Category Archives: מהנעשה בארצנו

מה מוזר במנזר – על הספר "ירושלים המסתורית"

בית הנסן, ברח' מרכוס 17. היה סגור למבקרים קרוב ל-125 שנה /// צילום: גלית חתן

"למה שלא תכתבי ספר על ירושלים", שואלים/מציעים לי אנשים שונים מדי פעם, ולמרות שהמחשבה על כך אכן מעוררת בי איזה חשק לתת את הזווית שלי, די ברור שהעולם לא זקוק לעוד ספר על עיר הבירה של ישראל. באמת, כמה כבר אפשר לכתוב ולצלם את אותו מקום. לי עצמי יש בבית כמעט מדף שלם של ספרים על העיר. רק בזמן האחרון נוספו לו עוד שני ספרים חדשים. אחד מהם מתהדר בעטיפה מכוערת למדי לטעמי שעליה כותרת בפונט מיושן וגרוע, אבל אסור לתת לזה להטעות. אם מתגברים על המכשול הוויזואלי החיצוני, מגלים בפנים שפע של מידע מרתק.

"ירושלים המסתורית" שכתב אדם אקרמן (הוצאת גפן) עוסק ב-99 מקומות קצת פחות ידועים ברחבי ירושלים. הספר הזה יושב ליד המיטה שלי כבר חודשיים. מדי כמה ימים אני קוראת בו פרק או שניים. זה לא ספר שאפשר סתם לדפדף בו, ולהסתכל על הצילומים: זה ספר רציני שיש בו שפע של מידע מרתק, המתגבש לכדי תמונה רחבה של המציאות המורכבת. אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי – הן על מקומות שחדשים עבורי, והן על מקומות שאני כן מכירה אבל יודעת עליהם מעט מדי.

אפילו אני, שחשתי שאני כבר מכירה לא רע את ירושלים, הצלחתי להעשיר את ידיעותיי בזכות הספר //// צילום: גלית חתן

עמק הצבאים. הטבע העירוני המיוחד הזה זוכה לפרק משל עצמו /// צילום: גלית חתן

קחו למשל את הכנסייה הרומנית ברחוב שבטי ישראל. עברתי שם עשרות פעמים, צלמתי אותה, קראתי עליה קצת, אבל לא ידעתי את הסיפור המלא שלה. מתברר כי למרות שהמבנה נראה צנוע מאוד מבחוץ, הוא מרשים מאוד מבפנים. הבנייה החלה בשנות ה-30, הבריטים השתלטו על המקום והפכו אותו למפקדה במלחמת העולם השנייה, בראשית שנות המדינה הבניין שימש את משרד החינוך והתרבות, ורק ב-1962 חזר לידי הרומנים.

בשל הקרבה לשכונות חרדיות, הצלב על המבנה הוסט בתשעים מעלות, כך שיהיה בולט פחות. עוד קצת מידע בספר, ששלח אותי להמשך 'חקירה' של הנושא: לכנסייה הרומנית יש שני נכסים בולטים נוספים בארץ – כנסייה ביריחו (מהממת. בדקו בגוגל תמונות) שכוללת גם בית הארחה גדול, ואתר שירותי תפילה בקאסר אל יהוד, המקום שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן ונכנסו לארץ ישראל, והמקום שבו יוחנן הטביל את ישו.

פרק אחר שמצאתי בו עניין היה על מנזר כרמיזן, על הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית. זהו מנזר קתולי שהוקם על ידי המסדר הסזליאני האיטלקי ב-1883, ונמצא סמוך לכפר וואלג'ה. כעבור שנתיים הוקם שם יקב – למעשה השם כרמיזן נוצר משילוב המילים בערבית 'כרם' וענבי 'זאן', סוג של ענב מקומי איכותי, ומשמעות השם היא 'כרם הענבים הטובים'.

ישראלים רבים נהגו לרכוש יין במנזר, אבל האינתיפאדות עצרו את הכול. ב-2013 החלו עבודות להקמת גדר הפרדה באזור, ואז החל ויכוח: הנזירות רצו להיות בתוך הרשות הפלשתינית כי הן הפעילו בית ספר לילדים מוואלג'ה, והנזירים, ששוק היין שלהם מכוון לישראל, רצו להיכלל בתוך תחום המדינה. אגב, אם מישהו דאג, הם לא גרים יחד – המנזרים שלהם נמצאים במרחק 200 מטר זה מזה. בכל אופן, ב-2016 נבנתה לבסוף הגדר, ומנזר כרמיזן 'סופח' לרשות הפלשתינית. יין אנחנו כנראה כבר לא נקנה שם, למרות שאקרמן כולל בספר הוראות הגעה. חמש דקות בקו אווירי מהבית שלנו, ולא ידעתי כלל על המקום הזה.

ד"ר אקרמן הוא מרצה ומדריך סיורים על ובירושלים. כשהוא כותב על מקומות מיוחדים בעיר, אתה מרגיש שהידע שלו נובע מתוך שיחות עם אנשים הקשורים אליהם, ולא חלילה סיכום מקורות מגוגל. אבל יש גם מקומות שאתה לא מבין איך נדחפו פנימה: למשל, יקב פסגות, שלא משנה איך מסתכלים על זה, לא שייך לירושלים. למרות כמה משפטים בודדים על ממצאים ארכיאולוגיים, הפרק הזה נראה כמו פרסומת מהתחלה עד הסוף, ולא ראוי שייכלל בספר. הערה דומה ניתן להעיר לגבי מוזיאון קסטל שבמעלה אדומים.

בחלק מהמקומות המופיעים בספר אי אפשר לבקר באופן רגיל, ואני יודעת את זה כי אנחנו היינו בהם במסגרת סיורים מיוחדים של יד בן צבי או במסגרת "בתים מבפנים", ושמענו ירושלמים מדברים על כך שבחיים הם לא הצליחו להיכנס לשם קודם. במובן הזה הספר קצת מאכזב, כי הוא לא מציין לאן כל אדם יכול להיכנס ולאן לא. הרי למה קראתי את הספר, מעבר להרחבת הידע הכללי? כדי לקבל רעיונות להיכן עוד כדאי להגיע בירושלים (המוזיאון הפרנציסקני ליד השער החדש!).

מה לקחתי מהספר: למרות הביקורת שיש לי פה ושם, מצאתי כאן של שפע מידע שלא מוגבל רק לנקודה הספציפית שעליה מדברים, אלא מביא את הסיפור הרחב יותר שלה. למעשה מהספר עולה מפת האינטרסים האינסופיים של קבוצות שונות בירושלים.

חורצת משפט: גם אם יש לכם על המדף כבר שלושה ספרים על ירושלים, כדאי להוסיף את הספר הזה.

ירושלים היא עיר עמוסת אינטרסים, שחלקם מקבלים מקום בספר /// צילום: גלית חתן

הניצחון של בורז'ואה

למה שלא יציבו את הפסל הזה בכניסה למוזיאון תל אביב, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל? לואיז בורז׳ואה, זוג עכבישי, 2003, פלדה, אוסף נאמנות לואיז בורז׳ואה

בכניסה לתערוכה המקיפה של לואיז בורז'ואה במוזיאון תל אביב יש אזהרה: התערוכה כוללת אלמנטים מיניים. לא צריך לחדור עמוק פנימה כדי לראות אותם: הם ניצבים כבר בחדר הראשון, שממנו מתחיל המסע לתוך יצירתה של האמנות הצרפתייה-אמריקאית.

השאלות החשובות, לכאורה, שעולות מתוך האזהרה הזו הן האם למבוגרים נורמטיביים צריכה להיות תחושת חוסר נוחות מול ייצוגים של איברי מין ויחסי מין, האם רק אנשים דתיים יחושו מוטרדים מכך, והאם יש אמנות שאינה ראויה להיות מוצגת בחללים המרכזיים של מוזיאון חשוב, וצריכה להידחק לקומה התחתונה ביותר, עמוק עמוק באדמה? כי זה בדיוק מה שקרה לבורז'ואה (שחיה בשנים 1911-2010) והתערוכה "שניים".

להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. לואיז בורז׳ואה, הזוג, 2003, אלומיניום (עבודה תלויה), אוסף קרן איסטון

למעשה, הדבר שרציתי לדבר עליו כאן נוגע בכלל לעניין אחר, שהטריד את הבן זוג ואותי בזמן שהתבוננו ביצירות של בורז'ואה, שנחשבת אמנית פורצת דרך: האם צריך לקרוא את כל ההסברים והפרשנויות ליצירות שלה (או של כל אמן שהוא) כדי ליהנות מהן? האם עצם ידיעת שם היצירה והכוונה של היוצר/ת, כלומר קריאת ההסברים התלויים בדרך כלל על הקיר, חיוניים להבנת היצירה, האם הם מוסיפים להבנה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש?

אי אפשר היה להתעלם מהשאלות האלה לאורך כל הביקור שלנו בתערוכה, פשוט מפני ששלושה צעדים מאחורינו נעה כל הזמן קבוצה עם מדריכה ברוסית, שהודיעה להם על מה צריך להסתכל עכשיו, איפה האמנית התכוונה לבוא חשבון עם הוריה ומתי היא חשבה על אחותה. להסתובב בתערוכה עם הדרכה זו כמובן לא תופעה יוצאת דופן, בין אם מדובר במדריך בשר ודם או עם 'טלפון' אודיו. רבים חושבים שזה מעשיר אותם מאוד, אבל פה זה הרגיש קצת מוגזם. כמעט התחשק לנו לומר לה: כדאי שתשתקי, ותתני להם קצת לחשוב", אבל אנחנו לא יודעים רוסית. וגם קצת לא רוצים להתערב.

האם הסברים תורמים להבנת היצירה או רק תוחמים לנו את התודעה, ומכריחים אותנו לחשוב בתוך תבנית ידועה מראש? לואיז בורז׳ואה, תא X (דיוקן), 2000, פלדה, זכוכית, עץ ואריג, נאמנות לואיז בורז׳ואה

"האמנות היא ערובה לשפיות". לואיז בורז׳ואה, קלון מס' 2, 1998, פלדה צבועה, עץ, זכוכית עופרת ומראה, אוסף קרן איסטון

בניגוד לבנזוג, אני מאמינה בקריאת ההסברים על הקיר גם כשמדובר באמנות (ולא רק בארכיאולוגיה נניח), כי אני מרגישה שלעתים הם מאירים לי זוויות שלא חשבתי עליהן כלל, אבל אנסה לסכם כאן את הרשמים מהתערוכה תוך כדי התעלמות מהם: זו תערוכה מקיפה, אבל לא אחידה ברמת העניין שהיא יוצרת. מבחינה טכנית לא הצליחו, או לא רצו (אבל אז זו בחירה תמוהה), ליצור מסלול אחד של הליכה לאורך התערוכה – כך שלפחות בתחום הזה יש מקום לפרשנות אישית ולהחלטות פרסונליות.

יש מקרים שבהם בורז'ואה גורמת לך להקיף יצירה 360 מעלות, ועדיין לחפש לה עוד זווית. יש עבודות מהסוג שאתה אומר "זה יותר מדי אקספרסיבי", ויש עבודות שאתה אומר "זה גאוני". יש עבודות שגורמות לך לרצות לקפוץ באוויר, או לעמוד על קצות האצבעות, כמו שאני עשיתי. להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. ועוד יותר אני אוהבת את האמירה שלה, "האמנות היא ערובה לשפיות".

להכניס למקום מכובד רוח שטות זה גאוני. לואיז בורז׳ואה, יחד, 2005, אריג ופלדת אל חלד, נאמנות לואיז בורז׳ואה

האמנית המשוכללת הזו עבדה עם מגוון רחב של חומרים, מברזל דרך אלומיניום ועץ, ועד בד ותאורה. יש לה עבודות ענקיות, ויש עבודות קטנטנות. יש עבודות שמזכירות בובות סמרטוטים, ויש צמד עכבישי ענק שאתה מייחל שיציבו בכניסה למוזיאון, כמו שעשו עם "היפוך העולם" של אניש קאפור במוזיאון ישראל. לעתים אתה מרגיש שהדמיון עבד אצל בורז'ואה שעות נוספות, ולעתים שהיה לה פאנץ' והיא הייתה חייבת לתת לו ביטוי ויזואלי.

אבל הכי הכי חשוב: אי אפשר להישאר אדישים.

וזה, ללא ספק, הניצחון הגדול של בורז'ואה על כל מה שעוללו לה החיים, ועל כל מי שהתעלם ממנה בזירה הפרטית שלה.

מזעזע או גאוני. לואיז בורז׳ואה, אל תעזבני, 1999, אריג ורוד וחוט, אוסף פרטי, באדיבות האוזר את וירת

כל הנאות החיים, כמעט, בפוסט אחד – סוגרים שנה בגט א לייף. סטייל

מדי חודש כמעט אני אומרת לעצמי שאני לא כותבת פה מספיק. וזה לא שחסרים לי נושאים או פעילויות, רק שבאורח החיים העכשווי שלי אין מספיק זמן לעבד את החוויות ולשתף אותן. מצד שני, כשמסתכלים לאחור ומנסים לסכם, פתאום נראה שדווקא הייתה שנה די פורייה בכתיבה ובצילום.

בשנה הזו היו טיולים בארץ וטיולים בחו"ל (גם אם חלקם רק מנטליים), מצעדי קינוחים וגם יקבים, הרבה אמנות ומעט מלונות יוקרה, וכל זאת לצד שופינג ואופנה. אין לשכוח גם את הספרים, כי קריאה היא חלק בלתי נפרד מהנאות החיים, ומי שלא מבין את זה מחמיץ לפחות חצי.

כשניסיתי לקבץ כאן את ההיילייטים של השנה, הדבר הבולט ביותר היה שאני נחשפת – ואולי נכון יותר לומר: חושפת את עצמי – להמון יצירות אמנות, בין אם זה ציור, רישום, פיסול, צילום או כל מבע אחר. האמנות הזו יותר נוגעת, מרגשת ומשפיעה על הנפש שלי מאשר הרכישות שבצעתי השנה, ולא משנה איזה קניון יתעקש לטעון ששופינג תורם לאושר.

לכל קוראי הבלוג אני מאחלת לחוות כמה שיותר הנאות חיים בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה. תמיד חשוב לזכור שהעיסוק בהנאות הללו אינו בריחה מהמציאות, והוא גם לא סותר אותה. יש בהן משהו שמקל על הקיום, ואולי אפילו הופך אותו לשמחה גדולה. אני מקווה שכולנו נאסוף השנה בדרך כמה שיותר דברים קטנים שעושים טוב על הלב, ובעיקר שנדע ליהנות מהם.

פאי לימון ובזיליקום של מסעדת כרמים

קינוחים

מצעד הקינוחים בין תל אביב לירושלים. מצאנו את הגיבור האחד שמנסה לתת פייט לשוקולד

מצעד הקינוחים – חוגגים יומולדת. היה מתוק בחגיגות הצפוניות לרגל היווסדו של הבנזוג

מצעד הקינוחים של תל אביב. הצד המתוק של פסטיבל EAT שנערך בגן צ'רלס קלור ביפו

ביקב עגור מייצרים 15-20 אלף בקבוקים של יין אדום בשנה. שולחן האבירים של היקב

יקבים

תנו לגפן להתאמץ. בביקור ביקב שריגים למדנו כמעט כל מה שאפשר על היין האדום. וגם שתינו קצת, אלא מה.

החיים בסלואו-טק. קחו תובנה ממייסד יקב עגור, שוקי ישוב: "להקים יקב בוטיק זה לא לואו-טק ולא היי-טק, אלא סלואו-טק. עיקר העבודה של יינן הוא התבוננות".

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס של איגור סקלצקי

אמנות

יצאתי לטיול בפיג'מה. זו כבר נהייתה מסורת: ביקור בתערוכת הבוגרים של בצלאל

פנים שקשה לשכוח. עם כל הכבוד לפסלים הגרנדיוזיים של פיליפ פסקוואה, מה שתפס אותי הכי הרבה אלה הדיוקנאות שלו

ליל כל הקדושים. מבין העבודות שהוצגו ב"קדושים אחרים" (גלריה דן) תפסו אותי העבודות של איגור סקלצקי

אמן סיני חדיש אומר. תורידו נעליים: איי וייויי הגיע למוזיאון ישראל

אוהבת להיות בבית. על הספה, במקלחת ועם תנור האפייה של התערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל

דבר אליי בכפתורים, אהובי. התערוכה הכיפית של השנה: תערוכת הכפתורים במוזיאון תל אביב

"אני מדמיינת את האישה שאני רוצה להיות. המשבר הגדול הוא שלא אגיע לכך". אחת ההפתעות הגדולות של השנה, מבחינתי: רועי חפץ, אמנית טרנסג'נדרית, במוזיאון אנה טיכו

הבריכה הפרטית בסוויטה של מלון גורדוניה / צילום: יח"צ

מלונות יוקרה

חלון למלון. אולי זה לא "המלון היוקרתי בעולם", כמו שטוענת הסדרה שנעשתה עליו, אבל  אוריינטל מנדרין בלונדון בהחלט שווה הצצה. ואותי תמיד עניינו אחורי הקלעים של כל האסתטיקה והיוקרה, לא פחות מהדבר עצמו.

פלש גורדוניה. אחד המלונות הכי מדהימים שהייתי בהם בארץ, ובכלל – מלון גורדוניה.

שקנאי אוכל בממוצע ק"ג דגים ביום. מי ישלם? בנון ישלם?- שקנאי במאגר משמר השרון / צילום: גלית חתן

טיולים

בא לכם לקפוץ לקפה. חמש נקודות קפה שאנחנו ממש אוהבים

תיק שקנאי. לתצפת על השקנאים מקרוב במאגר משמר השרון

לייב אין בית שמש. ביקור מפתיע בתל בית שמש, או איך כמעט פספסנו את המאגר התת קרקעי

לייב אין רמת הגולן. הטיול הכי לא צפוי שיש ברכס בשנית

ירוק על ירוק. טיול שמתחיל עוד בכביש שמוביל אליו, ממשיך במסלול המעגלי של נחל קטלב, ומסתיים בקפה בבר בהר

על ראש הגבעה. בדרך כלל כשיש פקקים בכביש 1, ווייז שולח אותי לראשון לציון דרך מודיעין וגבעת התיתורה. לקראת ט"ו בשבט החלטתי לעשות מעשה, וטיילתי על הגבעה. היה מעניין ועשיר

לא ברור מדוע, אבל סנטוריני היא יעד פופולרי לצילומי חתונות של זוגות אסיאתיים

טיולים בחו"ל

להיות בת 40 בפריז. סיכום החוויה הזו שבה מחליפים קידומת

הרהורים על סנטוריני. בין הציזיקי האלוהי לקציצות העגבניות המטריפות רשמתי לעצמי כמה תובנות

ושיהיה לכם דובר-טק! סיור קולינרי ברחבי סלובניה

לאיפה מגיעים הכי הרבה תיירים. היעדים שהכי מלהיבים את אורזי המזוודות

קריאה וחומר למחשבה

הספרים שהכי תפסו אותי בשנת 2016. יש יותר מעשרה כי היה קשה לסנן ולבחור

עף לי המוח. איך משפיעה האמנות על הפעילות המוחית שלנו

שולחן לאחת. הפוליטיקה של הלבד

לנה דנהאם אמרה כי היא מקווה שלמרות שלשושנה (בתמונה) יש כמה רגעים לא מושלמים בטוקיו, "היא עדיין תעורר השראה באנשים"

אופנה

שחקי אותה כמו דנהאם. על הסטיילינג הייחודי של הסדרה 'בנות' שתכננתי לעזוב אחרי שני פרקים, אבל איכשהו צפיתי בכל העונות

סט כלי מיטה שנמכר באליאקספרס תמורת 95 דולר

שופינג

גן עדן של שותים. כוסות זכוכית בלתי רגילות לחלוטין

בזמן ש(לא) ישנתם. פוסט כלי המיטה שהכי רציתי לקנות השנה, ואני עדיין רוצה

 

שנה טובה!

%d בלוגרים אהבו את זה: