Category Archives: תמונות מהעולם

תן לי יד. שנייה

"רוב הדברים השווים ביותר הם די מכוערים". קראף מים של K&K Monarchy, אוסטריה, 1900. מחיר: 650 דולר. לרכישה באתר 1stdibs

לפני כחודשיים ערכתי ראיון עם הסופר האמריקאי הבולט ביותר בימינו, ג'ונתן פרנזן, עבור המגזין "ליידי גלובס". במהלך השיחה דיברנו גם על המשיכה שלו ליופי. בקטע שלא נכנס בסופו של דבר לכתבה, הוא סיפר לי על חוויה שחווה יום קודם לשיחתנו. "בדרך כלל אני לא צופה בטלוויזיה פופולרית, אבל עכשיו אני אצל אח שלי באורגון, ואתמול בערב כולנו צפינו בתוכנית 'יריד העתיקות', שיש בה צוות מומחים שמגיע לירידים.

"זו תוכנית שבה אנשים מביאים את הזבל שלהם, ואומרים להם כמה הוא שווה. התוכנית מאוד פופולרית פה, ומה שהיכה בי זה שרוב הדברים השווים ביותר היו די מכוערים. אני לא חושב שהייתי יכול להיות אספן של דברים כל כך מכוערים, כי יופי מאוד חשוב לי – בצפרות וגם בכתיבה".

לתוכנית שעליה פרנזן מדבר יש גרסה מאוד פופולרית בבריטניה, שיצא לי לראות בערוץ BBC Prime עליו השלום. הריכוז המוחלט בפריטים מיושנים שעברו בירושה היה כל כך בריטי בעיניי, כמעט כמו תוכניות ריאליטי הגינון שלהם, שזה הצחיק אותי. אני מבינה למה פרנזן סבל, אבל חייבים להודות שבשווקי יד שנייה יש גם סוג של קסם. אתה אף פעם לא יודע מה תמצא שם, ואם אתה לא מומחה, אתה גם לא יודע אם מה שמצאת שם שווה משהו או שהוא יפה ושווה רק בעיניך שלך. והאם זה משנה כמה החפץ שקנית שווה באמת? ואם אומרים לך שהוא מבוהמיה מסוף המאה ה-19 זה קריטי?

אני קניתי פעם בחנות יד שנייה בעין הוד תחתית מתכת לסירים חמים עם שלוש רגליים בצורת כפות ידיים, שהמוכר נשבע שהיא משנת 1920 ויוצרה באיטליה. אפילו יש על התחתית שלה חריטה של בית המלאכה, להוכחה שזה לא נעשה בייצור המוני. אבל איזו דרך יש לי לדעת שהתחתית היא לא משנת 1954 או משנת 1974? ובמידה שיתברר שהיא קצת פחות עתיקה, האם בשל כך עליי לחבב אותה פחות?

גרמופון בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

כלי שחמט בשוק יד שנייה בפסטיבל שכונה, המושבה הגרמנית בירושלים / צילום: גלית חתן

יש כל מיני מכירות של ענתיקות ופריטי יד שנייה. לפני שנה בערך היינו באחת כזו באיזו שכונה לא מאוד חשובה בירושלים. זה היה ממש מוזר – מישהו הפיק גלויות מהממות שמפרסמות את המכירה, הניח אותן במקומות מרכזיים בעיר, וממש הצליח עם עבודת השיווק, כי עובדה שהגענו במיוחד. אבל כשכבר היינו שם, זה היה עלוב נורא – חדר גדול ובו מסודרים חפצים וספרים שונים, השאירו אותנו שם לנפשנו והרגשנו כאילו אנשים סתם ניסו להיפטר מכל מה שיש להם בבית. זה לא הפריע לי כמובן לקנות ספר ישן באנגלית בשם "עקבותיו של משה" עם צילומים מסיני, וספר טיולים בעברית שיצא מייד אחרי ששת הימים. על החפצים ויתרנו באותה מכירה.

לעומת זאת, בדוכני המושבה הגרמנית, רחוב יפו ומתחם התחנה החדש הייתה הרגשה קצת יותר חיובית, בטוח שהיה יותר מעניין מבחינת ההיצע, וקנינו פריטים שאנחנו מבסוטים מהם עד היום. למשל, צלחת יפה מעוטרת ובמרכזה דמות אריה, או סדרה של שש קעריות שטוחות עם דוגמאות של רכבות ישנות, וגם חפצים לנוי. יום אחד, כך הבטחתי לעצמי, גם אקנה גרמופון.

סט כלי אוכל בצורת דג בשוק יד שנייה בבריסל. לא קנינו / צילום: גלית חתן

חוויה מיוחדת ולא מתוכננת הייתה לנו בבריסל. ממש ליד הנוטרדם דה סבלון, שהביקור בה כן היה בתוכניות שלנו, מוקם שוק יד שנייה. אלא שמזג האוויר לא היה אידיאלי בלשון המעטה. דילגנו בין טיפות הגשם, התחבאנו מתחת לסככות הדוכנים, והעמדנו פנים שאנחנו מתעניינים גם במה שלא. ניהלנו שיחות על חפצים שלא היה עולה בדעתנו לרכוש, וניסינו לזהות היכן מתרחשות שיחות באנגלית שניתן לצותת להן. לא כי אנחנו כאלה מרגלים, אלא כי כאמור ירד גשם והיה צריך לעשות משהו בזמן שמתחבאים.

בסופו של דבר בחרנו בצמד כוסות פורצלן קטנטנות עם תחתיות שעליהן כתוב מקום הייצור (איפשהו בצרפת). "נרגיש כמו אריסטוקרטים כשנשתה בהן", חשבנו לעצמנו. לא היה לנו מושג מה הכללים בבלגיה, אבל נראה היה לנו שהיא לא שונה מיתר עולם המסחר, אז ניסינו להתמקח קלות על המחיר – אם אני זוכרת נכון זה הצליח. מה שבטוח הרווחנו סיפור לא פחות מאשר כוסות לאספרסו, והכנסייה הייתה פתאום הרבה פחות מעניינת.

בניגוד למה שפרנזן חושב, לא כל מה ששווה משהו בשווקים האלה הוא אכן מכוער. אבל כמו שאמרו פעם באיזה סרט ישראלי, "בשביל למצוא צריך לחפש", וסבלנות היא מצרך יקר לא פחות מאגרטל מהמאה ה-19.

ספרו לי על זה

מחשבות על החופשה הבאה. סלובניה / צילום גלית חתן

לאחרונה נתקלתי במשפט יפה:

"חופשה משאירה אותך ללא מילים, ואז הופכת אותך למספר סיפורים" (איבן בטוטה – נוסע וחוקר מוסלמי שטייל לכל אורך המזרח התיכון, בחלקים גדולים של אפריקה, מרכז אסיה הודו וסין. במהלך שלושים שנות מסעות הוא גמא כ-120 אלף ק"מ, ובזכותם נחשב בעיני רבים כנוסע החשוב בכל הזמנים).

כמובן שהמשפט הזה נכון בתנאי שהחופשה באמת מוצלחת, בתנאי שקרה בה משהו יוצא דופן (כמעט תמיד קורה משהו), ובתנאי שאתה יודע לספר סיפורים (ולא נתקע בשלב של "איזה קטע זה היה").

להיות מספר סיפורים זו מיומנות שלא נס ליחה – זה היה יתרון חברתי לפני אלף שנה, וזה יתרון חברתי גם בימינו. כמה עוד מיומנויות אתם מכירים ששרדו כך את מבחן הזמן? יש בזה ערך מכל כך הרבה כיוונים. לא פעם, למשל, זה נושא שיחה שמחבר בין אנשים. כשלא בטוחים על מה לדבר, תמיד טוב להעלות שם של מקום, ולשאול אם מישהו היה שם. אם היו, יש חוויות להחליף. אם לא, זו הזדמנות להרשים את הקהל וגם לשקוע במידה של נוסטלגיה נעימה. אגב, אני קהל ממש טוב לסיפורים האלה. לגמרי נהנית מהם, גם בפעם השנייה (לאנשים יש נטייה לשכוח למי הם סיפרו מה).

אומרים שאין מחיר לחופש אבל יש מחיר לחופשה, ובעיניי שווה לשלם. עכשיו, הבה ונצא. מבטיחה לחזור עם סיפור.

להיות בת 40

רגע משועשע בגני לוקסמבורג (ברקע: הארמון), כי אין גיל לשטויות. במאה ה-17 רכשה אותם מארי דה מדיצ'י, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הברון אוסמן הופקד על התכנון מחדש

הדבר שהיה לי הכי ברור: ביום ההולדת עצמו אני רוצה פיקניק בגני לוקסמבורג. רגע משועשע בגנים (ברקע: הארמון), כי אין גיל לשטויות

פתאום, דווקא השבוע, כחודש לפני יום ההולדת שלי, נזכרתי שבכלל לא כתבתי כאן על האופן שבו חגגתי את יום הולדתי הארבעים. כבר ארבעה חודשים לפני התאריך, כתבתי לי בפתקים של הטלפון הסלולרי: "אם להיות בת ארבעים, אז בפריז". היה לי ברור שעיר האורות היא המקום הטוב ביותר להסתגל בו להחלפת הקידומת, לרכך את המספר הנוקשה, להפנים את המעמד החדש. "אישה בת ארבעים", כמה זה מבהיל.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בפריז, גם לא השנייה. בגלל זה ידעתי בדיוק לאן אני רוצה ללכת ומה אני רוצה לעשות – מה ישמח אותי ביום החשוב הזה. הכל היה מתוכנן מראש עם פתח לאלתורים, ובשבוע הקובע הגענו לעיר האורות והיא האירה לנו פנים. אך כידוע לכל, האדם מתכנן ואלוהים צוחק. וכך, התכנון לפתוח את בוקר יום ההולדת בכדור הפורח של פריז, כלומר בהזדמנות להשקיף עליה מלמעלה, נאלץ להידחות בשל רוחות – כך לפחות אמרו באתר של הכדור. אנחנו, לעומת זאת, כלל לא הרגשנו את הרוחות האלה, אבל לא היה עם מי להתווכח. בטח לא כשמדובר בצרפתים ואנחנו דוברים רק אנגלית.

בניין מצויר ברח' מופטאר 134 / צילום: גלית חתן

בניין מצויר ברח' מופטאר 134 / צילום: גלית חתן

מקרונים בשוק מופטאר. הידעתם שיש גם מקרונים מלוחים? / צילום: גלית חתן

מקרונים בשוק מופטאר. הידעתם שיש גם מקרונים מלוחים? / צילום: גלית חתן

למרות הבאסה הקטנה, לא נתקענו ולא נתנו למציאות הזו להעיב על חגיגות יום ההולדת. במקום זה הלכנו לשוק המופטאר. בחמש השנים האחרונות למדתי להתאהב בשווקים, ולכן ביקור בשוק צרפתי היה ממש חגיגה עבורי, מה גם שיש בו בניינים מצוירים ועוד נקודות ששווה להתעכב עליהן. חוץ מהאוכל, זאת אומרת.

הצטיידנו בגבינות, מאפים, מקרונים וסכין חדה אחת (כי אחרת איך נחתוך את הגבינות) / צילום: גלית חתן

הצטיידנו בגבינות, מאפים, מקרונים וסכין חדה אחת (כי אחרת איך נחתוך את הגבינות) / צילום: גלית חתן

אחרי שהסתובבנו בין כל הדוכנים, ותיעדנו את פירות הים המוזרים, הגיעה שעת ההצטיידות. עם הרכישות, שכללו גבינות, זיתים, לחם, מקרונים וסכין חדה אחת (כי אחרת איך נחתוך את הגבינות ונשים על הלחם?), יצאנו לעבר גני לוקסמבורג, אולי המקום האהוב עליי ביותר בפריז. למעשה, זה הדבר שהיה לי הכי ברור והכי חשוב: ביום ההולדת שלי אני רוצה פיקניק בגני לוקסמבורג. למזלי, בתחום הזה היקום היה בעדי, ולא ירד שום גשם (כאמור גם לא היו רוחות). תפסנו שני כיסאות ליד הבריכה הגדולה שמול ארמון לוקסמבורג, והרכבנו ארוחה לתפארת.

הציור שגרם לי להיכנס לתערוכה בארמון לוקסמבורג: אישה עם כלוב, ג'וזף ריפל רונאי, 1892

הציור שגרם לי להיכנס לתערוכה בארמון לוקסמבורג: אישה עם כלוב, ג'וזף ריפל רונאי, 1892

עוד בכניסה לגנים ראיתי שלט המבשר על תערוכה חדשה של ציורים בארמון לוקסמבורג. אף פעם לא הייתי בתוך הארמון, ואיכשהו הציור שתפס את מרבית השלט תפס גם אותי. הבנזוג לא התלהב, אבל ביומולדת לא אומרים 'לא', וכך מצאנו עצמנו בפנים. זו הייתה תערוכה מעניינת שכללה גם ציורים של מונה, רמברנדט, סזאן, גוגן, ון גוך, אגון שילה וגויה. היה גם פסל של רודן, אבל דווקא פסל של אמן פחות ידוע, שמהותו פרצוף גברי לא צעיר באמצע צעקה, היה זה שעניין אותי עד כדי כך שקניתי פסלון מוקטן שלו והוא ניצב עד עכשיו במקום של כבוד בביתנו.

תה של מנחה באנג'לינה: קינוחים מצוינים, וקנקנים שופעי אלגנטיות / צילום: גלית חתן

תה של מנחה באנג'לינה: קינוחים מצוינים, וקנקנים שופעי אלגנטיות / צילום: גלית חתן

ביציאה מהתערוכה התיישבנו באנג'לינה הסמוכה. אמנם הסניף הזה לא יפה כמו הסניף הראשי (שגם בו היינו, ביום אחר), אבל הקינוחים אותם קינוחים מצוינים, וקנקני התה שופעים אלגנטיות. במילים אחרות, הייתי מרוצה מאוד. שווה להיות בת ארבעים: יום של פינוק מהתחלה ועד הסוף, ואפילו ספגנו קצת קולטורה. אולי זה הדבר שאותו אני צריכה לקחת איתי הכי חזק מכאן והלאה: לא לפחד ליהנות בלארג'יות. לא תמיד חבל על הכסף.

מה שטוב לנשיא צרפת (ולקוקו שאנל, בריז'יט בארדו והקאסט של "ניקיטה"), טוב גם לי. במיוחד ביום ההולדת Photo: Le train bleu courtesy

מה שטוב לנשיא צרפת (ולקוקו שאנל, בריז'יט בארדו והקאסט של "ניקיטה"), טוב גם לי. במיוחד ביום ההולדת Photo: Le train bleu courtesy

חזרנו לעוד סיבוב קצר בגנים האהובים עליי, ומשם למלון. החוויה הגדולה של היום עוד הייתה לפנינו, וצריך היה להתכונן. אחרי הכול, את ארוחת יום ההולדת, ה-ארוחה, עמדנו לאכול בתחנת רכבת. לא, לא השתגענו, ולא באמת חשבנו שמה שחסר לנו בחיים זה בגט עם פרומז'. בגאר דה ליון נמצאת מסעדת 'הרכבת הכחולה' השווה, שנבנתה יחד עם התחנה ב-1900 כחלק מההכנות לתערוכה הבינלאומית שנערכה בעיר באותה השנה.

הארכיטקט מריוס תיאודור תכנן מגדל שעון בגובה 64 מטר וחזית מרשימה, ואז התבקש על ידי חברת הרכבות לבנות מקום שיהווה "בופה יוקרה" כחלק משירותי הנוחות שהיא מציעה. הפתיחה התרחשה שנה מאוחר יותר, בנוכחותו של לא פחות מנשיא צרפת דאז, אמיל לובה. ובכן, מה שטוב לנשיא (וגם לקוקו שאנל, בריז'יט בארדו והקאסט של "ניקיטה"), טוב גם לי.

חלל המסעדה נראה כמו ארמון עם הרבה קישוטי זהב, פרסקאות ותקרות מעוגלות מצוירות. לא פחות מ-27 אמנים צרפתיים עמלו על היצירה המוזיאונית הזו, שנחשבת בצרפת למונומנט היסטורי. אגב, שמה הנוכחי של המסעדה ניתן לה ב-1963, על שם הרכבת האגדית שיצאה משם לעבר הריביירה הצרפתית. סביבי ישבו פריזאיות מוקפדות ומתוקתקות מכף רגל ועד סיכת ראש. היו גם כמה תיירות אלגנטיות ומתוקתקות לא פחות. אף פעם לא השקעתי בחיפוש אחר מסעדות שוות בפריז, אבל עכשיו הרגשתי שאני, סוף-סוף, מספיק גדולה בשביל המגרש של הגדולים.

זו הייתה אחת הארוחות הטובות והיפות ביותר שאכלנו. אחרי שאתה מסתכל על המנות מכמה כיוונים, אתה מתענג על כל ביס, נהנה מהטעמים הנהדרים בפה, ולוקח עוד לגימה מכוס היין המדויקת שהתאימו לך. גם הקינוח בסגנון קפה גורמה (ארבעה קינוחים קטנים מעולים אחד-אחד) היה שווה כל יורו. החשבון בסוף? בואו נאמר שבחגיגות יומולדת עגול לא חוסכים. בכל זאת, בא רק פעם בעשור, ובעשורים הקודמים הייתי מאוד חסכונית.

והחשבון של החיים? בשנה החולפת לא נפלו עליי תובנות מהשמיים, אבל למדתי להעז יותר, וחוויתי הרבה חוויות חדשות, גם אם חלקן מאתגרות. היה שווה ללכת את כל הדרך. נקווה שיהיה שווה גם בעשור הקרוב.

הפינה האהובה עליי בגני לוקסמבורג. במאה ה-17 רכשה אותם מארי דה מדיצ'י, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הברון אוסמן הופקד על התכנון מחדש

הפינה האהובה עליי בגני לוקסמבורג. במאה ה-17 רכשה אותם מארי דה מדיצ'י, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הברון אוסמן הופקד על התכנון מחדש

אחת הפינות הכי איקוניות של גני לוקסמבורג

אחת הפינות הכי איקוניות של גני לוקסמבורג

%d בלוגרים אהבו את זה: