Category Archives: עיצוב מוצר

מה קשור?!? – על שבוע העיצוב בירושלים

יום יום אני תולש מהלוח דף מעוצב

שבוע העיצוב בירושלים הוא בלגן אחד גדול. זה לא בהכרח רע. מצד אחד מציעים לך לשחק בלגו ולתלוש דפים, מצד שני מלבישים אותך בוריאציות על מעילים של חיילים אמריקאים ממלחמת וייטנאם. לפעמים אתה מרגיש שימושי, לפעמים מנותק, לעתים עולה במוחך השאלה WTF, ואז אתה מחייך כי מבקשים ממך "נא לגעת" או ממליצים "לצלם עם פלש" (מה שבדרך כלל אסור בהרבה מקומות). על כל דבר כמעט שם אפשר להגיד: תלוי איך מסתכלים על זה.

האירוע התרבותי הזה, שנפתח ביום חמישי האחרון, מתפרש על פני ששה מוקדים, והרבה יותר תחומים. אי אפשר לראות הכול ביום אחד גם אם רוצים, ואפילו ביומיים מדובר קודם כל בטיול ירושלמי ורק אחר כך בהתרשמות מרהיטים, מוצרים, ציורים, בגדים, תוצרי הדפסת תלת ממד, משחקים ומשחקי תאורה. כמעט קניתי הדפס של בן גוריון ההיפסטר, אבל זה בכלל לא חדש, סתם עמד שם למכירה לצד הרצל הקולי ואיינשטיין המקועקע. הכול בערבוביה.

להרכיב לגו על בית ענק, לא רק לילדים

שטיח העפרונות בחצר המרכזית של בית הנסן

ההתרחשות העיקרית היא בבית הנסן – מבנה שהוקם בסוף המאה ה-19 כבית חולים למצורעים, ואילו בשנים האחרונות משמש כבית חם לאמנות, גם פוליטית. למשל: בחלק התחתון של המבנה יש מיצג שמחבר בין סוכה פולנית מצוירת לפחונים של בדואים נטולי אזרחות מאזור מישור אדומים. לא ברור מה זה קשור לשבוע העיצוב. הגישה היא משהו בסגנון: אם אנשים כבר באים אז אולי כדאי להציע להם קצת נקודות למחשבה, ואיזה בקבוק בירה.

אתה הולך שם – היינו בבית הנסן ובבית בזק – והכול מתערבל לתוך המוח, לא ברור מה מתוך זה נקלט. אין רגע וואו שבו אתה אומר אאוריקה. מצלמים את מה שמוצא חן, מקשיבים מה חושבים האחרים, מדי פעם אחד היוצרים מסביר למישהו שהגיע למיצג שלו מה עמד מאחורי היצירה ("בהתחלה לא היה לי מושג מה אני עושה בכלל"), והכי הרבה שיחות עסקו בשאלה האם האמן כבר מצא עבודה או לא.

ללבוש מעילי M65 ולהרגיש כמו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם

אם צריך לסמן חוויה אחת שבלטה מעל על השאר, זו חוויית המעילים – בחדר גדול פוזר חול ים על הרצפה, ועל גבי עמודי ברזל דקים נתלו מעילים חצי שקופים בגוונים שונים, המדמים את מעילי M65 שלבשו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם. אותם מעילים נתרמו אחר כך לחיילי צה"ל. כאן הם בגרסה הרבה יותר קלילה ונוחה, וכל אחד יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה למדוד. בלי רובים, ובלי תחמושת.

ביציאה מהנסן הציעו לנו להשתתף בניסוי "סוף העולם" – אם סוף העולם יגיע, איזה כישורים תוכלו לתרום לאנושות? במה תוכלו להביא תועלת? היו שש אפשרויות, ביניהן סיפור סיפורים, פיצוח קודים וציד הומני. אני בחרתי בניווט בלי ווייז, נראה לי שאני מתאימה לזה. המשתתפים קיבלו מדבקות בצבעים שונים לפי הבחירה שלהם, ובחצר שלמטה נתלו בלונים בצבעים התואמים, לפי מספר לוקחי המדבקות. לרגע נדמה שהאנושות תשרוד, כי הכישורים מתחלקים שווה בשווה, למעט אחד: ציד הומני. לא היו הרבה מתנדבים. אז כנראה שתהיה ערבות הדדית אבל לא יהיה מה לאכול.

האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת יחד על הכורסה הזו?

במקום השלישי – הכורסה הכאילו-זוגית הרחבה, שמייצרת אינטימיות בלב חללים ציבוריים. כמה פשוט, ככה מתוחכם. השאלה היא, כמובן, האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת עליה, ואיזו חוויה היא תייצר עבורם. הייתי שמחה לערוך תצפיות במרחב שבו יוצבו חמש כורסאות כאלה. אם אין רגעי וואו, לפחות ייצא מזה סיפור.

קוביות שנוצרו מחומרי אדמה שונים שנאספו מרחבי הארץ

 

שבוע העיצוב נמשך עד ה-15.6. האתר הרשמי.

מי צריך חתולים כשיש רובוטים

"רציתי להגיד לו 'לא', אבל הרגשתי נורא". הרובוט BERT

"רציתי להגיד לו 'לא', אבל הרגשתי נורא". הרובוט BERT

לפני קצת פחות משנה הזמינה החוקרת הבריטית אדריאנה המצ'ר אנשים כדי להכין אומלט במטבח בעזרת עצות מרובוטים. אחד הרובוטים, שכונה ברט (Bert), תוכנת כך ש"בטעות" הוא יפיל את אחת הביצים לרצפה, ואז יתנצל על הטעות, תוך כדי שימוש בסרטון מצויר חמוד שבו מופיעות פנים המביעות עצבות (קצת כמו בסרטונים של דיסני). זאת בעוד הרובוט השני נתן עצות מדויקות ותפקד לתפארת ארוחת הבוקר.

רוב הנבדקים אמרו בסיום הניסוי כי הם העדיפו את הרובוט שעשה טעות והתנצל עליה, על פני הרובוט שעשה בדיוק מה שצריך אבל לא תקשר איתם באופן אישי (לתחושתם). כלומר, הם העדיפו תקשורת על פני יעילות.

בשלב הבא של הניסוי, הרובוט הטועה ביקש מהנבדק לקבל את תפקיד הסו-שף. "חשתי שזה ראוי להגיד לו 'לא', אבל כשהוא הראה פנים עוד יותר עצובות, הרגשתי נורא, כי מה בסך הכול הרובוט ניסה לעשות? את העבודה שלו", סיפר אחד הנבדקים. והוא לא היה היחיד: רוב המשתתפים הגיבו לרובוטים בעלי תכונות והבעות כמו-אנושיות כאל כאלה שהם לא ירצו לפגוע ברגשותיהם (למחקר המלא).

מחקר אחר, שנערך באוניברסיטת סטנפורד ופורסם בערך באותו זמן, מצא שאנשים נרתעים לגעת ב"אזורים אינטימיים" של רובוטים, וזה מעורר בהם רגשות. תוכלו לקרוא על כך כאן. רגשות, רובוטים? חם, קר? כן, כן, אלה כבר לא הפכים, כך מתברר. מי צריך חתולים, בשביל מה להוציא כלב שלוש פעמים ביום. כל כך 1998. קחו לכם רובוט הביתה.

כשארוחת הערב תהיה מוכנה היא תקרא לכולם לבוא לשולחן – כי למה שאתם תעשו את זה, זה כל כך 1988. הרובוטית KURI

כשארוחת הערב תהיה מוכנה היא תקרא לכולם לבוא לשולחן – כי למה שאתם תעשו את זה, זה כל כך 1988. הרובוטית KURI

כבר לפני כשנה השיקה אמזון בארה"ב את הרובוטית אלקסה (ומכרה מיליוני יחידות מאז), ואותתה על השינוי הצפוי באורחות החיים שלנו. בתחילת החודש הנוכחי השיקה יצרנית מוצרי החשמל BOSCH, באמצעות הסטארט-אפ שהקימה מייפילד רובוטיקס, את הרובוטית KURI. קורי עוזרת לך לדעת מה קורה ברחבי הבית (כי יש לה מצלמה שמעבירה מידע ישירות לטלפון שלך), וכשארוחת הערב תהיה מוכנה היא תוכל לקרוא לכולם לבוא לשולחן – כי למה שאתם תעשו את זה, זה כל כך 1988.

על העיצוב של קורי החמודה הופקד אנימטור לשעבר של אולפני פיקסר בשם דאג דוליי, והתפקיד שלו היה "לוודא שהפעולות שלה לא ייראו מפחידות, ובשביל זה היינו צריכים לוודא שאתה תדע בדיוק מה היא הולכת לעשות, שבריר שנייה לפני שהיא עושה את זה".

בינתיים, כך נדמה, רוב האנשים עוד לא מבינים מה זה עומד לעשות לנפש שלהם – וכמה בודדים הם ירגישו למרות כל מאמצי ההתקשרות עם רובוטים. בעיניי, אין תחליף לקשר האנושי שבו אנשים בוחרים לשוחח איתך או לבלות איתך, והם לא פשוט רובוטים שתוכנתו לזה. אבל יש אנשים שחושבים הפוך ממני: בעיניהם, כל העסק ממש חמוד. וגם ממש פרקטי, כפי שתראו מייד.

"אנחנו אוהבים לחשוב עליו כשילוב של מתאם קשרי חוץ, מורה פרטי וקואצ'ר". הרובוט ELLI•Q

"מאפשר להשתמש בקלות במגוון רחב של טכנולוגיות, כמו שיחות וידאו, כדי לחזק ולשפר את הקשר עם בני משפחה וחברים". הרובוט ELLI•Q

בואו נודה על האמת: מספיק להגיד בקול רם את המילים "אנחנו חיים בשנת 2017", כדי להרגיש זקנים. הרי רק לפני יומיים פחדנו מבאג 2000, איך פתאום נהיה שאנחנו בתוך העתיד? ויותר גרוע: העתיד הזה הוא קצת כמו שהפחידו אותנו. קר, מנוכר, הורס מערכות יחסים אנושיות, הופך בני אדם מיותרים, אוטוטו הכול פה רובוטים. אלה שמהנדסים את העתיד הזה רואים בעצמם המהפכנים החדשים, שלא לומר הסלבריטאים החדשים. בבקשה תמחאו להם כפיים, ותגידו תודה. הרי הם הופכים את החיים שלכם להרבה יותר קלים. למשל, הם מוודאים שכבר לא תצטרכו לדאוג להורים מבוגרים או לסבא וסבתא.

בשבוע שעבר השיק הסטארט-אפ הישראלי אינטואישן רובוטיקס את ELLI•Q, שאותו הם מכנים "רובוט-חברתי לשיבה טובה, מבוסס בינה מלאכותית, שפותח במטרה לשפר את חייהם של אזרחים ותיקים". ההשקה, כמה טרנדי, התקיימה במוזיאון העיצוב של לונדון. כי היום, רובוט בלי עיצוב הוא סתם אייטיז.

אם שאלתם את עצמכם מה בדיוק מציע ה-ELLI•Q, אז התשובה היא הגיונית: סיוע חיוני להתנהלות בעולמנו הדיגיטלי החדש והמורכב. אלי קיו, שזה קצת כמו עלי ג'י אבל לא, "מעודד אורח חיים פעיל. הוא ממליץ על פעילויות ב'עולם האמיתי', כמו לצאת להליכה לאחר צפייה ממושכת בטלוויזיה, לקחת בזמן את התרופות, להגיע לפגישות ותורים.

"הוא גם יוזם הצעות לחיבור לתוכן מקוון, כגון הרצאות TED, משחקים מקוונים, מדיה חברתית, מוזיקה וספרי שמע, ומאפשר להשתמש בקלות במגוון רחב של טכנולוגיות, כמו שיחות וידאו, כדי לחזק ולשפר את הקשר עם בני משפחה וחברים". כל זה כדי לעזור לבני הגיל השלישי להתמודד עם הבדידות והבידוד החברתי שנכפה עליהם מעצם כך שהם "יצאו מהמחזור", קצת כמו השטרות של ה-10 שקלים (ואם אתם זוכרים אותם, אתם באמת זקנים).

"אנחנו אוהבים לחשוב עליו כשילוב של מתאם קשרי חוץ, מורה פרטי וקואצ'ר", אומר דור סקולר, המנכ"ל-מייסד של אינטואישן רובוטיקס. הרובוט ELLI•Q

"אנחנו אוהבים לחשוב עליו כשילוב של מתאם קשרי חוץ, מורה פרטי וקואצ'ר", אומר דור סקולר, המנכ"ל-מייסד של אינטואישן רובוטיקס. הרובוט ELLI•Q

החלק המעניין-באמת בכל הסיפור הזה שייך לתחום חדש יחסית שנקרא לימוד מכונה (Machine Learning) – הכוונה היא שככל שתשתמש ברובוט יותר, כך הרובוט יכול ללמוד את האישיות, ההתנהגות וההעדפות שלך, ולנצל את הידע הנצבר כדי להציע פעילויות מותאמות אישית לצרכים הספציפיים שלך. לשם הדוגמה, תוך זמן קצר בחורות יוכלו לומר: הוא כל כך מבין אותי, חבל שהוא לא גבר אמיתי.

אגב, המעצב התעשייתי איב בהאר, שאחראי על המראה של אלי קיו, מודה שהרובוט "הוא מציאות דיסטופית עבור רבים. זה נכון שהוא לא יכול להחליף קשרים אנושיים, אבל הוא יכול לעזור לאדם מבוגר לחיות חיים בריאים ופעילים יותר". ואילו דור סקולר, המנכ"ל-מייסד של אינטואישן רובוטיקס, אומר "אנחנו אוהבים לחשוב על ELLI•Q כשילוב של מתאם קשרי חוץ, מורה פרטי וקואצ'ר".

כולנו יודעים שאנחנו בסוף בסוף מעט מזניחים חברתית את החברים המבוגרים במשפחה שלנו. אינטואישן רובוטיקס רוצים שנזכור שבמו ידינו, או במו אוזלת ידינו, אנחנו גורמים להם קצת נזק – ואז נקנה להם כמובן את הרובוט שיפצה על כך. הנה כמה מהנתונים שסיפקה מחלקת יחסי הציבור של הסטארט-אפ: מחקר מצא שאנשים שחווים בידוד חברתי או חיים בגפם נמצאים בסיכון גבוה ב-30% למוות מוקדם; לפי האגודה האמריקאית לגמלאים, 30% מבני ה-60 ומעלה דיווחו כי לעיתים הם מרגישים בודדים (לדעתי בימינו האחוז גבוה יותר בקרב צעירים); אחת מכל שתי נשים בנות 75 ומעלה חיה בגפה; בידוד חברתי בגיל מבוגר משפיע לרעה על המצב הפיזי והמנטלי של האדם, מביא להתדרדרות קוגניטיבית ואף מגביר את הסיכוי לחלות באלצהיימר.

שלב הניסוי של אלי קיו יתרחש בחודש הבא בסן-פרנסיסקו, במקביל לניסויים שמתבצעים בישראל עם אוכלוסייה דוברת אנגלית. הזקנים דוברי העברית, מה לעשות, יצטרכו להתאמץ עוד קצת לשרוד לבד.

129 כבר עבר?

מסרים חברתיים חשובים בתחנת אוטובוס בבנימינה

מסרים חברתיים חשובים בתחנת אוטובוס בבנימינה

לא כיף לשבת ולחכות לאוטובוס ביום קיץ ישראלי חם.

למען האמת, לא כיף לעשות כמעט שום דבר בקיץ, שאיכשהו נדמה ששכח שהזמן שלו הוא יולי-אוגוסט ומותח עצמו גם ליוני ולספטמבר. גם המתנה לאוטובוסים אינה הנאה גדולה, אולם מאז כניסת הסמארטפונים לחיינו, הזמן עובר הרבה יותר מהר. תמיד אפשר לצפות בעוד סרטון או לקרוא עוד כמה עדכונים מהחברים (רוב הסרטונים יותר מעניינים מארוחת צהרים). חוץ מזה, בכמה תחנות כבר הכניסו את ה"חידוש" שבתחנות המטרו באירופה קיים כבר שנים: עדכון באיזו שעה אמור האוטובוס להיכנס לתחנה. וככה אתה מוטרד הרבה פחות, או לפחות יכול להודיע למי שצריך על מידת האיחור הצפוי.

בשנות ה-80 וה-90 לא היה לנו את כל זה. התייבשנו והתייבשנו בתחנות הישנות, קיווינו לאיזה נס, שתמיד הגיע מאוחר מדי. באותה תקופה, יותר מדי אנשים שחשו עצמם "מגניבים" הזכירו לנו שלא רודפים אחרי שני דברים: אוטובוסים, ובנים. לא בטוח שזה מוצדק. נראה את מי שאמר את זה מחכה חצי שעה בצהרי יולי-אוגוסט, בזמן שמישהו מנופף לו לשלום מהמזגן של האוטו.

תחנת אוטובוס פרחונית בבנימינה

תחנת אוטובוס פרחונית בבנימינה

מבט צדי על התחנה

מבט צדי על התחנה

והנה, השבוע מצאתי את עצמי בבנימינה – מקום שב-2022 יחגוג מאה שנה להיווסדו, אבל נראה כבר עכשיו מנומנם למדי. לא שבימינו להיות עירני ובעניינים זה כל כך שוס, אבל תחנות אוטובוס שבנויות מעץ באמת מזמן לא ראיתי בשום מקום. אלא מה? שתושבי המושבה היצירתיים לא רק קראו לכל הכיכרות שלהם על שם שורות מהשיר המקסים "ימי בנימינה" של אהוד מנור (-איפה אתה? -אני בכיכר "חבר היה חבר"), אלא גם ציירו על תחנות האוטובוס שלהם והפכו אותן לאחד הדברים הכי מקסימים שנתקלתי בהם בשנה האחרונה.

לא שהחום נהיה יותר קל, לא שהחיים יותר נסבלים, לא שלא היינו מעדיפים תחנות ממוזגות בקיץ ומחוממות בחורף, אבל אם זה מה שיש – אז עדיף ככה. לא ככה?

מי צריך אוטובוס כשיש צוללת צהובה. הרבה יותר נעים במים

מי צריך אוטובוס כשיש צוללת צהובה. הרבה יותר נעים במים

 

(129 הוא הקו שבו נסעתי יום-יום כמעט מתל אביב לראשון לציון, ל'גלובס')

%d בלוגרים אהבו את זה: