ארכיון קטגוריה: עיצוב מוצר

129 כבר עבר?

מסרים חברתיים חשובים בתחנת אוטובוס בבנימינה

מסרים חברתיים חשובים בתחנת אוטובוס בבנימינה

לא כיף לשבת ולחכות לאוטובוס ביום קיץ ישראלי חם.

למען האמת, לא כיף לעשות כמעט שום דבר בקיץ, שאיכשהו נדמה ששכח שהזמן שלו הוא יולי-אוגוסט ומותח עצמו גם ליוני ולספטמבר. גם המתנה לאוטובוסים אינה הנאה גדולה, אולם מאז כניסת הסמארטפונים לחיינו, הזמן עובר הרבה יותר מהר. תמיד אפשר לצפות בעוד סרטון או לקרוא עוד כמה עדכונים מהחברים (רוב הסרטונים יותר מעניינים מארוחת צהרים). חוץ מזה, בכמה תחנות כבר הכניסו את ה"חידוש" שבתחנות המטרו באירופה קיים כבר שנים: עדכון באיזו שעה אמור האוטובוס להיכנס לתחנה. וככה אתה מוטרד הרבה פחות, או לפחות יכול להודיע למי שצריך על מידת האיחור הצפוי.

בשנות ה-80 וה-90 לא היה לנו את כל זה. התייבשנו והתייבשנו בתחנות הישנות, קיווינו לאיזה נס, שתמיד הגיע מאוחר מדי. באותה תקופה, יותר מדי אנשים שחשו עצמם "מגניבים" הזכירו לנו שלא רודפים אחרי שני דברים: אוטובוסים, ובנים. לא בטוח שזה מוצדק. נראה את מי שאמר את זה מחכה חצי שעה בצהרי יולי-אוגוסט, בזמן שמישהו מנופף לו לשלום מהמזגן של האוטו.

תחנת אוטובוס פרחונית בבנימינה

תחנת אוטובוס פרחונית בבנימינה

מבט צדי על התחנה

מבט צדי על התחנה

והנה, השבוע מצאתי את עצמי בבנימינה – מקום שב-2022 יחגוג מאה שנה להיווסדו, אבל נראה כבר עכשיו מנומנם למדי. לא שבימינו להיות עירני ובעניינים זה כל כך שוס, אבל תחנות אוטובוס שבנויות מעץ באמת מזמן לא ראיתי בשום מקום. אלא מה? שתושבי המושבה היצירתיים לא רק קראו לכל הכיכרות שלהם על שם שורות מהשיר המקסים "ימי בנימינה" של אהוד מנור (-איפה אתה? -אני בכיכר "חבר היה חבר"), אלא גם ציירו על תחנות האוטובוס שלהם והפכו אותן לאחד הדברים הכי מקסימים שנתקלתי בהם בשנה האחרונה.

לא שהחום נהיה יותר קל, לא שהחיים יותר נסבלים, לא שלא היינו מעדיפים תחנות ממוזגות בקיץ ומחוממות בחורף, אבל אם זה מה שיש – אז עדיף ככה. לא ככה?

מי צריך אוטובוס כשיש צוללת צהובה. הרבה יותר נעים במים

מי צריך אוטובוס כשיש צוללת צהובה. הרבה יותר נעים במים

 

(129 הוא הקו שבו נסעתי יום-יום כמעט מתל אביב לראשון לציון, ל'גלובס')

דוקטור תציל אותי

"לעולם אי אפשר לדעת מראש איך ייראה התוצר, וזה מרתק אותי"

"לעולם אי אפשר לדעת מראש איך ייראה התוצר, וזה מרתק אותי". מיכל פרנקל ונעל הד"ר מרטינס שאיירה

 

כשאמרתי לבנזוג שאני עומדת לכתוב פוסט על נעלי ד"ר מרטינס, הוא שאל אותי אם זה קשור ללב הכחול. היו לי כמה שניות של סימני שאלה מעל הראש, לפני שהתחלתי לצחוק. אתם צריכים להבין: הוא גדל בחברה החרדית, ולמרות שבעשור האחרון הוא השלים את הפערים יפה-יפה, בכל זאת מדי פעם צצים דברים קטנים שהוא לא הגיע אליהם. אם לחזור לאותו רגע, כשהוא ראה את פרצוף ההלם שלי, הוא ניסה לחדד: אלה נעלי נוחות, נכון?

"לא בדיוק", עניתי, והשתדלתי להישאר רצינית. התחלתי להסביר קצת על הנעליים האלה, שבשנות ה-70 הידרו אותן האנרכיסטים בשרוכים אדומים, ואחר כך הטרנד הזה הפך לנחלת הכלל (ומי שלא ראה את הסרט This is England שיצר הבמאי שיין מידוז, זה הזמן). חיפוש מהיר בגוגל העלה שבין 1960 ל-2010 נמכרו מעל ל-100 מיליון זוגות נעליים של המותג.

אבל למה בכלל הגענו לד"ר מרטנס, דווקא עכשיו פתאום? או, זה בזכות העשייה הנהדרת של האמנית מיכל פרנקל, שמציירת על נעלי המותג. "החלה להיווצר אצלי סדרת ציורים חדשה בסגנון ייחודי, שקראתי לה Crowded", היא מספרת בראיון מיוחד לבלוג. "הסדרה הזו בודקת עניינים כמו צפיפות ומרקם, ועם התהליך התהוו בה חן ואופי מסוימים. החיבור לנעלי ד"ר מרטינס הגיע מסקרנות יומיומית והתנסות, מחיבור של דברים, שהוא מרתק בכל מקרה, ומתוך רצון לגילוי ולבדיקה של איך זה יכול להשתלב".

"אני די בהתחלה, וכבר ברור שיהיה דרוש לפנות לכך זמן נוסף ביממה. הנושאים נרקמים ללא כיוון כלשהו מראש (אלא אם יש הזמנה ספציפית), והסגנון נושא את הקו והאופי של העבודות מהסדרה. הזוג שעליו אני עובדת כרגע עוסק ביצורים המתוקים והאניגמטיים – חתולים. אחרי הזוג הראשון החלטתי שכל זוג יעסוק בתחום מסוים, כשאין זהות בין שתי הנעליים, אבל כן רעיון או סיפור משותף".

*האם הייתה "הפקת לקחים" בין הזוג הראשון לזוג השני?

"הייתה למידה ממש תוך כדי העבודה על הזוג הראשון. אז הבנתי הרבה על ה'תקשורת' שבין חומר הנעל לצבעים עצמם – איך הם נספגים, מהו הבדל הגוונים לעומת עבודה על נייר, ואיך נכון לצבוע כדי לקבל את התוצאה הרצויה. עניינים נוספים שחשובים לי במיוחד הם ההתייחסות לצורת הנעל כחפץ שימושי, וגם כאובייקט הנתפס אצלנו ויזואלית, עם האזורים הבולטים יותר ובולטים פחות שלו, ומכאן גם למיקום ולאופי האלמנטים המצוירים עליה".

"אני מאוהבת בקסם שהצבע מייצר". זוג נעליים שאיירה פרנקל

"אני מאוהבת בקסם שהצבע מייצר". זוג נעליים שאיירה פרנקל

המחשבה שטה בחופשיות

פרנקל, שעסקה באיור ובאנימציה לערוצי הטלוויזיה לילדים 'הופ!' ו'לולי', כתבה ואיירה שני ספרי ילדים, ובימים אלה היא עובדת על ספר חדש, הפעם למבוגרים (אני כבר סקרנית). אלא שהיא בכלל החלה את דרכה בלימודי אדריכלות, ואף עשתה תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. העיסוק שלה בתקשורת ובשפה חזותית החל בלימודים, המשיך אחריהם והפך למרכז פעילותה. בשנה וחצי האחרונות החלה לעסוק בסדרה Crowded, וכחלק ממנה החלה גם לצייר על נעליים. קודם לכן, אגב, היא כמעט ולא ציירה על חפצים או בגדים.

העבודה על זוג נעליים נמשכת כשבוע. "אני נהנית מאוד מהתהליך שבו יש לי מראה בראש של איך זה ייראה, והנעל המצוירת הולכת ומתגשמת תוך כדי העשייה. יש בזה משהו מאוד כובש בעיניי. יש את השלב שבו אני מסיימת להניח את קווי הקונטור על הנעל, וחושבת שאני יודעת איך ומה יהיה בסוף, אבל הידיעה הזאת היא תמיד לא שלמה.

"אני אוהבת את ההפתעה, למשל, של התוצרים הצבועים – וזה תמיד מפתיע, כי המשחק בצבעים עבורי הוא עולם שלם נוסף. אני מאוהבת בקסם שהצבע מייצר. חלק מהתהליך הוא גם שינוי ואלתור על גבי התכנון הראשוני, וגם בשלבי ההמשך, תוך כדי התהוות. לעולם אי אפשר לדעת מראש איך ייראה התוצר, וזה מרתק אותי".

*האם הציור הוא כמו תרפיה עבורך? זמן למחשבות?

"אני מאמינה שכל פעילות שבה אדם נמצא עם עצמו והמחשבה שטה בחופשיות, היא בעלת מרכיב טוב ובריא לנפש. לפעמים מתנגנת מוזיקה לידי, ויש פעמים שאני עם השקט ממש".

פרנקל כבר העלתה לחשבון האינסטגרם שלה, וגם לחשבון הפייסבוק (לינקים למטה), תמונות של הנעליים, והזמנות החלו להגיע. "רוב הפניות שקיבלתי הגיעו מחוץ לישראל דווקא", היא אומרת, "וכן, אני מסכימה ברצון. זוג נעליים מוכן נמכר ב-490 דולר, בתוספת דמי משלוח".

מעניין מה האנרכיסטים היו חושבים על המחיר הזה.

מחיר זוג נעליים עומד על 490 דולר. "מאחר וזה אינו מוצר צריכה בסיסי (לחם, גבינה, עגבניות) אלא פריט מותרות, תמחור גבוה נראה לי הגיוני"

"מאחר וזה אינו מוצר צריכה בסיסי (לחם, גבינה, עגבניות) אלא פריט מותרות, תמחור גבוה נראה לי הגיוני"

"מוצר שיש אפשרות להשתמש בו ממש, ולא רק לתלות על הקיר בסלון"

"מוצר שיש אפשרות להשתמש בו ממש, ולא רק לתלות על הקיר בסלון"

לרחוב או למדף

למרות שאני מאוהבת בנעליים האלה, אני חייבת להודות שאילו היה לי זוג, סיכויים קלושים שהייתי הולכת איתו ברחוב. פשוט הייתי מפחדת להרוס אותן, או אפילו סתם ללכלך. הייתי מעדיפה לשים בסלון, כאלמנט עיצובי. מתברר שאני לא היחידה שחושבת ככה. בין התגובות שפרנקל מקבלת, היו גם כאלו שאמרו שאצלם זה יעמוד על מדף. "הייתה הזמנה שנתנה לי יד חופשית לחלוטין, והזמנה אחרת, שטרם הושלמה, מעוניינת במשהו עם כלבים. בכל מקרה הסגנון מתכנס תמיד לאותה שפה".

*כבר הלכת עם הנעליים ברחוב?

"הן נראו בציבור פעם אחת. אנשים מתעניינים ושואלים ומתפעלים, וזה מקסים וכיף. גם בפייסבוק התגובות מאד אוהדות. יש המלצות, ורעיונות ושאלות, החל ממה סוג הצבעים, דרך התפעלות, התלהבות ועידוד, וכלה כמובן בהמלצה לפנות לד"ר מרטינס לשיתוף פעולה".

*אם ד"ר מרטינס יגלו אותך לפני שתפני אליהם, ויציעו לך להוציא קו ייחודי, קולקציה מוגבלת, איך תגיבי? אגב, מין הסתם זה יתומחר במחיר מאוד גבוה.

"קודם כל, פנייה כזו תשמח אותי מאוד. מאחר וזה אינו מוצר צריכה בסיסי (לחם, גבינה, עגבניות) אלא פריט מותרות, תמחור גבוה נראה לי הגיוני. זהו מוצר מתחומי העיצוב-אמנות-אופנה-אספנות, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים עליו, וזה אינו תמחור גבוה לעבודת אמנות – זוג נעליים one-of-a-kind. העניין הוא שיש אפשרות להשתמש בו ממש, ולא רק לתלות על הקיר בסלון".

*מה יקרה אם באחד מזוגות הנעליים – שלא לומר בנעל אחת מתוך שתיים – לא תאהבי את התוצאה?

"לפני שמונחים קווי קונטור על נעל (בעיפרון ואחר כך בטוש פרמננטי), יש סקיצות וניסיונות רעיוניים. רק כשאני מרגישה שהסתיימה ההתכנסות, אני מציירת קווים כלליים בעיפרון על הנעל, ואז בהדרגה עוברת לפרמננטיים. ובכל זאת, אם נעל או זוג לא ימצאו חן בעיניי, הם כמובן לא יצאו ממני, לא כעבודת אמנות ולא כנעליים ללקוח. אין לי אפשרות להוציא לעולם תוצר שאינני מרוצה ממנו".

 

צילום תמונות: מיכל פרנקל

דף הפייסבוק של מיכל. האינסטגרם. האינסטגרם של Crowded.

היום את חולצה, מחר את אריח

אריחים עשויים מחולצות גברים מכופתרות ישנות, שיצרה ליאת סוכר (צילום: יונתן בלום)

אריחים עשויים מחולצות גברים מכופתרות ישנות, שיצרה ליאת סוכר (צילום: יונתן בלום)

רגע לפני שאתם זורקים את חולצת הטירונות (בני כמה אתם?!?) או את מכנסי הטרנינג שפעם חשבתם שיהיו להיט בחדר הכושר, תחשבו שוב. הזבל של היום עשוי, בטיפול נכון, להיות האוצר של מחר. ואני לא מתכוונת לכך שזה יכול לשמש לניגוב רגליים אחרי המקלחת או לניקוי חלונות. לא, לא, אנחנו מדברים פה על משהו הרבה יותר מגניב. אמנם לא מגניב כמו ויק מוניס, אבל היי, אולי יום אחד זה יגיע גם לשם.

שולחן משושה unforgettable, עשוי מג'ינסים ישנים, שיצרו דנה בני ועמית מזרחי (צילום: יונתן בלום)

שולחן משושה unforgettable, עשוי מג'ינסים ישנים, שיצרו דנה בני ועמית מזרחי (צילום: יונתן בלום)

בדרך כלל כשאני מסתכלת על הודעות לעיתונות מבתי ספר לעיצוב, העבודות שמציגים שם נראות לי נחמדות אבל בוסריות ולא מספיק מעניינות. אבל הפעם הסטודנטים לתואר ראשון בבית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למינהל הצליחו להפתיע. במסגרת קורס "פרוטוטיפ" הם הפכו אשפת טקסטיל ובגדים ישנים וקרועים שכל אחד מאיתנו כמעט (חוץ מגברים סנטימנטליים) היה משליך לפח, לפריטי ריהוט מעוצבים עם סטייל ייחודי.

בשפה המקצועית קוראים לזה קיימות: היכולת להמשיך לקיים תהליך או מצב לאורך זמן. במקום להרוס משאבים ומערכות אקולוגיות, מנצלים את המשאבים בצורה אופטימלית ומשפיעים על הצריכה. במקרה הזה, הדרך להקטין את הצריכה היא על ידי שימוש רב-פעמי במוצרים. היום אתה מכנסיים, ומחר אתה שולחן. היום את חולצה, ומחר את אריחים לרצפה. זה דורש סבלנות, שבעידן הנוכחי אין לרובנו, ויצירתיות, שלא לכולם יש מספיק ממנה, אבל זה שווה את התוצאה מכל כך הרבה סיבות. רק אחת מהן היא אסתטיקה.

 

מנורות אוריגמי, שהן למעשה גוף תאורה משאריות של דמוי עור, שעובד דרך הטלפון הנייד - אפליקציה המפעילה את הנורה. יצרה: נוי צפתי (צילום: יונתן בלום)

מנורות אוריגמי, שהן למעשה גוף תאורה משאריות של דמוי עור, שעובד דרך הטלפון הנייד – אפליקציה המפעילה את הנורה. יצרה: נוי צפתי (צילום: יונתן בלום)

חלק מהפריטים, כמו גוף התאורה שיצרה נוי צרפתי, עובדים דרך הטלפון הסלולרי – אפשר להדליק את האור באמצעות אפליקציה. זה מתחבר למה שנקרא "האינטרנט של הדברים", כלומר חפצים פיזיים שמתקשרים דרך חיישנים, ומאפשרים תקשורת מתקדמת ויכולות איסוף והחלפת מידע. אם תרצו, "הבית החכם" בגרסה המעוצבת – והירוקה – שלו. אני בטוחה שזו רק ההתחלה של הדברים. אפשר לקחת אותם הרבה יותר רחוק, אם רק מוצאים את ההשראה.

שולחן סלון משאריות בד ריפוד, שיצרה טל ויצמן (צילום: יונתן בלום)

שולחן סלון משאריות בד ריפוד, שיצרה טל ויצמן (צילום: יונתן בלום)

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: