Category Archives: תמונות מהעולם

#TouristGoHome

מספר התיירים בספרד היה בשנה החולפת כמעט כפול ממספר התושבים. מקדש דאבוד, מדריד (צילום: גלית חתן)

דווקא בעולם שבו טיסות הן עניין זול מאי פעם (אם אין לכם בעיה עם קונקשנים, אתם שמחים להביא אוכל מהבית והמזוודה שלכם תמיד קטנה), ומלונות מורידים מחירים בגלל התחרות עם Airbnb, יש אנשים שחושבים שתיירות היא עסק ממש לא רצוי. לדעתם, המצב החדש שמשמח רבים הוא בעצם אסון לכל מי שגר בעיר תיירותית. ההמונים שמשתלטים לך על המרחבים הביתיים אמנם מכניסים כסף לכלכלה המקומית, אבל גם גורמים ללא מעט נזק. אפילו הלורד ראש עיריית אוקספורד כבר הגדיר את העיר שלו כ"גיהינום תיירותי" בכל יוני עד אוקטובר, בגלל כל מעריצי הארי פוטר שמגיעים לבקר.

האקטיביסטים המתנגדים לתיירות גלובלית הקימו תנועה בשם #TouristGoHome, שהחלה לפעול ב-2017 וצפויה לתפוס תאוצה ב-2018. העובדה שכעת יש גם הפלגות זולות יחסית בין ארה"ב לאירופה, רק תוסיף להם עבודה. הפגנות עם שלטים מסוג "זו לא תיירות, זו פלישה" יהיו פוטוגניות גם בעתיד הקרוב. ואם תיירים יצלמו אותן בתור אטרקציה, היקום בכלל יקרוס לתוך עצמו.

כאן אפשר לקרוא כתבה מלפני כמה חודשים על התנועה ה'לא נחמדה' הזו (בין היתר הם ריססו אוטובוס תיירים ליד קמפ נואו).

התיירות בספרד אחראית ל-11% מהתמ"ג הלאומי. פלאסה מאיור, מדריד (צילום: גלית חתן)

מנתוני האו"ם עולה שצרפת הייתה המדינה המתוירת ביותר בשנה החולפת, ובמקום השני נמצאת ספרד. בעוד שהצרפתים כבר 'רגילים' למעמד הזה, הספרדים הרבה פחות. ב-2016 הם היו במקום השלישי, עם כ-75.5 מיליון תיירים בשנה על 46 מיליון תושבים. ב-2017 עלה מספר התיירים ל-82 מיליון, וראש ממשלת ספרד הודיע שהתיירות אחראית על 11% מהתמ"ג הלאומי, וההכנסות שהיא מספקת למדינה עומדת על 87 מיליארד יורו.

למדינה שמצב הכלכלה שלה היה בכי רע, בלשון המעטה, והיתה חברה במועדון ה-PIGS הידוע לשמצה, זו אמורה להיות בשורה טובה. זה גם מסביר את העובדה שממשלת ספרד הוציאה את כל התותחים כשבקטלוניה ביקשו להכריז על עצמאות: רוב התיירים מגיעים לברצלונה (ולאיביזה ולמיורקה), ולכסף שהם מביאים איתם יש ערך כפול. מצד שני, מבירת קטלוניה כבר מגיעים דיווחים על מצב שקרוב ל'קריסת מערכות' – העיר פשוט לא בנויה להתמודד עם כמויות האנשים שמגיעים אליה. דוגמה: שכר ממוצע של צעירים בברצלונה עומד על 1,200 יורו בחודש. אחרי כניסת Airbnb ירד מלאי הדירות להשכרה בעיר, המחירים לשוכרים 'רגילים' עלו, וכעת שכר דירה ממוצע הוא 850 יורו. אז כן, אפשר להצטמצם ולגור עם שותפים או לעבור לפרברים, אבל אתם מבינים את הכיוון.

אנחנו כל כך אוהבים לטייל, ולראות עולם, ולשנות אווירה, ולצאת מהשגרה, שאנחנו חושבים רק על עצמנו ולא על התושבים של המקום שאליו אנחנו מגיעים. אנחנו מניחים שהם שמחים שבאים לבקר אצלם, הרי אנחנו אוהבים לראות תיירים אצלנו, ולא חושבים על כל הצד האדמיניסטרטיבי והתשתיתי. למה לנו, אנחנו הרי בחופשה. אבל זו מחשבה מאוד אגואיסטית, וגם בעידן שבו ה"אני" מנצח כמעט בכל קרב מול ה"אנחנו" צריך לעצור רגע ולחשוב ולהעלות רעיונות ולנסות שהם יגיעו אל מקבלי ההחלטות. נכון, זו לא העבודה שלנו, אבל זו כאמור החופשה שלנו ואנחנו רוצים שהיא תהיה טובה. אנחנו גם ככה עובדים בשבילה, אז למה לא עוד קצת.

הזכות לצלם

מדריד עדיין תקועה מאחור ביחס לערים אחרות באירופה, ובמקומות רבים בעיר לא ניתן לצלם כלל / קתדרלת אלמודנה, מדריד, צילום: גלית חתן

לקראת נסיעתנו למדריד, שהתרחשה ממש לא מזמן, בדקנו באלו אטרקציות בעיר מותר לצלם ובאלו לא. התברר שמדריד עדיין תקועה מאחור ביחס לערים אחרות באירופה, ובמקומות רבים בעיר לא ניתן לצלם כלל – מוזיאון פראדו וארמון המלוכה הם שתי דוגמאות בולטות, ואילו במוזיאון ריינה סופיה אי אפשר לצלם באגף המיוחד ביותר, שכולל גם את הגרניקה המפורסמת של פיקאסו.

כאשר ביררתי את הנושא בפורום של אתר התיירות הפופולרי טריפ אדוייזר, ותהיתי כיצד זה ייתכן שב-2017 (זה היה קצת לפני ש2018 התרגשה עלינו) עדיין אסור לצלם במקומות תיירותיים, קיבלתי מגוון רחב של תשובות שיצרו דיון על זכות חשובה בימינו, ובכלל: הזכות לצלם. מה שנראתה לי כמו זכות טבעית כמעט בעידן הדיגיטלי, שבו יש טלפון סלולרי חכם לכל פועל, התבררה כסוגיה שניתן להסתכל עליה מכמה וכמה זוויות.

לעיתים איסור הצילום נועד למנוע גניבות – יש גנבים שמצטלמים כאילו הם תיירים, לתעד את סידורי האבטחה של המבנה או את היעדרם / קתדרלת אלמודנה, צילום: גלית חתן

הראשון להגיב שאל למה זה נראה לי מוזר ב-2017, "או בכל שנה אחרת. איסור צילום בכנסיות נועד להגן על הפרטיות של המאמינים או למנוע את האפשרות שיפריעו להם, כמו גם להגן על עבודות האמנות שם – יש אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם שיכבו את הפלש. במקומות אחרים, האיסור נועד להרתיע ולמנוע גניבות – יש גנבים שמצטלמים כאילו הם תיירים כדי לתעד את סידורי האבטחה של המבנה, או את היעדרם. סיבה שלישית היא מסחרית – מפעילי המקום רוצים שתקנה מהם גלויות, ותכניס להם כסף. בכל מקרה, לצלם תמונות בכל מקום שאתה רוצה זה לא חלק מזכויות האדם, במיוחד לא במקום ששייך לאחרים".

נו, את המתפללים אין לי שום עניין לצלם, אם נימוק האבטחה היה נכון אז לא היינו יכולים לצלם בשום מקום כמעט, ואם מישהו רוצה לעשות עליי סיבוב כספי, מובן שזה ירגיז אותי (בריינה סופיה לא רכשתי שום תיעוד של 'האגף האסור', אלא סימניה של ציור שאהבתי וכן היה מותר לצלם). בקיצור, לא השתכנעתי.

מישהו אחר העלה סיבה רביעית: "הפלש עלול לפגוע פיזית בציורים או במסמכים עתיקים, או כך לפחות חושבים מנהלי המקום שאוסר על הצילום". אחר ענה לו: "רוב הפלשים ברוב המצלמות הרגילות היום הם חסרי תועלת. וזה בכלל לא עניין של פלש אחד, אלא האפקט המצטבר הוא מה שקובע". מכיוון שאין לי בעיה לצלם בלי פלש, לא רואה פה שום בעיה.

מגיב אחר קונן על התרופפות המשמעת הכללית: "היום, כשאתה משתתף בחתונה, לוויה או מיסה, כולם מדברים, טלפונים מצלצלים וצריך להשתיק אותם, ילדים בוכים וצריך להוציא אותם החוצה. אנשים גם לא מקפידים יותר על הלבוש בחתונות ובמיסות, אפילו בלוויות לא כולם לובשים שחור ולא כל הגברים מגיעים עם עניבה". אותו מגיב גם צירף לינקים לתמונות שצולמו בקתדרלת אלמודנה, והראה איך בכל צילום 'עברו עבירה' כלשהי. לדעתו, האיסור היחיד שבאמת אוכפים שם הוא איסור העישון, ורק כי זה החוק בכל רחבי המדינה.

האנק מבוסטון ניסה לעקוץ: "אני מסכים שנימוסים כמו לא לעשות רעש עם המצלמה, לא לעשות סלפי ולהפריע לאנשים אחרים לראות את האטרקציה או לא להפעיל פלש זה מוזר ב-2017, אבל למרבה המזל כמה מקומות תקועים בעבר ביחס שלהם לזה". בעיניי זו תשובה מטומטמת, כי היא מניחה מראש שכל מי שמצלם גורם לבעיות לאחרים.

כאשר אנחנו מצלמים מקום, אנחנו מייצרים לעצמנו זיכרון ויזואלי שמבוסס על זווית המבט הפרטית שלנו / קתדרלת אלמודנה, צילום: גלית חתן

צילום שמופץ ברשתות החברתיות מגדיל את פוטנציאל ההכנסות של המקום המצולם – זה אמור להיות אינטרס שלו. אז למה יש מקומות שפועלים נגד האינטרס? / קתדרלת אלמודנה, צילום: גלית חתן

בעיניי כאשר אנחנו מצלמים מקום, מתעדים אותו, אנחנו קודם כל זוכרים אותו טוב יותר. גם אחרי שנשוב הביתה, יהיה לנו זיכרון ויזואלי שמבוסס על זווית המבט הפרטית שלנו על המקום, ולא על זווית המבט של מישהו אחר. כבעלת זיכרון חלש וקצר, עבורי לצילום יש משמעות קריטית ממש – הוא מסייע לי לא לשכוח (ואין דבר שנוא עליי מהמשפט "אם זה היה חשוב היית זוכרת"). התמונות עוזרות לחוויה לא ללכת לאיבוד, כשאני מתבוננת בהן, הרבה צף למעלה. לכן הזכות לצלם כה חשובה לי.

במקרים שאנחנו גם משתפים אחד או יותר מהצילומים שלנו, שמעו של המקום יגיע למרחוק – למעט אנשים אם זה דרך הווטסאפ, ולאנשים רבים אם זה דרך הרשתות החברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם. כך שלמעשה, לכל מקום כמעט שגובה תשלום אמור להיות אינטרס שנגדיל לו את ההכנסות, לפחות פוטנציאלית.

עם זאת, חייבים להסכים עם הטיעון של המדרידאית שכתבה לי "לפעמים אנשים כל כך עסוקים בלהסתכל על מקומות דרך עדשת המצלמה, שהם לא חווים את החוויה עצמה באותו רגע, דרך העיניים". זה בהחלט נכון: יש אנשים שמרוב רצון להנציח את עצמם או לתעד את המקום שלא יברח, שוכחים קודם כל לחוות את הדבר עצמו. אני לא חושבת שאני במקום הזה, אבל שמחתי ששאלה אחת קטנה הפכה לדיון מעורר מחשבה. הייתי ממשיכה לפתח את הטיעונים שלי אבל תסלחו לי רגע, אני חייבת ללכת לצלם משהו.

צייר לי אישה

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת ///Ole Aakjaer, Natsværmer, 2016 /// photo: courtesy of the artist

האלמנט המוביל בציורים של אולה אוקר (Ole Aakjaer) הוא לא מקורי, לכאורה: נשים צעירות ויפות. אבל בציורים שלו יש כוח ועדינות ותשוקה, הכול מתערבב ביחד, וכל אחד יכול לבחור מה הוא לוקח מהם. זה מתחיל עם כתם צבע ענק שתופס אותך, כחול או ירוק או כתום, ואז הנשים עצמן, עם מבט שחודר היישר לתוך עיני המתבונן.

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת – פורצת מהם אנרגיה חזקה, אבל לא בטוח שהצופה מצליח לפענח את סודה של האישה המוצבת מולו. לכל היותר הוא יכול לנסות לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות.

מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" /// Ole Aakjaer, Blue eyes and flowers, 2015 //// Photo: courtesy of the artist

השראה מצייר הקומיקס ואנקי בילאל, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה /// Ole Aakjaer, Europe- egally blond, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

על פי האתר שלו, מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" – מורכבת, חסרת פחד ופוטוגנית (בקיצור, אנג'לינה ג'ולי). אמנם יש בזה משהו, כלומר אפשר לאבחן את ההשראה על הנייר, אבל לי נדמה שעדיף היה להשאיר מקום לדמיון, ושכל אחד יחשוב על מודל האישה החזקה שלו.

אוקר נולד בדנמרק ב-1962, מתגורר בעיר ויילה ומצייר מגיל צעיר. אם היה ישראלי, היו מכנים אותו "האיש שנולד עם מכחול ביד". במקור, החלום שלו היה ליצור דמויות מצוירות, והוא שאב השראה מציירי קומיקס כמו האיטלקי מילו מנרה, שמרבה לצייר נשים, ואנקי בילאל הסרבי, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה. החלום התגשם כבר בגיל 18: ב-1980 הוא פרסם ספר קומיקס באחת ההוצאות הנחשבות ביותר בדנמרק באותה תקופה. חלום נוסף התגשם ב-1992, כשפתח את הסטודיו שלו.

בימים אלה תוכלו לראות את העבודות של אוקר בגלריה רמפיורד באוסלו /// Ole Aakjaer, Ingenting sagde jeg til nogen, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

הוא מצייר את רוב העבודות שלו בפורמט גדול, בדיו ובצבעי מים על נייר. היו גם ניסיונות לצייר ציורי אקריליק, אך התוצאה הבהירה לו היכן הפורטה שלו, ושם הוא מתמקד. העבודות שלו נמכרות תמורת 5,000-7,000 דולר. בימים אלה הוא מציג תערוכה בגלריה רמפיורד באוסלו, ובגלריה לה-רוייר במונטריאול. בדצמבר יפתח תערוכה כמעט ביתית – כלומר בקופנהגן, בגלריה אוקסהולם. הקו ברור, ככל הנראה לא יהיו הפתעות, אבל בכל זאת, אם אתם בסקנדינביה או בקנדה, שווה להרוויח חוויה.

הצופים מוזמנים לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות /// Ole Aakjaer, No money no honey, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

%d בלוגרים אהבו את זה: