ארכיון קטגוריה: תמונות מהעולם

על מי בנקסי צוחק עכשיו

Beanfield – עבודה שהיא מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל / צילום: גלית חתן

כבר מזמן רציתי לכתוב כאן שאחת החוויות היותר קוליות שהיו לי בביקור באמסטרדם, לפני כחודשיים, הייתה התערוכה "בנקסי צוחק עכשיו" במוזיאון MOCO. אלא שלא הייתי בטוחה על מי בנקסי צוחק בדיוק. אולי זה בכלל עלינו, ואז זה ממש לא קולי? חוץ מזה, את העבודות שלו צריך לראות במקום הטבעי שלהן – בחספוס של הרחוב, על קירות מבטון – ולא במקומות מתורבתים ומסודרים כל כך. לא קולי פעם שנייה.

רק אחרי שחזרנו הביתה, הרבה אחרי, ראיתי באתר המוזיאון את ההודעה הבאה:

The exhibition ‘Laugh now’ is not authorized by Banksy and not curated in collaboration with the artist.

אז כנראה שהוא לא צוחק עלינו, אבל הוא גם לא הכי מרוצה ממה שקורה שם. אמנם הוא לא יכול להגיד למנהלי המוזיאון מה לעשות – מרגע שפעלת במרחבים הפתוחים, הכול פתוח – אבל לדרוש את ההבהרה הזו הוא כן יכול.

SMILING COPPER. הקסדות על ראשי השוטרים לא מאפשרות להן לשמוע את ההמונים המוחים, ועל פניהם חיוך של אטימות. בנקסי רוצה שנחשוב על הסיטואציות האלה ונבין את הנוראיות שבהן / צילום: גלית חתן

המוזיאון מציג את כל העבודות הכי מפורסמות שלו, כשבראשן העבודה הענקית (2.5 על 3.5 מטר) Beanfield, שבה מפזרי מהומות רצים בשדה – מחאה על אלימות המשטרה במהומות 1985 בווילטשר, שבהן נאסר על שוחרי שלום לקיים פסטיבל, והאזור כולו נראה כמו קרב בין 1,300 שוטרים ל-600 אנשים שבסך הכול רצו לחגוג קצת. "למרות שאי אפשר למצוא אותה בשום מקום בעולם מאז 2009", אומרים במוזיאון, "חשבנו שהיא איקונית מספיק כדי להיות מוצגת פה".

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות. עבודות מוכרות נוספות שנכללות בה הן 'ילדה עם בלון' (לגדר השחורה שבכניסה למוזיאון נקשרו בלונים אדומים), 'צוחק עכשיו', 'ילדים ורובים', 'זורק הפרחים' ו'ספרות זולה'. בתערוכה מצאתי גם את 'ברקוד' – נמר יוצא מתוך כלוב של ברקוד שמונח על עגלה. העניין הוא שלפני יותר מעשור קניתי בניו יורק חולצה עם ההדפס הזה – ולא היה לי אז מושג מי יצר אותו. למעשה, באותו שלב אני חושבת שבכלל לא ידעתי מי זה בנקסי. זה פשוט נראה לי, ובכן, קולי.

התערוכה מתפרסת על פני שתי קומות של המוזיאון, כולל חדר המדרגות
Photo: Isabel Janssen, Courtesy of MOCO museum
Four Monkeys, 2001 / צילום: גלית חתן

מה שמיוחד ב"צוחק עכשיו" הוא שיש פה עבודות 'פנים' שיצר בנקסי, כלומר כאלה שמראש הוא יצר כדי שמישהו יתלה אותן – יצירות על קנבס, עץ ונייר. עד כה, רק מעטים ידעו שהן קיימות בכלל, ובמוזיאון עשו עבודה ליקוט מפרכת כדי להשיג אותן מרשימה של אספנים שהקדימו את זמנם. זה כמובן מעלה שאלה על העבודה שבנקסי העמיד למכירה פומבית ואז היא נגרסה לנגד עיניו ההמומות של הקונה (ושל העולם כולו) – בן אדם, כבר מכרת עבודות בעבר, זה לא שאתה נגד הכנסות ורווחים כלכליים, אז למה עשית את זה למסכן?

לשאלה הזו אין תשובה בתערוכה, אבל מי שמעוניין יכול לרדת למרתף ולצפות בסרט על העשייה שלו. כידוע, בנקסי פועל בכל העולם. עבודות רבות שלו נמצאות בלונדון, אבל גם בניו יורק, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, מלבורן וברחבי צרפת (כאן תוכלו למצוא רשימה מדוקדקת). ברבות מהן הוא מוחה נגד ונדליזם ונגד אלימות. העובדה שהוא נותר אנונימי, ושהדבר היחיד שמנחשים לגביו זה שהוא בריטי (הוא גם כנראה לא צעיר מאוד), עוזרת לו לשמור על מקומו בתודעה העולמית – לא פחות מהאמנות עצמה. אם אתם רוצים להבין קצת יותר טוב את העוצמה והחשיבות שלו, שהיא הרבה מעבר לעוד ציור גרפיטי, "צוחק עכשיו" היא אפשרות לא רעה לעשות את זה. רק אל תצפו לצחוק שם באמת.

מותירים את רישומם

80 אלף רישומים ואיורים באתר אחד, והיד עוד נטויה
Untitled (Toucan) From an album entitled 'Merian's Drawings of Surinam Insects &c’ c.1701–1705 Maria Sibylla Merian © Trustees of the British Museum / TWW

אם אתם לא כאלה שמתרחקים ממוזיאונים וממוסדות תרבות, בוודאי יש כמה רישומים שהותירו את חותמם עליכם. כן, כן: רישומם. לא ציורים, לא צילומים, אלא הדבר העדין והאלגנטי הזה שעושים עם עפרונות צבעוניים או צבעי מים או אפילו בעיפרון עופרת בלבד.

את הרישומים שהרשימו אותי במיוחד ראיתי לפני שנים אחדות בבית הדפוס פלנטין-מורטוס באנטוורפן, שנוסד לפני 450 שנה. מדובר במוזיאון די גדול שחוץ מלהציג את תולדות הדפוס הפלמי, גם עושה חסד עם הימים שבהם אנטוורפן הייתה יצרנית מפות מהמוכרות בעולם, וגם עם ספרים מאוירים על גוף האדם והטבע של אותה תקופה.

זהו סגנון שכבר קשה למצוא היום כמוהו, למעט בארכיונים של כנסיות ומנזרים, בבתי ציירים אירופאים ובכמה מוזיאונים. אף אחד כבר לא מצייר ככה, וזה בסדר – כל זמן שלא שוכחים את העבר או מעלימים אותו.



המייסדים לא מסתפקים בערך האמנותי, ומדגישים שהפרויקט מהווה גשר לעולם הטבע של ימים עברו, אשר דרכו ניתן להבין שינויים אקלימיים כמו ההתחממות הגלובלית
Metamorphosis of a Frog and Blue Flower c.1700–1702 Maria Sibylla Merian Image courtesy of Minneapolis Institute of Art / TWW

לפני כחודש הושקה היוזמה הבינלאומית להצלת התיעוד של העולם כפי שנראה לפני עידן הצילום, בחסותם של הנסיך מוויילס (שאתם מכירים בתור צ'רלס) והדוכסית מקורנוול (שאנחנו מכירים בתור קמילה). היוזמה קיבלה את השם TWW (The Watercolour World), ומדובר בפרויקט אונליין שמרכז רישומים ואיורים שחלקם לא היו עד היום נגישים לציבור, מצבם הפיזי של אחרים רעוע ויש גם כאלה שפשוט מועדים ללכת לאיבוד עם הזמן, כמו שקרה לכמה מקודמיהם. הפרויקט, אומרים היוזמים שלו, עונה על צורך חיוני גלובלי. למעשה הם מציגים גישה חדשה לעולם המוזיאוני: העתיד נמצא במוזיאונים הדיגיטליים, שכבר אי אפשר לזלזל בחשיבותם ובנגישות שהם מאפשרים למאות מיליוני אנשים.

כל האיורים והרישומים – נכון להיום יש כ-80 אלף – באתר המתחדש ומתעדכן באופן קבוע הם מלפני שנת 1900, והם נגישים חינם לציבור. מה שמעניין הוא שלראשונה ניתנת במה מרוכזת למאיירות נשים, ובהן המלכה ויקטוריה, מריה סיבילה מריאן, סוזן פרדי ועוד. אבל מה שעוד יותר מעניין הוא שהמייסדים לא מסתפקים בערך האמנותי, ומדגישים שוב ושוב שהפרויקט מהווה גשר לעולם הטבע של ימים עברו, אשר דרכו ניתן להבין שינויים אקלימיים כמו ההתחממות הגלובלית.

Private view of the Royal Academy 1858 William Payne Yale Center for British Art / TWW

לכל רישום יש דף הסבר עם שם האמן, תאריך היצירה, המדינה שבה הוא נוצר והמקום שבו הוא נמצא כעת, לצד תיאור שעוזר להבין את הרקע של הדברים. אם אתם בוחרים להיכנס לאתר הזה, תהיו מוכנים לבלות שם שעה לפחות, כי זו צלילה מרגשת שיכולה להוביל אתכם למרחבים אינסופיים. וזה אחד הדברים שאני כן אוהבת בעידן הדיגיטלי הזה, כשמתנהלים איתו נכון: הוא לא זורק את כל מה שהיה קודם לפח, אלא מאפשר ליהנות מהטוב שבכל העולמות.

אתר The Watercolour World

View of London from Greenwich 1825 Joseph Mallord William Turner Metropolitan Museum of Art / TWW

מי יזכה באוסקר 2019

מהו הסרט הטוב ביותר שנעשה השנה בארה"ב, והאם הוא יזכה באוסקר?

מדי שנה אנחנו מבלים את ינואר-פברואר בבתי הקולנוע, וצופים במועמדים הסופיים באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר. גם השנה פתחנו את עונת האוסקרים הפרטית שלנו עוד לפני ההכרזה הרשמית, הפעם משום שהיינו משוכנעים ש'הספר הירוק' יהיה ברשימה.

עד פרסום זה הספקנו לצפות בשלושה מתוך שמונה סרטים, כשהמטרה היא לעדכן את הפוסט לאורך החודש, ובסופו של דבר להציג את ההימורים שלנו. כבר כעת נראה לנו שיש ברשימה כמה בחירות תמוהות. אבל מצד שני, מדי שנה יש בחירות תמוהות. כנראה שזה חלק מהעניין.

הספר הירוק

כנראה שיש נושאים שהוליווד מרגישה שהיא חייבת להפגין את העובדה שהיא עוסקת בהם. וכך קיבלנו בין המועמדים עוד סרט בסדרת הסרטים של השנים האחרונות על ההפרדה הבין גזעית בארה"ב של שנות ה-60. תקופה חשוכה, שנראה שיש לא מעט אמריקאים שחוששים שהם מתקרבים אליה שוב.

במרכז העלילה נמצא מובטל איטלקי אלים (ויגו מוטרסן) שהופך לנהג הלבן של בוס שחור (מהרשלה עלי, שזכה באוסקר על תפקידו ב'אור ירח'), נגן מצטיין שמופיע ברחבי ארה"ב, ובזמן עלילת הסרט – במדינות הדרום הקשוחות. זה כמו הנהג של מיס דייזי רק הפוך, אמר הבנזוג, ולמרות שזו זווית מעניינת למציאות של השנים ההן, קשה לומר שהמקוריות היא הצד החזק של הסרט. כמעט הכול כאן עובד לפי התבניות הידועות, מה שמאפשר לקהל לצפות שלושה מהלכים קדימה כל הזמן.

נקודת זכות גדולה לסרט היא היותו מבוסס על סיפור אמיתי. וכן, יש גם רגעים מצחיקים. אבל, עדיין: קלישאתי מדי.

רפסודיה בוהמית

צריך לומר את האמת זהו סרט נהדר למעריצי להקת קווין. בסוף ההקרנה שבה אנחנו היינו אנשים לא רצו לצאת החוצה, וזה בוודאי קרה גם בהקרנות אחרות. אך עדיין לא ברור לנו מדוע הסרט מועמד לאוסקר.

הסרט מביא את הסיפור של הקמת הלהקה וההתנהלות שלה (סוףסוף למדתי להכיר את שני החברים שאינם פרדי מרקורי ובריאן מיי), וגם את סיפור החיים של מרקורי הסולן, כולל ההתרחקות מהזהות ההודית-פרסית, וכולל האירוסים לבחורה בשם מרי שנותרה אהבת חייו וחברתו הטובה. הדיאלוג החזק של הסרט בעיניי הוא כשחברי הלהקה אומרים למרקורי "אנחנו משפחה", והוא משיב להם: "לא, אנחנו לא משפחה. לכם יש נשים וילדים, ומה יש לי?!?". וכאן אנחנו מגיעים למחיר התהילה, ולהרס העצמי שהיא מביאה איתה.

התסריט או הבמאי או השד יודע מי בחרו לסיים את הסרט בהופעה המונומנטלית בלייב אייד, ולא בסוף חייו של מרקורי. מאחר שהלהקה המשיכה לפעול לאחר ההופעה הזו, ולהוציא שירים, זו בחירה מוזרה. ואולי דווקא לא: היא מאפשרת לסיים את הסרט בעוצמה מטריפה.

שחור על לבן

אי אפשר לטעות בעובדה שהסרט הזה הוא של ספייק לי: בשביל סרטים על גזענות, אתם מוזמנים לפנות אליו. הוא יעשה את הכי חד שהוא יכול, שאפשר. ובכל זאת, הופתעתי כשהביא את אלק בולדווין בסצנת הפתיחה.

'שחור על לבן' מבוסס על האוטוביוגרפיה "Black Klansman" שנכתבה על ידי רון סטולוורת' – אחד השוטרים השחורים הראשונים במשטרת קולורדו ספרינגס, אי שם בשנות ה-70. סטולוורת' (שאותו מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון, הבן של דנזל) מצליח לחדור ללב ה-KKK (קו קלוקס קלאן) שמנסה לקחת את החוק לידיים, בעזרת שותף ותיק ומנוסה בהרבה, שמגלם אדם דרייבר (אשר מוכיח כאן שהוא הרבה יותר מהתפקיד שלו בבנות, אם כי גם שם הוא עשה עבודה טובה). אגב, את המנהיג של ה-KKK, דיוויד דיוק, מגלם טופר גרייס (מופע שנות ה-70) – ולקח לי זמן לזהות אותו.

לא במקרה, בסרט משובץ משפט דומה ל'מייק אמריקה גרייט אגיין' של טראמפ – אמצעי לעורר מודעות ולשים זרקור על הגזענות של הנשיא. בסוף הסרט לי כבר ממש מאשים את טראמפ בעצימת עיניים נוכח הצעדה בשרלוטסוויל. והוליווד מצטרפת אליו.

רומא

מהסרט הזה יצאנו כל כך חלוקים בדעותינו, שזה לא יאומן. הבנזוג אהב את הסרט מאוד למעט 2-3 סצנות בודדות, ואילו אני חשבתי שאלפונסו קוארון (התסריטאי, הבמאי, העורך) היה צריך לשלם לנו כדי שנראה את הסרט שלו, ולא להפך.

העלילה מתרחשת בשנות ה-70 במקסיקו, בשכונה בורגנית בשם רומא (פרט שלא נאמר בסרט). בני זוג מהמעמד הבינוני, הוא רופא והיא מורה, הורים לארבעה ילדים קטנים ומעסיקים שתי עובדות משק בית. אחת מהן ממש קשורה לילדים, והם אליה. כולם מתייחסים אליה כאל בת משפחה, כולל הסבתא מצד האימא. היא מגיעה מכפר נידח, תמימה מאוד, לא מכירה את העולם. זה עולה לה במחיר, ולזה מוקדש הסרט.

מהזווית שלי: לכאורה היו לקוארון כל האמצעים הקולנועיים וכל ההזדמנויות לרגש אותנו. לגמרי היה לו עם מה לעבוד, הן מבחינת שחקנים והן מבחינת סיפור. אלא שהוא השתמש בכלים שבידיו באופן בעייתי. צילום שחור-לבן (זה מילא), הרבה לונג שוטים וכמעט בכלל קלוז אפים, דיאלוגים קצרים וקטועים, סצנות קרועות זו מזו, מהלכים שממש מעבידים את הצופה (רוצי גוגל קורא לך), אם הוא רוצה להבין מה קורה פה – כל זה יצר רחוק גדול מהדמויות, ולא איפשר לי להיקשר אפילו לדמות הראשית עם כל הטרגדיות שלה.

מהזווית של הבנזוג: לא תמיד צריך להאכיל בכפית. זה כל היופי בסרט, המינימליזם. תחשבי על סצנת הפתיחה עם המים על אבני השביל. על הסצנה בחנות, הסצנה בבית החולים. הרבה ממה שקורה ב'רומא' מותיר את הצופה מהורהר. ואם כבר צופים – בהקרנה שבה היינו, כולם מיהרו לצאת ברגע שעלו הכתוביות בסוף. איזה פספוס! תקשיבו לקולות!

ואני הגבתי: סבלו מספיק, למה שיישארו עוד?

וברצינות, אין לי ספק שקוארון השקיע מאמץ בליצור משהו אחר, שונה. זה לא סרט שנעשה בשלוף, בלשון המעטה. לכל מהלך יש משמעות, מאחורי כל סצנה יש מחשבה עמוקה. הכול נכון, אבל מה לעשות: לא נהניתי. ולמרות זאת אני מהמרת שיש לו סיכוי גבוה לזכות.

*מדובר בסרט הקולנועי הראשון שנטפליקס הפיקו. זה לא שייך לתוכן, ולכן בעיניי לא רלוונטי לפתח כאן דיון על זה.

כוכב נולד

פעם היה פאנל מוזיקלי בישראל, שקראו לו "כוכב נולד, כל השאר מתים", כשהרעיון מאחורי זה היה שאת כל תשומת הלב שהמוזיקה הישראלית הייתה רגילה לקבל לקחו משתתפי ריאליטי שלא עבדו קשה מדי כדי לקבל חשיפה ארצית. בסרט "כוכב נולד" יש כוכבת שנולדת יחסית מהר ומנטור שדועך מהר לא פחות. וזה הרבה יותר נוגע ללב.

בראדלי קופר מגלם כאן את הזמר המצליח ג'קסון מיין, ולכאורה נראה שהוא ממש בנוי לדמות שלו, ושכמעט לא נדרש ממנו מאמץ מעבר להארכת השיער וגידול זקן. אבל בכל זאת יש פה עבודה על גוון הקול ועל צורת ההליכה, ובעיקר ניסיון להראות תהליך נפשי הרסני. מיין מתחיל את דרכו בעולם עם יסודות רעועים במיוחד, כאשר לאף אחד כמעט לא אכפת ממנו, ואז מגיע לקיצוניות ההפוכה, של הצלחה מטורפת והערצה וגלי אהבה עצומים. הצלחה, וזה ידוע למרות שאנשים אוהבים לשכוח, מעוררת גם צדדים פחות יפים, היא מבלבלת, היא קשה ויש לה מחירים. על זה הסרט.

כבמאי, קופר בחר להשאיר את תחושת האל-זמניות של העלילה, ולשלב רק מעט מרוח התקופה הדיגיטלית. למשל, הקופאית שמצלמת אותו עם הטלפון בסופר, או המבוגרים שצופים בסרטון יוטיוב ומנסים להבין מה משמעות המספר הגבוה שמופיע בתחתית הסרטון. ועם זאת, לא ניתן דגש למציאות העכשווית הזו, שבה אמנים מדורגים במיידית על ידי הקהל, והמדידה במספרים נעשית כל דקה ודקה – מה שהופך את כל סיפור ההצלחה למסובך הרבה יותר.

בעיניי, את התפקיד המשמעותי יותר עושה ליידי גאגא. לכאורה יש לה תפקיד קל, לגלם דמות שדומה למי שהיא הייתה לפני שפרצה לתודעה. אבל הזמרת הכי אקסטרווגנטית של השנים האחרונות ניצבת מולנו בתחילת הסרט כשהיא חשופה כמעט לגמרי, נקייה, בלי שום תוספות שמסיטות את תשומת הלב. היא אפילו שרה אחרת ממה שאנחנו מכירים ממנה. וגם היא עוברת תהליך, ומציגה צד אחר של הצלחה (או שמא זו רק התחלת ההצלחה, ואם היה סרט המשך על מה שקורה לה אחרי עשור, היינו מוצאים אותה אחרת לגמרי).

שני השחקנים הראשיים מתאימים כמו כפפת תחרה ליד שמחזיקה את המיקרופון, אבל עדיין נותרנו עם השאלה הגדולה – למה הסרט מועמד לשמונה פרסי אוסקר. לדעת הבנזוג צריך לבחון זאת לא בצורה נקודתית, אלא במבט רחב יותר – בשנים האחרונות יש באקדמיה האמריקאית לקולנוע נטייה לבחור בסרטים שהמוזיקה היא שחקנית משמעותית בהם. בשנה שעברה זה היה לה לה לנד, והשנה אלה 'כוכב נולד' ו'רפסודיה בוהמית'. זה שאנחנו פחות מתרגשים מהתחום, ובעינינו אלה לא יותר מסרטים נחמדים שכיף לצפות בהם, זה עניין שלנו. הסבר אחר הוא שמאחר ומדובר בוורסיה רביעית של סרט מ-1937, יש פה איזו נוסטלגיה אמריקאית, שאנחנו לא חלק ממנה.


המועדפת

בשנים האחרונות נדמה שהמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר יושבים על משבצות קבועות מראש. כך אפשר למצוא את הסרט שעוסק במצוקות השחורים בארה"ב, הסרט הדרום אמריקאי (מי אמר מקסיקו ולא קיבל), הסרט הבדיוני והסרט הבריטי. על המשבצת האחרונה יושב "המועדפת", בכיכובן של אמה סטון, רייצ'ל וויז ואוליביה קולמן המצוינת בתפקיד המלכה אן.

העלילה מתרחשת במאה ה-18, על רקע מלחמה מתמשכת בין צרפת לאנגליה, אבל זה לא המקום לחפש בו אמינות היסטורית – זו רק המסגרת הכללית. ליידי מרלבורו (וויז) היא אשת סודה של המלכה, זו שמכתיבה לה את המהלכים בימים ומענגת אותה במיטתה בלילות. אל הארמון מגיעה בת דודתה אביגיל, שכבר מזמן אינה ליידי, במיוחד לא אחרי שאביה הפסיד אותה במשחק קלפים. מרלבורו מסכימה לקבל אותה לעבודה כאחת המשרתות, אבל פה הטעות שלה: יש אנשים שברגע שנתת להם דריסת רגל הכי קטנה, הם כבר ימצאו דרך להעיף אותך מהכיסא. או מהמיטה. ואביגיל, תמימה ואומללה ככל שהיא נראית, היא אחת מהן.

הסצנות החזקות בעיניי שייכות למלכה אן מכמירת הלב. קשה לשכוח את סצנת הניסיון הנואש שלה ללכת לבד, שבסופו היא הולכת לאיבוד. אי אפשר שלא להתעכב על ההחלטה שלה לגדל 17 ארנבים שישנים איתה באותו חדר, לזכר 17 ילדיה שמתו. גם הסצנה האחרונה בסרט, שהיא חזקה מאוד, קשורה לארנבים האלה, אבל לא נעשה ספוילר.

שורה תחתונה – ברמה האישית, אני סאקרית של בגדים תקופתיים, והשמלות האלה עשו לי חשק לרוץ למחסן תחפושות ושפורים יגיע מהר. אבל ברמה האמנותית, אני לא בטוחה שהסרט חשוב ומשמעותי עד כדי שמונה מועמדויות.

סגן הנשיא

עד כמה האמריקאים אוהבים סרטים פוליטיים? כנראה שכן, אבל תלוי מאיזה צד הם של המפה הפוליטית. בואו נאמר שלרפובליקנים יותר קשה למצוא סרטים לעוף עליהם.

גם "סגן הנשיא", שמעמיד במרכזו את המסע של דיק צ'ייני ללב קבלת ההחלטות האמריקאית – כולל עקיפת הנשיא בוש הבן באופן קונסיסטנטי – נעשה מתוך פוזיציה ברורה. אמנם היוצרים הבטיחו שהם עשו הכול כדי לשמור על איזון, אבל זה הרי בלתי אפשרי. וזאת למרות השבח הסמוי לבחירה של צ'ייני לא לרוץ לנשיאות או לתפקיד בכיר משמעותי אחרי, על מנת לא להעמיד את בתו הלסבית על המוקד התקשורתי. 

"סגן הנשיא" מוכיח לאמריקאים, ובעצם לכל העולם, עד כמה משחקים בהם – ולא רק בשנים האחרונות, אלא לאורך עשרות שנים. בואו נאמר שבסצנה מסוימת רואים את רייגן אומר מדבר על הפיכת אמריקה ל- great again, וזה לא במקרה. בכלל, מהסרט עולה שטראמפ לא המציא כלום בכל הנוגע לקבלת החלטות לא רציונלית – מה שהופך את הסרט למטריד עוד יותר. אולי בכלל היה צריך לקרוא לו "אמת מטרידה".

בקטנה – אני סקרנית כמה אנשים נשארו לסצנה האחרונה, זו של קבוצת המיקוד שבה מישהו מתלונן על הסרט הליברלי מדי, ועל הכתום שיושב עכשיו על הכיסא. ההימור שלי הוא שפחות מ-10%, וכמובן שהיוצרים ידעו שזה מה שיהיה – טרם החלטתי אם זו פחדנות מצדם או לא.

*כריסטיאן בייל ללא ספק ראוי לקחת את פרס השחקן הטוב יותר. לחלוטין מעל כל מתחריו בקטגוריה.

הפנתר השחור

ה"מקס הזועם" של השנה הנוכחית לא היה קל לצפייה, אם כי הוא טוב יותר ממקס אפילו בעיניי. חברה טובה אמרה לי שהוא בין המוצלחים לז'אנר שלו, אבל מכיוון שהוא לא מהז'אנר שלי קשה לי לשפוט. כל מה שאני יודעת שהוא בממלכת וואקנדה באפריקה יש את פורסט וויטאקר ויש מלחמת שבטים שהופכת סוערת יותר סביב הכתרת המלך החדש.

יש פה איש לבן אחד ממש רע ואיש לבן אחד טוב (אמריקאי, כמובן), והרבה נשים חזקות וחכמות בכל הדרגים ובכל המקומות – וזה הדבר שהכי אהבתי בסרט. חבל רק שהוא בדיוני: אם נשים היו שולטות בעולם באמת (ונותנות לאחד או שניים לחשוב שהם המלכים), יש סיכוי שהעולם הזה היה הופך למקום טוב יותר.

ציטוט שכדאי לזכור: זה שמשהו עובד, לא אומר שלא שווה לשפר אותו. בכל אופן, להכתיר את הסרט כראוי לזכות בפרס זה מסובך – הוא יצטרך המון כוחות-על בשביל זה, ולא בטוח שיש לו.

(אגב, פה היו שתי סצנות סיום אחרי הכתוביות, לא אחת. כנראה שבסרטי מרוול מתוחכמים יותר).

הטקס ייערך בלילה שבין ה-24 ל-25 בפברואר


%d בלוגרים אהבו את זה: