Category Archives: תמונות מהעולם

צייר לי אישה

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת ///Ole Aakjaer, Natsværmer, 2016 /// photo: courtesy of the artist

האלמנט המוביל בציורים של אולה אוקר (Ole Aakjaer) הוא לא מקורי, לכאורה: נשים צעירות ויפות. אבל בציורים שלו יש כוח ועדינות ותשוקה, הכול מתערבב ביחד, וכל אחד יכול לבחור מה הוא לוקח מהם. זה מתחיל עם כתם צבע ענק שתופס אותך, כחול או ירוק או כתום, ואז הנשים עצמן, עם מבט שחודר היישר לתוך עיני המתבונן.

אוקר מאמין שפני האישה הם השער אל הנפש שלה, ומהציורים שלו מסתמנת נפש סוערת – פורצת מהם אנרגיה חזקה, אבל לא בטוח שהצופה מצליח לפענח את סודה של האישה המוצבת מולו. לכל היותר הוא יכול לנסות לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות.

מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" /// Ole Aakjaer, Blue eyes and flowers, 2015 //// Photo: courtesy of the artist

השראה מצייר הקומיקס ואנקי בילאל, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה /// Ole Aakjaer, Europe- egally blond, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

על פי האתר שלו, מקור ההשראה הוא לארה קרופט מהסרט "טומב ריידר" – מורכבת, חסרת פחד ופוטוגנית (בקיצור, אנג'לינה ג'ולי). אמנם יש בזה משהו, כלומר אפשר לאבחן את ההשראה על הנייר, אבל לי נדמה שעדיף היה להשאיר מקום לדמיון, ושכל אחד יחשוב על מודל האישה החזקה שלו.

אוקר נולד בדנמרק ב-1962, מתגורר בעיר ויילה ומצייר מגיל צעיר. אם היה ישראלי, היו מכנים אותו "האיש שנולד עם מכחול ביד". במקור, החלום שלו היה ליצור דמויות מצוירות, והוא שאב השראה מציירי קומיקס כמו האיטלקי מילו מנרה, שמרבה לצייר נשים, ואנקי בילאל הסרבי, שמצייר דמויות ריאליסטיות ועם זאת בעלות ממד של פנטזיה. החלום התגשם כבר בגיל 18: ב-1980 הוא פרסם ספר קומיקס באחת ההוצאות הנחשבות ביותר בדנמרק באותה תקופה. חלום נוסף התגשם ב-1992, כשפתח את הסטודיו שלו.

בימים אלה תוכלו לראות את העבודות של אוקר בגלריה רמפיורד באוסלו /// Ole Aakjaer, Ingenting sagde jeg til nogen, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

הוא מצייר את רוב העבודות שלו בפורמט גדול, בדיו ובצבעי מים על נייר. היו גם ניסיונות לצייר ציורי אקריליק, אך התוצאה הבהירה לו היכן הפורטה שלו, ושם הוא מתמקד. העבודות שלו נמכרות תמורת 5,000-7,000 דולר. בימים אלה הוא מציג תערוכה בגלריה רמפיורד באוסלו, ובגלריה לה-רוייר במונטריאול. בדצמבר יפתח תערוכה כמעט ביתית – כלומר בקופנהגן, בגלריה אוקסהולם. הקו ברור, ככל הנראה לא יהיו הפתעות, אבל בכל זאת, אם אתם בסקנדינביה או בקנדה, שווה להרוויח חוויה.

הצופים מוזמנים לפענח את הסימנים על פניהן וצווארן של הנשים – טקסטים, מפות, שורשים ומנדלות /// Ole Aakjaer, No money no honey, 2016 /// Photo: courtesy of the artist

"כמו להיות מנצח על תזמורת" – ראיון מיוחד לבלוג עם האמן מייקל מייפס

"לפעמים אני מרגיש כאילו אני מתעסק עם אלפי מוזיקאים ופרטיטורה מאוד מסובכת". HdP 02, 2016, Michael Mapes. באדיבות האמן

לכל אחד יש את האמנות שמרגיעה אותו, מכניסה אותו לרגעי השלווה והקסם של החיים, מרחיבה לו את הלב ומנתקת אותו מטרדות היומיום. האמנות ההולנדית של המאות ה-15, ה-16 וה-17 עושה את זה לי. בין אם אני בחלל הקטן במוזיאון ישראל בירושלים או בבית רובנס באנטוורפן, בין אם זה רמברנדט או ואן אייק, כשאני עומדת מול הציורים האלה אני תמיד מוכנה "לטבוע" בתוך ההיסטוריה שלהם, ולהצטרף אל הדמויות מאותה התקופה, לקרוא את המכתבים שלהן או לשבת איתן סביב השולחן בשעת ארוחת הצהרים (רק שלא יכריחו אותי לאכול ירך חזיר).

מי שכנראה חווה תחושות דומות אבל לקח אותן קצת יותר רחוק הוא האמן האמריקני מייקל מייפס (Michael Mapes). סדרת המאסטרים ההולנדים שלו מבוססת על דמויות מהמאות הקודמות שציירו אמנים כמו רמברנדט ו-ון דר הלסט. קשה להישאר אדישים לעבודות שהוא יוצר – מרחוק ניבטות אליך דמויות גדולות, מקרוב אתה לומד עד כמה הן עשירות בפרטים קטנים: מייפס לוקח חומרים כמו סיכות חרקים, מיכלי דגימה, קפסולות ג'ל, בקבוקוני זכוכית, בדים, גרגרי קפה, שקיות תה, דגימות חול, תבלינים, טביעות אצבעות, פריטי לבוש וחוטי כותנה, נועץ אותם בעזרת סיכות על לוח לבן חלק או הדפס בהיר, והופך אותם לתמונה הוליסטית אחת. מקרה קלאסי של השלם הגדול מכלל חלקיו.

מקרה קלאסי של השלם הגדול מכלל חלקיו.  Gilded Dutch female, 2015, Michael Mapes. באדיבות האמן

כל אחד מהפורטרטים עשוי מכל כך הרבה פרטים, ומבוסס על כל כך הרבה סבלנות, שקשה להימנע מהשאלה איך הוא מגייס אותה בעולם התזזיתי שלנו, ומה הביא אותו לסוג האמנות הזה. "אחרי שביליתי חודשים בסטודיו ובחנתי מגוון רחב של מדיומים, החלטתי להשלים עם העובדה שאני טוב בציור, בצילום וברישום, אבל לא מצטיין באף אחד מהם", אומר מייפס בראיון מיוחד לבלוג. "הרעיון לטכניקה, ולמטאפורה הקשורה אליה, נולד במקרה. היו לי בסטודיו מחורר, קופסה של סיכות תפירה וצילום של חבר. חוררתי חלק מהתמונה, שמתי סיכות בחורים שנוצרו והצבתי את התמונה מחדש. כשהתבוננתי במה שניצב מולי, זיהיתי את הפוטנציאל, ומאז אני מנסה לשכלל את השיטה".

איך הגעת דווקא למאסטרים ההולנדים?

"העבודה הקודמת שלי בסדרת Human Specimens ('דגימות אנושיות') הייתה כרוכה בפירוק של נושאים אנושיים – חיתוך של הדפסי צילום ושילובם עם אלמנטים נוספים. רציתי ליצור סדרה חדשה, וחשבתי על כמה כיוונים. הראשון, לחבר את העבודה להיסטוריה של האמנות, והשני, ליצור עבודות יותר אירוניות, בלי אובייקטים סלבריטאים שמהם אני מעדיף להימנע.

"כשאתה עובד על פורטרטים של המאסטרים ההולנדיים מהמאה ה-17, אתה יכול ללמוד מהם הרבה על בני המעמד האריסטוקרטי באותה תקופה, וגם על הציירים עצמם. דרך השילוב בין חומרי הרקע של הדמויות, אני מצליח להביא לעבודה שלי איזשהו עומק שאני קורא לו 'די.אנ.איי ביוגרפי'.

"מבחינתי זה קצת כמו לנצח על תזמורת – מנצח הוא אדם עם חושים חדים לגבי תמונת היצירה הכוללת, ויכולת להכווין את מרכיבי התזמורת השונים כך שיבינו את המוזיקה. אמנם אני לא יודע איזו צורה מדויקת תהיה לעבודה שלי לפני שאני מתחיל אותה, אבל יש לי מושג כללי לגבי הקומפוזיציה והאופן שבו יש לעצב את הטכניקה כדי ליצור את הרגש המבוקש. במובן הזה, אני עובד עם כל האלמנטים המרכיבים את היצירה כמו שמנצח מוביל את כל הנגנים לנגן יחד. לפעמים אני מרגיש כאילו אני מתעסק עם אלפי מוזיקאים ופרטיטורה מאוד מסובכת".

"החלטתי שלמען הבריאות הנפשית והפסיכולוגית שלי, אני לא רוצה לדעת כמה זמן לוקח לי לייצר כל עבודה". Catharina Belgica: Dutch Female, 2017, Michael Mapes. באדיבות האמן

כשאני מנסה לברר עם מייפס כמה זמן הוא מקדיש לכל עבודה כזו, הוא משיב "החלטתי שלמען הבריאות הנפשית והפסיכולוגית שלי, אני לא רוצה לדעת כמה זמן זה לוקח. כמובן שמדובר בעבודה מאומצת שלוקחת לא מעט זמן. בדרך כלל אני עובד על יותר מיצירה אחת בו-זמנית, מה שמאפשר לי לעבוד זמן רב יותר ובאינטנסיביות גבוהה יותר. למרות השעות הרבות, התהליך מספק לי איזשהו ביטחון מובנה שלא אייצר יותר מדי עבודה".

אנחנו בעידן תזזיתי מאוד שבו אנשים מאוד חסרי סבלנות כלפי כל דבר כמעט, ואילו העבודה שלך מצריכה המון סבלנות.

"קשה לומר שהייתי אדם סבלני, בחיים או ביצירה, בשנים לפני שהתחייבתי לעבודת הסטודיו. להתאמן כדי להצליח להיות 'אדם סבלני' זה כמו לקבל פרס ניחומים, אבל מצאתי שעבודה בסטודיו היא דרך טבעית להאט את המחשבות, להתמקד ולצלול לתוך סוג של חשיבה מדיטטיבית. מה גם שהאלטרנטיבה הייתה מרשם לתרופות…

"הטכניקה שבה אני עובד דורשת מידה של סבלנות, אין שום דרך לעשות אותה במהירות או לקבל החלטות חפוזות. עם השנים הפכתי למהיר יותר, אבל מה שחשוב יותר זה שהיצירה הפכה אינטואיטיבית. אחוז גבוה יותר מהשעות שאני מבלה בסטודיו הן 'זורמות', מה שמאפשר לי סוג חשיבה אחר תוך כדי העבודה".

ואיך אתה נשאר מפוקס בכל הזמן הזה?

"זה שילוב בין דמיון מפותח לעצבנות בסיסית, מכיוון שלא הייתי רוצה להתפרנס משום דבר אחר".

"אני מצליח להביא לעבודה שלי איזשהו עומק שאני קורא לו 'די.אנ.איי ביוגרפי'". Dutch male specimen, 2015, Michael Mapes. באדיבות האמן

מייפס נולד ב-1962 בפורט נוקס במדינת קנטקי. יש לו תואר ראשון ותואר שני באמנות מאוניברסיטת אילינוי. הוא הציג שש תערוכות יחיד, והשתתף בקרוב ל-20 תערוכות קבוצתיות. יש לו עבודות שנמכרות ב-5,500 דולר, אבל הוא עדיין לא במעמד של יהירות – עושה רושם שהוא מאוד זמין ונגיש.

ממש בקרוב, בנובמבר, יציג תערוכת יחיד בגלריה קראוזה בניו יורק. "אחרי התערוכה הזו אני עומד להקדיש חלק נכבד מהחודשים הקרובים, או אפילו השנה הקרובה, ליצירת אמנות במדיומים אחרים כמו ציור או איור. לעתים קרובות אמנים ננעלים על סגנון שמזוהה איתם כי זה מה שהקהל שלהם מצפה לו – זה כמו זמר שמנסה לשיר שירים מהאלבום החדש, בזמן שהקהל רק מחכה לשירים המוכרים שלו. עבדתי קשה לאורך השנים בלי לרדת ברמה ובלי לזנוח את החוט המקשר בין כל סוגי היצירה שלי, ואני בטוח שאצליח לקשר ביניהם גם הפעם".

*ה-BBC אמר עליך שצורת העבודה שלך מזכירה יותר ארכיאולוג מאשר אמן. מה אתה חושב על זה?

"העניין שלי הוא לגמרי אמנותי, אבל בהתחשב בגישה שלי לאמנות, שכוללת איסוף מידע וחומרים פיזיים, אני לא לגמרי לא-מסכים. אין לי שום ידע בארכיאולוגיה, אבל אני חושב שהשיטות שלי קשורות לענפים אחרים של המדע כמו זיהוי פלילי ואנטומולוגיה (תורת החרקים). בעצם, ה'רישיון' האמנותי תקף לכל תחום".

Anonymous Young Woman, 2014, Michael Mapes. באדיבות האמן

טוסי על זה – פרויקט מיוחד לבלוג, חלק ב'

עבור רבים טיסה לבד לחו"ל היא משוכה רגשית שיש להתגבר עליה, ולא כולם מעוניינים לעשות זאת. בין עשרות הנשים שפנו אליי בימים האחרונים, היו גם כאלה שהודו שאין סיכוי שיעלו לבד על מטוס. אחת אמרה שסחבה את סבתא שלה רק כדי לא להיות לבד, אחרת סיפרה על יממה נוראית ("תחושת הריקנות הגיעה מהר מאוד. אלה היו 24 השעות הארוכות בחיי"). שלישית טענה שתוותר גם על נסיעה שווה ביותר, רק כדי לא לעשות אותה לבד, ורביעית הבטיחה שבארסנל שלה חוויות אימה מטיסה לבד לאמסטרדם, אם רק ארצה לשמוע.

כל אלה הן רק קצה ההוכחה שלא מדובר בפעילות טריוויאלית. לכן, לדעתי, כל אחת שטסה לבד, חוזרת בשלום, ומספרת על כך לסביבה, יכולה לחזק את המתלבטות ולעזור להן להבין שגם הן יכולות. לפניכם חלק ב' בפרויקט "טוסי על זה", ובו עשר נשים מעוררות השראה שמספרות על החוויות שלהן. למי שפספס, כאן חלק א'. כדי ליהנות מליווי מוזיקלי שתואם את הפוסט, לחצו כאן.

*

"חוסר המחויבות הוא אדיר". מירית חביב, דצמבר 1987, וושינגטון די.סי, גבעת הקפיטול

"אנשים נענים לחיוכים"

מירית חביב, מרצה ומייעצת על טיולי משפחות בחו"ל

"הנסיעה הראשונה שלי לבד הייתה טיול לפני גיוס, הייתי בת 18 בדיוק. נסעתי לבד לארה"ב כי כל החברים שלי התגייסו, הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה, וזו הייתה מתנה מההורים שלי לסיום התיכון. ה'לבד' הזה הוא מה שהכי הפחיד אותי. אני אוהבת לדבר, לשתף, להיות עם אנשים וחששתי מזה. בפועל, בכל מקום שהגעתי אליו הכרתי אנשים חדשים, יצרתי קשרים ומצאתי אנשים נוספים שהיו במצב שלי ושמחו גם הם לחברה.

"בדיסנילנד מצאתי בתור לקופות משפחה אמריקאית עם ילדה קטנה (בת 8-9), וההורים מאוד שמחו שהם מצאו מישהי שתעלה עם הבת שלהם לכל המתקנים. הם פחדו, היא לא יכלה לעלות לבד, ואני מצאתי חברה לכל היום. פער הגילים לא הפריע, העיקר שהיה עם מי לצרוח.

"מצאתי שהדרך הכי טובה להתנהל כשמטיילים לבד היא לדבר, לשאול, לגשת, לא לפחד אם ניגשים אלייך, להיות חברותיים ולחייך – אנשים נענים לחיוכים. היום הכול הרבה יותר פשוט, אתה רואה בפייסבוק מי לידך ויכול להתחבר לקבוצות, אבל פעם זה היה תלוי רק בך, באומץ שלך (עשיתי כמה שטויות הזויות כמו לנסוע לבר בקצה לוס אנג'לס עם שני בחורים בטנדר שלהם. זה שאני יכולה היום לספר על זה, זה מה שנקרא יותר מזל משכל), ביכולת לסמוך על האינטואיציה שלך ולזרום עם הסיטואציה. היום זה יותר קשה, אנחנו יותר מפחדים, הרבה פחות תמימים, ואין לי ספק שפעם עשינו הרבה יותר כיף.

"היתרון הגדול ביותר של נסיעה לבד הוא החופש. כן קמים בבוקר, לא קמים בבוקר, כן רעבים, לא רעבים – חוסר המחויבות הוא אדיר. הבעיה היא שכשכבר עושים משהו אין עם מי לחלוק את זה. שוב, היום הרבה יותר קל כי אפשר להעלות פוסט. בעבר זה היה קשה – אז כתבתי כל הזמן, שדרך אגב זה משהו שאני עושה עד היום בכל טיול.

"נסיעה לבד נותנת עצמאות, נותנת הרבה מקום למחשבות, לאחריות ובעיקר לאומץ. לא לפחד, להתמודד עם הכל, עם עיכוב בטיסה או עם ללכת לאיבוד בניו יורק (הגעתי להארלם כי עליתי על הסאבווי ההפוך, ובשנת 1987 זה לא היה נעים. הומלס מבוגר, מטונף, מסריח ומפחיד עזר לי. אשכרה נתתי לו יד, והוא הוציא אותי מהשכונה. כבר אמרתי, יותר מזל משכל). למי שמתלבטת אם לעשות את זה, יש לי טיפ אחד: ללכת עד הסוף! להתמודד, להעז, לפרגן לעצמך ולעשות הכל".

*

אל תפספסו את סיפור ההגעה מאמסטרדם ללונדון. תמר מצפי

"עשיתי המון חברויות שנשארו איתי לשנים"

תמר מצפי, צלמת פרילנס

"הנסיעה הראשונה שלי לבד הייתה לשנה באירופה. תחנה ראשונה איטליה, אחר כך נדדתי לארצות אחרות. זה היה ב1979-80, ואני לא זוכרת שפחדתי, יותר התרגשתי מההרפתקה. הגעתי די מוכנה עם כתובות של אנשים ברומא, תחילת הדרך, חיפשתי איך ליצור קשר עם אנשים ולדבר איתם, כי הייתי במלון ודי התביישתי לדבר עם אנשים אז, רק עם בעלת המלון. הסתובבתי לבד באתרים (במשך הזמן יצרתי קשר עם תיירים אחרים שהתגוררו במלון הזול הזה ויצאתי איתם, אנשים הלכו ובאו ואני נשארתי שבועיים). הבאתי ספרים איתי, וגם כתבתי המון על התחושות שלי, וזה עזר מאוד.

"התביישתי לדבר עם אנשים ורציתי להתחבר עם מישהו מקומי, אז ישבתי בבתי קפה ובנסיעות ברכבת וכתבתי בעברית במטרה למשוך תשומת לב על ידי הכתיבה ההפוכה שלי. זה עבד: תמיד היו פונים אליי ושואלים באיזו שפה אני כותבת, וככה התפתחה שיחה וגם כתבתי להם את שמם בעברית.

"באותה שנה הגעתי ללונדון באנייה מאמסטרדם. בהגיעי לביקורת הדרכונים, לקח אותי השוטר לצד, ונאלצתי לחכות עד שכל נוסעי האנייה עברו והאולם כמעט התרוקן. זה היה מדאיג ומפחיד, שמא יעלו אותי למטוס ויחזירו אותי לישראל עוד לפני שאכנס לאנגליה. באותו רגע הייתה חסרה לי חברה, אוזן קשבת להפיג את החששות. בסוף הגיע אליי, חקר אותי בחוסר סבלנות, חיפש בתרמיל בגסות, חפר וחפר ולא ידעתי מה הוא מחפש. ניסיתי להיות נחמדה, והוא צעק עליי.

"בסוף נתנו לי להיכנס, לא לפני שהוא חתם על הדרכון שלי בפראות רק לחודש, וללא יכולת לעבוד (בדרך כלל מאשרים כניסה לחצי שנה). יום אחד נקלע לידי עיתון 'ידיעות', ושם, בשער האחורי, הייתה תמונה של בחורה בשם תמר כהן, ראש כנופיית מבריחי סמים מהולנד שכל אירופה מחפשת אותה. כך הבנתי שכנראה שהייתי דומה לתיאור, במיוחד שהשם דומה.

"היתרון הגדול ביותר בנסיעה לבד הוא שאני מחליטה מה לעשות עם הזמן שלי. מכיוון שאני לא תיירת שמחפשת להספיק את כל אתרי התיירות וכל האתרים המומלצים, הלבד מאפשר לי להגיע לשוק ולהיתקע בו שעות, לצלם ולדבר עם אנשים.

"באותם זמנים החיסרון היה שלא יכולתי לצאת בערבים למקומות בילוי. בעצם, זה נכון גם היום – בעיר זרה אקנה בירה ואשתה בחדר עם עצמי. רק ביפן היה לי אומץ להסתובב עד מאוחר בלי להרגיש מאוימת ולהיכנס לברים.

"הנסיעות לבד מאפשרות ליצור קשר עם תושבי המקום או עוברי אורח. בלבד שלי עשיתי המון חברויות שנשארו איתי לשנים. הלבד משכלל אותי, ממחיש לי את הביטחון עצמי שיש לי (גם הוא נרכש עם הרבה שנות טיול), משכלל את היכולת שלי לקשור קשר עם אנשים בכל שפה ותוך שניות, גם אם זה קשר רק לכמה דקות. הלבד מאפשר לי להתבונן פנימה בלי רעשי רקע".

*

"באופן מוזר, אני לא מרגישה געגועים ליקרים לי, כי אני נמצאת במעין עולם מקביל". שלומית לן בהפוגת צילום בזמן הריצה המודרכת בלימה

"כאילו הרחובות כולם שלי"

שלומית לן, עיתונאית גלובס

"היו לי שתי נסיעות לבד, האחת ללונדון ב-2008, והשנייה לפרו, השנה, לצורך כתבה, ובה הייתי לבד רק חלק מהזמן. הדבר שהכי הפחיד אותי היה לאכול ארוחת ערב לבד. זכרתי מטיול בדרום ספרד לפני שנים אנשים שישבו לבד במסעדה בערב, והביאו איתם ספר כדי שיהיה להם מפלט, משהו להתעמק בו כדי לא לשוטט עם העיניים וכדי להיראות עסוקים.

"בלונדון כל כך חששתי מבילוי הערב לבד, שהזמנתי לי כרטיסים להצגה אחר הצהריים, כי זה היה נראה לי יותר 'לגיטימי' ללכת לבד להצגה בשעות הללו. וכשאכלתי בערב, עשיתי זאת די מהר. בפרו כבר התבגרתי. גיליתי עוד אנשים שמטיילים לבד בלימה, ומפטפטים עם המלצרים והסביבה. מכיוון שנהניתי לתרגל את הספרדית שלי, שאלתי שאלות על המסעדה ועל האוכל, ובמקביל החלפתי חיוכים עם סועדות בודדות בשולחנות סמוכים.

"מצאתי שדרך לא רעה להתגבר על הלבד בחו"ל היא להצטרף לפעילויות כמו סיורים עירוניים (יש כאלה שניתנים חינם), ובלימה הזמנתי לי 'ריצה מודרכת' – אפשר למצוא כזאת כמעט בכל עיר גדולה – והצטרפתי לכל מיני סיורים, למשל בפירמידת הבוץ.

"הכתבה דרשה גם שהות בעיר ליד האמזונס ששמה איקיטוס. ביום שהיה לי לבד הזמנתי סיור באמזונס, שהיה מאוד תיירותי כמובן, אבל איפשר לי לטייל במסגרת מסודרת עם הדרכה.

"היתרון הגדול ביותר בטיול לבד היא תחושה של חירות ושל כוח. באופן מוזר, אני גם לא מרגישה געגועים ליקרים לי, כי אני נמצאת במעין עולם מקביל, יקום שלי בלבד. מצאתי שהחוויות והמראות חיוניים פי כמה כשנמצאים לבד, רק עם עצמי, בקצב שלי. כאילו הרחובות כולם שלי, ואני אחראית רק להנאה ולעניין של עצמי.

"על הצורך לשתף בחוויות אפשר להתגבר היום עם ווייפיי וווטסאפ – כשהייתי בלונדון היו רק אסאמאסים, וזה לא אותו דבר. החיסרון שנשאר הוא היציאה בערב. בלימה דווקא נהניתי, באיקיטוס בדיוק ירד גשם סוחף, ודי ריחמתי על עצמי שישבתי לבדי לאכול במסעדה של המלון".

*

"לגהץ את המחשבות ואת הרגשות, ולהגיע למסקנות ותובנות". תמונה שצילמה אודיה עדי אבישי באחד מטיוליה ("כשאני מטיילת לבד אני רק מצלמת, לא מצטלמת")

"המחשבות מתחילות להשתחרר"

אודיה עדי אבישי, מנהלת יבוא בחברת תעבורה 

"הדבר שחששתי ממנו הכי הרבה לפני הנסיעה הראשונה לבד, ללונדון לפני 25 שנה, היה להישאר ללא כסף. לא היה לי אז כרטיס אשראי בינלאומי, וכל הנסיעה הייתה גחמנית והתקבלה מהיום למחר, כך שפשוט משכתי את כל יתרת המזומן שהייתה לי אז בבנק, וקניתי פאונדים. נסעתי ללא הכנה מוקדמת, ללא ספרי טיול, אינטרנט לא היה אז, בטח שלא גוגל מאפס, בלי לדעת מה אני הולכת לעשות ואיפה כדאי לבקר.

"דבר נוסף שחששתי ממנו – ואכן קרה – היה לפספס את הטיסה חזרה. עמדתי בתור הלא נכון לבידוק הבטחוני, וכמובן שאיחרתי לטיסה שלי, ונאלצתי לשלם על כרטיס טיסה נוסף לארץ, ולבלות לילה בשדה התעופה בהמתנה לטיסה שאחרי. ברם אולם, הכרתי בשדה שתי בחורות נחמדות שאף הן פספסו את הטיסה לישראל, וביחד העברנו את הלילה. חוויה.

"אין לי צורך כמעט להתגבר על הלבד בחו"ל, אבל בגדול אני תמיד לוקחת איתי ספרים ומוזיקה, אני גם מצלמת וכותבת המון, כך שאני לא באמת חשה לבד. אני מניחה שהיום תחושת הלבד מעומעמת אצל אנשים, משום העיסוק המרובה ברשתות החברתיות. כמו כן, לרוב זו לא בעיה ליצור קשרים חדשים עם אנשים ממקומות אחרים. ואנשים זה דבר מאוד מעניין.

"היתרון בלבד הוא שאין צורך להתפשר ולעשות התאמות לטעמם של אחרים, הרי אין שני אנשים שרוצים, יכולים, מתעניינים ועושים בדיוק אותו הדבר. זה למעשה החיסרון הגדול – לפעמים, נקודת המבט של האחר שופכת אור על דרך אחרת להסתכלות על הדברים.

"ביום יום אנחנו לא נותנים לעצמנו מנוח, רצים ממקום למקום ומעיסוק לעיסוק. אמנם, גם כשאני בחו"ל אני מסתובבת ומטיילת המון ומנסה לחוות כמה שיותר, אולם הזמנים שבהם אדם נמצא אך ורק עצמו במעבר בין לבין, בהמתנה לטיסה, בטיסה עצמה, ברכבת, אלו זמנים שבהם המחשבות מתחילות להשתחרר, הן מתאווררות, ועולות ויוצאות אל פני מעלה. כשאין צורך לשתף ולשוחח כל הזמן, זה מאפשר להתנתק מהיום-יום להיות נוכח בינך לבין עצמך, לגהץ את המחשבות ואת הרגשות, ולהגיע למסקנות ותובנות. בנסיעות לבד אני מתפתחת וצומחת.

"נסיעה לבד לא מתאימה לכל אדם, אנחנו רובנו אנשים חברתיים, הזקוקים לשתף חוויות ולמשוב. למישהי שמתלבטת אני מציעה – תבדקי את עצמך מדוע את רוצה לנסוע לבד, ולמה את מתלבטת. האם זה מפחד של להיות לבד עם עצמך במשך כמה ימים? האם זה מפחד שלא תסתדרי? כסף? שפה? מנטליות? האם את רוצה לנסוע לבד כי את רוצה לברוח ממשהו?

אם החלטת לצאת לנסיעה לבד – קחי איתך מחברת, וכתבי בה את מה שעובר עלייך, המחשבות שלך, הרגשות, מה עשית באותו היום. למען האמת, גם שלא בנסיעות, כתיבה יומיומית במחברת עוזרת לסנתז ולפלטר ממך את אבק היומיום".

*

"נסיעות לבד פותחות לי את הצ'אקרות. אני כותבת יותר טוב, נושמת יותר טוב וחושבת יותר טוב". ד"ר מאיה גז בפריז

"אני הופכת למישהי אחרת, למישהי שאני הכי רוצה להיות"

ד"ר מאיה גז, חוקרת ומרצה באוני' תל אביב ובמכללת הדסה בירושלים. בעלת "הסודות הצרפתיים" – הרצאות בוטיק על קסם צרפתי

"בגיל 22 נסעתי לבד לפריז עם מזוודה אחת בלי להכיר נפש חיה בעיר. כלום לא הפחיד אותי. עמדה לפני הרפתקה שרציתי בה, ופחד בכלל לא עבר אצלי בראש או בגוף. לעומת זאת, חוויתי מיליוני עקצוצי התרגשות.

"אני לא מרגישה לבד בחו"ל. באופן כללי, אני אף פעם לא מרגישה לבד, כי תמיד יש לי את חברת עצמי. עד היום, תמיד אעדיף לנסוע לחו"ל לבד מאשר עם עוד מישהו (אפילו אם זה בעלי – ועכשיו, אחרי שזה כתוב, לא אתן לו לקרוא). הסיבה לכך פשוטה: כמספר האנשים שנוסעים – כך מספר הדעות לאן ללכת ומה לעשות.

"אני אוהבת להגיע למקום חדש לבד, ולגלות אותו עם הרגליים. בכל מקום חדש שאני מגיעה אליו, אני עולה על המגדל הגבוה ביותר, כדי לראות אותו מלמעלה, ומפליגה על ספינה בנהר (אם יש) כדי לראות אותו מהמים. אני 'מריחה' מקום חדש, ואנחנו מתיידדים. אפשר לעשות את זה רק כשאת לבד.

"כשאת לבד, את גם יותר פתוחה לפגוש אנשים חדשים ומסעירים. אני אוהבת לשבת לבד בחו"ל בבתי קפה ובמסעדות, וגם ללכת לבד למסיבות. אני נכנסת לבד, אבל מאוד מהר יוצאת עם חברים טובים. פעם ישבתי בבית הקפה הקבוע שלי בפריז, וקראתי ספר. בחור שישב לבד בשולחן לידי קרא גם הוא, והתחלנו לדבר. הוא סיפר לי שהוא קורא תסריט לסרט של ז'אן רנו, והוא עומד לשחק את התפקיד הראשי.

"ישבנו שם שלוש שעות ודיברנו על החיים, על דברים מאוד אישיים, שרק שני אנשים שלא ייפגשו יותר לעולם ידברו עליהם. בסוף השיחה הוא ביקש את מספר הטלפון שלי, אבל אמרתי לו שכל הקסם בשיחה הזאת יימשך אם כל אחד ילך לדרכו ולא נדבר יותר לעולם. כעבור שנה ראיתי אותו על מסך הקולנוע בסרט, וכל כך שמחתי בשבילו. היה מעניין לראות אותו בתפקיד כל כך גברי, ולהכיר את האיש שמשחק את הדמות. מאז הוא הפך לשחקן צרפתי מאוד מפורסם.

"החיסרון היחידי בנסיעה לבד הוא שמאז שיש לי אהוב וילדים, לפעמים אני חווה חוויות שהייתי רוצה לחלוק איתם. ועם זאת, אני יודעת שיהיה לי קשה לחלוק עם מישהו מהמשפחה שלי את פריז (חוץ מערן, בעלי, כי גרמתי לו להתאהב בה). זו עיר שחייתי בה לבד כל כך הרבה שנים, עיר שעיצבה אותי ומאוד משויכת לרווקות שלי. לנסוע לפריז עם הילדים שלי זה כמו להכניס גוף זר לתוך הגוף שלי (ההיפך מפעולת הלידה שלהם). הם כל כך לא שייכים לחוויה הפריזאית שלי, אבל בכל זאת יגיע הרגע שבו אקח אותם למקום הקסום הזה, שנכנס ללב של אמא שלהם והפך אותה למי שהיא היום.

"ברגע שאני עולה על המטוס לבד, אני הופכת למישהי אחרת, למישהי שאני הכי רוצה להיות. בכלל, נסיעות לבד פותחות לי את הצ'אקרות. אני כותבת יותר טוב, נושמת יותר טוב, חושבת יותר טוב. הכול ממוקד, חד, הרגשות גודשים את גדותיהם.

"למי שמפחדת לטוס לבד אתן את הטיפ שנתתי לאחי הצעיר לפני 15 שנה, כשעלה על מטוס לבד, ועבר לגור בארה"ב: עכשיו אתה יכול להפוך להיות מי שאתה רוצה. אף אחד לא הכיר אותו לפני כן, לא ידע איך הוא נראה ולא ידע מי הוא. לכן הוא יכול היה להמציא את עצמו מחדש. זה מה שאני עשיתי, וזה מה שאני עושה בכל פעם כשאני נוסעת לבד לחו"ל. ובכל נסיעה כזאת, אני אוהבת את עצמי קצת יותר".

*

"אני מדברת לעצמי המון בנסיעות לבד, יש משהו מאוד משחרר בדיאלוג הפנימי הזה". טליה לוין

"סופ"ש של פירוק פחדים"

טליה לוין, עיתונאית

"הפעם הראשונה שלי לבד בחו"ל הייתה ב-2003, סוף שבוע במדריד. השנייה: 2008, שבוע באמסטרדם. נסעתי עם חברה לדרום ספרד, והתפצלנו – המשכתי לבדי למדריד. אני אוהבת לפעמים להיות לבד כשזה במקום המוכר והנוח, אבל חששתי שאשתפן, שלא אלך עד הסוף ואראה את כל מה שתכננתי לראות רק כי אני לבד. אזור הנוחות הפנימי שלי בזמנו היה להישאר בחדר המלון, לצפות במרתון של סדרות בספרדית, ולספר לכולם שביליתי סופ"ש במדריד רק כדי לעשות וי על היעד.

"בשדה התעופה של סביליה השבעתי את עצמי שאני לא מוותרת על שום סימון במדריך שקניתי לעצמי (אז עוד לא היה סמארטפון). הטיסה היתה ריקה ומזג האוויר היה סוער, אבל כבר קניתי כרטיס ולא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז כסף מיותר. זה היה סופ"ש של פירוק פחדים אחד אחרי השני, ובעיקר חוויה מוזרה ובלתי נשכחת שהוכיחה לי יכולת ניווט מופלאה, כשנתקעתי בשדה תעופה שומם וחשוך במשך שלוש שעות לפני החזרה לארץ, מכיוון שנהג המונית הסיע אותי לטרמינל לא נכון.

"היום זה קל, אנחנו מחוברים לרשת כמעט בכל זמן נתון, וכמעט לא מרגישים באמת לבד בשום מקום. למי שבכל זאת חוששת הייתי מציעה להפוך את הטיול לאינטראקטיבי, ולשלוח הודעות בנוסח 'היי חברים אני ברובע הזה והזה, מי היה, מי שם ולמי יש המלצות'. טיפ נוסף שאותו אימצתי דווקא באמסטרדם: לקחת דירה ולא מלון, לצאת לקניות בבוקר, לשתות קפה, לראות סרט בצהריים, ובכלל לחיות במקום המסוים כאילו הוא ביתך למשך כמה ימים. את לא חשה בדידות מכיוון שאת בסוג של שגרה, רק במקום אחר.

"נסיעה לבד היא ניקוי ראש אמיתי. את מתחשבת רק בעצמך, ואין לך שום מחויבות או צורך לסנכרן עם רצונות של אחרים. הייתי ממליצה לעשות את זה כשצריך באמת לנוח או לעשות חשבון נפש כלשהו. החיסרון הוא שלפעמים קורה משהו מרגש שאת ממש רוצה לחלוק בזמן אמת, ואין לך עם מי, אלא עם חברייך שמעבר למסך.

"ברמה האישית נסיעה לבד מחברת אותי לעצמי כמו כיוונון מחודש של פסנתר. ברמת הרגשית אני באמת מצליחה לנוח ולמלא מצברים, לא שזה לא קורה בנסיעות אחרות, אבל יש בלבד איכות אחרת שקשה לי להסביר. אגב, אני מדברת לעצמי המון בנסיעות לבד, יש משהו מאוד משחרר בדיאלוג הפנימי הזה.

"לדעתי כל אחד זקוק לחוויה הזאת, ובמיוחד נשים, מכיוון שזה משחרר תפיסה מיושנת ומקובעת שתקועה בראשנו. אגב, מה שיפה בחו"ל הוא שתרבות הישיבה במסעדה לבד היא לא משהו שצריך להתבייש בו. לכל מי שחוששת ממבטים של הסובבים – זה מאוד נפוץ!".

*

"נסיעה לבד מחזקת אצלי מאוד את תחושת הביטחון העצמי". לי שיין בלונדון

"עדיף לנסוע לבד מאשר לא לנסוע בכלל"

לי שיין, יועצת תקשורת בכירה ב'אייזנברג-אליאש'

"במרץ 2011 נסעתי ללונדון לבד, לכינוס מטעם העבודה. הדבר שהכי הפחיד אותי היה לאבד את הנייד או את הדרכון. בפועל, הייתי צמודה 24/7 לדרכון, לארנק ולנייד שלי, ודאגתי לשמור עליהם היטב.

"מצאתי שהדרך הטובה ביותר להתגבר על ה'לבד' היא להתחבר לאנשים נוספים במהלך הנסיעה. תמיד נחמד לפתוח בשיחה עם אדם סימפטי, ולהכיר אותו לעומק. לעולם לא תוכל לדעת לאן זה יוביל אותך. דרך טובה נוספת היא, ללא ספק, ספר טוב שאני מקפידה להביא עמי לכל נסיעה.

"היתרון הגדול ביותר של לנסוע לבד הוא הרגשת העצמאות שתמיד אופפת אותך, וכמובן האתגר של הלא נודע – לא משנה מה יקרה, את ברשות עצמך ותצטרכי להתמודד עם הדברים לבד. בעיניי זו הרגשה כיפית ומרגשת – את פתאום מגלה על עצמך דברים חדשים. נסיעה לבד מחזקת אצלי מאוד את תחושת הביטחון העצמי. החיסרון הגדול הוא היעדר הגיבוי שיש לך כשאת נוסעת בליווי אדם נוסף.

"בעיניי ברור שעדיף לנסוע לבד מאשר לא לנסוע בכלל. תני לעצמך את היכולת ללמוד עוד משהו על עצמך, להכיר אנשים חדשים וליהנות עם עצמך – זה מאוד חשוב".

*

"נסיעות לבד מוציאות אותך מהקופסה שלא שמת לב שאת חיה בתוכה". לילך סיגן בדולומיטים

"בלי סיבה, ובלי גינונים"

לילך סיגן, סופרת

"מבחינתי הנסיעה הראשונה שלי לבד היתה לנפאל, באפריל 2012, למשך שבועיים וחצי. טיילתי בקטמנדו, שהיתי כמה ימים במנזר, ועשיתי את הטרק של אנאפורנה. הנסיעה השנייה לבד הייתה טרק בדולומיטים ביולי 2013.

"מה שהכי מפחיד בפעם הראשונה זה הלבד, אבל הפחד הזה מתפוגג ברגע שאת מגיעה ואת רואה שאין סיבה לחוש כך. לא רק שאת יכולה להסתדר בכל מצב, את יכולה לעשות את זה בכיף, לעבור חוויה חדשה ומרגשת ומעוררת, ולגלות בעצמך צד נוסף.

"הדרך הכי טובה להתגבר היא ליצור קשר עם אנשים. ביום-יום אנחנו רגילים לקשרים הקיימים שיש לנו ולדרכים המקובלות להכיר אנשים (דרך חברים משותפים או עבודה), ומתעלמים ממרבית בני האדם שחולפים על פנינו. בנסיעה נוצרת לגיטימציה ליצור קשר סתם ככה, בלי סיבה ובלי גינונים. לפעמים לא מתאים להמשיך את הקשר וזה בסדר, ולפעמים מגלים במקומות מאוד לא צפויים אנשים מקסימים.

"היתרון הגדול ביותר הוא שאין באמת חסרונות. החסרונות נמצאים בפחדים – לא יהיה לי עם מי לחלוק, אהיה בודדה, מה אעשה אם יקרה לי משהו, עם מי אדבר? אבל מעבר לכך שאחרי הנסיעה הראשונה לבד הנסיעות הבאות כבר הרבה פחות מפחידות, זה תמיד מיוחד ומאפשר להפליג רחוק עם מחשבות, רעיונות ותובנות.

"נסיעות לבד מזרימות אוויר לריאות, פותחות את הראש, רוחצות את העיניים, מוציאות אותך מהקופסה שלא שמת לב שאת חיה בתוכה. במקרה הכי גרוע – לא תיהני, ותחזרי מוקדם משתכננת. אישית, טרם שמעתי על מישהי שנסעה לבד וזה קרה לה. תוך כדי שאני עונה על השאלות שלך אני פתאום קולטת שכבר ארבע שנים לא נסעתי לבד, וממש בא לי לנסוע".

*

"להתענג שעות על אדריכלות, בלי להסתכל על השעון". נעמי עשת רוזנצוויג ליד פסל בת הים בסנטאנדר

"בזכות אמנית ספרדייה"

נעמי עשת רוזנצוויג, אדריכלית, אמנית ואוצרת

"אני טסה בערך חמש-שש פעמים בשנה לתערוכות בחו"ל. הפעם הראשונה לבד הייתה לתערוכה בברצלונה, לפני שלוש שנים. אני הולכת לאיבוד בקלות, אין לי בכלל חוש כיוון, וחששתי להתברבר. הפתרון היה לשכור מלון במרחק הליכה קצר מהגלריה, ולהפעיל גוגל מפס כדי להגיע ממקום למקום.

"אני חברותית, ומתחברת בקלות. דוברת ארבע שפות – עברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית. כל זה לא ממש עזר לי בברצלונה, אבל פגשתי שם אמנית מרומניה, והתחברנו. מאז אנחנו קובעות להיפגש באירופה. השנה למשל נפגשנו בתערוכה בבלגיה, שממנה המשכתי לבד לתערוכה בפולין.

"היתרון הגדול בנסיעה לבד הוא ללכת למקומות שמעניינים אותי, בלי שמישהו אחר ינדנד וישתעמם. לקחתי לי את כל הזמן שבעולם להתענג שעות, בלי להסתכל על השעון, על מבני האדריכלות המדהימים של גאודי הנפלא. החיסרון הוא שלא ממש כיף ללכת לבד. אין מי שיצלם אותך, לא כיף לשבת לבד במסעדות, ויותר קל להתברבר ברחובות. בצד הכספי, הלינה זולה יותר בחדר לשניים.

"שנתיים אחר כך טסתי לבד לתערוכה בסנטאנדר. טיילתי שם עם אמנית ספרדייה, שגילתה לי את סודות המטעמים בבאסקים, כמו גבינה בסאית מדהימה עם כוס יין, או הטונה שטעמה המדהים מעורר בי געגועים, וכל צורות הטאפאס שרק ספרדים יודעים איפה כדאי לקנות. לא הייתי נכנסת לעולם לברי הטאפאסים, לולא אותה אמנית שהכרתי שם".

*

"כשאת לבד העיניים פקוחות לרווחה – ובצוותא אנשים אחרים ממסכים לך את המקום והחוויות". זהרה רון

"הקדושה הפטרונית של הנוסעות לבדן"

זהרה רון, עיתונאית ועורכת בגלובס

"הנסיעה הראשונה לבד הייתה בגיל 18, לפני הצבא. זו גם הייתה הפעם הראשונה בחיי שנסעתי לחו"ל בכלל. נסעתי לטיול רכבות באירופה עם חברה, רבנו בדרך, והיא החליטה לקצר את הטיול ולחזור הביתה. הייתי צריכה להחליט אם לחזור איתה ארצה, או להמשיך את הטיול לבדי. בחרתי באפשרות השנייה, על אף שזו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל ever. אף פעם לא התחרטתי על הבחירה הזו.

"באותה נסיעה קיבלתי טיפ מהקדושה הפטרונית של הנוסעות לבדן. להשגחה העליונה יש לפעמים דרכים מוזרות להעביר מסרים. ההתגלות שלי הייתה בתא של שירותים ציבוריים בתחנת רכבת בקופנהגן. זה היה יום רע, דפוק, אחד מאותם ימים שכל נוסע נאלץ לסבול לפעמים: שום דבר לא הסתדר, מזג האוויר היה גרוע, לא פגשתי אנשים ולא בא לי להיות לבד. שאלתי את עצמי של מי היה הרעיון האווילי הזה לנסוע, ועוד לבד.

"פתאום ראיתי על דלת השירותים, כתובת בטוש שחור: 'טיפים לאישה הנוסעת לבדה'. אחד הטיפים עסק בהתמודדות עם יום רע במהלך הנסיעה. הרגשתי שזה מסר שכוון אליי: 'לא להתרגש. חלק מהקושי הוא שכשמטיילים לבד יש ימים קשים, וצריך לקחת את זה כחלק מהחוויה'. הטיפים האחרים עסקו בשמירה על ביטחון אישי, ובשאר דברים שהטרידו נוסעות מאז ומתמיד.

"הבנתי שמי שכתבה את זה התמודדה עם אותם דברים שאני עוברת, והיא כיוונה את זה לאחרות, כי ידעה שכולן מתמודדות עם קשיים דומים. שנים הודיתי לה בליבי על העצות הטובות, על התמיכה הרגשית ועל ההבנה שנשים שנוסעות לבד הן סוג של שבט, קהילה.

"מאז קיבלתי הרבה עצות לנסיעות, ונתתי לא מעט עצות בעצמי. אבל אלה היו הכי טובות, ובעיקר – ברגע הנכון. הלוואי שהייתי שומעת על הטיפים האלה לפני שנסעתי לבד בפעם הראשונה. ולפני הפעם השנייה. וגם לפני הפעם השלישית.

"נסיעות לבד נותנות לי מיקוד, חוויה עמוקה יותר, קשר בלתי אמצעי עם המקום ויכולת לצלול לדברים שמעניינים אותי. זה סוג של העצמה – תחושת כוח שאני מסתדרת היטב. היתרון הגדול הוא בעצמאות המוחלטת – היכולת לאלתר בשטח בהתאם למה שבא לך, ולהיענות להזדמנויות לא צפויות שצצות על הדרך.

"העיניים פקוחות לרווחה – את קולטת וסופגת הרבה יותר מהיעד, כי בצוותא את תמיד ממוקדת במידה כלשהי בבן/בת הזוג או במשתתפים האחרים בנסיעה, שממסכים לך את המקום והחוויות. יש גם גמישות – אפשרות לשנות תוכניות תוך כדי טיול. בצד השלילי, חסר עם מי לחלוק, להריץ דאחקות וליצור הווי של טיול. אם יש צרה, צריך להתמודד איתה לבד. גם כלכלית זה יוצא לרוב יותר יקר".

%d בלוגרים אהבו את זה: