Category Archives: מהנעשה בארצנו

כל הנאות החיים, כמעט, בפוסט אחד – סוגרים שנה בגט א לייף. סטייל

מדי חודש כמעט אני אומרת לעצמי שאני לא כותבת פה מספיק. וזה לא שחסרים לי נושאים או פעילויות, רק שבאורח החיים העכשווי שלי אין מספיק זמן לעבד את החוויות ולשתף אותן. מצד שני, כשמסתכלים לאחור ומנסים לסכם, פתאום נראה שדווקא הייתה שנה די פורייה בכתיבה ובצילום.

בשנה הזו היו טיולים בארץ וטיולים בחו"ל (גם אם חלקם רק מנטליים), מצעדי קינוחים וגם יקבים, הרבה אמנות ומעט מלונות יוקרה, וכל זאת לצד שופינג ואופנה. אין לשכוח גם את הספרים, כי קריאה היא חלק בלתי נפרד מהנאות החיים, ומי שלא מבין את זה מחמיץ לפחות חצי.

כשניסיתי לקבץ כאן את ההיילייטים של השנה, הדבר הבולט ביותר היה שאני נחשפת – ואולי נכון יותר לומר: חושפת את עצמי – להמון יצירות אמנות, בין אם זה ציור, רישום, פיסול, צילום או כל מבע אחר. האמנות הזו יותר נוגעת, מרגשת ומשפיעה על הנפש שלי מאשר הרכישות שבצעתי השנה, ולא משנה איזה קניון יתעקש לטעון ששופינג תורם לאושר.

לכל קוראי הבלוג אני מאחלת לחוות כמה שיותר הנאות חיים בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה. תמיד חשוב לזכור שהעיסוק בהנאות הללו אינו בריחה מהמציאות, והוא גם לא סותר אותה. יש בהן משהו שמקל על הקיום, ואולי אפילו הופך אותו לשמחה גדולה. אני מקווה שכולנו נאסוף השנה בדרך כמה שיותר דברים קטנים שעושים טוב על הלב, ובעיקר שנדע ליהנות מהם.

פאי לימון ובזיליקום של מסעדת כרמים

קינוחים

מצעד הקינוחים בין תל אביב לירושלים. מצאנו את הגיבור האחד שמנסה לתת פייט לשוקולד

מצעד הקינוחים – חוגגים יומולדת. היה מתוק בחגיגות הצפוניות לרגל היווסדו של הבנזוג

מצעד הקינוחים של תל אביב. הצד המתוק של פסטיבל EAT שנערך בגן צ'רלס קלור ביפו

ביקב עגור מייצרים 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה. שולחן האבירים של היקב

יקבים

תנו לגפן להתאמץ. בביקור ביקב שריגים למדנו כמעט כל מה שאפשר על היין האדום. וגם שתינו קצת, אלא מה.

החיים בסלואו-טק. קחו תובנה ממייסד יקב עגור, שוקי ישוב: "להקים יקב בוטיק זה לא לואו-טק ולא היי-טק, אלא סלואו-טק. עיקר העבודה של יינן הוא התבוננות".

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס של איגור סקלצקי

אמנות

יצאתי לטיול בפיג'מה. זו כבר נהייתה מסורת: ביקור בתערוכת הבוגרים של בצלאל

פנים שקשה לשכוח. עם כל הכבוד לפסלים הגרנדיוזיים של פיליפ פסקוואה, מה שתפס אותי הכי הרבה אלה הדיוקנאות שלו

ליל כל הקדושים. מבין העבודות שהוצגו ב"קדושים אחרים" (גלריה דן) תפסו אותי העבודות של איגור סקלצקי

אמן סיני חדיש אומר. תורידו נעליים: איי וייויי הגיע למוזיאון ישראל

אוהבת להיות בבית. על הספה, במקלחת ועם תנור האפייה של התערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל

דבר אליי בכפתורים, אהובי. התערוכה הכיפית של השנה: תערוכת הכפתורים במוזיאון תל אביב

"אני מדמיינת את האישה שאני רוצה להיות. המשבר הגדול הוא שלא אגיע לכך". אחת ההפתעות הגדולות של השנה, מבחינתי: רועי חפץ, אמנית טרנסג'נדרית, במוזיאון אנה טיכו

הבריכה הפרטית בסוויטה של מלון גורדוניה / צילום: יח"צ

מלונות יוקרה

חלון למלון. אולי זה לא "המלון היוקרתי בעולם", כמו שטוענת הסדרה שנעשתה עליו, אבל  אוריינטל מנדרין בלונדון בהחלט שווה הצצה. ואותי תמיד עניינו אחורי הקלעים של כל האסתטיקה והיוקרה, לא פחות מהדבר עצמו.

פלש גורדוניה. אחד המלונות הכי מדהימים שהייתי בהם בארץ, ובכלל – מלון גורדוניה.

שקנאי אוכל בממוצע ק"ג דגים ביום. מי ישלם? בנון ישלם?- שקנאי במאגר משמר השרון / צילום: גלית חתן

טיולים

בא לכם לקפוץ לקפה. חמש נקודות קפה שאנחנו ממש אוהבים

תיק שקנאי. לתצפת על השקנאים מקרוב במאגר משמר השרון

לייב אין בית שמש. ביקור מפתיע בתל בית שמש, או איך כמעט פספסנו את המאגר התת קרקעי

לייב אין רמת הגולן. הטיול הכי לא צפוי שיש ברכס בשנית

ירוק על ירוק. טיול שמתחיל עוד בכביש שמוביל אליו, ממשיך במסלול המעגלי של נחל קטלב, ומסתיים בקפה בבר בהר

על ראש הגבעה. בדרך כלל כשיש פקקים בכביש 1, ווייז שולח אותי לראשון לציון דרך מודיעין וגבעת התיתורה. לקראת ט"ו בשבט החלטתי לעשות מעשה, וטיילתי על הגבעה. היה מעניין ועשיר

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

טיולים בחו"ל

להיות בת 40 בפריז. סיכום החוויה הזו שבה מחליפים קידומת

הרהורים על סנטוריני. בין הציזיקי האלוהי לקציצות העגבניות המטריפות רשמתי לעצמי כמה תובנות

ושיהיה לכם דובר-טק! סיור קולינרי ברחבי סלובניה

לאיפה מגיעים הכי הרבה תיירים. היעדים שהכי מלהיבים את אורזי המזוודות

קריאה וחומר למחשבה

הספרים שהכי תפסו אותי בשנת 2016. יש יותר מעשרה כי היה קשה לסנן ולבחור

עף לי המוח. איך משפיעה האמנות על הפעילות המוחית שלנו

שולחן לאחת. הפוליטיקה של הלבד

לנה דנהאם אמרה כי היא מקווה שלמרות שלשושנה (בתמונה) יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, "היא עדיין תעורר השראה באנשים"

אופנה

שחקי אותה כמו דנהאם. על הסטיילינג הייחודי של הסדרה 'בנות' שתכננתי לעזוב אחרי שני פרקים, אבל איכשהו צפיתי בכל העונות

סט כלי מיטה שנמכר באליאקספרס תמורת 95 דולר

שופינג

גן עדן של שותים. כוסות זכוכית בלתי רגילות לחלוטין

בזמן ש(לא) ישנתם. פוסט כלי המיטה שהכי רציתי לקנות השנה, ואני עדיין רוצה

 

שנה טובה!

הנה שאגאל הקטן – ראיון עם הציירת רבקה בר דב

"אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2017, אקריליק על בד, 100X100 סמ

הציורים של רבקה בר דב עושים לי מייד תחושה של חורף, במובן החיובי של המילה. אני רוצה להיות בתוך הציורים שלה, ולא רק בגלל שעכשיו קיץ, ואנחנו מהבילים בתוך כל החום והלחות. אני רוצה להיות בתוכם כי הם מזכירים לי את הטיולים היפים ביותר שלי בטבע, אלה שיש בהם יופי והוד והדר ואתה לא רוצה שהם יסתיימו. הם עוטפים ומנחמים. גם הטיולים וגם הציורים, זאת אומרת.

בתערוכה "כתמים ונוף", שתיפתח ביום חמישי הקרוב בבית האמנים תל אביב (31/8/17, אוצרת: אירית לוין), מככב בבירור צבע אחד שולט. "יש הרבה מאוד גוונים של ירוק על הפלטה שלי. אין אפשרות לספור אותם, כי הם משתנים כל הזמן", מודה בר דב בראיון מיוחד לבלוג. נופים מקומיים הם כמו שפת אם, היא מסבירה. "בכל מקום בארץ שרואים בו נוף אני מוצאת את היופי. אני אוהבת את הנוף הישראלי כי יש בו חספוס, והוא לא מתקתק. הצפון הוא נפלא, והדרום מעצים".

מה החוויה החזקה ביותר שעברת בטבע?

"זה היה כששהיתי לבד במצפה רמון, ב-1991. קיבלתי שם דירה לתקופה קצרה על מנת לצייר מטעם הילא"י – המרכז הישראלי למען האמניות היוצרות. הזיכרונות שלי משם קשורים לנוף שמסביב, שהוא מעצים. כשאתה לבד בתוך נוף כזה אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך, זו הרגשה רוחנית. מהשהות הזו נולדה תערוכה צנועה, שהוצגה בבית האמנים ב-1993, וגם עבודות נוספות. ועם כל זאת, אני מרגישה שמבחינת יכולות, היום מקומי גבוה יותר".

"צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות". ללא כותרת, רבקה בר- דב, 2015, אקריליק על בד, 100X100 סמ

בר דב, 76, נשואה ואם לשניים (שמהם יש לה ששה נכדים), נולדה בחיפה בבת גלים, שם העבירה את ילדותה. בגיל עשר עברה לקיבוץ רמת השופט, בו התחנכה עד לצבא. בשנות ה-70 למדה במכון לאמנות בבת ים, ומעבר לזה היא חובבת הרצאות בתחום. כיום היא מתגוררת בחולון.

היכן את מציירת? האם בשקט או עם מוזיקה ברקע? מותר לחברים לבוא לבקר כשאת מציירת?

"אני מציירת בסטודיו הקטן שלי בבית, הרבה מאוד עם מוזיקת רקע לפי מצב הרוח באותו רגע. אני אוהבת לצייר בבדידות, ואחרי זה רוצה שחבריי יתנו ביקורת על הציור".

איזה אמנים מעוררים בך השראה ולמה?

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת. כשאני רואה תערוכה שמעוררת בי את הרגש הזה, אני מיד רוצה לצייר בדרכי שלי".

איזו תגובה מעניינת ולא צפויה מבחינתך קיבלת לציורים שלך?

"הפסקתי לצייר למשך 14 שנה. באותו הזמן ביתי ילדה ובנתה את התא המשפחתי, וגם למדה. נעניתי כולי לעזור לה, גם כי זה מילא חסך משפחתי שלי, מלפני נישואיי. מגיל שמונה כבר לא הייתי במסגרת משפחה רגילה, אמי חלתה ונפטרה. המשפחה שהקמתי, וההמשכיות דרך ביתי, מילאה לי את החסך".

14 שנה זה המון זמן. לא התגעגעת למכחולים?

"בוודאי שהיו לי געגועים לציור, וידעתי שאחזור לזה. היו לי פגישות עם אמנים-ציירים, שמעתי הרצאות, ראיתי תערוכות, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור. התערוכה הנוכחית היא מארבע השנים האחרונות.

"זו לא תערוכת היחיד הראשונה שלי, אבל אני מתייחסת אליה כמו ראשונה, כי אני מרגישה שהבאתי יותר יכולות מאשר בקודמות, ובגלל ההפסקה בשנים זו התחדשות".

"הרבה אמנים מכאן ומהעולם יכולים לעורר בי השראה. זה כמו אהבה למוזיקה – כשזה נוגע בך, זה מעורר רגש, והסיבה לכך לא מודעת". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

על 14 שנות ההפסקה שלקחה: "בוודאי שהיו לי געגועים לציור, אבל לקח זמן עד שהגעתי לשלווה שהייתי זקוקה לה על מנת ליצור". ללא כותרת, רבקה בר-דב, 2013, אקריליק על בד, 100X100 סמ

האם היה לך מתישהו מפגש מעניין שהשפיע על האופן שבו את תופסת ציור?

"לאחרונה הייתי בהרצאה של הצייר אלי שמיר, שנושאה היה 'ציור ריאליסטי בעידן דיגיטלי'. בין היתר הוא אמר שם: אנחנו רוצים לחבר מציאות מדימוי; כל אחד צריך שיראו אותו, אני רואה, אני נראה; אני משתמש בעולם לעשות ציור, ומשתמש בציור להתקרב לעולם; הציור מבטא הווה מתמשך, משהו שנמצא במציאות.

"אם להתייחס לתובנה האחרונה – צילום מבטא ודאות, משהו שהיה בעבר, בעוד שהציור הוא מה שקורה בראש וניסיון לחיבור בין דימוי למציאות. זה הסביר לי תיאורטית מה אני מעשית עושה. בזמן העבודה אין את המודעות הזו וגם לא צריכה להיות, המודעות יכולה לבוא אחר כך.

"מגיל צעיר ציירתי. אפיזודה ראשונה הייתה לי בגיל תשע, כשבמתנ"ס ליד הבית קבוצת מבוגרים הצביעה עליי כשעברתי לידם, ואמרה 'הנה שאגאל הקטן'. הרגשתי גאווה, למרות שבאותו זמן אני חושבת שלא ידעתי מיהו.

"אבל המודעות הראשונה היכתה בי כשהגעתי לקיבוץ, בגיל עשר. ביום הראשון בבית הילדים הקבוצה הקיפה אותי כשפתחתי את המזוודה, והתעופפו ציורים בלי שאהיה מודעת לכך שארזתי אותם. הילדים שאלו אותי בהתפעלות אם אני ציירתי את הציורים הללו. השאלה הפליאה אותי, ובתוכי כאילו נדלק משהו, הבנה שכנראה אני מציירת יפה. מאותו יום הפכתי לציירת של הכיתה".

"כשאתה לבד בתוך נוף כמו זה של מצפה רמון אתה מגיע לעצמך, נאסף לעצמך. זו הרגשה רוחנית". ללא כותרת, רבקה בר דב, 2012, אקריליק על בד, 100X100 סמ

>>> התערוכה תוצג בבית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב, עד לתאריך ה-23/9/17.

תנו לגפן להתאמץ

הטמפרטורה הרצויה ליין היא 18 מעלות. עם הלגימה הראשונה יש להשהות אותו בפה ולגרגר, כדי ליצור השוואת טמפרטורות. היינות של יקב שריגים

בהתחלה לא היינו בטוחים שבכלל הגענו למקום הנכון. אמנם ליד המדרכה היה שלט, אבל זה היה נראה כאילו אנחנו סתם בין שני בתים פרטיים. החלטנו לרדת במדרגות, חלפנו על פני כלב ואז חתול, המשכנו ללכת ומצאנו עצמנו בחצר ענקית. מבנים קטנים מקיפים אותה, שולחנות עץ במרכזה. רק ציוץ הציפורים נשמע, אבל זה בגלל שלא באנו בשישי-שבת, הימים העמוסים של יקב שריגים, אז הצלילים הדומיננטיים שייכים לכוסות היין.

יקב שריגים היה חלק מהמסע שלנו להיכרות עם עולם היין. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, זה התחיל בביקור ביקבים של סנטוריני (מאדמת הר געש מפיקים יופי של גפנים), המשיך בביקור ביקב עגור הכשר שבמושב עגור, והפעם נספר כאן על הביקור ביקב שריגים הלא כשר שבמושב שריגים (מאוד מקוריים עם השמות, יש לציין).

מאוריאל הררי, הבעלים של היקב, למדנו קודם כל איך נכון לשתות יין אדום. דבר ראשון, יין צריך אוויר אחרי פתיחת הבקבוק. ככל שהוא יותר ותיק, כך צריך יותר אוויר. כלומר, בכל מקרה לא כדאי למהר לשתות. יין מ-2005, למשל, הררי פותח כבר בלילה שלפני הארוחה. הטמפרטורה הרצויה ליין היא 18 מעלות. לפני ששותים צריך 'לערבל' את הכוס, ולהריח עד שמרגישים שמתחברים ליין. אחר כך להשהות אותו בפה ולגרגר, כדי ליצור סוג של השוואת טמפרטורות. עם השתייה, הטעם משתנה בפה לאט לאט. חשוב לזכור: יין טוב משתבח בבקבוק. יין רע, מחמיץ.

ביקב שריגים מייצרים 3,000 בקבוקים בשנה בלבד. "לא רוצה להיות מסחרי, ולא מוכר למסעדות", אומר הבעלים אוריאל הררי / צילום: הבנזוג

אנחנו מתיישבים ליד אחד משולחנות העץ, והררי מספר שהוא מייצר 3,000 בקבוקים בשנה בלבד. כשאנחנו שואלים למה כל כך מעט, הוא משיב "לא רוצה להיות מסחרי, ולא מוכר למסעדות. יש לי 900 לקוחות קבועים וטוב לי ככה". בוטיק בוטיק. יש לו 4 דונם של גפנים בהר קיטרון, ליד מושב מטע, והוא מגדל שם ארבעה זנים שמהם הוא מייצר רק יינות אדומים. כל יין שלו מיושן בחבית בין שנה לארבע שנים.

מכיוון שהיקב שלו לא כשר, הוא יכול לקחת אותנו לסיבוב שבו אנחנו רואים את מקרוב את שלבי הכנת היין, את החביות ואת 'ארכיון' הבקבוקים. לדבריו, בימים שאחרי הבציר מגיעים חברים ולקוחות כדי לעזור לו בעבודה הקשה. טריוויה על הדרך – אם יין מכיל 85% לפחות מזן מסוים הוא מקבל את השם של הזן. רגע לפני שאנחנו מנסים את היינות שלו, הוא זורק עוד תובנה שוברת קונבנציות – יין שותים אחרי אכילת תפוח. גבינות שמנות סותמות את ההשפעה. כנראה שכל הקונספט של 'ערב גבינות ויין' הוא טעות אחת גדולה.

הטעימה הראשונה – בלי תפוח ובלי גבינות, רק מים, ככה נקי – הייתה של 'בריק 2014' שהוא בלנד של שני זנים: קברנה סוביניון ופטיט ורדו. אנחנו שותים בשיטה שהררי לימד אותנו, וזה בהחלט מונע את כאב הראש שתמיד התלווה אצלי לכל יין אדום באשר הוא (הבנזוג טוען שכאב הראש נמנע גם זכות העובדה שבניגוד ליינות מסחריים, הררי לא מכניס ביסולפטים). הטעם קצת מריר וקצת נשיכה, והררי מסביר שזה כי הוא רק חמישה חודשים בבקבוק.

טעימה שנייה, 'שריגים 2012' שהתיישן שלוש שנים בחביות. בלנד של קברנה סוביניון, קברנה פרנק ותוספת של פטיט ורדו. הררי הבטיח שזה יין יותר קליל, ויותר מתקתק בריח. לנו הוא היה חריף במידה מסוימת, מזכיר פורט וברנדי. תופס אותך חזק.

גפן אוהבת הפרשי טמפרטורות משמעותיים בין יום ללילה. זה יותר חשוב מאשר האם כרם ממוקם על הר. כוס יין בחצר של יקב שריגים / צילום: הבנזוג

לפני הטעימה השלישית הררי טוען ש"היינות שלי יכולים להיות פתוחים שלושה ימים, ועדיין להיות בשיא". אנחנו לא בטוחים מתי נפתח ה'בריק 2011', בלנד של מרלו פרנק ופטיט ורדו, אבל שומעים שהוא התיישן ארבע שנים בחבית. יש לו עומק, כי הוא מאוזן מבחינת חומצות. הוא היה אמור להיות הכי כבד, אבל לא הרגשנו זאת. להפך. ואנחנו אומרים את זה לחיוב, כמובן.

למרות שהיה יום קיץ חם, בחצר של שריגים היה נעים מאוד. דיברנו גם על דברים שלא קשורים ליין בכלל, אבל פה נישאר ממוקדים – אז הנה עוד קצת מידע. ביין יבש יש עד 4 גרם סוכר בליטר. בחצי יבש – עד 8 גרם, וביין מתוק יש 28 גרם סוכר. הפיגמנטים של היין הם מהקליפות, ויין לבן פשוט מתסיסים בלי הקליפות. זו הסיבה שגם מענבים אדומים אפשר לעשות יין לבן.

גפן אוהבת הפרשי טמפרטורות משמעותיים בין יום ללילה. זה יותר חשוב מאשר האם כרם ממוקם על הר. בורדו, למשל, שאף אחד לא יכול לזלזל ביינות שלה, היא בגובה הים. ועם זאת, עדיף שגפנים יגדלו בראש ההר, כי אז הגפן מתאמצת והענבים איכותיים יותר (על עניין של המאמץ דיברו איתנו גם בסנטוריני). אחרי הטעימות קנינו בקבוק יין אחד (מתקזז קצת עם מחיר הטעימות), ויצאנו לטייל ביער הסמוך, שהוא חלק מפארק בריטניה. גם יער ישמח לבב אנוש. למה לא, בעצם.

גם יער ישמח לבב אנוש. פארק בריטניה, בחלק הסמוך למושב שריגים

%d בלוגרים אהבו את זה: