבה עצומים. הצלחה, וזה ידוע למרות שאנשים אוהבים לשכוח, מעוררת גם צדדים פחות יפים, היא מבלבלת, היא קשה ויש לה מחירים. על זה הסרט.

כבמאי, קופר בחר להשאיר את תחושת האל-זמניות של העלילה, ולשלב רק מעט מרוח התקופה הדיגיטלית. למשל, הקופאית שמצלמת אותו עם הטלפון בסופר, או המבוגרים שצופים בסרטון יוטיוב ומנסים להבין מה משמעות המספר הגבוה שמופיע בתחתית הסרטון. ועם זאת, לא ניתן דגש למציאות העכשווית הזו, שבה אמנים מדורגים במיידית על ידי הקהל, והמדידה במספרים נעשית כל דקה ודקה – מה שהופך את כל סיפור ההצלחה למסובך הרבה יותר.

בעיניי, את התפקיד המשמעותי יותר עושה ליידי גאגא. לכאורה יש לה תפקיד קל, לגלם דמות שדומה למי שהיא הייתה לפני שפרצה לתודעה. אבל הזמרת הכי אקסטרווגנטית של השנים האחרונות ניצבת מולנו בתחילת הסרט כשהיא חשופה כמעט לגמרי, נקייה, בלי שום תוספות שמסיטות את תשומת הלב. היא אפילו שרה אחרת ממה שאנחנו מכירים ממנה. וגם היא עוברת תהליך, ומציגה צד אחר של הצלחה (או שמא זו רק התחלת ההצלחה, ואם היה סרט המשך על מה שקורה לה אחרי עשור, היינו מוצאים אותה אחרת לגמרי).

שני השחקנים הראשיים מתאימים כמו כפפת תחרה ליד שמחזיקה את המיקרופון, אבל עדיין נותרנו עם השאלה הגדולה – למה הסרט מועמד לשמונה פרסי אוסקר. לדעת הבנזוג צריך לבחון זאת לא בצורה נקודתית, אלא במבט רחב יותר – בשנים האחרונות יש באקדמיה האמריקאית לקולנוע נטייה לבחור בסרטים שהמוזיקה היא שחקנית משמעותית בהם. בשנה שעברה זה היה לה לה לנד, והשנה אלה 'כוכב נולד' ו'רפסודיה בוהמית'. זה שאנחנו פחות מתרגשים מהתחום, ובעינינו אלה לא יותר מסרטים נחמדים שכיף לצפות בהם, זה עניין שלנו. הסבר אחר הוא שמאחר ומדובר בוורסיה רביעית של סרט מ-1937, יש פה איזו נוסטלגיה אמריקאית, שאנחנו לא חלק ממנה.


המועדפת

בשנים האחרונות נדמה שהמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר יושבים על משבצות קבועות מראש. כך אפשר למצוא את הסרט שעוסק במצוקות השחורים בארה"ב, הסרט הדרום אמריקאי (מי אמר מקסיקו ולא קיבל), הסרט הבדיוני והסרט הבריטי. על המשבצת האחרונה יושב "המועדפת", בכיכובן של אמה סטון, רייצ'ל וויז ואוליביה קולמן המצוינת בתפקיד המלכה אן.

העלילה מתרחשת במאה ה-18, על רקע מלחמה מתמשכת בין צרפת לאנגליה, אבל זה לא המקום לחפש בו אמינות היסטורית – זו רק המסגרת הכללית. ליידי מרלבורו (וויז) היא אשת סודה של המלכה, זו שמכתיבה לה את המהלכים בימים ומענגת אותה במיטתה בלילות. אל הארמון מגיעה בת דודתה אביגיל, שכבר מזמן אינה ליידי, במיוחד לא אחרי שאביה הפסיד אותה במשחק קלפים. מרלבורו מסכימה לקבל אותה לעבודה כאחת המשרתות, אבל פה הטעות שלה: יש אנשים שברגע שנתת להם דריסת רגל הכי קטנה, הם כבר ימצאו דרך להעיף אותך מהכיסא. או מהמיטה. ואביגיל, תמימה ואומללה ככל שהיא נראית, היא אחת מהן.

הסצנות החזקות בעיניי שייכות למלכה אן מכמירת הלב. קשה לשכוח את סצנת הניסיון הנואש שלה ללכת לבד, שבסופו היא הולכת לאיבוד. אי אפשר שלא להתעכב על ההחלטה שלה לגדל 17 ארנבים שישנים איתה באותו חדר, לזכר 17 ילדיה שמתו. גם הסצנה האחרונה בסרט, שהיא חזקה מאוד, קשורה לארנבים האלה, אבל לא נעשה ספוילר.

שורה תחתונה – ברמה האישית, אני סאקרית של בגדים תקופתיים, והשמלות האלה עשו לי חשק לרוץ למחסן תחפושות ושפורים יגיע מהר. אבל ברמה האמנותית, אני לא בטוחה שהסרט חשוב ומשמעותי עד כדי שמונה מועמדויות.

סגן הנשיא

עד כמה האמריקאים אוהבים סרטים פוליטיים? כנראה שכן, אבל תלוי מאיזה צד הם של המפה הפוליטית. בואו נאמר שלרפובליקנים יותר קשה למצוא סרטים לעוף עליהם.

גם "סגן הנשיא", שמעמיד במרכזו את המסע של דיק צ'ייני ללב קבלת ההחלטות האמריקאית – כולל עקיפת הנשיא בוש הבן באופן קונסיסטנטי – נעשה מתוך פוזיציה ברורה. אמנם היוצרים הבטיחו שהם עשו הכול כדי לשמור על איזון, אבל זה הרי בלתי אפשרי. וזאת למרות השבח הסמוי לבחירה של צ'ייני לא לרוץ לנשיאות או לתפקיד בכיר משמעותי אחרי, על מנת לא להעמיד את בתו הלסבית על המוקד התקשורתי. 

"סגן הנשיא" מוכיח לאמריקאים, ובעצם לכל העולם, עד כמה משחקים בהם – ולא רק בשנים האחרונות, אלא לאורך עשרות שנים. בואו נאמר שבסצנה מסוימת רואים את רייגן אומר מדבר על הפיכת אמריקה ל- great again, וזה לא במקרה. בכלל, מהסרט עולה שטראמפ לא המציא כלום בכל הנוגע לקבלת החלטות לא רציונלית – מה שהופך את הסרט למטריד עוד יותר. אולי בכלל היה צריך לקרוא לו "אמת מטרידה".

בקטנה – אני סקרנית כמה אנשים נשארו לסצנה האחרונה, זו של קבוצת המיקוד שבה מישהו מתלונן על הסרט הליברלי מדי, ועל הכתום שיושב עכשיו על הכיסא. ההימור שלי הוא שפחות מ-10%, וכמובן שהיוצרים ידעו שזה מה שיהיה – טרם החלטתי אם זו פחדנות מצדם או לא.

*כריסטיאן בייל ללא ספק ראוי לקחת את פרס השחקן הטוב יותר. לחלוטין מעל כל מתחריו בקטגוריה.

הפנתר השחור

ה"מקס הזועם" של השנה הנוכחית לא היה קל לצפייה, אם כי הוא טוב יותר ממקס אפילו בעיניי. חברה טובה אמרה לי שהוא בין המוצלחים לז'אנר שלו, אבל מכיוון שהוא לא מהז'אנר שלי קשה לי לשפוט. כל מה שאני יודעת שהוא בממלכת וואקנדה באפריקה יש את פורסט וויטאקר ויש מלחמת שבטים שהופכת סוערת יותר סביב הכתרת המלך החדש.

יש פה איש לבן אחד ממש רע ואיש לבן אחד טוב (אמריקאי, כמובן), והרבה נשים חזקות וחכמות בכל הדרגים ובכל המקומות – וזה הדבר שהכי אהבתי בסרט. חבל רק שהוא בדיוני: אם נשים היו שולטות בעולם באמת (ונותנות לאחד או שניים לחשוב שהם המלכים), יש סיכוי שהעולם הזה היה הופך למקום טוב יותר.

ציטוט שכדאי לזכור: זה שמשהו עובד, לא אומר שלא שווה לשפר אותו. בכל אופן, להכתיר את הסרט כראוי לזכות בפרס זה מסובך – הוא יצטרך המון כוחות-על בשביל זה, ולא בטוח שיש לו.

(אגב, פה היו שתי סצנות סיום אחרי הכתוביות, לא אחת. כנראה שבסרטי מרוול מתוחכמים יותר).

הטקס ייערך בלילה שבין ה-24 ל-25 בפברואר


שהאחרון ידליק את האור: על פסטיבל האור באמסטרדם

30 מיצגים לאורך ולרוחב תעלות אמסטרדם. העבודה Two Lamps של Jeroen Henneman
Photo: Galit Hatan

בשלב מסוים, בזמן התכנון של הקפיצה הקטנה שלנו לאמסטרדם, אמרתי לבנזוג שהדבר היחיד שבאמת חשוב לי זה שנחווה כמה שיותר מפסטיבל האור של העיר. אני אוהבת משחקי תאורה, אני אוהבת חוויות ייחודיות שלא נמצאות כל השנה אלא תלויות זמן ומקום, ופה גם יש היקף הגיוני וסביר – 30 מיצגים לאורך ולרוחב התעלות של העיר. היה לנו המזל להגיע בעיצומו של הפסטיבל (מתקיים עד ה-20 בינואר), אז למה לא לנצל את זה? מה יכול להיות רע?

לשמחתי, הייתה היענות, ואף יותר מזה: הבנזוג הציע שייט לילי בעקבות מיצגי הפסטיבל, משהו שעולה כ-24 יורו לאדם. אני הייתי סקפטית (למה לא לעשות סיורים רגליים, קצת בכל יום?) ,אך הסכמתי – בתנאי שנעשה גם סיבוב רגלי. סיכומו של דבר, שורה תחתונה: עשינו גם את וגם את זה, ושניהם גרמו לי להעריך יותר את פסטיבל האור של ירושלים. בחיי! הדבר היחיד שאני יכולה לזקוף לזכות ההולנדים הוא שהם החליטו לעשות פסטיבל כזה בחורף, במזג אוויר יותר בעייתי. בדבר אחד הם והירושלמים דומים: שם וגם אצלנו, מכבים אורות באחת-עשרה בלילה.

מבט ביקורתי על אובססיית המסכים של העידן הנוכחי. Absorbed By Light של גלי מאי לוקאס
Photo: Galit Hatan

הפסטיבל נערך זו השנה השביעית. יש בו אמנים מכל העולם, וגם מישראל. המיצב שהכי מצא חן בעיניי הוא לא הגדול ביותר ולא הצבעוני ביותר. הוא שייך לגלי מיי לוקאס (בריטית ילידת 1992), הוא נקרא Absorbed By Light, והוא עוסק באובססיה שלנו למסכים. שלושה אנשים יושבים יחד על אותו ספסל, שניים מהם בבירור קשורים זה לזו, ובמקום לדבר אחד עם השני, הם עסוקים במשימה של לבדוק מה מעניין יותר מעבר לפינה, כלומר מעבר למסך הטלפון.

הפנים שלהם מוארות לא כי הם שמחים – אולי גם בגלל זה – אלא כי מסך הטלפון מאיר אותן. הם לא מסתכלים עלינו, שבאנו לראות אותם. גם אנחנו לא מעניינים. מה שלא קורה כאן ועכשיו אלא במקום אחר הוא כמעט תמיד מסקרן יותר ושווה תשומת לב רבה יותר. למה ולמי שנמצאים כאן יהיה לנו תכף זמן, אבל לא עכשיו. והתכף הזה לא ממש מגיע, ואם הוא מגיע, הוא נמשך רק דקות ספורות, והופ, חוזרים לטלפון. כשמסר כזה מגיע מבחורה כל כך צעירה, שהיא בעצם חלק מדור המסכים, יש קטע.

אל תפספסו את הלילה של ון גוך. STARRY NIGHT של Ivana Jelić & Pavle Petrović
Photo: Galit Hatan

עוד עבודה שאי אפשר לפספס היא STARRY NIGHT של Ivana Jelić & Pavle Petrović בעקבות הציור המפורסם של וינסנט ון גוך. למעשה העבודה הזו הייתה קרובה יחסית למלון שלנו אז ראינו אותה כמה פעמים, והיא תמיד מזכירה לך את הכוכבים שמאירים את השמיים, חינם לכולם (כמו הפסטיבל עצמו, בעצם).

Groupe LAPS – Spider on the Bridge – Photo: Janus van den Eijnden
Photo: Galit Hatan
ניסיון להפוך רגשות למשהו שניתן לראות באמצעות לא פחות מאלף נורות. העבודה Parabolic Lightcloud של amigo & amigo
Photo: Galit Hatan

ניסיון לדמות את הפעילות המוחית שלנו. A.N.N. של סטודיו קורוס

לצערי הרב לא הצלחתי לצלם כמו שצריך את עבודת העכבישים הקטנים שמרכיבים את העכביש הגדול, ולעומת זאת לקח לי זמן להבין שמאחורי A.N.N. של סטודיו קורוס (פטר קורוס ורקה מאיור) יש ניסיון לדמות פעילות מוחית באמצעות תאורה – כלומר לייצג את הסיגנלים בין נוירון לנוירון במערכת המוחית. ואולי בעצם זה מה שקרה במוח שלנו כשהתבוננו במיצג הזה, ובתנועת האור הכחלחלה לאורך ה'נוירונים' האדומים?

אז אם אתם באמסטרדם בזמן הקרוב – תפרגנו לעצמכם קצת אור, ואל תלכו לישון מוקדם. את זה תמיד אפשר לעשות בארץ. אתר הפסטיבל.

Piet Hume – Ode aan de Mol. Photo: Janus van den Eijnden


Night Vision של Tom Biddulph & Barbara Ryan /
Photo: Galit Hatan

10 חברות התעופה הגרועות ביותר

סיפורי זוועות בטיסות יש לכולנו, אפשר להעביר עם זה ערב שלם עם חברים, ולהפוך כל מקרה שהיה סיוט גדול למורשת קרב שיש ללמוד ממנה ולהפיק לקחים. אבל מיהן חברות התעופה הגרועות ביותר ולא רק במקרה האישי שלכם ושל חבריכם? חברת AirHelp מתמחה בפיצויי טיסות לנוסעים שסבלו לפני שהם התחילו ליהנות או אחרי שהם חשבו שהיה להם טיול כל כך מושלם ששום דבר לא יכול להרוס אותו, והתבדו.

מדי שנה מדרגת AirHelp את 10 חברות התעופה הגרועות ביותר בעולם, כדי שתדעו ממי להתרחק. ולפני שאתם מתחילים עם הבדיחות: אל על לא נמצאת שם (היא מקום 17 בדירוג החברות הטובות ביותר). כמה חברות לואו קוסט דווקא כן, וזה אולי מפני שלרוב אין עליהן פיקוח ורגולציה, אבל הן ממש לא היחידות. המדדים שנבדקו הם שלושה: המראה בזמן, איכות שירות וטיפול בכבודה.

אפשר להניח שלכל חברה יש מלאי של תירוצים למה היא מפשלת, כלומר 'עובדת בתנאים בלתי אפשריים' (למשל, שהרגולוציה האירופית באה לטובת הטייסים ולא לטובת החברות, או שיש מדינות כמו ישראל שאין בהן פיקוח ורגולוציה על חברות הלואו קוסט), אבל אפילו החברות יודעות: זה לא מעניין את הנוסעים. הם לא יחזרו למישהו שפוגע בהם. מזוכיסטים הם לא.

החברות הגרועות ביותר הן חברות לואו קוסט / צילום: גלית חתן
סיפורי זוועות מטיסות דומים קצת למורשת קרב / צילום: גלית חתן

לפניכם דירוג חברות התעופה הגרועות ביותר לשנת 2018:

  1. הגרועה ביותר: WOW Air, איסלנד. בתחילת החודש (נובמבר 2018), דווח כי היא נרכשת על ידי איסלנד אייר, מה שעשוי אולי לשפר את מצבה בדירוג בשנה הבאה.
  2. Royal Jordanian Airlines, ירדן.
  3. Pakistan International Airlines, פקיסטן.
  4. Easyjet, בריטניה. טסתי איתם פעם אחת בתוך אירופה ולא היה נורא, אבל גם לא היה זול כמו שציפיתי.
  5. Air Mauritius, מאוריציוס.
  6. Ryanair, אירלנד.
  7. Korean Air, דרום קוריאה.
  8. Iberia, ספרד (שמעתי כמה סיפורי זוועות. וכמו שנכתב בתגובות: מתקשים בטיפול בכבודה בטיסות המשך, מה שגרם לכך שמזוודות לא הגיעו בזמן, ונוסעים נתקעו בלי כבודה בתוך ספרד).
  9. Aerolineas Argentinas, ארגנטינה.
  10. Jet Airways, הודו.
החברה הגרועה ביותר WOW נרכשה החודש על ידי המתחרה, איסלנד אייר / צילום: גלית חתן
%d בלוגרים אהבו את זה: