ארכיון קטגוריה: תמונות מהעולם

קולמר עם כל דבר

מבט על השוק והתעלה של העיירה קולמר. צילום: גלית חתן

בתחילת 2018 נרשמה הפתעה לא קטנה כשהעיירה קולמר, שבלב חבל אלזס הצרפתי, הוכתרה כיעד מס' 3 באירופה (European best destinations). חייבים להודות על האמת: לא הרבה מכירים את קולמר, היא קטנה יחסית, אמנם יפהפייה אבל הרבה פחות ידועה משטרסבורג, העיר הגדולה של אלזס. היא אפילו לא נמצאת על דרך היין המפורסמת, אלא צריך לסטות קצת הצידה כדי להגיע אליה. ובכל זאת, כנראה שיש בה משהו, ולא סתם היא קטפה את המקום השלישי.

לפני כשלושה חודשים ביקרנו בחבל הארץ הקטן ביותר בצרפת, והבחירה הייתה ברורה: אנחנו ישנים בקולמר. גם יש בה מבחר מגוון של אטרקציות, גם יש שפע קולינרי, היא מלאה בבתים שמחים ולא פחות חשוב – היא במיקום מצוין לצאת ממנו לטיולי כוכב. בחרנו במלון השוכן במבנה קולומבאז' מסורתי שאופייני לאזור – צבעוני עם קורות עץ שיוצרות חזית גיאומטרית מעניינת. אמנם לא הייתה מעלית, אותנטיות עד הסוף, אבל היה שווה כל רגע (וגם ארוחת הבוקר נהדרת).

מלאה בבתים שמחים. קולמר / צילום: גלית חתן

מדרחוב קולמרי טיפוסי / צילום: גלית חתן

לקולמר, שבה חיים 30 אלף תושבים, שווה להקדיש יום-יומיים. ואיפה יותר טוב להתחיל מאשר בשוק? שוק האוכל המקורה (Market hall) של קולמר נמצא במבנה לבנים אדומות מ-1865. הוא חביב, אך קטן למדי. בכל זאת, שווה להתיישב לאכול על המרפסת שלגדות התעלה, להזמין את הטארט פלמבה המסורתי (שלא ישמעו שאני אמרתי אבל זה קצת דומה לפיצה ביאנקה דקה), וליהנות מנוף לסירות התיירים ומבני הקולומבז'.

לא רחוק משם נמצאת הכיכר הגדולה של בית קויף האלגנטי – באחד הערבים הגענו כדי לחפש מסעדה ונקלענו להופעה של תזמורת גדולה ורקדנים. מזון לנפש חשוב לא פחות ממזון לגוף, ולכן נשארנו שם לכמה מנגינות וריקודים מסורתיים.

בית פפיסטר – ביתו של כובען העיר מ-1537, שקירותיו החיצוניים מצוירים בכישרון רב / צילום: גלית חתן

ככלל, בקולמר יש כמה בתים ייחודיים ששווה להתרשם מהם, גם אם זה רק מבחוץ. למשל, בית אדולף, שנבנה בתחילת המאה ה-13, ומעריכים כי הוא הבית העתיק ביותר בקולמר. או בית פפיסטר, ביתו של כובען העיר מ-1537, שכולל מגדל בן שתי קומות, מרפסת מעץ, צריח מתומן וקירות מצוירים בכישרון רב.

אחרי שהתרשמנו מפפיסטר התיישבנו במסעדה סמוכה, הכול היה נחמד וטוב וטעים (קולינריה מצוינת יש להם לאלזסים), החלטנו לחזור למלון – ואז תפס אותנו הגשם בהפתעה. רצנו ממחסה למחסה, ובשלב מסוים נעצרנו ליד חנות סגורה. כשבעלת החנות ניגשה אל הדלת, חשבנו שהיא רוצה לסלק אותנו משם. אבל היא רק פתחה את הדלת, הגישה לנו מטרייה חדשה וסגרה את הדלת בחזרה, בלי לומר מילה. אנשים טובים באמצע הדרך, גרסת אלזס.

החצר של מוזיאון אונטרלינדן, שממוקם בחציו במנזר לשעבר. בכנסיית המנזר מוצגת עבודתו המפורסמת של הצייר מתיאס גרונוואלד "מזבחו של איסנהיים" / צילום: גלית חתן

גאוותו הגדולה של חבל אלזס היא על היינות הלבנים שלו. רובם אינם מזנים שייחודיים לאזור, אבל כידוע לכל אדמה המינרלים שלה, ותנאי הגידול משפיעים על הענבים ועל הטעם. אגב, ל'שמפניה' המקומית קוראים קרמו, והיא בהחלט שווה טעימה או אף רכישה באחד מהיקבים הרבים הפזורים לאורך 'דרך היין' המקומית.

בצד המוזיאוני, אונטרלינדן הוא הכתובת. המוזיאון ממוקם בחציו במנזר לשעבר, ובחלקו במבנה מודרני. בכנסיית המנזר מוצגת עבודתו המפורסמת של הצייר מתיאס גרונוואלד "מזבחו של איסנהיים" (The Isenheim Altarpiece), המתוארכת לשנת 1515. זוהי עבודה המורכבת מעשרה ציורי ענק המתארים ברובם סצנות מחיי ישו. הציורים האלה מותירים רושם כביר על המתבונן. לא סתם הוצבו ספסלים מול כל אחד מהם: אתה צריך שהות כדי לתת לנפש להתחבר אליהם, ולחוש אותם במלוא עוצמתם.

גשר Turenne – נקודת התצפית היפה ביותר בקולמר, ומן הסתם הפופולרית ביותר / צילום: גלית חתן

במהלך הטיול שלנו שוחחנו עם לא מעט תושבי אלזס, המצוידים בגאוות היחידה מרשימה. בין היתר סיפרו לנו שבשנות השלטון הגרמני, שהסתיים אחרי מלחמת העולם השנייה, היה אסור ללמד צרפתית בבית הספר ואף אסור היה לדבר את השפה, ולכן ל'זקנים' יש מבטא כבד. חלק משמות הרחובות בעיירות השונות מסומנים בשלטים דו-לשוניים, בצרפתית ובגרמנית, ואם תלחצו קצת, יגלו לכם שכאן לא הכי-הכי מחבבים את המהגרים האפריקאים. ובאמת, כמעט ולא רואים אותם ברחובות, בניגוד למקומות אחרים בצרפת.

נקודת התצפית היפה ביותר בקולמר, ומן הסתם הפופולרית ביותר, היא על גשר Turenne. כמעט בכל שעה ביום מגיעים אליה גדודי תיירים, ועדיין, זו קולמר ולא פריז, כך שהצפיפות היא יחסית ואין סיבה שתרתיע. במרחק רחוב אחד מהגשר אפשר לתפוס סירה ולצאת לשייט תעלות. תחילתו באזור זני (Zen) ממש, מוקף צמחיה ירוקה ומנותק מכל ציוויליזציה או עבר אדריכלי. רק לאחר מכן יוצאים אל 'העולם הרחב' ואל בתי הקולומבז' הצבעוניים, שהזכרנו קודם. זהו שייט קצר, רק 25 דקות, כי ככה זה בקולמר: הכול בקטן, בלי להעיק. קום איל פו.

10 דברים שחייבים לעשות במדריד

"אפשר לקבל מפה?", ביקשתי מפקיד הקבלה במלון. "הפעם האחרונה שהייתי במדריד הייתה לפני 12 שנה", הוספתי. "אל דאגה, שום דבר לא השתנה כאן בזמן הזה", השיב במבט מעט עייף, כאילו הוא זה שאחרי טיסת לילה ולא אני, ובכל זאת נתן לי את מפת העיר. "אבל אני השתניתי", רציתי לומר לו, אבל שתקתי, וחשבתי על המערכון המפורסם של יוסי בנאי על ירושלים, שבה שום דבר אף פעם לא זז.

מדריד, בדיוק כפי שזכרתי אותה, היא עיר שמחה – למרות המשבר הכלכלי שממנו סבלה ועדיין סובלת ספרד בשנים האחרונות. השמחה ניכרת באנשים, ברחובות, בבתי הקפה המלאים, בשוק ובכיכרות. סוג של תפיסת חיים, אותה תפיסה שהולידה את הסייסטה, למשל. אז נכון שזו לא העיר המתויירת ביותר בספרד, למרות שהיא עיר הבירה, אבל בשנים האחרונות מצליחה מדריד למצב את עצמה כאטרקטיבית לתיירים, והיא בהחלט שווה ביקור של כמה ימים. הנה 10 דברים שחובה לעשות במדריד [כל הצילומים שלי, למעט הפראדו, ואין לעשות בהם שימוש ללא רשותי]:

*

הכיכר קיבלה את שמה מסיבלה (cybelle), אלת הטבע והאדמה של הדת הפריגית

כיכר הסיבלס

כאן מתכנסים הספרדים כשהם חוגגים או כשהם מפגינים. מכאן יוצאות הבשורות, וכאן, בראש הפלאסיו דה קומיוניקאיונס, בעבר מפקדת שירות הדואר הספרדי וכיום בית העירייה של מדריד, מתנוסס שלט ענק: Refuges Welcome. מסר קצר וחד, ובאנגלית. שכולם יבינו.

במרכז הכיכר נמצאת הפונטנה דה לה סיבלס – מזרקה ניאו-קלאסית של אלה היושבת בכרכרה שמושכים שני אריות, אשר קיבלה את שמה מסיבלה (cybelle), אלת הטבע והאדמה של הדת הפריגית. הכיכר, שנבנתה בסוף המאה ה-18 על ידי האדריכל ונטורה רודריגז, מחברת בין דרך ה"קסטליאנים" (Castellna) הנמשכת משדרת פראדו ועד לפלאזה דה קולון, לבין רחוב אלקלה, שחוצה את מדריד מפוארטה דל סול במערב ועד שער אלקלה במזרח.

את הכיכר מקיפים גם באנקו דה אספניה, הבנק המרכזי של ספרד, פלסיו דה בואנהויסטה, בעבר משכנו של הדוכס מאלבה, ופלאסיו דה לינארס, ארמון בארוקי שנבנה ב-1873 על ידי בנקאי עשיר. כולם גדולים ומרשימים, שווים תמונה, ומוסיפים להדר של הכיכר הסואנת.

*

התצפית מגג ארמון האמנויות היפות

ארמון האמנויות היפות

וליתר דיוק, הגג של הארמון שמציע תצפית של 360 מעלות כמעט, כך שניתן לראות משם גם את הרחוב הראשי של העיר, גראן ויה, את שדרת הפראדו ואזורים פחות מתוירים. אפשרות אחת היא להתיישב בבית קפה שמגיש משקאות חמים ועוגות, אך מומלץ יותר לתפוס את אחד ממלצרי האלכוהול שמסתובבים הלוך ושוב, להזמין קוקטייל, ולהשתרע בפינת הרביצה. דרך לא רעה בכלל לסיים את היום, ולאגור כוחות לקראת הלילה.

*

אל תוותרו על ביקור בארמון הזכוכית שבלב פארק רטירו

פארק רטירו

הריאה הירוקה של העיר, 1,250 דונם של אוויר נקי וציוץ ציפורים. בין 15 אלף העצים תמצאו את ארמון הקריסטל, אשר כשמו כן הוא: ארמון שכולו זכוכית ומתכת בלי אף לבנת בטון אחת. גם אם יש תור בגלל תערוכה כזו או אחרת שמוצגת בו, שווה להמתין בשביל להיכנס פנימה. לא בגלל התערוכה, אלא בגלל החוויה הייחודית של חממת ענק שצבעיה משתנים בהתאם לצבע השמיים.

כיאה לכל פארק אירופי שמכבד את עצמו, תמצאו כאן פסלים, מזרקות ואגמים (באביב אל תוותרו על גן הוורדים), וגם בית קפה אחד או שניים. חוויה מדרידאית כהלכתה, במיוחד בסופ"ש.

*

הדובה עם עץ הקטלב, בקצה כיכר פוארטה דל סול

פוארטה דל סול

זו הכיכר שהשעון הענקי שלה מכריז על כניסת השנה החדשה לספרד – כל תחנות הטלוויזיה עוקבות אחרי מחוגי השעון הזה, בזמן שאלפים נדחסים תחתיו, משולהבים, סופרים לאחור. בקו ישר מול השעון, בצד השני של הכיכר (צריך לחצות את הכביש), נמצאת נקודת האפס שממנה מודדים את המרחקים ממדריד לערים אחרות. ובקצה ממש, נמצאת הדובה המחבקת את עץ הקטלב (הידועה בקרב הקהל הרחב דווקא כדב שמחבק עץ תות), שהפכה לסמל הבלתי מעורער של העיר ולכן מככבת במספר רב של מזכרות.

*

מומלץ להגיע בשעת השקיעה. מקדש דאבוד

מקדש דאבוד

מקדש מצרי עתיק מהמאה השנייה לפני הספירה, שהוקם לפי הוראותיו של מלך מרואה, ונבנה בדרום מצרים. ב-1968 הועתק המקדש לפארק דל אוסטה, כהוקרה על מאמצי הסיוע שהשקיעה ספרד בהצלת מקדשי אבו סימבל, שבניית סכר אסואן העמידה אותם בסכנה.

המקדש מוקם במרכז בריכה גדולה אך רדודה, וכיום אין אליו גישה ישירה. ניתן רק להקיף את הבריכה, לחפש זוויות צילום מעניינות, ולחכות לשעת השקיעה – אז מגיעים עשרות רבות של תיירים לצפות בו במלוא תפארתו והדרו, כשהוא מקבל אופי מיוחד בזכות שילוב בין תאורה מלאכותית לתאורת סוף יום.

*

אלמודנה היא קתדרלה חדשה יחסית, אך מרשימה כעתיקה

קתדרלת אלמודנה

אפשר היה לחשוב שלקתדרלה של בירת ספרד תהיה היסטוריה מפוארת, אבל היו לה בעיקר קשיים מפוארים: התוכניות להקמתה עלו במהלך המאה ה-16 מהרגע שבו הפכה מדריד לבירת ספרד, אך הבנייה נדחתה לאורך זמן, עקב התנגדותה של הבישופות של טולדו שפחדה מפגיעה במעמדה. בפועל החלה בניית הקתדרלה ב-1879, אך החבר'ה לקחו את הזמן ולבסוף היא הופסקה עם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית. ב-1950 חזרו לבנות, אבל הקדתרלה נפתחה רק ב-1993, בנוכחות האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

מאז מתקיימים כאן האירועים החשובים של משפחת המלוכה הספרדית – שהארמון שלה נמצא ממש ממול (אפשר לבקר בכמה מהאולמות והחדרים בארמון, אבל אסור לצלם כלום).

*

אסור לצלם בפנים. מוזיאון הפראדו

מוזיאון הפראדו

המוזיאון הגדול והחשוב ביותר של ספרד, שמציע את אחד האוספים הגדולים ביותר של אמנות אירופית מן המאה ה-14 ועד תחילת המאה ה-19 – כולל גויה, ולסקז ואל גרקו. כשהמוזיאון נפתח ב-1819, הוא היה נגיש לקהל הרחב רק יום אחד בשבוע ובאישור מיוחד. בתקופתנו הוא פתוח כל יום, ומחיר כניסה עומד על 15 יורו. הבעיה העיקרית איתו: אסור לצלם, בכלל. אגב, הגרניקה המפורסמת של פיקאסו מוצגת דווקא במוזיאון ריינה סופיה, שמציג בעיקר תערוכות מתחלפות, ועל החצר האלגנטית שלו לא כדאי לוותר.

*

דון קישוט וסנשו פנצ'ה חולשים על כיכר אספניה

כיכר אספניה

ממוקמת בקצהו המערבי של רחוב גראן ויה, לא רחוק מהארמון המלכותי. כאן ניתן למצוא את אחד האייקונים הבולטים ביותר של המדינה – פסל האבן העצום של הסופר והמחזאי מיגל דה סרוואנטס, מגדולי היוצרים בשפה הספרדית. משני צדדיו פסלי אבן של דולצינאה, ולפניו הוצב דון קישוט המפוסל בברזל, כשבידו האחת כידון ואילו ידו השנייה מונפת אל על. לצדו, כמובן, אלא מה, העוזר הנאמן סנצ'ו פנשה. האנדרטה החלה להיבנות בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אך הבנייה הושלמה רק בשנת 1957. נדמה שמאז ועד היום לא הפסיקו התיירים להצטלם לידה (גם כשמסביב לפסל מוקם שוק זמני מקורה).

*

השוק הצבעוני סן מיגל

שוק סן מיגל

אמנם בוקריה זה לא, אבל בין הדוכנים הרבים של שוק סן מיגל, כמעט כל אחד יוכל למצוא את המאכלים הספרדיים שמדברים אליו. פאייה שחורה לצד פאייה צמחונית, מגשי גבינות בליווי כוס יין מקומי, פטאטס ברוואס, כל פירות הים האפשריים, וגם שקדים מטוגנים ברוזמרין או בלימון – כל אלה הוכיחו לנו שעדיף לבוא רעבים, ויותר מפעם אחת.

לא כדאי לוותר גם על הצ'ורוס המקומי, שהוא הרבה פחות מתוק ממה שמוכר לנו בארץ. את הצ'ורוס טובלים בכוס שוקולד מומס בטמפרטורה של 75 מעלות, ואת מה שנשאר אפשר פשוט לשתות. הייתם במדריד ולא אכלתם צ'ורוס? לא הייתם במדריד.

*

מהכיכרות האלגנטיות ביותר באירופה. פלאזה מאיור

פלאזה מאיור

אם תלכו סתם כך ברחוב, לא תשימו לב שהיא קיימת. צריך להסתכל היטב, לזהות את אחד השערים הצרים-יחסית ולהיכנס לתוך החצר המרובעת הענקית – מהכיכרות האלגנטיות ביותר באירופה. זהו הלב העתיק של מדריד, שהחל לפעם בימי הביניים כשוק מחוץ לחומות. ב-1560 ביקש המלך פיליפ השני מהארכיטקט חואן די הררה להפוך את השוק לכיכר 'אמתית'. אמנם נרשמה היענות חיובית, אך המהלך יצא לפועל רק ב-1617, תחת הנהגתו של חואן גומז דה לה מורה (יורש העצר של הררה).

בניית הכיכר הושלמה אחרי שנתיים "בלבד", לא דבר של מה בכך לאור גודלה: כ-120 מטר אורך ו-90 מטר רוחב. באותה תקופה היא הייתה מוקפת במבני עץ בני שש קומות. הבתים נשרפו במהלך השנים שלוש פעמים: ב-1631, ב-1672 וב-1970, ובכל פעם נבנו מחדש. כיום ניתן לראות באחת הצלעות של הכיכר, על קירות קאסה דה לה פנדרלה, את ציורי הקיר הנהדרים של קרלוס פרנקו, המתארים דמויות מיתולוגיות שקשורות להיסטוריה של מדריד; ואילו במרכז הכיכר ניצב פסל של פיליפ השלישי רוכב על סוס. כי בלי סוס ברונזה אחד או שניים, שום עיר אירופית אינה שלמה.

 

ואם נשאר לכם עוד זמן:

גראן ויה – רחוב הקניות של מדריד

הגנים הבוטניים (אבל לא בחורף)

מרכז התערוכות קיישה (כדאי לבדוק מה מוצג בזמן שאתם מגיעים)

הרכבל לגן החיות

שער אלקלה

אצטדיון סנטיאגו ברנבאו (האצטדיון של ריאל מדריד. אפשר לעשות סיור, ואפשר לצפות במשחק)

אצטדיון ויסנטה קלדרון (האצטדיון של אתלטיקו מדריד)

מוזיאון תיסן בורנמיסה

מי מסתתר מאחורי החמניה

למעלה מ-62 אלף פריימים צוירו בעבודת יד / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

מי ירה בג'יי אר זו שאלה שעדיין מעסיקה פה ושם אנשים, עובדה שאפשר למצוא אותה בחיפוש פשוט בגוגל. אבל מי ירה בוינסנט ון גוך, והאם הוא התאבד – זה נמצא קצת פחות בתודעה הכללית, בוודאי פחות מהחמניות שלו. הבמאים דורוטה קביילה ויו ולצ'מן החליטו שזה לא עסק, יצאו לחקור את העניין לעומק, ומהתשובות שקיבלו יצרו סרט. אלא שהם לא עשו את זה בשיטה הרגילה והמקובלת.

תנו לי לצייר זאת בפניכם: יושבת בחורה וקוראת קרוב ל-800 מכתבים שכתב אמן משוגע אחד. היא מזעיקה חבר שהוא במאי ויוצר סרטים, ויחד הם יוצאים לצלם סרט רגיל, עם שחקנים חיים. אחר כך הם מזמנים צבא שלם של 125 אמניות ואמנים לפולין (60% מהנבחרת הזו הם נשים), נותנים להם לצפות בסרט, ומבקשים מהם לצייר אותו – תמונה אחר תמונה.

הרעיון המשוגע הזה גורם להם לייצר כ-75 גרסאות בממוצע לכל ציור של ון גוך שמופיע בסרט, על מנת לקבל 'אמנות בתנועה' שתתאים למסך הגדול. כך הפך "לאהוב את וינסנט" לסרט הראשון שצויר כולו בעבודת יד – 130,000 ציורי שמן על קנבס שמאכלסים קרוב ל-65,000 פריימים. אגב, 3,000 מהפריימים נזרקו לפח וצוירו מחדש, כיוון שבמהלך העבודה על הסרט התפרסם מחקר שהוכיח כי ון גוך כרת לעצמו את כל האוזן, ולא רק חתיכה ממנה.

"הציורים של ון גוך הם מאוד קולנועיים, והם משקפים הרבה מהחיים שלו ומהסביבה שבה הוא פעל. זה מצא חן בעיניי", אומרת קביילה. הדמות של אדלין ראבו / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

"לקראת גיל 30 דורוטה הייתה במשבר יצירתי", מסביר הבמאי-שותף ולצ'מן, "ואז היא התחילה לקרוא את המכתבים של ון גוך, וגילתה שגם הוא התחיל לצייר רק בגיל 29" / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

קביילה, שחוגגת השנה את יום הולדתה ה-40, למדה ציור באקדמיה לאמנויות יפות בוורסאו, פולין. לקראת סיום הלימודים הרגישה שהיא נמשכת דווקא לעולם הסרטים, ועברה ללמוד בבית ספר לקולנוע. שם היא חיברה בין שתי האהבות שלה, והחלה ליצור סרטים קצרים מצוירים. את העבודה על 'וינסנט' החלה קצת לפני יום הולדתה ה-30, כשישבה בעליית הגג והרגישה אבודה בחיים חסרי משמעות. "היא הייתה במשבר יצירתי", מסביר ולצ'מן, "ואז היא התחילה לקרוא את המכתבים של ון גוך, וגילתה שהוא התחיל לצייר רק בגיל 29. הסיפור שלו נראה לה מדהים ועוצמתי, והיא החליטה לעשות עם זה משהו".

"הציורים של ון גוך מאוד קולנועיים, והם משקפים הרבה מהחיים שלו ומהסביבה שבה הוא פעל. זה מצא חן בעיניי", אומרת קביילה עצמה. "לא להאמין שזה הוביל אותי לכאן", היא מוסיפה, ומתכוונת בין היתר למועמדות לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר, ואולי גם למעמדה כיום, כאחת האנימטוריות המובילות בעולם. אמנם 'וינסנט' לא זכה בפרס הנחשק, אבל בחיקו 'נפל' פרס סרט האנימציה האירופי הטוב ביותר, יחד עם עוד ששה פרסים נוספים. לא רע בשביל סרט שהתחיל כסרט קצר בסגנון "יום בחיי".

מצד אחד, זהו סיפור מרגש של אישה שדווקא מתוך השפל של חייה הצליחה לייצר פרויקט מדהים, ולהגיע הכי רחוק שאפשר. מצד שני, חשוב לא לשכוח את הקשיים שבדרך, ולא לחשוב שבאמת יש דבר כזה, סיפור סינדרלה. אף אחד לא היה שם, כשהיא חיה בחרדות שלא תשיג את המימון המלא להשלמת הסרט – למעשה זה קרה רק שלושה חודשים לפני תום העבודה עליו. אם יש משהו שאני לוקחת מהסיפור של קביילה הוא שצריך לפרק את הפחדים, לעשות את מה שמדליק אותנו באמת ולהתאזר בכמויות עצומות של סבלנות. בסוף, זה שווה את זה.

3,000 מהפריימים נזרקו לפח וצוירו מחדש, כיוון שבמהלך העבודה על הסרט התפרסם מחקר שהוכיח כי ון גוך כרת לעצמו את כל האוזן, ולא רק חתיכה ממנה / Loving Vincent, courtesy of Good Deed Entertainment

הבכורה של "לאהוב את וינסנט" היא הערב, 8.3.18

 

%d בלוגרים אהבו את זה: