ארכיון קטגוריה: מהנעשה בארצנו

פגוש את הקורמורנים – טיול לשבת

הקורמורנים של שפך שורק. צילום: גלית חתן

את הטיול הזה עשינו אחרי כמה ימים של מזג אוויר גשום במיוחד, והאל יודע – היו כאלה בחורף הנוכחי. אמנם היה בנו חשש קל מהבוץ, אבל לשמחתנו – התבדינו. ולכן, הרי לכם המלצה לשבת: טיול במסלול ההליכה של שפך שורק. 2.5 ק"מ מהחנייה ועד לים, ואפשר גם לעצור באמצע, מול הקורמורנים, להתרשם מהם, 'לשוחח' איתם, לצלם כמובן, ולחזור.

בווייז כותבים 'גן לאומי שפך שורק', ליד חורשה קטנה מוצאים חנייה, ומשם מתחילים ללכת בין העצים. צועדים במעבר מתחת לכביש, ומתחילים להתחבר לנחל הזה, שאורכו כ-70 ק"מ ומגיע מהרי ירושלים (כלומר ממש ליד הבית שלנו). בגדה השנייה, שאליה *אסור* לחצות מטעמי שיקום הנחל – לא כולם שומרים על הכלל הזה, וחבל – תראו את האנפות, הלבניות ואנפות הלילה.

נחל שורק זורם מהרי ירושלים לים התיכון, לאורך כ-70 ק"מ. צילום: גלית חתן
פרחון של אנפת לילה בשפך שורק. מאחור: סופית. צילום: גלית חתן
האם אתם יודעים להבחין בין אנפה ללבנית? בתמונה: לבנית בשפך שורק. צילום: גלית חתן

השביל מוביל אותנו בין העצים לאי הצבים – אי מלאכותי שיצרה רשות הטבע והגנים ב-2002. בעיקרון, אמורה להיות כאן אוכלוסייה יציבה של צב ביצות – הם שרדו כאן משום שמים מזוהמים לא עושים עליהם רושם. אבל כנראה שכאשר הגענו הם היו עסוקים במשהו אחר, כי לא ראינו אותם בכלל. לא נורא: ממילא באנו בשביל הקורמורנים.

הפעם הראשונה ששמעתי עליהם הייתה במלחמת המפרץ: עיראק החלה להצית מאגרי נפט, וגרמה לנזק סביבתי חסר תקדים, שממנו זכורה לי בעיקר תמונת הקורמורן האומלל המוקף נפט. למעשה, תמונות רבות של קורמורנים מלקקים נפט מנוצותיהם פורסמו אז ברחבי העולם. האומללות הזו נצרבה בי לא פחות מהחוויה של מסכות האב"כ.

אבל פה, אצלנו, הקורמורנים נהנים בהחלט – או לפחות כך זה נראה. בעצי האקליפטוס שעל הגדה הצפונית משתכנים מדי חורף, בחודשים נובמבר עד מרץ, מאות פרטים של קורמורן גדול. זה מקסים ומרשים את המתבונן ברמה מהפנטת כמעט, אך יש הטוענים שכמויות הקורמורנים והקינים שלהם גורמים לתמותת אקליפטוסים (לא מצאתי לכך תימוכין ברשת). טענה אחרת היא שיש כאן אוכלוסיה גדולה של חזירי בר וכמה לטאות כוח אפור גדולות – אך אנחנו לא חשנו בנוכחותם.

מאות קורמורנים מגיעים לשפך שורק בין נובמבר למרץ. צילום: גלית חתן
ההיכרות החלה במלחמת המפרץ, בעקבות המהלך העיראקי להצפת המפרץ בנפט. צילום: גלית חתן

בכל מקרה, בשלב הזה מצאנו לנו פינה שקטה ומעט מוסתרת, התיישבנו על האדמה ועקבנו אחרי הפעילות החברתית של הקורמורנים. כעבור כחצי שעה הם החלו במעוף 'עצבני' שניתן גם להגדיר כ'מטס לכבוד השקיעה'. זו הייתה חוויה מיוחדת לראות כה רבים מהם חולפים מצידנו ומעלינו, אם כי אני מודה שקצת חששתי שהם יעשו עלינו את צרכיהם, אם להשתמש בלשון נקייה (מאז שזה קרה עם שחף ברומא, אני לא רגועה בנושא הזה).

כאמור, אפשר לסיים עם הקורמורנים, ולחזור לרכב, ואפשר גם להמשיך בהליכה בכיוון הים, לעבר רכס הכורכר. השביל עולה לתצפית סמוך למערה חצובה, ומשם יש מראה מרהיב של הנחל נשפך לים. אם תגיעו בסביבות חודש פברואר, תמצאו שם גם פריחה נהדרת של אירוס הארגמן. אבל היי, למה לחכות. עכשיו זה תמיד הזמן הטוב ביותר, לא?

כמות עצומה של קורמורנים חולפת מעל הראש. צילום: גלית חתן

*יש קורמורנים גם ליד נחל חדרה וליד הקישון, אם יותר נוח לכם להגיע לשם.

לילה מכושף: פסטיבל מקודשת בירושלים

משאירים את הציניות בחוץ. חברי מקהלת גיא בן הינום, שמעלים את "עצום" / צילום: חן וגשל

בשלב מסוים בערב, שהפך ללילה, הגענו לוואדי עין כרם. חושך, שקט מסביב, ניתוק מוחלט מהציוויליזציה למרות שאנחנו ממש קרובים לעיר. משהו עומד להתחיל, ואין לנו מושג מה. מושיבים אותנו על כיסאות ללא משענת, ומבקשים שנכסה את העיניים בסרט שחור. ואז זה מתחיל: שירת א-קפלה, שלאט לאט מלווה גם בפעמונים, נקישות אבנים וספק תופים-ספק כבר צללתי עמוק לתוך החוויה הרוחנית.

תוך דקות ספורות שנדמו לי כמו נצח – אי הוודאות אינה מצב שאני מורגלת בשהייה בו – מקימים אותנו אחד אחד, במקביל. בחורה אוחזת בי, מכוונת אותי קדימה, ועצם זה שאני מסכימה אומר שאני סומכת עליה. לא קל למי שחייב את תחושת השליטה כמעט בכל מצב, כמוני.

ואז היא משכיבה אותי על מחצלת, מניחה כרית תחת ראשי ומכסה אותי בשמיכה. כל הפעולות האלה קורות לאט, בעדינות ותוך כדי ששירת המנטרות נמשכת. מה שהתחיל עם 'עורי נא נמרה נמה' הפך ל'הלאה תקלה, בולקה ומבולקה' והמשיך ל'עץ שורף, ושרף נוטף'. בגלל האקוסטיקה המדהימה של המקום, לרגעים הרגשתי ששרים רק בשבילי.

זה לא זמן לציניות. קודם כל אתה חייב שתהיה לך נכונות להתמסר, ואחר כך טונות של סבלנות. שעה וחצי זה המון זמן, ואנחנו עברנו את החוויה רק עשרים דקות (או כך לפחות אמרנו לנו, אין דרך לדעת באמת, אתה ממש מאבד תחושת זמן ומקום בתוך הדבר הזה, גם אחרי שאתה מרים קצת את כיסוי העיניים ומציץ ימינה ושמאלה, בודק שגם יתר  האנשים סביבך משתפים פעולה).

החוויה יוצאת הדופן הזו, שנקראת "עצום", היא חלק מפסטיבל מקודשת. הפסטיבל  נפתח ממש היום (8.8.18) בירושלים, יימשך עד ה-28.8 וכולל עשרות מופעים ואירועים, בחינם ובתשלום. היוצרים של "עצום", נועם ענבר והכותב יונתן לוי, מגדירים את זה "טקס נותן כוח בעיניים עצומות ובאוזניים פקוחות" (21-23 באוגוסט, 19:00 ו-22:30, 90 שקל). המבצעים הם חברי מקהלת גיא בן הינום, למעלה מעשרים איש. המקהלה בירושלים לפני כשלוש שנים, כאלטרנטיבה לרעיון השגור של 'מקהלה', והאירועים שלה בנויים כטקסים טרנספורמטיביים עכשוויים. לא משהו שאנחנו (אני) עוברים ביומיום.

***

"אין לנו את הפריבילגיה להתייאש". המפגש עם מחמוד אל רפאי, בחצר ביתו בבית חנינא / צילום: גלית חתן

'פסטיבל מקודשת' הוא City Specific, כלומר מכוון למקום מסוים – ירושלים – ולא יכול לקרות בשום מקום אחר בעולם. כל מה שקורה בו, נוגע לעיר עצמה. למשל, סיורי 'המסת גבולות – התופעות, האנשים והמקומות שהופכים את ירושלים למעבדת שינוי חברתי'. הקהל מוזמן לצעוד ברגל, לנסוע במיניבוס ולעלות על הרכבת הקלה (הכול באותו מסע), ולהיטמע לכמה שעות (חמש או שבע לבחירתכם) בתוך המציאות הירושלמית המסובכת.

במסגרת אחד המסעות אפשר לפגוש את מחמוד אל רפאי, בחצר ביתו בבית חנינא (ה'רחביה' של ערביי ירושלים). "אני גדלתי בהר הזיתים, ישו ואני היינו שכנים", סיפר לנו כשפגשנו אותו. הוא למד פילוסופיה של הדתות באוניברסיטת אל קודס, באינתיפאדה הראשונה עבר לארה"ב, ושם למד ניהול עסקים ומחשבים. אביו היה מנהיג סופי ושופט שרעי – וזה בעצם החלק המעניין של המפגש, משום שהוא מגיע מהבסיס הסופי והוא רוצה לקדם את התפיסה של 'לקבל את כולם'. "זו הפילוסופיה של הדת", הסביר, "מאיפה באנו ולאן נגיע. כדי להכיר את האחרים, עליך להכיר את עצמך, ואז אתה מבין שכולם שווים.

"אני רוצה לשווק אהבה, ולעזור לאנשים לחיות בשלום בירושלים. האהבה של שלוש הדתות לירושלים הייתה צריכה לאחד איתנו, אנחנו צריכים להיות דוגמה לאהבה".

אל רפאי הקים מכללה לפילוסופיה הסופית, על בסיס תורתו של הפילוסוף ג'לאל א-דין רומי. בין היתר הוא מוביל קיום טקסים בדיוואן סופי, כדי לחבר בין אנשים, מוביל פרויקטים שבהם מלמדים תלמידות שהיו "במצב בעייתי" עיצוב תכשיטים, וקיים גם טורניר ששבש בבית חנינא, שהשתתפו בו ערבים ויהודים, כולל חובשי כיפות. "זה בסיס רוחני לכולם, וזה עוזר לשליטה עצמית, ולחוסר זלזול עצמי. אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. חייבים תקווה", סיכם את המפגש, על כוס תה ודברי מתיקה.

***

להיכנס לתוך המכולה ולאכול ארוחת ערב וירטואלית עם חבר'ה מירדן. פרויקט PORT-JLM / צילום: shared_studios

אחד המקומות ששמחתי לגלות במסגרת הסיור המקדים של הפסטיבל היה "המפעל", ברחוב המערבים 3. זהו מבנה שנבנה בשלהי המאה ה-19, תקופת היציאה מהחומות, אלא שלא ברור מי בנה אותו ולמה הוא שימש: בניין 'חסר היסטוריה', טוענים אלו שמפעילים אותו כעת – אחרי שבעשור האחרון עמד נטוש ומוזנח. בסוף 2015 הוחלט להפוך אותו למרכז תרבות, ועם השמועה על התעוררותו לחיים הגיעה אליו לביקור  קלייר לורנצו בת ה-96, שגרה במבנה עם משפחתה הערבית-נוצרית עד 1948, אז נמלטו ללבנון.

כיום פועלים ב'מפעל'  מעל מאה אמנים ויוצרים, לא רק מירושלים. בחצר שלו הוצב פרויקט PORT-JLM מכולת זהב עם טכנולוגיה שחוצה וממיסת גבולות. יש 30 מכולות כאלה ברחבי העולם, ובמהלך הפסטיבל תיפתח המכולה, ואנשים יוכלו לשבת בה ו"לאכול ארוחת ערב" עם חבורה מירדן שיושבת במכולה מוזהבת אף היא, או לשמוע קונצרט שמנוגן באותה עת באפגניסטן.

מה דעתכם על שיחה עם שפיק חאדר, מתרגם כורדי שתרגם את הביוגרפיה של גולדה מאיר ומנחם בגין? קיר ב"מפעל" שברחוב המערבים 3 / צילום: גלית חתן

במבנה של 'המפעל' עצמו יתקיים פרויקט תקשורת – סדרה של ראיונות ומפגשים עם אנשים בעולם דרך סקייפ. למשל, שיחה עם שפיק חאדר, מתרגם כורדי שתרגם את הביוגרפיה של גולדה מאיר ומנחם בגין, וברח מכורדיסטן להולנד, כי במקום מושבו לא אהבו (בלשון המעטה) את העבודה העיתונאית שלו. תהיה גם שיחה עם עמוס סילבר, מייסד זירת המכירות המקוונות טלגראס, שעל פי ההערכות יש לה 100 אלף איש משתמשים.

***

ולסיכום, הפרויקט "מעל ומעבר", שמאפשר לאנשים לבקר על גגות ירושלמיים שבדרך כלל סגורים לקהל הרחב, שלא לומר עומדים שוממים ומוזנחים ולא קורה בהם כלום.

אנחנו טיפסנו הפעם לגג בניין ההסתדרות ברחוב שטראוס, מבנה שבשנת 67' שימש כמוצב צבאי. מול עינינו עמדו חמישה פסנתרים שניגנו את עצמם, אבל אנחנו לא עמדנו מנגד: הצופה הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה, מותר לגעת, מותר להתיישב ולהישען ולחוש את כל הוויברציות האלה בגב. בכל אופן, לעבודה הזו קוראים 'שורש 2', יצרה אותה מאיה דוניץ, שורש, והיא פועלת על תדר שהפסנתרים מקבלים ממחשב בשילוב עם מה שיוצא מתיבת התהודה שלהם. רעיון מעניין, רק מה – קצת חור בראש (מוזמנים לצפות בסרטון המצורף כדי להתרשם).

***

בלי משהו לאכול אי אפשר, אז יש גם את "מינוס 02", גלידת פופ-אפ שיצר השף אסף גרניט בטעמים ייחודיים. שומשום קלוי וקרם זהב טהור מרכיבים את הטעם מכונה 'ירושלים של זהב', ועד שימציאו את 'ירושלים של פלטיניום', זו אופציה לא רעה בכלל.

מזל דגים: פרויקט הגמר של יעל טורטן בתערוכת הבוגרים של בצלאל

"הפרויקט שלי משקף התמודדויות שונות בחיי, ואת הרצון לצאת מהאקווריום". פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'.

האם לדגים יש שפה משלהם, אפילו שבתפיסה התרבותית שלנו הם לא מוציאים מילה מהפה? האם אפשר לדבר באמצעות דגים? האם כשאדם בוחר להציב אקווריום בבית, ובוחר דגים צבעוניים מסוימים, אפשר ללמוד עליו משהו? וכשהוא בוחר להפוך את הדגים לאופנה?

בתחילת השבוע צללנו לתוך עבודות הגמר של בוגרי מחלקת הצורפות והאופנה, ומכולן שבה את לבי הפרויקט של יעל טורטן, 'פיש לייף'. ארבעה דגמים של מה שבהעדר מספיק מילים במילון הייתי מכנה 'חלק עליון' – לא ז'קט, ולא חולצה – בהשראת ארבעה דגים: קרב, מנדרין, זוהרון וגופי.

"הפרויקט שלי מתאר אקווריום של דגי נוי", מסבירה טורטן, בת 24 מירושלים, לבאי התערוכה. "יש משהו קסום ומרגיע כשמתבוננים בהם נעים במים, זזים ברכות ובקלילות, למרות אדרת גופם הקשוחה".

אלא שלא רק יופי יש כאן, מזכירה טורטן. כשהם 'שבויים' בין לוחות הזכוכית של האקווריום, נשלל מהדגים אחד האלמנטים הבסיסיים ביותר בקיום: החופש. "הדג תלוי בחסדי בעליו שמספק לו את כל צרכיו, אחראי לאיכות המים שלו ולמזונו. הדגים כלואים בסיטואציה שנכפתה עליהם. הפרויקט שלי משקף התמודדויות שונות בחיי, ואת הרצון לצאת מהאקווריום".

למה בחרת דווקא בדגים?

"יצא לי במקרה להיכנס לחנות דגי הנוי 'אוקיינוס' שבמרכז העיר, בגלל גיסתי שהייתה צריכה לקנות תרופה לדגים שלה. נשארנו שם במשך שעה. הדגים קסמו לי מבחינה צבעונית, מרקמית וצורנית. מכיוון שאני מאוד מתחברת למקורות השראה אורגניים, מייד ידעתי שאני חייבת לעשות איתם משהו. חזרתי הביתה, ועשיתי את הסקיצות. אז אפילו עוד לא ידעתי שזה יהיה פרויקט הגמר שלי, פשוט שיחקתי לי בפוטושופ עם צורניות הדג.

"מעבר לזה, יש לדגים עצמם עוד המון משמעות בפן האישי: אני מאוד מחוברת אל הטבע. אומנם גדלתי בירושלים ליד יער רמות, אבל אולי דווקא בגלל זה עולם המים כל כך מעניין אותי".

"אומנם גדלתי בירושלים ליד יער רמות, אבל אולי דווקא בגלל זה עולם המים כל כך מעניין אותי". מתוך פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'

"יש לי יותר מ-150 ספרי סקיצות שיצרתי במהלך השנים". מתוך פרויקט הגמר של יעל טורטן, 'פיש לייף'

את תמונות הדגים שנבחרו לבסוף לקולקציה אספה טורטן מאתרים שונים, הסקיצות הראשונות נעשו בפוטושופ, "ואז יצרתי קולאז' מכל סוג דג, ואיירתי את הדמויות בעזרת לוח ועט גרפי – גם כן בפוטושופ. משם עברתי לפיתוח חומרי. החומרים שנבחרו הם אורגנזה, טאפט וואל (בד דק ושקוף), חוטי צמר, אזיקונים, טושים ופליזלין דו צדדי (נייר מדביק שמקשה חלקים רצויים)".

טכניקת העבודה של טורטן היא עבודת יד, דיגום חופשי וצביעה. "אני מגיעה מאיור אופנה, זה משהו שמעסיק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, ויש לי יותר מ-150 ספרי סקיצות שיצרתי במהלך השנים. הרעיון של להצליח ליצור את השפה העיצובית בתלת ממד, כמו שאני מצליחה להתבטא בדו ממד, מאוד העסיק אותי. לכן בחרתי לעבוד בדיגום חופשי ותפירה ידנית. כל חלק וחלק בדגמים נעשה בעבודת יד, ונצבע בטושים".

מה הביא אותך ללימודים בבצלאל, ומה קיבלת מהם?

"כמאיירת אופנה רציתי להרחיב את הידע שלי – איך בגד נבנה, טקסטורות של בד, ובקיאות במושגים מעולם האופנה והטקסטיל. תמיד אהבתי אמנות ותמיד אהבתי אופנה, ועבורי המחלקה לצורפות ואופנה נותנת לזה מקום, ומאפשרת לפתח שפה עיצובית. לימודים זה המקום לפרויקטים הכי יצירתיים ומשוגעים שעולים בראש. כל עוד אפשר לחקור עוד חומרים וטכניקות, זה הזמן!

"במהלך הלימודים פיתחתי את היצירה ואת כושר הביטוי שלי בתלת ממד. מהבחינה הזאת, היום, כשאני עובדת מול מעצבים עצמאיים ומאיירת להם, התקשורת טובה יותר. אני מבינה יותר בקלות למה המעצב התכוון".

איך את רואה את השנה הקרובה שלך – מה הכי יסעיר אותך לעשות?

"אני לא שוללת את האופציה לסטודיו. גם זה חלום בשבילי, ואני תמיד מוכנה לקבל הזמנות פרטיות. אבל כרגע בעיקר מעניין אותי התחום של אמנות לבישה,art to wear , והצגה בתערוכות ומוזיאונים שונים. וכמובן, אמשיך לאייר כל יום ויום בחיי".

תערוכת הבוגרים של בצלאל עומדת להסתיים: נותרו יומיים – היום עד 21:00, ומחר עד 15:00.

%d בלוגרים אהבו את זה: