Category Archives: ספרים

שלח לי שקט

קשה לדמיין מה עבר על טימו ורנר, כשעלה על כר הדשא של אצטדיון וודאפון באיסטנבול. על פי עדותו שלו, ביום המחרת, הוא סבל שם מאוד. לא סתם הוא ירד אל הספסל כבר בדקה ה-32. מתברר שהוא לא היה מסוגל להתמודד עם הרעש האדיר שייצרו אוהדי הקבוצה הביתית, בשיקטאש. כבר אחרי תשע דקות ביקש החלוץ מרופא הקבוצה אטמי אוזניים, וכמה דקות אחר כך ניגש למאמן וטען כי הוא סובל מקשיי נשימה ומסחרחורת. "מדובר ברעש מחריש אוזניים, שהלחיץ את השחקנים. זה היה יותר מדי עבור חלקם", הסביר המאמן בתום המשחק שבו הפסידה קבוצתו 2:0.

התמודדות עם רעש אדיר, פיזי ומנטלי, היא כבר חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו, אבל כנראה שאפילו לאנשים שרגילים לפעול בתנאים שרחוקים מאלה שבאולמות קונצרטים יש איזשהו גבול. כשהרעש באוזן הופך בלתי סביר, גם השקט הנפשי נעלם באחת. פשוט אי אפשר לתפקד. אבל מה קורה במקרה ההפוך, כשהשקט כמעט מקפיא? (אם להישאר בעולם הכדורגל: תחשבו על משחק רדיוס בלי קהל).

"אנשים מפחדים מהשקט", כותב ארלינג קאגה בספר 'שקט בעידן הרעש'. "כל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד, והוא אי היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם", הוא מצטט את הפילוסוף בן המאה ה-17, בלז פסקל. זה נכון, אם כי נראה שהיום הרבה יותר קשה להשיג רוגע. יש לזה אפילו אישוש אקדמי: במחקר שפורסם לפני כשנתיים וחצי נמצא שאנחנו מאבדים את הריכוז בכל שמונה שניות, יותר גרועים מדג זהב.

ספר שתת-הכותרת שלו היא 'איך להתנתק מהעולם וליהנות מהרגע', הוא בהכרח נזיפה על אורח החיים המודרני העכשווי. ואכן, כבר בהתחלה מספר קאגה הנורבגי על המסע שערך לבדו באנטרקטיקה, כשהוא מנותק מכל ציוויליזציה, שקוע בשקט של עצמו. את המסע הזה הוא מהלל יותר מפעם אחת במהלך הספר, אולי כדי להראות שנאה דורש נאה מקיים. אבל החוכמה, לדעתי, היא למצוא את השקט בתוך השגרה ולא רק כשמתנתקים ממנה.

כשהרעש באוזן הופך בלתי סביר, גם השקט הנפשי נעלם באחת. אבל מה קורה במקרה ההפוך, כשהשקט כמעט מקפיא? / מפל רסיסים, צילום: גלית חתן

אין ספק שבעידן המודרני שקט הוא מותרות, והקריאה בספר גרמה לי להבין זאת ביתר שאת. אבל שווה להשקיע כדי להשיג אותו – כי הוא מקור לחיים עשירים יותר, ומפתה לדרכי חשיבה חדשות. אז איך משיגים אחד? לכל אחד יש את השקט שלו, אבל קאגה מספר על 'מרכזי שקט' – מקומות שאליהם אנשים מגיעים כדי לשתוק וגם כדי לתרגל אמפתיה. למעשה, הוא אומר, מדובר בתעשייה בצמיחה. ומה הפלא.

קאגה מציע למצוא פעילות שתשמח אתכם – מה שחשוב הוא שלפעילות הזו תהיה מטרה, שייקח זמן להגשים אותה, ושיהיה צורך להשתמש בידיים או בגוף כדי ליצור משהו. הסיפוק יעבור מהגוף אל הראש, ופרי עמלכם יהיה מוצר שניתן ליהנות ממנו לאורך זמן. יש משהו אטי ובר קיימא בעיסוקים כמו סריגה, בישול בירה או חטיבת עצים, אפילו משהו מדיטטיבי. אין הרבה הפרעות באמצע, ואפשר ליהנות מהפעולה עצמה. יש שקט.

אחת הנקודות המעניינות שעולות בספר נוגעת לשקט שבין הצלילים – באך, למשל, הלחין כך שיש אצלו רגעי שקט בתוך היצירה. גם אצל בטהובן יש רגעים כאלה. "המדע", אומר קאגה, "הוכיח שההפסקות האלה הן שמחוללות את הפעילות העצבית החיובית והאינטנסיבית שאנו חווים" (עמ' 93). כאשר אנחנו חשופים לשקט, התודעה והמחשבה שלנו מתרחבות. במאמר מוסגר, זה נכון גם למקרים שבהם אנחנו רוצים להעביר מסר חשוב: כיוון שהמוח מעדיף ניגודים, כדאי להכניס פאוזה קצרה לפני ואחרי האמירה המרכזית. המוח יתעורר לחיים בכל פעם שמשהו ישתנה, וישוב לנמנם כשהמונוטוניות תחזור.

אבל נחזור למוזיקה. קאגה מחמיא לדיימונדס של ריהאנה, שמתחיל בשקט: "המלודיה הזו היא דוגמה מצוינת לאופן שבו שימוש במעט כלי נגינה מאפשר לרעיונות מקוריים לזרוח במלוא העוז" (עמ' 96). כמובן שזה גרם לי מייד לחפש את הקליפ ביוטיוב, ולוותר על השקט שבו קראתי את הספר. ובאמת, השיר, וגם הקליפ, מתחילים בצלילה לתוך השקט למרות שלא הבחנתי בזה בכלל עד היום (אולי כי ברדיו מדלגים קדימה).

השקט שבמוזיאון: מול ציורים כמו "גרניקה" של פיקאסו אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו

שקט יש גם במוזיאונים: מול ציורים כמו "הצעקה" של מונק, או "גרניקה" של פיקאסו אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו. בכלל, מוזיאונים היו אי גדול של שקט עד שהתחיל עידן הסלפי שהוציא את כולם מהריכוז. הספר עורר אצלי הרבה מחשבות, למרות שהוא עדיין לא העלה את מפלס השקט. בחרתי לסיים באנקדוטה: ב-2010 ישבה האמנית מרינה אברמוביץ' במומה מול 1545 אנשים במשך כ-736 שעות, ופשוט הייתה בשקט. כל כך בשקט, שבסוף היא כבר לא שמעה את הרעשים של המוזיאון אלא את הרעשים שמגיעים מהרחוב הסמוך. כשקאגה שאל אותה מהו שקט, היא השיבה: שים דף A4 במכונת צילום, צלם אותו, ואז הצב את המקור והעותק זה לצד זה. "זהו השקט".

*

שקט בעידן הרעש, ארלינג קאגה, הוצאת מודן, 129 עמ'

קצר ולעניין – המלצת קריאה ליום הכיפורים

מדי כמה שנים מתעורר דיון סביב הסיפורים הקצרים – האם זה תור הזהב שלהם, או שהם ממש כבר לא מלהיבים אף אחד. למען האמת, בעולם הסופר קופצני שבו אנחנו חיים, כשכולם חסרי סבלנות אפילו לסרטוני וידיאו שנמשכים יותר מדקה וחצי (ויש כאלה שאפילו דקה לא שורדים), הקצרצרים של "גרנטה 6 – כתיבה אמריקאית חדשה" אמורים לספק לא מעט אנשים שפעם החשיבו את עצמם כ'אנשים קוראים', והיום נשארו רק עם המחשבות.

אבל האם אכן לפנינו המיטב של ספרות הפרוזה האמריקאית הצעירה, כפי שמובטח על עטיפת הספר? לא בטוח. אפילו העורכת הראשית, סיגריד ראוסינג, כותבת בהקדמה שכל רשימה היא פשרה. ועדיין, בתוך הפשרה הזו, כמעט כל אחד יוכל למצוא סיפור או שניים שיגעו בו. אולי אפילו יותר. ולכן זו המלצת הקריאה שלי עבורכם ליום כיפור הקרוב.

אז מה מחכה לכם שם? נתחיל עם הזווית הישראלית – ג'ושוע כהן כתב את 'אורי' על חייל ביחידה קרבית אבל לא מובחרת, שמתקשה להתמודד עם החיים האמיתיים שאחרי השחרור מהצבא. פלסטינים ורבנים משמשים בערבוביה, ולא ממש ברור מה כהן רצה להגיד. כנראה שאתה לא יכול להשתחרר אף פעם מצה"ל, פעם חייל תמיד חייל. השאלה על מה זה מבוסס – כלומר איזה תחקיר כהן עשה לפני הכתיבה.

יא ג'סי, כוכבת השנה האחרונה, משתחלת לדמותו של גבר בסיפור שתכליתו "אל תישאר במקום כשזה לא עובד", בין אם המקום הוא גאנה או קולומבוס באוהיו. הסיפור הזה עושה חשק לקרוא את הספר שלה שיצא לאור בעברית השנה. לעומתה, אנתוני מארה כותב על בריחה מהגורל באי איטלקי, סוג של ייאוש פוגש ייאוש תחת שמיים שחורים מפולחים בחוטי אור של זיקוקים. מ"לוס אנג'לס" של אמה קליין יכול כל כותב כמעט לקחת את המשפט המנחם, "זה היה נסבל כי זה יהפוך לסיפור, משהו מהודק וקומוניקטיבי. אפילו מצחיק" (עמ' 42).

בימינו אי אפשר בלי סיפור על טראמפ הנשיא, בתו איוונקה והנשק הגרעיני (וזה היה עוד לפני פרשת צפון קוריאה!), אבל כנראה שכדאי למציאות להתקיים קצת לפני שיוצרים ממנה פנטזיה – בעיניי זה אחד הסיפורים הפחות מוצלחים בספר. וכמו שאומרת אחת הדמויות בסיפור אחר, "הדרך שבה מישהו בוחר להסביר אסון אינה חשובה. כשהמצב חרא, לא באמת משנה איזה תחת אחראי לזה" (עמ' 176).

קריאה מהנה, חתימה טובה וצום קל!

כל הנאות החיים, כמעט, בפוסט אחד – סוגרים שנה בגט א לייף. סטייל

מדי חודש כמעט אני אומרת לעצמי שאני לא כותבת פה מספיק. וזה לא שחסרים לי נושאים או פעילויות, רק שבאורח החיים העכשווי שלי אין מספיק זמן לעבד את החוויות ולשתף אותן. מצד שני, כשמסתכלים לאחור ומנסים לסכם, פתאום נראה שדווקא הייתה שנה די פורייה בכתיבה ובצילום.

בשנה הזו היו טיולים בארץ וטיולים בחו"ל (גם אם חלקם רק מנטליים), מצעדי קינוחים וגם יקבים, הרבה אמנות ומעט מלונות יוקרה, וכל זאת לצד שופינג ואופנה. אין לשכוח גם את הספרים, כי קריאה היא חלק בלתי נפרד מהנאות החיים, ומי שלא מבין את זה מחמיץ לפחות חצי.

כשניסיתי לקבץ כאן את ההיילייטים של השנה, הדבר הבולט ביותר היה שאני נחשפת – ואולי נכון יותר לומר: חושפת את עצמי – להמון יצירות אמנות, בין אם זה ציור, רישום, פיסול, צילום או כל מבע אחר. האמנות הזו יותר נוגעת, מרגשת ומשפיעה על הנפש שלי מאשר הרכישות שבצעתי השנה, ולא משנה איזה קניון יתעקש לטעון ששופינג תורם לאושר.

לכל קוראי הבלוג אני מאחלת לחוות כמה שיותר הנאות חיים בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה. תמיד חשוב לזכור שהעיסוק בהנאות הללו אינו בריחה מהמציאות, והוא גם לא סותר אותה. יש בהן משהו שמקל על הקיום, ואולי אפילו הופך אותו לשמחה גדולה. אני מקווה שכולנו נאסוף השנה בדרך כמה שיותר דברים קטנים שעושים טוב על הלב, ובעיקר שנדע ליהנות מהם.

פאי לימון ובזיליקום של מסעדת כרמים

קינוחים

מצעד הקינוחים בין תל אביב לירושלים. מצאנו את הגיבור האחד שמנסה לתת פייט לשוקולד

מצעד הקינוחים – חוגגים יומולדת. היה מתוק בחגיגות הצפוניות לרגל היווסדו של הבנזוג

מצעד הקינוחים של תל אביב. הצד המתוק של פסטיבל EAT שנערך בגן צ'רלס קלור ביפו

ביקב עגור מייצרים 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה. שולחן האבירים של היקב

יקבים

תנו לגפן להתאמץ. בביקור ביקב שריגים למדנו כמעט כל מה שאפשר על היין האדום. וגם שתינו קצת, אלא מה.

החיים בסלואו-טק. קחו תובנה ממייסד יקב עגור, שוקי ישוב: "להקים יקב בוטיק זה לא לואו-טק ולא היי-טק, אלא סלואו-טק. עיקר העבודה של יינן הוא התבוננות".

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס של איגור סקלצקי

אמנות

יצאתי לטיול בפיג'מה. זו כבר נהייתה מסורת: ביקור בתערוכת הבוגרים של בצלאל

פנים שקשה לשכוח. עם כל הכבוד לפסלים הגרנדיוזיים של פיליפ פסקוואה, מה שתפס אותי הכי הרבה אלה הדיוקנאות שלו

ליל כל הקדושים. מבין העבודות שהוצגו ב"קדושים אחרים" (גלריה דן) תפסו אותי העבודות של איגור סקלצקי

אמן סיני חדיש אומר. תורידו נעליים: איי וייויי הגיע למוזיאון ישראל

אוהבת להיות בבית. על הספה, במקלחת ועם תנור האפייה של התערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל

דבר אליי בכפתורים, אהובי. התערוכה הכיפית של השנה: תערוכת הכפתורים במוזיאון תל אביב

"אני מדמיינת את האישה שאני רוצה להיות. המשבר הגדול הוא שלא אגיע לכך". אחת ההפתעות הגדולות של השנה, מבחינתי: רועי חפץ, אמנית טרנסג'נדרית, במוזיאון אנה טיכו

הבריכה הפרטית בסוויטה של מלון גורדוניה / צילום: יח"צ

מלונות יוקרה

חלון למלון. אולי זה לא "המלון היוקרתי בעולם", כמו שטוענת הסדרה שנעשתה עליו, אבל  אוריינטל מנדרין בלונדון בהחלט שווה הצצה. ואותי תמיד עניינו אחורי הקלעים של כל האסתטיקה והיוקרה, לא פחות מהדבר עצמו.

פלש גורדוניה. אחד המלונות הכי מדהימים שהייתי בהם בארץ, ובכלל – מלון גורדוניה.

שקנאי אוכל בממוצע ק"ג דגים ביום. מי ישלם? בנון ישלם?- שקנאי במאגר משמר השרון / צילום: גלית חתן

טיולים

בא לכם לקפוץ לקפה. חמש נקודות קפה שאנחנו ממש אוהבים

תיק שקנאי. לתצפת על השקנאים מקרוב במאגר משמר השרון

לייב אין בית שמש. ביקור מפתיע בתל בית שמש, או איך כמעט פספסנו את המאגר התת קרקעי

לייב אין רמת הגולן. הטיול הכי לא צפוי שיש ברכס בשנית

ירוק על ירוק. טיול שמתחיל עוד בכביש שמוביל אליו, ממשיך במסלול המעגלי של נחל קטלב, ומסתיים בקפה בבר בהר

על ראש הגבעה. בדרך כלל כשיש פקקים בכביש 1, ווייז שולח אותי לראשון לציון דרך מודיעין וגבעת התיתורה. לקראת ט"ו בשבט החלטתי לעשות מעשה, וטיילתי על הגבעה. היה מעניין ועשיר

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

טיולים בחו"ל

להיות בת 40 בפריז. סיכום החוויה הזו שבה מחליפים קידומת

הרהורים על סנטוריני. בין הציזיקי האלוהי לקציצות העגבניות המטריפות רשמתי לעצמי כמה תובנות

ושיהיה לכם דובר-טק! סיור קולינרי ברחבי סלובניה

לאיפה מגיעים הכי הרבה תיירים. היעדים שהכי מלהיבים את אורזי המזוודות

קריאה וחומר למחשבה

הספרים שהכי תפסו אותי בשנת 2016. יש יותר מעשרה כי היה קשה לסנן ולבחור

עף לי המוח. איך משפיעה האמנות על הפעילות המוחית שלנו

שולחן לאחת. הפוליטיקה של הלבד

לנה דנהאם אמרה כי היא מקווה שלמרות שלשושנה (בתמונה) יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, "היא עדיין תעורר השראה באנשים"

אופנה

שחקי אותה כמו דנהאם. על הסטיילינג הייחודי של הסדרה 'בנות' שתכננתי לעזוב אחרי שני פרקים, אבל איכשהו צפיתי בכל העונות

סט כלי מיטה שנמכר באליאקספרס תמורת 95 דולר

שופינג

גן עדן של שותים. כוסות זכוכית בלתי רגילות לחלוטין

בזמן ש(לא) ישנתם. פוסט כלי המיטה שהכי רציתי לקנות השנה, ואני עדיין רוצה

 

שנה טובה!

%d בלוגרים אהבו את זה: