Category Archives: ספרים

מערבבת שמחה בשמחה

השבוע יצא גיליון חדש של ליידי גלובס, תחת הנושא "לייצר שמחה – האסטרטגיות של המוח". אמירה אחת שתפסה אותי חזק, דווקא כי היא פשוטה ונכונה, הייתה של פרופ' אהרון בן זאב, מהמומחים החשובים בעולם לחקר הרגשות. בן זאב אומר שככל שמגוון הדברים שמשמחים אותנו יהיה רחב יותר, כך יש סיכוי שהאושר שלנו בחיים יהיה עמוק יותר.

המשפט הזה, ואולי בעצם כל הגיליון, גרם לי לחשוב על הדברים בחיי שמייצרים עבורי שמחה, ולהתיישב להכין רשימה. היא עדיין חלקית, מודה שלא חפרתי מספיק עמוק. זה אולי נשמע קל לענות על השאלה "מה משמח אותי", אבל אחרי שניים-שלושה חשודים מיידיים זה דורש מחשבה.

אני מאמינה שרשימה כזו היא דבר מאוד אינדיבידואלי, זה לא משהו שאפשר להעתיק מאחרים, ולהגיד אם זה עבד בשבילו אז אולי זה יעבוד גם בשבילי. אדם צריך להכיר את עצמו טוב, להסתכל אחורה על חוויות חייו, ולנסות למצוא את הרגעים שעשו לו את זה.

אחרי שמתגבשת הרשימה, רצוי לנסות להפוך אותה לנוכחת בחיים כמה שיותר. זה לא אומר, כמובן, שצריך לדבוק רק באסטרטגיות הישנות ולא לייצר חדשות. אבל לפחות שתהיה נקודת התחלה, משהו שאפשר להיאחז בו בימים של עצבים, כעס, דיכאון, אכזבה או סתם שעמום.

הנה כמה דברים מהרשימה שלי:

*ביקור בשוק מחנה יהודה – פעם הייתי בחורה של קניון רמת אביב, אבל זה עבר לי. האנרגיות שיש לשוק הזה עושות לי טוב על הלב, משחרר אצלי הכול, מטעין אותי באמצע השבוע או מייצר אצלי חגיגה בשישי.

*האזנה למנהרת הזמן של ירון אשבל – כל יום בין 12:00 ל-15:00 מוזיקה כייפית משנות ה-70, 80 ו-90 שגורמת לי לחייך ולחזור לימי התום והתמימות (לא כל יום מצליחה להאזין לכל התוכנית, ואיכשהו אלה תמיד ימים פחות שמחים).

*טיול בטבע עם מים – תנו לי איזה מעיין, נחל, אפילו נחלצ'יק או מפלונצ'יק, ואני נהיית מבסוטה. בשבוע שעבר הלכתי בתעלת המים של עין קדם, וזה היה כיף גדול יותר מהחלק הראשון של הטיול, למרות שגם הוא היה שווה (מערת אורנית).

*ספר של ז'ורז' סימנון או אתגר קרת – את הראשון מתרגמים פה בקצב סדרתי, ומהשני לא שמענו כבר שנים וחבל, אבל משניהם אני נהנית. אגב, יש שני ספרים ששמחתי לקרוא אותם החודש, למרות שהעלילה שלהם לא שמחה במיוחד. דיסוננס? לא חושבת.

*ארוחת בוקר בבית קפה באמצע השבוע – תחשבו על זה מה שתחשבו, אולי זה מוח שעבר חיברות קשה שצריך לטלטל, אבל סתלבט באמצע היום במקום להיות בעבודה, תמיד מעורר בי שמחה.

*לעשות שטויות – זה קורה מעט ורק בחו"ל, אבל תמיד בכיף. בארץ עוד לא השתחררתי מאלמנט ה"מה יחשבו עליי", מה שהורג שמחות קטנות, אבל מעבר לים איש אינו מכיר אותי ואני יכולה לרקוד באמצע הרחוב בלי לשים על אף אחד.

*טיול בחו"ל – אחרי כל השנים, אני עדיין שמחה להגיע לשדה התעופה, ומקבלת בשמחה כל מה שבא אחר כך, גם אם דברים מתפספסים או לא קורים כמו שהייתי רוצה. להתבאס בחו"ל זה משהו שלא מחזיק מעמד יותר מ-5 דקות.

בז בחוף הים של נתניה / צילום: גלית חתן

*לפגוש בעלי חיים בטבע – ורצוי שאלה יהיו תנים, שועלים, דורבנים, צבאים, יעלים, חוגלות או עופות דורסים. אלה גורמים לי הכי הרבה שמחה. חזירי בר פחות, וגם ציפורי שיר פחות.

*מנת האנטי פסטי של קפה אלה בירושלים. בחיי שזו מנה שאני מחכה לה, ומכיוון שהיא משתנה מפעם לפעם יש גם אלמנט הפתעה (ובגיליון של ליידי אומר מומחה היצירתיות ד"ר אייל דורון: בלי הפתעה אין שמחה אמיתית).

 

הספרים הטובים של 2016

הספרים של 2016 / צילום: גלית חתן

הספרים של 2016 / צילום: גלית חתן

איזו שנה מוזרה: מצד אחד, נטולת שיאים ספרותיים, ומצד שני, התקשיתי לסנן ולבחור את 10 הספרים הטובים ביותר שפורסמו במהלכה. זה היה קושי רגשי ממש, להשאיר 'חברים טובים' בחוץ, לנמק את הבחירה באלה שנשארו, ולומר: אלה, ורק אלה, הם 10 הספרים שהכי נהניתי מהם בשנת 2016. אז בחרתי ב-12. תתבעו אותי.

הרבה פעמים יש בי אמביוולנטיות בבחירת הספרים שאני קוראת לאורך השנה: מה צריך להיות המינון בין אלה שמסקרנים אותי מראש, עוד לפני שהצצתי בעמודים הראשונים שלהם, אלה שמעניינים ציבור רחב יותר, ואלה שצריך לקרוא כי הם חשובים באופן כזה או אחר. גם כאן חשתי אמביוולנטיות, אבל בסופו של דבר נפלה ההכרעה: מכיוון שזה הבלוג הפרטי שלי, הרשימה תבוסס יותר על טעם אישי, ופחות מזה על "מה שנחשב".

בניגוד לשנה הקודמת, שבה פורסם "כניעה" של מישל וולבק, השנה אין ספר שאני יכולה להכריז עליו כעל ספר השנה שלי. הדבר הקרוב ביותר לזה הוא "חגיגת אי המשמעות" של מילן קונדרה, כיוון שהוא גורם לך עונג על עצם כך שאתה קורא, וכיוון שהוא עוסק בסוגיות פילוסופיות חברתיות מעניינות מבלי להתיש את הקורא. אמנם החודש הופיעו בעברית הספרים החדשים של מייקל שייבון וג'ונתן ספרן פויר – טרם קראתי אותם (זה בתוכניות) – אבל להעניק תואר לאלה שהשתחלו דקה לפני הסוף, נראה לי לא הוגן.

יש ספרים שאני זוכרת בדיוק היכן הייתי כשקראתי אותם. יש ספרים שאני זוכרת באיזו נסיעה ובאיזה כביש שוחחתי עליהם עם הבנזוג. יש ספרים שעשיתי הכל כדי שלא ייגמרו מהר מדי, ולא ממש הצליח לי. ויש כאלה שמתרחשים בפריז אהובתי ולכן במהלך הקריאה ברחו לי המחשבות לתוך הגעגועים (שמונה חודשים מאז הפעם האחרונה אבל מי סופר). מתוך כ-50 ספרים בסך הכול שקראתי בשנה החולפת, הנה אלה שהכי שמחתי לפגוש מקרוב:

hagigat

סיפורים מהגדה השמאלית

חגיגת אי-המשמעות, מילן קונדרה, הוצאת זמורה ביתן, 111 עמ'

אחרי למעלה מעשור של שתיקה, כשקונדרה כבר בן 85, הוא משחרר ספר קטנטן ובו הוא מספר שבעה סיפורים קצרים על ארבעה חברים פריזאים, תוך שהוא מעיר הערות בינו לבין הקורא, כמו בודק את ערנותו. ההומור הדק מלווה אותנו מסיפור לסיפור, כמו גם רוחם של יוזף סטלין והחבורה המקיפה אותו.

העלילה: הסיפור הראשון מתרחש בגני לוקסמבורג שבגדה השמאלית, ושם מסתיים גם הסיפור האחרון. אבל למה להקדים את המאוחר, כשאפשר לעסוק באמיתות פילוסופיות באמצעות יחסי גברים ונשים. כשטיפוס מבריק מנסה לכבוש אישה, מסביר אחד החברים, היא מרגישה שקוראים אותה לתחרות, שעליה להבריק בתורה. לעומת זאת, כשגבר מעיר הערות בנאליות, משמימות, חסרות כל ערך, אי-המשמעות משחררת אותה, פוטרת אותה מנקיטת אמצעי זהירות, הופכת אותה לשאננה, ולכן גם למושגת ביתר קלות. ובכל זאת, רבים מתקשים להפנים וליישם, ולכן מפסידים את הבחורה פעם אחר פעם.

לחבורה הפריזאית של קונדרה יש גם קשיים גדולים מזה. לכל אחד מהם הגלגל שמניע את חייו, אבל איש מהם אינו מספיק להתפתח כדמות: אתה מקבל הצצה קטנה עליהם, לעתים משעשעת, ונאלץ לטוות עבורם עלילות בעצמך, כדי שהכול לא ייגמר מהר מדי.

מה לקחתי מהספר: יש משהו רומנטי בלהזדקן בפריז, גם אם כואב לך כמו שכואב בכל מקום אחר.

משפט שתפס אותי: "אי אפשר לשנות את העולם או לעצב אותו מחדש. ישנה התנגדות אפשרית אחת: לא להתייחס אליו ברצינות" (עמ' 68).

חורצת משפט: עונג צרפתי צרוף. לקרוא עם פרוסת בגט וחמאה או עם כוס יין לבן ביד.

plisha

תנו לו לפלוש אליכם

הפלישה, הוקאן אוסטלונד, הוצאת דני ספרים, 493 עמ'

הפעם הראשונה שבה קראתי ספר של הוקאן אוסטלונד הייתה על אי מרוחק ומבודד, במזג אוויר נהדר – אווירה מעט שונה, איך נאמר זאת, מהעלילה שהתרחשה באי השבדי גוטלנד. הפעם השנייה הגיעה תוך שנתיים, במרפסת בבית, וגם כאן העלילה מתרחשת בגוטלנד, ושוב, תוך כדי התעלמות מפארק המים והשעשועים הגדול ביותר בסקנדינביה, שנמצא שם. כאן, גבירותיי ורבותיי, עוסקים בעניינים ברומו של עולם, ולא ברומה של רכבת הרים: פענוח מקרה פשע חמור.

העלילה: הבלש פרדריק ברומן חוזר לעבודה משטרתית אחרי הפסקה בת שנתיים, כתוצאה מסיבות רפואיות (מי שלא קרא את הספר הקודם, 'הצפעוני' – מומלץ). הוא נקרא למשימה שנראית לכאורה לא מספיק מיוחדת: איומים על בני זוג שגרים באי קטן, הוא צלם והיא בעלת בלוג לבישול. אבל אוסטלונד הוא אמן המתח, ותסמכו עליו שזה רק ילך ויסתבך, כמו שצריך.

מה לקחתי מהספר: 'הפלישה' הוא מסוג הספרים שגורמים לך בו זמנית להיות מבועת, ולרצות להזמין חופשה שבדית.

משפט שתפס אותי: "היא החוותה בידה לעבר ערימת עיתונים ומגזינים בגובה עשרה סנטימטרים. מאמצע הערימה הציץ קצה של ספר" (עמ' 171, פשוט מתוך הזדהות).

חורצת משפט: קור שבדי זה לא דבר רע, בהכרח. תראו את אוסטולנד.

tevach

בדרך אל החתולים

טבח החתולים הגדול, רוברט דרנטון, הוצאת כרמל, 338 עמ'

פרופ' רוברט דרנטון מאוניברסיטת פרינסטון, הוא מעין בלש של ההיסטוריה הצרפתית במאה ה-18. כדי לגלות על מה חשבו באותה תקופה וכיצד פירשו את העולם הוא נעזר בפשוטי העם, במקום באליטות, כמקובל. בניגוד לאנתרופולוגים למשל, עבור היסטוריונים מדובר בזווית לא שגרתית, ולכן, כשדרנטון יצא למסע ההיסטורי-תרבותי שלו, הוא נחשב בעיניהם עוף מוזר. אבל אל דאגה: מאז הוא כבר הצליח לצבור אצלם הערכה רבה.

העלילה: הספר נפתח עם אגדות עם שסופרו ליד האח המבוערת בכפרי צרפת, והיו אכזריות בהרבה מהגרסאות המוכרות לנו כיום – בואו נאמר בעדינות שבאותם זמנים כיפה אדומה לא שרדה את המפגש עם הזאב. משם עובר דרנטון לעובדי הדפוס בפריז, ולטבח החתולים הגדול שביצעו ברחוב סן סוורן, אשר נתן את שמו לספר. כיום הטבח הזה נראה לנו מזעזע להחריד, אך דרנטון מבקש שנזכור כי באותם ימים חתולים נקשרו בכישוף.

מה לקחתי מהספר: הפרק ש'תפס' אותי בעיקר מוקדש לשוטר ז'וזף ד'אמרי, שתפקידו היה לפקח על עסקי הספרים. התיקים שלו מהשנים 1748-53 יכולים להיחשב מפקד בפועל של פריז הספרותית – יש בהם כ-500 דוחות על סופרים ומשוררים עם תיאורים שחורגים מהזווית המקצועית, וגולשים לרכילות של ממש. מסוג הדברים שלא מתיישנים גם בחלוף 250 שנה, אפילו אם בחוגים מסוימים הם יכונו פיקנטריה שולית.

משפט שתפס אותי: "ברוב המקרים דרדרו הנישואים את חייו של הסופר" (עמ' 167).

חורצת משפט: לחובבי אנתרופולוגיה היסטורית, והיסטוריה אנתרופולוגית.

e-havana

מה יש להבין

אי הבנה במוסקבה, סימון דה בובואר, הוצאת אחוזת בית, 107 עמ'

הרומן הקצר הזה לא היה אמור להתפרסם. סימון דה בובואר גנזה אותו, והוא ראה אור רק שש שנים לאחר מותה. משערים כי ויתרה עליו כיוון שהעדיפה לפרסם סיפור אחר דומה, שמתרחש בפריז ובקול נשי בלבד. ובכל זאת, בסופו של דבר זכינו לקרוא את 'אי-הבנה במוסקבה'. וזה משמח אותי מאוד, כי מאז שגיליתי אותה בלימודי המגדר באוניברסיטת תל אביב – לפני שנים רבות – היא מהדמויות הנערצות עליי.

העלילה: ניקול ואנדרה, זוג פריזאים בתחילת שנות ה-60 לחייהם, נוסעים לבקר במוסקבה של אמצע שנות ה-60 את בתו של אנדרה, מאשה. זהו הביקור השני שלהם שם, וההבדל הוא תודעתי, רגשי וגם פיזי-גופני. דה בובואר מעלה כאן תהיות על אידיאולוגיה ועל זוגיות וזקנה, שני נושאים, לכאורה, שונים מאוד זה מזה – אחד ברומו של עולם, והשני 'רק' ברומם של החיים. בעצם היא מציעה לקורא להצטרף למסע חיצוני ופנימי במחוזות שהוא אולי לא בקיא בהם: בריה"מ של ימי ברז'נייב, והגיל שבו אתה עוד לא זקן, אבל כבר יודע שבקרוב תהיה כזה – ואז "חרדת הקיום קשה מפחד המוות".

היציאה מאזורי הנוחות מלווה אצל ניקול ואנדרה במחשבות על ניהול יחסי חוץ (הוא), תכלית קיומה של האישה (היא. בכל זאת, דה בובואר) והגשמה עצמית (שניהם). ובכל כך מעט מילים, נפרס עולם כל כך רחב.

מה לקחתי מהספר: את המחשבות על זוגיות בגיל מאוחר, ועל השינויים שהיא עוברת.

משפט שתפס אותי: "'את נראית צעירה' זו מחמאה עם כפל משמעות, שמבשרת על ימי מחר קשים" (עמ' 41).

חורצת משפט: אצל דה בובואר שום דבר הוא לא סתם, וכל מה שכתבה, שווה תשומת לב.

hasipurshel

מדרום ייפתח הסיפור

הסיפור של שם המשפחה החדש, אלנה פרנטה, הוצאת הספריה החדשה, 496 עמ'

בעידן ה'אני' וליטופי האגו האינסופיים במרחבים האינטרנטיים, לא טריוויאלי – ואפילו מעורר השתאות – שסופרת בוחרת בפסבדונים, ובמקום ליהנות מהתהילה חוגגת את האנונימיות. אבל זה בדיוק מה שעושה אלנה פרנטה, שבמשך זמן רב המעט שהיה ידוע עליה הוא היותה ילידת שנות ה-50 ושככל הנראה היא מתגוררת בטורינו. השנה, עיתונאי חרוץ – ודביל – עבד קשה כדי לחשוף מיהי. אני מעדיפה להתעלם ממנו.

העלילה: פחות משנה לאחר שתורגם לעברית 'החברה הגאונה', הראשון בסדרת הרומנים הנפוליטניים, מגיע תור 'הסיפור של שם המשפחה החדש'. ה'חברה' נפתח כשאלנה (לונצ'ה) בת ה-66 מקבלת שיחת טלפון מבנה של חברתה לילה, המספר כי אמו נעלמה מהבית. בזמן שהיא מחכה שלילה תימצא, היא מחליטה לספר את סיפור חייהן הסימביוטי. שם היא עוסקת בילדותן בשנות ה-50, ואילו ב'שם המשפחה' אנו בלב שנות ה-60, כשהיצרים משתוללים, והבנות מגלות מה משמעותם האמיתית של חיי נישואים ומה קורה כשחברתך הטובה הופכת למישהי שאת לא מכירה.

הכול קורה בתוך קהילה נפוליטנית קטנה שבה כולם מכירים את כולם, הדמויות מתערבבות זו בזו, אך מעל הכול נוגע ללב עולמם העשיר של המתבגרים (ומתבגרות) שמתבגרים מהר מדי.

מה לקחתי איתי: את הציפייה לכרך השלישי.

משפט שתפס אותי: "האם אפשר שההורים שלנו אינם מתים אף פעם, אלא שכל ילד מדגיר אותם בתוכו באופן בלתי נמנע?" (עמ' 45).

חורצת משפט: 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינצבורג פוגש את 'הר אדוני' של ארי דה לוקה.

berlin

לא קלה היא דרכנו

החבורה מברלין, ארנסט האפנר, אחוזת בית ספרים, 192 עמ'

האפנר היה עיתונאי ועובד סוציאלי מברלין, וזהו ספרו היחיד. הספר פורסם ב-1932, ולאחר עליית הנאצים לשלטון נעלמו עקבותיו של המחבר.

העלילה: לא קל לקרוא על חבורת "האחים בדם" הברלינאית, נערים שנפלטו או ברחו ממסגרות נוקשות ופעלו מתחת לרדאר. למרות הקושי, תוך זמן קצר נקשר הקורא אל שניים מהם, וילי ולודוויג, ומתרשם ממאמציהם הכנים להתפרנס בכבוד ולא לגנוב או לרדת לזנות. אבל כמו שהאפנר אומר, הם רק שניים מבין אלפים. וכל היתר נואשו מהחברה לא פחות ממה שהיא נואשה מהם.

הימים הם טרום עליית הנאציזם, אבל הנושא כלל אינו מורגש בספר – שאלות פוליטיות לא עניינו אותם יותר מדי, ממילא התודעה שלהם הוצפה בשאלה אחת בלבד: היכן יעבירו את הלילה. האם כל אותם צעירים מחבורות הרחוב בחרו בחיים האלה? האפנר נחלץ מייד להגנתם: "חומת המוסרנות והצדקנות הבורגנית – שקשה כל כך לשבור אותה – מכשילה רבים שברצון היו שבים ומנהלים חיים מסודרים".

מה לקחתי מהספר: לכאורה, האפנר מציג סיפור שיכול היה להתרחש רק בתקופה מסוימת ובערים גדולות מאוד, אבל צריך להודות על האמת: זה קורה גם היום, גם אצלנו.

משפט שתפס אותי: "לתת, להעניק, זה לא עסק בשביל עשירים… רק מי שעני, שחווה על בשרו מצוקה, יודע לתת" (עמ' 117).

חורצת משפט: ספר שגורם לך להעריך, שוב, כל דבר שיש לך בחיים.

nitzav

מה אטיקוס היה אומר

ניצב כל הלילות, הרפר לי, הוצאות עם עובד וידיעות ספרים, 277 עמ'

רק שני ספרים כתבה לי במהלך חייה, ו-55 שנים הפרידו בין פרסומם. ואולי נכון יותר לומר, רק ספר אחד: 'ניצב כל הלילות' הוא גרסת המקור של 'אל תיגע בזמיר' האיקוני.

העלילה: מתרחשת באמצע שנות ה-50, עם פלשבקים 20 שנה אחורה (ב'זמיר' הם היו העיקר). סקאוט, שכעת מוצגת בשמה המלא, ג'ין לואיז, מגיעה לביקור השנתי בעיירת ילדותה, מייקום שבאלבמה. לא חולפות אלא כמה דקות מהרגע שהיא נכנסת לבית, ועד שהיחסים המשפחתיים חוזרים להיות מה שהם, על כל הניואנסים הקטנים והעקיצות ההדדיות.

לי לא ממהרת להכניס את הקורא לקונפליקט הגדול של העלילה. היא מתחילה בקונפליקטים הדומסטיים, המשפחתיים. בשלב הראשון אירועים הקשורים לצבע עור ש'כיכבו' באותם הימים בבתי המשפט ובתקשורת, מוזכרים רק ברקע. רק אחר כך עולה הגזענות לדיון גם אצל ג'ין לואיז ואביה אטיקוס (שמציג דעות שאינן מתיישבות עם מה שציפינו ממנו), ואז גם הקורא נדרש להציב לעצמו מראה, ולבדוק איך נראים הדברים אצלו.

מה לקחתי מהספר: גם בגזענות אין שחור ולבן.

משפט שתפס אותי: "אהבי את מי שאת רוצה, אבל כשאת מתחתנת, התחתני עם מישהו כמוך" (עמ' 25).

חורצת משפט: אל תפספסו את כישרון הכתיבה של לי. יש כל כך מעט דוגמאות ממנו.

hakore

הקוראים ברינה

הקורא ברכבת של 6:27, ז'אן פול דידילורן, הוצאת מודן, 134 עמ'

בביקורי האחרון בפריז, בשעה שנסענו ברכבת התחתית, עלה באחת התחנות אדם לא צעיר ופרץ בנאום חוצב להבות, בצרפתית כמובן. אמנם לא הבנתי כמעט דבר, אך הוא נראה מלא להט ונשמע נחוש. נזכרתי בו כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, שגם הגיבור שלו מדבר אל נוסעי המטרו – אם כי הוא מקריא, ולא נואם.

העלילה: מורכבת משלושה קווים. הראשון והעיקרי שבהם נוגע לחיי השגרה המאכזבת של לוקיון מץ (משחק מילים שהותאם לקורא העברי), שעובד במפעל לגריסת ספרים בפרברי פריז, וכאמור מקריא בקול רם טקסטים אקראיים שנחלצו מהגורל הגרוס.

קו העלילה השני מתחיל ביום ששתי זקנות באותו קו מטרו מבקשות ממץ לבוא ולהקריא להן ולחבריהן בבית האבות. הקו השלישי נפתח בבוקר שבו הוא מוצא דיסק און קי ובו 70 פרקים שכתבה אחראית שירותים בקניון. כצפוי, בסוף הכול יתלכד, אבל עצם הידיעה מראש שכך יהיה לא פוגמת בקסמו של הספר.

משפט שתפס אותי: "אנשים מצפים ממך לדבר אחד ויחיד: שתשקף להם את התמונה של מה שהם רוצים שתהיה" (עמ' 95).

חורצת משפט: רומן עדין וצנוע, שמזכיר לך שתמיד יש מקום לתקווה.

matzikonet

קדחת הטלוויזיה

מצחיקונת, ניק הורנבי, הוצאת מודן, 343 עמ'

כשניק הורנבי כותב ספר, אתה רוצה להיות במקום שבו העלילה שלו מתרחשת. במקרה הנוכחי: לונדון של שנות ה-60, עמוק בתוך עולם הסדרות של ה-BBC. אז מה אם את רובו קראתי במרפסת בחיפה.

העלילה: שחקנית חסרת השכלה גבוהה, שהניסיון שלה מתמצה במחלקת הקוסמטיקה של בית כלבו, הופכת כמעט בן לילה לכוכבת של סדרה חצי חתרנית שנקראת 'ברברה (וג'ים)' – ולגיבורה הראשית של הורנבי. הסדרה נכתבת על ידי שני גייז, בתקופה שהקהילה הבריטית הגאה עוד הייתה צריכה להסתתר. אחד מהם בוחר להתחתן ולהפוך לחלק מהנורמה, האחר מחליט לחיות מתחת לרדאר, ושניהם חווים מצוקה קשה. לאט לאט הם לומדים להתגבר עליה, כל אחד בדרכו שלו.

הספר מחולק ל'שערים' לפי עונות הסדרה, והוא מלא באזכורים לאבני דרך בתרבות הבריטית, כולל תמונות שחור-לבן מהתקופה – אפילו מיק ג'אגר מגיח לרגע.

מה לקחתי מהספר: את התזכורת לכך שלעתים שכל ישר ובריא יכול לגבור על כל תעודה רשמית. ולכן לא משנה מהיכן באת וכמה אנשים אתה לא מכיר, אלא מה אתה עושה עם ההזדמנויות שנותנים לך.

משפט שתפס אותי: "אולי בבוקר הוא יתעורר ויבין שנראה כמו חמור מושלם, אבל יש חיות גרועות יותר מחמור" (עמ' 287).

חורצת משפט: לצרוך במידה, לא יותר מעונה בכל פעם, ולקוות שיהיה גם לסרט.

mazal

גלגל המזל

מזל קטן, קלאודיה פיינרו, הוצאת תשע נשמות, 252 עמ'

אדם לא יכול לברוח מהעבר שלו לנצח. בסוף הוא ייאלץ לעמוד מולו, לפתוח את הפצעים הישנים. וכמו בספרה הקודם שתורגם לעברית, 'האלמנות של ימי חמישי', גם הפעם האמת הפשוטה הזו מניעה את העלילה של פיינרו.

העלילה: הגיבורה, מריה אלנה לאוריה (או בשמה האמריקאי, מרי לוהאן), חיה עם כאב רגשי עמוק שלא נעלם. חייו של ילד קטן נקטפו בגלל חוסר אחריות שלה בזמן שנהגה על פסי רכבת, וחייו המאושרים של ילד אחר, בנה פדריקו, נגדעו במובן מסוים אף הם – כשבחרה לעזוב אותו בלי התראה מוקדמת. לימיה האחרונים בבית היא מתייחסת כאל זמן של רגשות רדומים, ושל תחושות בעלות עצימות נמוכה. היא הרגישה אז כמו מכשיר שזקוק ל-220 וולט כדי לעבוד, אבל מחברים אותו רק ל-110.

אז היא עזבה את ארגנטינה בלי לקחת איתה כמעט דבר, וכבר על המטוס פגשה את הגבר שיהפוך למושיע שלה. הוא מספק לה מקלט בביתו שבבוסטון, אך הכול משתנה כשהיא נקראת לחזור אל העיירה שנטשה מאחור, באמתלה של סיבות מקצועיות. זה לא ספר מתח, אבל הוא סוחף אותך: אתה כל הזמן רוצה לדעת איך יתפתחו העניינים.

מה לקחתי מהספר: בתקופת הקריאה, הדילמות הרגשיות שהוא מעלה הלכו איתי לכל מקום. בנסיעה אחת סיפרתי על כך לבן הזוג, ולא חסכתי בספוילרים – מתוך מחשבה שגם כך הוא לא יקרא. בסוף אמר: רוצה, תשמרי לי בצד. הוא עדיין לא קרה, אבל אנחנו עדיין משוחחים מדי פעם על אותן דילמות. וגם, בעקבות אביה של הגיבורה האזנתי ליצירות של אסטור פיאצולה. אם עושים זאת תוך כדי הקריאה, מדובר בהנאה כפולה.

משפט שתפס אותי: "לא מספיק להיות מוקף באנשים כדי לא להיות לבד" (עמ' 240).

חורצת משפט: פיינרו תהפוך לכם את הבטן.

mrgale

הסיפור המגרה של המפקח מגרה

מר גאלה המנוח, ז'ורז' סימנון, הוצאת עם עובד, 180 עמ'

שנה בלי ספר אחד לפחות של סימנון אינה שנה טובה, וב-2016 היו שניים. כאן בחרתי להביא את המוצלח יותר מביניהם, שמתרחש בעמק הלואר. אל תפליגו במחשבות על יין טוב: אם המפקח מגרה יוצא מפריז ומגיע עד סנסר, זה רק כדי לפענח עוד מקרה רצח.

העלילה: כולם מנסים למשוך ידם מתיק הרצח בסנסר, ומגרה נותר לבד כשלרשותו אמצעים דלים ביותר – אבל ממתי זה מפריע לו במשהו. תוך זמן קצר הוא מגלה שהנרצח הוא לא מי שחושבים שהוא, ולמעשה חי חיים כפולים. ויותר מזה לא כדאי לספר.

מה שאני אוהבת אצל סימנון זה שהוא לא מנסה למרוח אותך עם תיאורי נופים וארוחות או להפליג במטאפורות אינסופיות. הוא כותב כמו שהגיבור שלו עובד: באופן תכליתי, מכוון מטרה, בלי לבזבז זמן, אבל באלגנטיות רבה ועם אבחנות דקות. למעשה, נוצרת איזושהי זהות בין השניים. ואז או שאוהבים אותם, או שלא. אני, למי שלא הבין, מכורה.

מה לקחתי מהסיפור: את הגעגועים למקום שלא הייתי בו.

משפט שתפס אותי: "כשכל הראיות רק מטשטשות את העובדות במקום להבהיר אותן, סימן שהן מזויפות" (עמ' 161).

חורצת משפט: אפילו כשסימנון הופך מקום לזירת מוות, הוא מותיר אותו אטרקטיבי. אז מי בא איתי לסנסר?

eretz

תאכלו משהו

ארץ אוכלת, יחיל צבן, הוצאת אפיק, 303 עמ'

את הספר הזה התחלתי לקרוא בבית קפה, אולם חייבים להודות שכבר עם הגיעו לביתנו, החל 'ארץ אוכלת' של יחיל צבן (הוצאת אפיק) לעבור מיד ליד. כשתוכניות האוכל פורחות, העיסוק במזון הופך פופולרי יותר ויותר. ובכלל, צבן בעצמו אומר שאצלנו, הישראלים, האוכל הוא לא רק פחמימות, חלבונים, תבלינים ורטבים – הוא גם מילים, דימויים, מטאפורות, קולות וניבים.

העלילה: מאחר ומדובר בספר עיון, זו לא בדיוק עלילה, אלא עשרות פרקים המוקדשים לקולינריה של חיינו. כמעט כל אחד יכול למצוא נושא שמעניין אותו, בין אם זה האוכל המזרח אירופי שלא מקבל את הכבוד המגיע לו (תוגת הגפילטע פיש ואושרו של החמין), ובין אם זו הפילוסופיה של החומוס.

מה לקחתי מהספר: צלילה לתוך תרבות המזון הישראלית, מבלי להותיר מזלג על סכין, הובילה אותי למחשבות נוגות על הקונצרנים הזרים ששולטים היום בחך הישראלי.

משפט שתפס אותי: "החריף ממסטל. אנחנו אוכלים את הסחוג, את החזרת, את הצ'ילי, והגוף שלנו נאנק מכאב. המוח נענה מייד לאתגר ומשחרר כמות נאה של אדרנלין וכמות לא מבוטלת של אנדרופינים שגורמים להתעלות, עונג ואופוריה" (עמ' 167).

חורצת משפט: ההנאה מובטחת, אבל בתנאי שיש לידכם צלחת מזון עשירה.

לקרוא את פריז

ספסל ספרותי בגן ציבורי קטנטן סמוך למוזיאון הלובר שבפריז

ספסל ספרותי בגן ציבורי קטנטן לא רחוק ממוזיאון הלובר שבפריז

all

לקראת שבוע הספר שנפתח מחר החלטתי לחבר בין שתי אהבות שלי, ספרים ופריז, ולהמליץ כאן על חמישה משפרי מצב רוח שמייצרים חוויית ניתוק מהזן החיובי.כל אחד הוא סוג של אטרקציה ספרותית, כמו מגדל האייפל, גני לורסמבורג, קתדרלת הנוטרדאם או נהר הסן.

hagigat

נתראה בגני לוקסמבורג

חגיגת אי-המשמעות, מילן קונדרה, הוצאת זמורה ביתן, 111 עמ'

אחרי יותר מעשור של שתיקה, כשקונדרה כבר בן 85, הוא משחרר ספר קטנטן ובו הוא מספר בהומור שבעה סיפורים קצרים על ארבעה חברים פריזאים ויוזף סטלין אחד.

הסיפור הראשון מתרחש בגני לוקסמבורג שבגדה השמאלית, ושם מסתיים גם הסיפור האחרון. אבל למה להקדים את המאוחר, כשאפשר לעסוק באמיתות פילוסופיות באמצעות יחסי גברים ונשים. כשטיפוס מבריק מנסה לכבוש אישה, מסביר אחד החברים, היא מרגישה שהיא נקראת לתחרות, ולכן עליה להוכיח שגם היא מבריקה. לעומת זאת, כשגבר מעיר הערות בנאליות ומשמימות, אי-המשמעות של הדבר פוטרת אותה מנקיטת אמצעי זהירות, היא הופכת אותה לשאננה, ולכן גם למושגת ביתר קלות. ובכל זאת, רבים מתקשים להפנים וליישם, ולכן מפסידים את הבחורה פעם אחר פעם. ומה אתם הייתם עושים?

למען האמת, לחבורה הפריזאית של קונדרה יש גם קשיים גדולים מזה. לכל אחד מהם הגלגל שמניע את חייו, אבל איש מהם אינו מספיק להתפתח כדמות: אתה מקבל הצצה קטנה עליהם, לעתים משעשעת, ונאלץ לטוות עבורם עלילות בעצמך, כדי שהכול לא ייגמר מהר מדי. בכל מקרה, בשורה התחתונה מדובר עונג צרפתי צרוף, שמומלץ לקרוא עם כוס יין ביד.

pinkas adom

הפנקס פתוח

האישה עם הפנקס האדום, אנטואן לורן. הוצאת כתר, 168 עמ'

מה הייתם עושים אילו הייתם מוצאים ברחוב תיק יד נשי מונח על גג פח אשפה? מתעלמים, מציצים פנימה, לוקחים למשטרה או ממש מחפשים את בעלת התיק? ללורן, גיבור 'האישה עם הפנקס האדום', התשובה ברורה. רמז: יש לו נפש רומנטית. כלומר, כמה עוד אנשים אתם מכירים שעזבו את עולם ההייטק המתגמל, כדי לפתוח חנות ספרים. ואפילו אם היא בפריז.

לורן לוקח את התיק הביתה, מרוקן אותו על השולחן, ומתחיל לתהות על קנקנה של האישה. שום תעודה מזהה אין בתיק, רק חפצים שיכולים להעיד עליה במשהו – בושם, שפתון, תליון כתב חרטומים, מראה קטנה, ספר חתום ופנקס אדום. תוך כדי פענוח התעלומה ישתלבו רחובות פריז בעלילה, יחד עם המקומות האהובים והסופרים הנערצים, כזוכה פרס נובל, פטריק מודיאנו.

אז למי מיועד הספר? לרומנטיקנים, מדאם ומיסייה, לרומנטיקנים.

rosho

הנמלט

ראשו של אדם, ז'ורז' סימנון, הוצאת עם עובד, 172 עמ'

בימים בהם המשטרה עסוקה בביקורת הרבה המופנה כלפיה, והמפכ"ל מככב ב'ארץ נהדרת', כמעט נעים להיזכר בעבודה המשטרתית של תחילת המאה ה-20 שאמנם גם היא התמודדה עם התקשורת – אבל איזה הבדל.

הגיבור הקבוע של סימנון הוא המפקח מגרה – בלש עם סבלנות ועצבי ברזל, וגם קיבה שיכולה לספוג הרבה אלכוהול, אלמנט קלאסי בספרי בלשות. הפעם הוא מנסה תרגיל מעניין: אחרי שגרם לפריז כולה להיות בטוחה באשמתו של ז'וזף הרטן ברצח כפול, הוא מאפשר לו להימלט מהכלא, ומתחיל את מסע הפענוח מחדש. רק מי שמבין היטב את הנפש האנושית, יכול לברוא עלילה כזו. כאילו קטנה ונקודתית, משני צדי נהר הסן, אבל פותחת פתח לעולם רגשי שלם. סימנון לא מצטיין באמירות שיישארו איתך, אלא יותר במלאכת המחשבת של העלילה, ובכל זאת יש שורה שאהבתי: "גאונות זה לא משהו שצץ בגיל 45" (עמ' 143).

littlebookshop

הרימו עוגן

חנות הספרים הקטנה בפריז, נינה גאורגה, הוצאת מודן, 324 עמ'

בספינה שעוגנת באופן קבוע על גדות הסן בפריז, פועל בית המרקחת לספרים – חנות שהיא יותר מחנות, מקום שמציע מרפא לנפש. לבעלים, מסיה פרדו, יש אימרות שפר קבועות כמו "ספרים הם לא ביצים, הם לא מתקלקלים עם הזמן", ו"מה שקוראים קובע לטווח הארוך יותר מאשר עם מי מתחתנים". עם הראשונה אני מסכימה, עם השנייה קצת פחות, מה גם שפרדו לא בהכרח יודע על מה הוא מדבר: הוא לא התחתן אף פעם.

בגיל צעיר היה לו רומן בן חמש שנים שהסתיים כך פתאום, ועד לנקודה שבה אנו פוגשים אותו, גיל 50, לא היה לו האומץ לברר מדוע. רק כשהוא קורא את המכתב שקיבל לפני 25 שנה ומאז נח אצלו במגירה, הוא סופסוף מזיז את עצמו, כלומר מרים עוגן ומתחיל לשוט. ברגע האחרון מצטרף אליו סופר צעיר ומצליח, ויחד הם חווים הרפתקה די צפויה אבל עדיין משובבת נפש. אגב, בסוף מופיע תפריט קולינרי פרובנסי לצד תפריט ספרותי. כי גם הנפש צריכה לאכול.

שורה שאהבתי: "אתה יכול למצוא את עצמך, אבל רק אם תלך לאיבוד בדרך" (עמ' 87). ולמי מתאים הספר? לאנשים שמאמינים שספר שווה יותר מהמחיר שלו.

hakore

אל תשכחו להוריד את המים

הקורא ברכבת של 6:27, ז'אן פול דידילורן, הוצאת מודן, 134 עמ'

בביקורי האחרון בפריז עלה אדם לרכבת התחתית, והתחיל לנאום לכל יושבי הקרון, בצרפתית כמובן. לא הבנתי מילה, אבל הוא נשמע נחוש להעביר מסר כלשהו. נזכרתי בו כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, כי גם ללוקיון מץ (משחק מילים שהותאם לקורא העברי) יש נטייה לעלות למטרו ולדבר בקול רם – וליתר דיוק, להקריא טקסטים אקראיים ששרדו מתוך ספרים שנגרסו.

חייו המונוטוניים והמאכזבים של מץ, שעובד במפעל לגריסת ספרים בפרברי פריז, ונוהג לעלות מדי בוקר על המטרו של שעה 6:27, מובילים את הקו הראשון של העלילה. הקו השני מתחיל ביום שבו שתי זקנות שיושבות באותו מטרו מבקשות מלוקיון להגיע בשבתות כדי להקריא להן ולחבריהן כל טקסט שיבחר. והקו השלישי נפתח בבוקר שבו הוא מוצא דיסק און קי ובו 70 פרקים מספר שכותבת אחראית שירותים בקניון. כי מי אמר שכל הכישרון מתרכז אצל קבוצה אחת?

בסך הכול זהו רומן עדין וצנוע, שמזכיר לך שתמיד כדאי להשאיר מקום לתקווה. ושכולם זכאים לאושר. קצת בנאלי? אז מה. אמת מנצחת לא מחליפים.

*

ועוד ארבעה ספרי פריז ששווים קריאה:

בעל הבית הפריזאי – חיבור על מוסר וכלכלת בית (הוצאת אוניברסיטת תל אביב)

פריזאים – גרהם רוב (הוצאת כתר)

המטייל – אדריאן פן-דיס (הוצאת כתר)

רצח במארה – קארה בלק (הוצאת כתר)

[אני חושדת שמישהו בכתר ממש אוהב את פריז]

%d בלוגרים אהבו את זה: