Category Archives: ספרים

מה מוזר במנזר – על הספר "ירושלים המסתורית"

בית הנסן, ברח' מרכוס 17. היה סגור למבקרים קרוב ל-125 שנה /// צילום: גלית חתן

"למה שלא תכתבי ספר על ירושלים", שואלים/מציעים לי אנשים שונים מדי פעם, ולמרות שהמחשבה על כך אכן מעוררת בי איזה חשק לתת את הזווית שלי, די ברור שהעולם לא זקוק לעוד ספר על עיר הבירה של ישראל. באמת, כמה כבר אפשר לכתוב ולצלם את אותו מקום. לי עצמי יש בבית כמעט מדף שלם של ספרים על העיר. רק בזמן האחרון נוספו לו עוד שני ספרים חדשים. אחד מהם מתהדר בעטיפה מכוערת למדי לטעמי שעליה כותרת בפונט מיושן וגרוע, אבל אסור לתת לזה להטעות. אם מתגברים על המכשול הוויזואלי החיצוני, מגלים בפנים שפע של מידע מרתק.

"ירושלים המסתורית" שכתב אדם אקרמן (הוצאת גפן) עוסק ב-99 מקומות קצת פחות ידועים ברחבי ירושלים. הספר הזה יושב ליד המיטה שלי כבר חודשיים. מדי כמה ימים אני קוראת בו פרק או שניים. זה לא ספר שאפשר סתם לדפדף בו, ולהסתכל על הצילומים: זה ספר רציני שיש בו שפע של מידע מרתק, המתגבש לכדי תמונה רחבה של המציאות המורכבת. אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי – הן על מקומות שחדשים עבורי, והן על מקומות שאני כן מכירה אבל יודעת עליהם מעט מדי.

אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי בזכות הספר //// צילום: גלית חתן

עמק הצבאים. הטבע העירוני המיוחד הזה זוכה לפרק משל עצמו /// צילום: גלית חתן

קחו למשל את הכנסייה הרומנית ברחוב שבטי ישראל. עברתי שם עשרות פעמים, צלמתי אותה, קראתי עליה קצת, אבל לא ידעתי את הסיפור המלא שלה. מתברר כי למרות שהמבנה נראה צנוע מאוד מבחוץ, הוא מרשים מאוד מבפנים. הבנייה החלה בשנות ה-30, הבריטים השתלטו על המקום והפכו אותו למפקדה במלחמת העולם השנייה, בראשית שנות המדינה הבניין שימש את משרד החינוך והתרבות, ורק ב-1962 חזר לידי הרומנים.

בשל הקרבה לשכונות חרדיות, הצלב על המבנה הוסט בתשעים מעלות, כך שיהיה בולט פחות. עוד קצת מידע בספר, ששלח אותי להמשך 'חקירה' של הנושא: לכנסייה הרומנית יש שני נכסים בולטים נוספים בארץ – כנסייה ביריחו (מהממת. בדקו בגוגל תמונות) שכוללת גם בית הארחה גדול, ואתר שירותי תפילה בקאסר אל יהוד, המקום שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן ונכנסו לארץ ישראל, והמקום שבו יוחנן הטביל את ישו.

פרק אחר שמצאתי בו עניין היה על מנזר כרמיזן, על הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית. זהו מנזר קתולי שהוקם על ידי המסדר הסזליאני האיטלקי ב-1883, ונמצא סמוך לכפר וואלג'ה. כעבור שנתיים הוקם שם יקב – למעשה השם כרמיזן נוצר משילוב המילים בערבית 'כרם' וענבי 'זאן', סוג של ענב מקומי איכותי, ומשמעות השם היא 'כרם הענבים הטובים'.

ישראלים רבים נהגו לרכוש יין במנזר, אבל האינתיפאדות עצרו את הכול. ב-2013 החלו עבודות להקמת גדר הפרדה באזור, ואז החל ויכוח: הנזירות רצו להיות בתוך הרשות הפלשתינית כי הן הפעילו בית ספר לילדים מוואלג'ה, והנזירים, ששוק היין שלהם מכוון לישראל, רצו להיכלל בתוך תחום המדינה. אגב, אם מישהו דאג, הם לא גרים יחד – המנזרים שלהם נמצאים במרחק 200 מטר זה מזה. בכל אופן, ב-2016 נבנתה לבסוף הגדר, ומנזר כרמיזן 'סופח' לרשות הפלשתינית. יין אנחנו כנראה כבר לא נקנה שם, למרות שאקרמן כולל בספר הוראות הגעה. חמש דקות בקו אווירי מהבית שלנו, ולא ידעתי כלל על המקום הזה.

ד"ר אקרמן הוא מרצה ומדריך סיורים על ובירושלים. כשהוא כותב על מקומות מיוחדים בעיר, אתה מרגיש שהידע שלו נובע מתוך שיחות עם אנשים הקשורים אליהם, ולא חלילה סיכום מקורות מגוגל. אבל יש גם מקומות שאתה לא מבין איך נדחפו פנימה: למשל, יקב פסגות, שלא משנה איך מסתכלים על זה, לא שייך לירושלים. למרות כמה משפטים בודדים על ממצאים ארכיאולוגיים, הפרק הזה נראה כמו פרסומת מהתחלה עד הסוף, ולא ראוי שייכלל בספר. הערה דומה ניתן להעיר לגבי מוזיאון קסטל שבמעלה אדומים.

בחלק מהמקומות המופיעים בספר אי אפשר לבקר באופן רגיל, ואני יודעת את זה כי אנחנו היינו בהם במסגרת סיורים מיוחדים של יד בן צבי או במסגרת "בתים מבפנים", ושמענו ירושלמים מדברים על כך שבחיים הם לא הצליחו להיכנס לשם קודם. במובן הזה הספר קצת מאכזב, כי הוא לא מציין לאן כל אדם יכול להיכנס ולאן לא. הרי למה קראתי את הספר, מעבר להרחבת הידע הכללי? כדי לקבל רעיונות להיכן עוד כדאי להגיע בירושלים (המוזיאון הפרנציסקני ליד השער החדש!).

מה לקחתי מהספר: למרות הביקורת שיש לי פה ושם, מצאתי כאן של שפע מידע שלא מוגבל רק לנקודה הספציפית שעליה מדברים, אלא מביא את הסיפור הרחב יותר שלה. למעשה מהספר עולה מפת האינטרסים האינסופיים של קבוצות שונות בירושלים.

חורצת משפט: גם אם יש לכם על המדף כבר שלושה ספרים על ירושלים, כדאי להוסיף את הספר הזה.

ירושלים היא עיר עמוסת אינטרסים, שחלקם מקבלים מקום בספר /// צילום: גלית חתן

שלח לי שקט

קשה לדמיין מה עבר על טימו ורנר, כשעלה על כר הדשא של אצטדיון וודאפון באיסטנבול. על פי עדותו שלו, ביום המחרת, הוא סבל שם מאוד. לא סתם הוא ירד אל הספסל כבר בדקה ה-32. מתברר שהוא לא היה מסוגל להתמודד עם הרעש האדיר שייצרו אוהדי הקבוצה הביתית, בשיקטאש. כבר אחרי תשע דקות ביקש החלוץ מרופא הקבוצה אטמי אוזניים, וכמה דקות אחר כך ניגש למאמן וטען כי הוא סובל מקשיי נשימה ומסחרחורת. "מדובר ברעש מחריש אוזניים, שהלחיץ את השחקנים. זה היה יותר מדי עבור חלקם", הסביר המאמן בתום המשחק שבו הפסידה קבוצתו 2:0.

התמודדות עם רעש אדיר, פיזי ומנטלי, היא כבר חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו, אבל כנראה שאפילו לאנשים שרגילים לפעול בתנאים שרחוקים מאלה שבאולמות קונצרטים יש איזשהו גבול. כשהרעש באוזן הופך בלתי סביר, גם השקט הנפשי נעלם באחת. פשוט אי אפשר לתפקד. אבל מה קורה במקרה ההפוך, כשהשקט כמעט מקפיא? (אם להישאר בעולם הכדורגל: תחשבו על משחק רדיוס בלי קהל).

"אנשים מפחדים מהשקט", כותב ארלינג קאגה בספר 'שקט בעידן הרעש'. "כל צרותיהם של בני האדם נובעות ממקור אחד, והוא אי היכולת שלהם לשבת בשקט בחדרם", הוא מצטט את הפילוסוף בן המאה ה-17, בלז פסקל. זה נכון, אם כי נראה שהיום הרבה יותר קשה להשיג רוגע. יש לזה אפילו אישוש אקדמי: במחקר שפורסם לפני כשנתיים וחצי נמצא שאנחנו מאבדים את הריכוז בכל שמונה שניות, יותר גרועים מדג זהב.

ספר שתת-הכותרת שלו היא 'איך להתנתק מהעולם וליהנות מהרגע', הוא בהכרח נזיפה על אורח החיים המודרני העכשווי. ואכן, כבר בהתחלה מספר קאגה הנורבגי על המסע שערך לבדו באנטרקטיקה, כשהוא מנותק מכל ציוויליזציה, שקוע בשקט של עצמו. את המסע הזה הוא מהלל יותר מפעם אחת במהלך הספר, אולי כדי להראות שנאה דורש נאה מקיים. אבל החוכמה, לדעתי, היא למצוא את השקט בתוך השגרה ולא רק כשמתנתקים ממנה.

כשהרעש באוזן הופך בלתי סביר, גם השקט הנפשי נעלם באחת. אבל מה קורה במקרה ההפוך, כשהשקט כמעט מקפיא? / מפל רסיסים, צילום: גלית חתן

אין ספק שבעידן המודרני שקט הוא מותרות, והקריאה בספר גרמה לי להבין זאת ביתר שאת. אבל שווה להשקיע כדי להשיג אותו – כי הוא מקור לחיים עשירים יותר, ומפתה לדרכי חשיבה חדשות. אז איך משיגים אחד? לכל אחד יש את השקט שלו, אבל קאגה מספר על 'מרכזי שקט' – מקומות שאליהם אנשים מגיעים כדי לשתוק וגם כדי לתרגל אמפתיה. למעשה, הוא אומר, מדובר בתעשייה בצמיחה. ומה הפלא.

קאגה מציע למצוא פעילות שתשמח אתכם – מה שחשוב הוא שלפעילות הזו תהיה מטרה, שייקח זמן להגשים אותה, ושיהיה צורך להשתמש בידיים או בגוף כדי ליצור משהו. הסיפוק יעבור מהגוף אל הראש, ופרי עמלכם יהיה מוצר שניתן ליהנות ממנו לאורך זמן. יש משהו אטי ובר קיימא בעיסוקים כמו סריגה, בישול בירה או חטיבת עצים, אפילו משהו מדיטטיבי. אין הרבה הפרעות באמצע, ואפשר ליהנות מהפעולה עצמה. יש שקט.

אחת הנקודות המעניינות שעולות בספר נוגעת לשקט שבין הצלילים – באך, למשל, הלחין כך שיש אצלו רגעי שקט בתוך היצירה. גם אצל בטהובן יש רגעים כאלה. "המדע", אומר קאגה, "הוכיח שההפסקות האלה הן שמחוללות את הפעילות העצבית החיובית והאינטנסיבית שאנו חווים" (עמ' 93). כאשר אנחנו חשופים לשקט, התודעה והמחשבה שלנו מתרחבות. במאמר מוסגר, זה נכון גם למקרים שבהם אנחנו רוצים להעביר מסר חשוב: כיוון שהמוח מעדיף ניגודים, כדאי להכניס פאוזה קצרה לפני ואחרי האמירה המרכזית. המוח יתעורר לחיים בכל פעם שמשהו ישתנה, וישוב לנמנם כשהמונוטוניות תחזור.

אבל נחזור למוזיקה. קאגה מחמיא לדיימונדס של ריהאנה, שמתחיל בשקט: "המלודיה הזו היא דוגמה מצוינת לאופן שבו שימוש במעט כלי נגינה מאפשר לרעיונות מקוריים לזרוח במלוא העוז" (עמ' 96). כמובן שזה גרם לי מייד לחפש את הקליפ ביוטיוב, ולוותר על השקט שבו קראתי את הספר. ובאמת, השיר, וגם הקליפ, מתחילים בצלילה לתוך השקט למרות שלא הבחנתי בזה בכלל עד היום (אולי כי ברדיו מדלגים קדימה).

השקט שבמוזיאון: מול ציורים כמו "גרניקה" של פיקאסו אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו

שקט יש גם במוזיאונים: מול ציורים כמו "הצעקה" של מונק, או "גרניקה" של פיקאסו אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו. בכלל, מוזיאונים היו אי גדול של שקט עד שהתחיל עידן הסלפי שהוציא את כולם מהריכוז. הספר עורר אצלי הרבה מחשבות, למרות שהוא עדיין לא העלה את מפלס השקט. בחרתי לסיים באנקדוטה: ב-2010 ישבה האמנית מרינה אברמוביץ' במומה מול 1545 אנשים במשך כ-736 שעות, ופשוט הייתה בשקט. כל כך בשקט, שבסוף היא כבר לא שמעה את הרעשים של המוזיאון אלא את הרעשים שמגיעים מהרחוב הסמוך. כשקאגה שאל אותה מהו שקט, היא השיבה: שים דף A4 במכונת צילום, צלם אותו, ואז הצב את המקור והעותק זה לצד זה. "זהו השקט".

*

שקט בעידן הרעש, ארלינג קאגה, הוצאת מודן, 129 עמ'

קצר ולעניין – המלצת קריאה ליום הכיפורים

מדי כמה שנים מתעורר דיון סביב הסיפורים הקצרים – האם זה תור הזהב שלהם, או שהם ממש כבר לא מלהיבים אף אחד. למען האמת, בעולם הסופר קופצני שבו אנחנו חיים, כשכולם חסרי סבלנות אפילו לסרטוני וידיאו שנמשכים יותר מדקה וחצי (ויש כאלה שאפילו דקה לא שורדים), הקצרצרים של "גרנטה 6 – כתיבה אמריקאית חדשה" אמורים לספק לא מעט אנשים שפעם החשיבו את עצמם כ'אנשים קוראים', והיום נשארו רק עם המחשבות.

אבל האם אכן לפנינו המיטב של ספרות הפרוזה האמריקאית הצעירה, כפי שמובטח על עטיפת הספר? לא בטוח. אפילו העורכת הראשית, סיגריד ראוסינג, כותבת בהקדמה שכל רשימה היא פשרה. ועדיין, בתוך הפשרה הזו, כמעט כל אחד יוכל למצוא סיפור או שניים שיגעו בו. אולי אפילו יותר. ולכן זו המלצת הקריאה שלי עבורכם ליום כיפור הקרוב.

אז מה מחכה לכם שם? נתחיל עם הזווית הישראלית – ג'ושוע כהן כתב את 'אורי' על חייל ביחידה קרבית אבל לא מובחרת, שמתקשה להתמודד עם החיים האמיתיים שאחרי השחרור מהצבא. פלסטינים ורבנים משמשים בערבוביה, ולא ממש ברור מה כהן רצה להגיד. כנראה שאתה לא יכול להשתחרר אף פעם מצה"ל, פעם חייל תמיד חייל. השאלה על מה זה מבוסס – כלומר איזה תחקיר כהן עשה לפני הכתיבה.

יא ג'סי, כוכבת השנה האחרונה, משתחלת לדמותו של גבר בסיפור שתכליתו "אל תישאר במקום כשזה לא עובד", בין אם המקום הוא גאנה או קולומבוס באוהיו. הסיפור הזה עושה חשק לקרוא את הספר שלה שיצא לאור בעברית השנה. לעומתה, אנתוני מארה כותב על בריחה מהגורל באי איטלקי, סוג של ייאוש פוגש ייאוש תחת שמיים שחורים מפולחים בחוטי אור של זיקוקים. מ"לוס אנג'לס" של אמה קליין יכול כל כותב כמעט לקחת את המשפט המנחם, "זה היה נסבל כי זה יהפוך לסיפור, משהו מהודק וקומוניקטיבי. אפילו מצחיק" (עמ' 42).

בימינו אי אפשר בלי סיפור על טראמפ הנשיא, בתו איוונקה והנשק הגרעיני (וזה היה עוד לפני פרשת צפון קוריאה!), אבל כנראה שכדאי למציאות להתקיים קצת לפני שיוצרים ממנה פנטזיה – בעיניי זה אחד הסיפורים הפחות מוצלחים בספר. וכמו שאומרת אחת הדמויות בסיפור אחר, "הדרך שבה מישהו בוחר להסביר אסון אינה חשובה. כשהמצב חרא, לא באמת משנה איזה תחת אחראי לזה" (עמ' 176).

קריאה מהנה, חתימה טובה וצום קל!

%d בלוגרים אהבו את זה: