ארכיון קטגוריה: עיצוב מוצר

תתחילו לאמן את המוח

תערוכות בוגרים הן תמיד בגדר הבטחה לעתיד טוב יותר: סוג של הזדמנות לפגוש את הכוחות היצירתיים החדשים של ישראל, אלה שאולי עוד כמה שנים נראה את העבודות שלהם במרחבים השונים. עכשיו יש לנו אפשרות לראות אותם במצבם הבתולי כמעט, לפני כל האילוצים והחיים המורכבים, וזה מסקרן.

ב-25 השנים האחרונות פועלת בחיפה מכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית בשם תילתן – ולמרות הוותק, ולמרות שיש גוף שמפקח עליה מטעם האיחוד האירופי, לא נראה לי שרבים שמעו על המקום הזה. אולי זה מכיוון שהוא במרחקים, מה שנקרא, אבל את הטכניון כולם מכירים, אז זה לא תירוץ. בכל מקרה, זה קצת חבל, ואם אתם באזור חיפה בזמן הקרוב – ביום חמישי משיקים שם את תערוכת הבוגרים תחת הנושא " UI/UXלא רק מה שחשבתם". מתוך העבודות שיוצגו, בחרתי ארבע שמצאו חן בעיניי, ונראה לי שימצאו חן גם בעיניכם.

רחוב בצ'וקוטקה על פי עדליה ויינשטיין

מרחב תרבותי של עמים צפוניים בצ'וקוטקה / עדליה ויינשטיין

תכירו את צ'וקוטקה – מחוז אוטונומי בפדרציה הרוסית, שרוב שטחו נמצא מעבר לחוג הארקטי. יש בו יערות שמכסים 280 אלף קמ"ר, ויש בהם בעלי חיים כמו אייל קורא ואייל הצפון, דב גריזלי ודב קוטב, שועלי שלג וגם זאבים. לעומת זאת, במים יש למעלה מ-40 סוגי דגים, כך שמדובר בסוג של גן עדן לדייגים שאוהבים לקפוא מקור: החורף נמשך עשרה חודשים, בשיא הטמפרטורה היא מינוס 52. 67% מהאוכלוסייה מתגוררת בערים, כלומר הם כבר אינם מנהלים את אורח החיים המסורתי. וקצת פיקנטריה: האוליגרך רומן אברמוביץ' היה מושל מחוז צ'וקוטקה מדצמבר 2000 עד יולי 2008.

ויינשטיין עצמה נולדה וגדלה שם עד גיל 15, בעיר קטנה שנקראת ביליבינו. המטרה שלה ויינשטיין היא לספר לישראלים – וליתר דיוק, לילדים ישראלים – על עולם שהם לא שמעו עליו קודם לכן, ולעזור להם להכיר את תרבות העמים הצפוניים. היא עושה זאת באמצעות איורים ידידותיים, שמנסים לגרום לילדים להרגיש חלק מהחוויה של החיים במחוז הקפוא הזה.

למען האמת, לא רק הישראלים לא מכירים את צ'וקוטקה, כפי שמספרת ויינשטיין: "באביב הייתי בוורקשופ GGJ. פגשתי שם הרבה אנשים, וכשהתחלתי לספר על עצמי פתאום גיליתי שאף אחד אפילו לא שמע על צ'וקוטקה. בפרויקט ניסיתי להעביר חוויה אישית, ולהראות איך אנשים חיים שם בקור מטורף".

העבודה הראשית שלה כאן היא מפה מאוירת של מקום יישוב בצ'וקוטקה, והיא חלק מהספר "מה שלומך צ'וקוטקה". יש גם סדרת גרביים חמודות להפליא, וגלויות שאפשר לשלוח בדואר, כמו פעם, או לתלות במשרד ולחייך בכל פעם שמסתכלים על ילדי צ'וקוטקה כפי שהם משתקפים באיוריה של ויינשטיין. וזה, באמת, אחד הפרויקטים הכי חמודים שראיתי במסגרת תערוכות בוגרים.

בריאות המוח נחשבת לפקטור השני החשוב לבריאות הכללית, אחרי בריאות הלב. אבל עד כמה אתם דואגים למוח שלכם?

ארבעת האונות* – מסע לתוך המוח / אנה יגודין

בריאות המוח נחשבת לפקטור השני (37%) החשוב לבריאות הכללית, אחרי בריאות הלב (51%). אז אולי כדאי שנכיר אותו טוב יותר, ונדאג לתפקוד שלו – עד כמה שאנחנו יכולים, זאת אומרת. 4 האונות הן האונה הפריאטלית (הקודקודית), האונה האוקסיפטלית (העורפית), האונה הפרונטלית (המצחית),  והאונה הטמפורלית (הרקתית).

באמצעות העבודה שלה, שהיא סוג של פארק לימודי אינטראקטיבי, יגודין מפצירה בנו: אם אתם רוצים לחיות חיים מלאים יותר, לזכור לטווח ארוך יותר ולהיות יצירתיים יותר, חובה לאמן את המוח ולשמור על הכושר שלו. איך עושים את זה? פותרים חידות, משחקים משחקי חשיבה, לומדים דברים חדשים, וגם – עוסקים בפעילות גופנית, ומקפידים לישון ולאכול כמו שצריך. חשוב, חשוב ושוב פעם חשוב.

*בעברית נכונה צריך להיות ארבע האונות.

כמו תקליט שבור / טניה גרמן דבורקין

"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום שבו הגיעה החסידה" – זה משפט ששומעים לא מעט, על המשבר שחל בזוגיות כשמתחילים להגיע הילדים. דבורקין, אימא בעצמה לשלושה ילדים קטנים, מזכירה לילות ללא שינה, לחץ, אחריות וחרדה שמשפיעים על שני ההורים, ועלולים לגרום לריבים והתרחקות. מטרת הפרויקט שלה הוא להעצים את תחושת הביחד והזדהות בקרב הורים צעירים.

את המסר שלה היא ניסתה להעביר בצורה הומוריסטית באמצעות סדרת תקליטים מעוצבים, שעטיפותיהם מציגות קשיים נפוצים מחיי היומיום של זוגות עם ילדים. בכל עטיפה אובחן הקשר בין ז'אנר מוזיקלי לקושי מסוים, וכל תקליט קיבל לוגו משלו. "בחרתי בתקליטים", היא מסבירה לי, "כיוון שחיפשתי משהו נוסטלגי, רטרו, משהו של פעם, שמשדר אווירה רומנטית וביתית. כל תקליט מציג בעיה שלכאורה נראית לנו כמשהו דרסטי, כשבפועל זה ממש לא ככה. המטרה היא להראות שכל הזוגות חווים קושי, ורוב הבעיות שלנו הן קטנות".

עוד עבודות של טניה אפשר לראות בדף האינסטגרם שלה, חפשו אותה בשם tanyaroman.

עוזרים לסביבה ומרוויחים פריט ייחודי שאין לאף אחד אחר. טראשיק של נועם משה
נועם משה עם העיצובים שלו לפרויקט הגמר. צילום: באדיבות תילתן

טראשיק / נועם משה

לסיום בחרתי פרויקט אחד שהוא שונה לגמרי. הפעם לא איורים ועיצובים, אלא פרויקט שנועד לגרום לאנשים להסתכל על פסולת באופן שונה, ולחשוף אותם לאפשרויות הגלומות בשימוש חוזר במוצרים קיימים – וזאת באמצעות קולקציית ריהוט מחומרים שנמצאו באשפה.

במיחזור כזה, מזכיר משה, אתה גם חוסך כסף, גם מועיל לסביבה (כמות האשפה הממוצעת לנפש ישראלית מוגדרת ב-1.5 ק"ג ביום. הנתון נשמע לי מוגזם), וגם משיג לעצמך פריט ייחודי שאין לאף אחד אחר. אז אולי לא הייתי יושבת על הכיסאות שבתמונה, אבל בהחלט בא לי על השולחן הקטן. בקיצור, יופי של פרויקט.

מה קשור?!? – על שבוע העיצוב בירושלים

יום יום אני תולש מהלוח דף מעוצב

שבוע העיצוב בירושלים הוא בלגן אחד גדול. זה לא בהכרח רע. מצד אחד מציעים לך לשחק בלגו ולתלוש דפים, מצד שני מלבישים אותך בוריאציות על מעילים של חיילים אמריקאים ממלחמת וייטנאם. לפעמים אתה מרגיש שימושי, לפעמים מנותק, לעתים עולה במוחך השאלה WTF, ואז אתה מחייך כי מבקשים ממך "נא לגעת" או ממליצים "לצלם עם פלש" (מה שבדרך כלל אסור בהרבה מקומות). על כל דבר כמעט שם אפשר להגיד: תלוי איך מסתכלים על זה.

האירוע התרבותי הזה, שנפתח ביום חמישי האחרון, מתפרש על פני ששה מוקדים, והרבה יותר תחומים. אי אפשר לראות הכול ביום אחד גם אם רוצים, ואפילו ביומיים מדובר קודם כל בטיול ירושלמי ורק אחר כך בהתרשמות מרהיטים, מוצרים, ציורים, בגדים, תוצרי הדפסת תלת ממד, משחקים ומשחקי תאורה. כמעט קניתי הדפס של בן גוריון ההיפסטר, אבל זה בכלל לא חדש, סתם עמד שם למכירה לצד הרצל הקולי ואיינשטיין המקועקע. הכול בערבוביה.

להרכיב לגו על בית ענק, לא רק לילדים

שטיח העפרונות בחצר המרכזית של בית הנסן

ההתרחשות העיקרית היא בבית הנסן – מבנה שהוקם בסוף המאה ה-19 כבית חולים למצורעים, ואילו בשנים האחרונות משמש כבית חם לאמנות, גם פוליטית. למשל: בחלק התחתון של המבנה יש מיצג שמחבר בין סוכה פולנית מצוירת לפחונים של בדואים נטולי אזרחות מאזור מישור אדומים. לא ברור מה זה קשור לשבוע העיצוב. הגישה היא משהו בסגנון: אם אנשים כבר באים אז אולי כדאי להציע להם קצת נקודות למחשבה, ואיזה בקבוק בירה.

אתה הולך שם – היינו בבית הנסן ובבית בזק – והכול מתערבל לתוך המוח, לא ברור מה מתוך זה נקלט. אין רגע וואו שבו אתה אומר אאוריקה. מצלמים את מה שמוצא חן, מקשיבים מה חושבים האחרים, מדי פעם אחד היוצרים מסביר למישהו שהגיע למיצג שלו מה עמד מאחורי היצירה ("בהתחלה לא היה לי מושג מה אני עושה בכלל"), והכי הרבה שיחות עסקו בשאלה האם האמן כבר מצא עבודה או לא.

ללבוש מעילי M65 ולהרגיש כמו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם

אם צריך לסמן חוויה אחת שבלטה מעל על השאר, זו חוויית המעילים – בחדר גדול פוזר חול ים על הרצפה, ועל גבי עמודי ברזל דקים נתלו מעילים חצי שקופים בגוונים שונים, המדמים את מעילי M65 שלבשו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם. אותם מעילים נתרמו אחר כך לחיילי צה"ל. כאן הם בגרסה הרבה יותר קלילה ונוחה, וכל אחד יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה למדוד. בלי רובים, ובלי תחמושת.

ביציאה מהנסן הציעו לנו להשתתף בניסוי "סוף העולם" – אם סוף העולם יגיע, איזה כישורים תוכלו לתרום לאנושות? במה תוכלו להביא תועלת? היו שש אפשרויות, ביניהן סיפור סיפורים, פיצוח קודים וציד הומני. אני בחרתי בניווט בלי ווייז, נראה לי שאני מתאימה לזה. המשתתפים קיבלו מדבקות בצבעים שונים לפי הבחירה שלהם, ובחצר שלמטה נתלו בלונים בצבעים התואמים, לפי מספר לוקחי המדבקות. לרגע נדמה שהאנושות תשרוד, כי הכישורים מתחלקים שווה בשווה, למעט אחד: ציד הומני. לא היו הרבה מתנדבים. אז כנראה שתהיה ערבות הדדית אבל לא יהיה מה לאכול.

האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת יחד על הכורסה הזו?

במקום השלישי – הכורסה הכאילו-זוגית הרחבה, שמייצרת אינטימיות בלב חללים ציבוריים. כמה פשוט, ככה מתוחכם. השאלה היא, כמובן, האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת עליה, ואיזו חוויה היא תייצר עבורם. הייתי שמחה לערוך תצפיות במרחב שבו יוצבו חמש כורסאות כאלה. אם אין רגעי וואו, לפחות ייצא מזה סיפור.

קוביות שנוצרו מחומרי אדמה שונים שנאספו מרחבי הארץ

 

שבוע העיצוב נמשך עד ה-15.6. האתר הרשמי.

מי צריך חתולים כשיש רובוטים

"רציתי להגיד לו 'לא', אבל הרגשתי נורא". הרובוט BERT

"רציתי להגיד לו 'לא', אבל הרגשתי נורא". הרובוט BERT

לפני קצת פחות משנה הזמינה החוקרת הבריטית אדריאנה המצ'ר אנשים כדי להכין אומלט במטבח בעזרת עצות מרובוטים. אחד הרובוטים, שכונה ברט (Bert), תוכנת כך ש"בטעות" הוא יפיל את אחת הביצים לרצפה, ואז יתנצל על הטעות, תוך כדי שימוש בסרטון מצויר חמוד שבו מופיעות פנים המביעות עצבות (קצת כמו בסרטונים של דיסני). זאת בעוד הרובוט השני נתן עצות מדויקות ותפקד לתפארת ארוחת הבוקר.

רוב הנבדקים אמרו בסיום הניסוי כי הם העדיפו את הרובוט שעשה טעות והתנצל עליה, על פני הרובוט שעשה בדיוק מה שצריך אבל לא תקשר איתם באופן אישי (לתחושתם). כלומר, הם העדיפו תקשורת על פני יעילות.

בשלב הבא של הניסוי, הרובוט הטועה ביקש מהנבדק לקבל את תפקיד הסו-שף. "חשתי שזה ראוי להגיד לו 'לא', אבל כשהוא הראה פנים עוד יותר עצובות, הרגשתי נורא, כי מה בסך הכול הרובוט ניסה לעשות? את העבודה שלו", סיפר אחד הנבדקים. והוא לא היה היחיד: רוב המשתתפים הגיבו לרובוטים בעלי תכונות והבעות כמו-אנושיות כאל כאלה שהם לא ירצו לפגוע ברגשותיהם (למחקר המלא).

מחקר אחר, שנערך באוניברסיטת סטנפורד ופורסם בערך באותו זמן, מצא שאנשים נרתעים לגעת ב"אזורים אינטימיים" של רובוטים, וזה מעורר בהם רגשות. תוכלו לקרוא על כך כאן. רגשות, רובוטים? חם, קר? כן, כן, אלה כבר לא הפכים, כך מתברר. מי צריך חתולים, בשביל מה להוציא כלב שלוש פעמים ביום. כל כך 1998. קחו לכם רובוט הביתה.

כשארוחת הערב תהיה מוכנה היא תקרא לכולם לבוא לשולחן – כי למה שאתם תעשו את זה, זה כל כך 1988. הרובוטית KURI

כשארוחת הערב תהיה מוכנה היא תקרא לכולם לבוא לשולחן – כי למה שאתם תעשו את זה, זה כל כך 1988. הרובוטית KURI

כבר לפני כשנה השיקה אמזון בארה"ב את הרובוטית אלקסה (ומכרה מיליוני יחידות מאז), ואותתה על השינוי הצפוי באורחות החיים שלנו. בתחילת החודש הנוכחי השיקה יצרנית מוצרי החשמל BOSCH, באמצעות הסטארט-אפ שהקימה מייפילד רובוטיקס, את הרובוטית KURI. קורי עוזרת לך לדעת מה קורה ברחבי הבית (כי יש לה מצלמה שמעבירה מידע ישירות לטלפון שלך), וכשארוחת הערב תהיה מוכנה היא תוכל לקרוא לכולם לבוא לשולחן – כי למה שאתם תעשו את זה, זה כל כך 1988.

על העיצוב של קורי החמודה הופקד אנימטור לשעבר של אולפני פיקסר בשם דאג דוליי, והתפקיד שלו היה "לוודא שהפעולות שלה לא ייראו מפחידות, ובשביל זה היינו צריכים לוודא שאתה תדע בדיוק מה היא הולכת לעשות, שבריר שנייה לפני שהיא עושה את זה".

בינתיים, כך נדמה, רוב האנשים עוד לא מבינים מה זה עומד לעשות לנפש שלהם – וכמה בודדים הם ירגישו למרות כל מאמצי ההתקשרות עם רובוטים. בעיניי, אין תחליף לקשר האנושי שבו אנשים בוחרים לשוחח איתך או לבלות איתך, והם לא פשוט רובוטים שתוכנתו לזה. אבל יש אנשים שחושבים הפוך ממני: בעיניהם, כל העסק ממש חמוד. וגם ממש פרקטי, כפי שתראו מייד.

"אנחנו אוהבים לחשוב עליו כשילוב של מתאם קשרי חוץ, מורה פרטי וקואצ'ר". הרובוט ELLI•Q

"מאפשר להשתמש בקלות במגוון רחב של טכנולוגיות, כמו שיחות וידאו, כדי לחזק ולשפר את הקשר עם בני משפחה וחברים". הרובוט ELLI•Q

בואו נודה על האמת: מספיק להגיד בקול רם את המילים "אנחנו חיים בשנת 2017", כדי להרגיש זקנים. הרי רק לפני יומיים פחדנו מבאג 2000, איך פתאום נהיה שאנחנו בתוך העתיד? ויותר גרוע: העתיד הזה הוא קצת כמו שהפחידו אותנו. קר, מנוכר, הורס מערכות יחסים אנושיות, הופך בני אדם מיותרים, אוטוטו הכול פה רובוטים. אלה שמהנדסים את העתיד הזה רואים בעצמם המהפכנים החדשים, שלא לומר הסלבריטאים החדשים. בבקשה תמחאו להם כפיים, ותגידו תודה. הרי הם הופכים את החיים שלכם להרבה יותר קלים. למשל, הם מוודאים שכבר לא תצטרכו לדאוג להורים מבוגרים או לסבא וסבתא.

בשבוע שעבר השיק הסטארט-אפ הישראלי אינטואישן רובוטיקס את ELLI•Q, שאותו הם מכנים "רובוט-חברתי לשיבה טובה, מבוסס בינה מלאכותית, שפותח במטרה לשפר את חייהם של אזרחים ותיקים". ההשקה, כמה טרנדי, התקיימה במוזיאון העיצוב של לונדון. כי היום, רובוט בלי עיצוב הוא סתם אייטיז.

אם שאלתם את עצמכם מה בדיוק מציע ה-ELLI•Q, אז התשובה היא הגיונית: סיוע חיוני להתנהלות בעולמנו הדיגיטלי החדש והמורכב. אלי קיו, שזה קצת כמו עלי ג'י אבל לא, "מעודד אורח חיים פעיל. הוא ממליץ על פעילויות ב'עולם האמיתי', כמו לצאת להליכה לאחר צפייה ממושכת בטלוויזיה, לקחת בזמן את התרופות, להגיע לפגישות ותורים.

"הוא גם יוזם הצעות לחיבור לתוכן מקוון, כגון הרצאות TED, משחקים מקוונים, מדיה חברתית, מוזיקה וספרי שמע, ומאפשר להשתמש בקלות במגוון רחב של טכנולוגיות, כמו שיחות וידאו, כדי לחזק ולשפר את הקשר עם בני משפחה וחברים". כל זה כדי לעזור לבני הגיל השלישי להתמודד עם הבדידות והבידוד החברתי שנכפה עליהם מעצם כך שהם "יצאו מהמחזור", קצת כמו השטרות של ה-10 שקלים (ואם אתם זוכרים אותם, אתם באמת זקנים).

"אנחנו אוהבים לחשוב עליו כשילוב של מתאם קשרי חוץ, מורה פרטי וקואצ'ר", אומר דור סקולר, המנכ"ל-מייסד של אינטואישן רובוטיקס. הרובוט ELLI•Q

"אנחנו אוהבים לחשוב עליו כשילוב של מתאם קשרי חוץ, מורה פרטי וקואצ'ר", אומר דור סקולר, המנכ"ל-מייסד של אינטואישן רובוטיקס. הרובוט ELLI•Q

החלק המעניין-באמת בכל הסיפור הזה שייך לתחום חדש יחסית שנקרא לימוד מכונה (Machine Learning) – הכוונה היא שככל שתשתמש ברובוט יותר, כך הרובוט יכול ללמוד את האישיות, ההתנהגות וההעדפות שלך, ולנצל את הידע הנצבר כדי להציע פעילויות מותאמות אישית לצרכים הספציפיים שלך. לשם הדוגמה, תוך זמן קצר בחורות יוכלו לומר: הוא כל כך מבין אותי, חבל שהוא לא גבר אמיתי.

אגב, המעצב התעשייתי איב בהאר, שאחראי על המראה של אלי קיו, מודה שהרובוט "הוא מציאות דיסטופית עבור רבים. זה נכון שהוא לא יכול להחליף קשרים אנושיים, אבל הוא יכול לעזור לאדם מבוגר לחיות חיים בריאים ופעילים יותר". ואילו דור סקולר, המנכ"ל-מייסד של אינטואישן רובוטיקס, אומר "אנחנו אוהבים לחשוב על ELLI•Q כשילוב של מתאם קשרי חוץ, מורה פרטי וקואצ'ר".

כולנו יודעים שאנחנו בסוף בסוף מעט מזניחים חברתית את החברים המבוגרים במשפחה שלנו. אינטואישן רובוטיקס רוצים שנזכור שבמו ידינו, או במו אוזלת ידינו, אנחנו גורמים להם קצת נזק – ואז נקנה להם כמובן את הרובוט שיפצה על כך. הנה כמה מהנתונים שסיפקה מחלקת יחסי הציבור של הסטארט-אפ: מחקר מצא שאנשים שחווים בידוד חברתי או חיים בגפם נמצאים בסיכון גבוה ב-30% למוות מוקדם; לפי האגודה האמריקאית לגמלאים, 30% מבני ה-60 ומעלה דיווחו כי לעיתים הם מרגישים בודדים (לדעתי בימינו האחוז גבוה יותר בקרב צעירים); אחת מכל שתי נשים בנות 75 ומעלה חיה בגפה; בידוד חברתי בגיל מבוגר משפיע לרעה על המצב הפיזי והמנטלי של האדם, מביא להתדרדרות קוגניטיבית ואף מגביר את הסיכוי לחלות באלצהיימר.

שלב הניסוי של אלי קיו יתרחש בחודש הבא בסן-פרנסיסקו, במקביל לניסויים שמתבצעים בישראל עם אוכלוסייה דוברת אנגלית. הזקנים דוברי העברית, מה לעשות, יצטרכו להתאמץ עוד קצת לשרוד לבד.

%d בלוגרים אהבו את זה: