Category Archives: מהנעשה בארצנו

ותשתקי

כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. צילום מתוך "הארטיסט"

ישבנו על הספה, עם הפיצוחים והשתייה. משחק של ליגת האלופות, כל אחד מאיתנו עודד קבוצה אחרת. הם הבקיעו קודם, זה היה קצת מלחיץ. ואז אנחנו הכנסנו גול. ועוד אחד. ועוד אחד. רציתי לצעוק משמחה, אבל מתברר שקצת קשה לעודד את הקבוצה שלך כשאין לך קול. אז מצאתי את עצמי מוחאת כפיים לטלוויזיה. רגע אידיוטי. מצד שני, מהם החיים ללא רגעים אידיוטיים.

כמה ימים ללא קול, אחרי שאיבדתי אותו אי שם לטובת איזה וירוס (כנראה), גרמו לי לגבש כמה תובנות על החיים. כלומר, על דמי השתיקה ששילמתי, ועל הרווח שיצא לי מהשתיקה הזו.

התובנה הראשונה: אנשים כמעט לא מסתכלים אחד על השני כשהם אומרים "בוקר טוב" או "בתאבון". הם מסתפקים במבט של עשירית שנייה, ומייד מפנים אותו לכיוון אחר. אולי זה בגלל שהם אומרים זאת רק מתוך נימוס בסיסי, ולא מעוניינים לפתח שיחה מעבר לכך, אז באופן אוטומטי הם מפנים את המבט לכיוון אחר וממשיכים בדרכם או בענייניהם.

גם ככה אנחנו כבר מתקשרים הרבה פחות פנים אל פנים או אפילו בשיחות טלפון (הטרנד החדש זה להקליט את עצמך בווטסאפ. בשביל מה להתקשר, אם כל מה שאתה רוצה זה לשאת מונולוג), אבל גם כשזה קורה, לא לחכות למבט-תשובה מהצד השני? כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. מה תעשה, תנופף בידיים? לא יראו אותך. תסטה ממסלולך או תקום מהכיסא, ותיגע פיזית בבן אדם שזה עתה היה מנומס איתך, רק כדי שישים לב שהגבת לו?

תסתכלו לאנשים אחרים בעיניים יותר מחצי שנייה. זו התנהגות אנושית בסיסית וחבל שאנחנו מוותרים עליה.

חיים יותר רוגעים, גם בשבילי. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה שנייה: אי אפשר לצעוק על הבנזוג. כלומר, כל הדברים שמתסכלים אותי פה ושם בהתנהגותו, פתאום אין ברירה אלא לקבל אותם. חבל לנסות להביע התנגדות, כי בתנועות ידיים זה נראה מצחיק מדי וחסר אפקט. אז ויתרתי. ומה אני אגיד לכם, זה הפך את החיים ליותר רגועים. גם בשבילי.

תובנה שלישית: אחר הצהרים אחד היינו בכמה חנויות וגם בבית קפה. בכל המקומות הבנזוג דיבר עם המוכרים והמלצרים, ואני נאלצתי לשתוק ולתת לו לנהל את הדברים לבד. בסוף הערב הרגשתי כמו האישה הקטנה. וזו הייתה הרגשה נוראית.

תובנה רביעית: כשהייתי בת 12-13, התחלתי לראות מטושטש. ההורים שלי החליטו לקחת אותי לרופא עיניים שהוא קרוב משפחה. אחרי נסיעה לא קצרה לעיר שנראתה לי רחוקה (לא זוכרת את שמה), הגענו אל הקליניקה שלו. הוא ישב בחדר די חשוך (זה נראה לי ממש מוזר), והתחיל לדבר איתנו – בלחישות.

עניתי לו גם בלחישה, כי חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. "את לא צריכה ללחוש", הוא אמר לי, "זה רק אני שאיבדתי את הקול". ואני לקחתי את זה קשה, כי הבנתי שטעיתי, שעשיתי פדיחה, שלא קראתי נכון את המצב, הרגשתי מגוחכת ובשבילי זה היה סוף העולם. כשבכיתי כל הדרך הביתה על זה שהוא קבע שאני חייבת משקפיים, הקדשתי גם כמה דמעות לתחושת המגוחכות. תמיד אומרים שאת הטעויות שלנו אנחנו זוכרים יותר. אז הנה, אני זוכרת את זו כבר כמעט 30 שנה.

נזכרתי בסיפור הזה, אחרי שבמהלך יום עבודה אמרתי למישהו שאין לי קול, ובתגובה הוא התחיל לדבר איתי בשפת הסימנים. כאילו שנהייתי גם חרשת, או שאם אני לא יכולה לדבר, אז גם הוא לא יכול. וזה לא היה נראה לי כל כך מגוחך. זה סתם היה נחמד ומשעשע. באיחור של כמעט 30 שנה, הבנתי שהטעות שלי אז בכלל לא הייתה כזו נוראה.

חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה חמישית: בשנים האחרונות שמתי לב שבכל פעם שאני בלי מחשב, זה מפנה לי זמן בחיים. גם להיות בלי קול מפנה זמן, אבל לא יותר מדי. כי מתברר שאני ממילא רוב הזמן מדברת תוך כדי שאני עושה דברים אחרים.

ולסיכום, נהוג לומר ש'יפה שתיקה לחכמים', נכון? אז מה היה אכפת לי לשתוק קצת. שיחשבו עליי דברים טובים, לפחות לזמן מסוים.

****

ומה עושים בזמן השתיקה? שלוש המלצות:

קולינריה: קפה איטליה הוציאו את הגרסה הכשרה לספר המתכונים שלהם. בדרך כלל אני מבשלת רק ממתכונים באינטרנט (כי אז יש תגובות והצעות לשיפור, ובכלל יש שיח על טיב המתכון, וזה שוב), אבל החלטתי להציץ בכל זאת. בתור צמחונית פחות רלבנטי לי עניין הכשרות, אז פשוט עברתי על כל הספר וחיפשתי מה כדאי להכין. עד כה ניסיתי רק רוטב נוצ'י אגוזים, שיצא מוצלח מאוד, אבל פנינו לעתיד הקולינרי האיטלקי.

טיול: בגבעות נס ציונה החלה פריחת אירוס הארגמן, ולמעשה האירוסים במלוא תפרחתם ובהמוניהם. יש שם המון שבילים לא מסומנים, צרים ורחבים, ואפשר לתת לרגליים ללכת ולתעות, הרי ממילא קשה ללכת שם לאיבוד. אם אתם אנשים יותר מסודרים, יש שביל אחד שמסומן בסימון שבילים סגול (צבע לא טריוויאלי), וייקח אתכם בין הגבעות והפרחים, כך שלא תפסידו דבר מכל היופי של המקום הזה. פרקטיקה: מומלץ לחנות בשביל העפר שבין רחוב המאה ואחד לרחוב גבעות הכורכר. הכניסה השנייה היא ליד כיכר שומר הגבעות, אבל שם קשה עד בלתי אפשרי למצוא חנייה (בסופ"ש). האירוסים בתמונה: צילום שלי מהסופ"ש האחרון.

סרט: צ'יינטאון (1974), בכיכובו של ג'ק ניקולסון הצעיר ובבימויו של רומן פולנסקי, הוא לא סרט הוליוודי קלאסי. כלומר אין לו סוף הוליוודי. אולי בגלל זה הוא זכה בפרס האוסקר על התסריט. במרכז הסרט חוקר פרטי, שוטר לשעבר, שמתפרנס מהנצחת בני זוג בוגדים. הסרט מתחיל עם תיק שבו מתברר לבעל שאשתו בוגדת בו, וממשיך עם הזמנה לחקירה נוספת. אלא שעד מהרה זו הופכת לחקירת רצח במקום לחקירה על בגידה, וזה מסבך את כל העניינים. לא אכנס כאן לניתוחי עומק, רק אומר שהוא שווה צפייה יותר מכמה סרטים שמועמדים השנה לאוסקר.

מאחורי היער – על "יער אפל" של ניקול קראוס

כתבה אחת ב"אולפן שישי" האחרון הזכירה באורח מוזר את הספר האחרון של ניקול קראוס, "יער אפל": הובא בה סיפורו של אוליבר מקאפי, צעיר שהגיע לישראל כדי לחפש את עצמו ולמצוא את אלוהים ואת ישו, רכב על אופניים לאורכה ולרוחבה, צילם שתי תמונות ביום בלבד, ואז לאט לאט התפשט מבגדיו ומחפציו – עד שנעלם באזור מצפה רמון לפני כחודש, ומאז לא נודעו עקבותיו.

גם אחד משני הגיבורים של קראוס מגיע לישראל מתוך תחושת דחיפות לא לגמרי רציונלית. הספר נפתח בכך שבני משפחתו מחפשים אותו במדבר, לא רחוק מים המלח, מוצאים מעט סימנים אבל לא את האיש שביקש להיעלם, השד יודע למה.

לסיפור של מקאפי עדיין אין סוף, לגיבור של קראוס גם לא יהיה. אני אהבתי את "יער אפל", אבל ניתן לומר כי בישראל הוא שנוי במחלוקת: כבר שמעתי על כאלה שסבלו כי זו חפירה שלא ברור למה מישהו הדפיס אותה, שלא אהבו את העיסוק בישראל וביהדות ("אבדה לי הרומנטיקה", כתבה מישהי) או שחשבו שהספר שופע רעיונות ואירועים והשפע הזה הוא בעוכריו.

לטעמי, אכן יש כמות גדולה של רעיונות בספר אבל זה יתרון, כי הוא יכול לספק הרבה נושאי שיחה. לקורא הלא יהודי אולי קשה עם כל הרפרנסים להיסטוריה ולגיבורים של העם הנבחר, אבל הקורא הישראלי ירגיש די בבית. השאלה היא האם הוא רוצה להרגיש בבית, או שהוא קורה ספרים מתורגמים כדי להתרחק מהמציאות היומיומית – לתשובה יש השפעה על מידת ההנאה מהספר.

העיסוק בישראליות נראה לי כמו הזדמנות להתמודד עם מבט חיצוני עלינו – אמנם אוהב, אבל עדיין מעט ביקורתי. ככה אנחנו נראים בעיניה של קראוס: בתל אביב יש כיסי סוריאליזם שההיגיון התפוצץ בהם כמו מזוודה חשודה בנתב"ג. לישראלים יש נטייה להתעלם מכל מציאות חיצונית רעה שהיא, לטובת הרגע הנעים הפרטי.

וזה ממשיך: כולם יושבים בבתי קפה ומדברים, ונכנסים אחד לשני לחיים. כל נהג מונית הוא נביא, וכל מוכר בשוק יספר לך על אחיו ואשתו, ואז האדם שמאחוריך בתור יצטרף לשיחה בלי הזמנה. ההחלטה לסגור חנויות בשישבת דומה ל'מרדף אחרי שלווה קדמונית קדומה'. ולסיכום, העובדה שבמזרח התיכון יש לכולם זמן מובילה ליתר התבוננות, משם לשפע של דעות ואז זה מידרדר לאינסוף ויכוחים. בהצלחה לנו.

"בתל אביב יש כיסי סוריאליזם שההיגיון התפוצץ בהם כמו מזוודה חשודה בנתב"ג". ניקול קראוס, צילום יח"צ: גוני ריסקין

אם ניגע רגע בעלילה – שתי דמויות יהודיות במשבר, סופרת בת 40 ועורך דין בן 68, מגיעים לישראל – כל אחד בנפרד, וזו לא התחלה של בדיחה, אפילו לא הקצה שלה. היא סופרת שנישואיה מתפוררים, ומקבלת הצעת כתיבה מוזרה אך מעניינת; והוא, ג'ולס אפשטיין, אדם שרק לעתים רחוקות הרים את ראשו מעל לזרמים החזקים של חייו, משום שהיה עסוק מדי בצליחתם. שניהם ינסו לתת מענה לנפש המסוכסכת בצפת, ביפו ובמדבר, אבל כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם הם מתקשים להגיע לפתרון.

אולי בכלל צריך לדבר על ארבע דמויות: לקפקא יש תפקיד משמעותי ב"יער אפל" (בעקבות זאת התיישבתי לקרוא את הכתבה המרתקת הזו על חוה הופה, היורשת של כתבי קפקא, המוזכרת בספר), וגם למלון הילטון תל אביב שבו מתאכסנים שניהם בהגיעם לארץ.

ויש את העניין הזה, שכל הזמן נמצא ברקע, ואין דרך להתחמק ממנו: לפני כשנה תורגם לעברית "הנני" של ג'ונתן ספרן פויר, בעלה לשעבר של קראוס. גם הוא עסק בהתפוררות הנישואים שלהם, וגם בו היה דגש יהודי חזק עם זיקה לישראל. בעוד שהוא שם את החיים האישיים במרכז, קראוס נותנת לו במה מוגבלת.

התחושה היא שיש משהו נכון בצמצום הזה. מה גם שיש לה עוד כל כך הרבה סיפורים קטנים ורעיונות להציע (אם קפקא אמר ש"כתיבה היא צורה של תפילה", הספר הזה הוא מחזור תפילות), ש"יער אפל" בהכרח הולך איתך ועם הסביבה שלך במשך הקריאה, וגם אחריה. או לפחות ככה זה היה אצלי.

יער אפל, ניקול קראוס, הוצאת מחברות לספרות, 254 עמ'

 

 

לטייל עם הדגים

האקווריום של ירושלים. בינתיים רק בסיורים מודרכים ובהרשמה מראש

בסוף, אלה שעושות לי את זה הכי הרבה אלה המדוזות. תשכחו מהגדולות והמכוערות שאתם פוגשים בחופי הים התיכון. תחשבו על קטנות יותר, מיוחדות יותר, יפות ועדיין ארסיות. עם תאורה נכונה, מהפנטות ממש. בניגוד לפחד שהן משליטות על הרוחצים בים, כשהן באקווריום הן משרות רוגע של ממש. לצפות בהן ולא להאמין שזה אמיתי. זה החלק שבו רציתי לעצור את הסיור המודרך באקווריום החדש של ירושלים, ולהגיד לכולם שהם יכולים להמשיך בלעדיי.

כמובן שלאקווריום הירושלמי יש הרבה יותר מה להציע ממדוזות. עוד קודם להן, למשל, צעדנו במנהרה שקופה כשאנחנו מוקפים יצורים ימיים כביכול במרחק נגיעה – התכנון כל כך מוצלח, שלעתים קשה לדעת איפה מתחילה תקרת האקווריום. כן, זה לא מקורי ודומה מדי למנהרה באקווריום של ברצלונה, אבל יותר מוצלח בביצוע – אולי דווקא בגלל שאין פה מסוע, וצריך ללכת ברגל.

המתחם הענק הזה, שבימים אלה ניתן לבקר בו רק בסיורים מודרכים בהזמנה מראש כי הוא בתקופת הרצה, מתפרס על פני 7,000 מ"ר. הכניסה עוצבה בדומה לכניסה לגן החיות התנ"כי שלו שייך האקווריום, אולי כדי להדגיש את הקשר בין השניים, למרות שיש ביניהם מרחק פיזי של כ-2 ק"מ. בפנים מוצגים אלפי דגים ויצורים ימיים מ-20 מדינות ב-33 אקווריומים בגדלים שונים.

האקווריום של ירושלים. על פי הפרסומים, 100 מיליון שקל הושקעו בהקמתו

הכרישה המנומרת. מחכים שתתאקלם באקווריום הגדול

שמונה שנות תכנון ובנייה הושקעו באקווריום הזה, ולא פחות מ-100 מיליון שקל. הוא היחיד בעולם שעוסק בים התיכון ובים סוף, והמטרה העיקרית היא להביא למודעות הציבור את הצורך הדחוף בשמירה על הים ובהגנה על הדגים, האלמוגים, היונקים ובעלי החיים האחרים שבו. אל תוותרו על הסרט שמוקרן בנושא לקראת סוף הסיור.

קצת לפני או אחרי הסרט – מרוב דגים אתה כבר מתבלבל – לקחו אותנו לסיור "מאחורי הקלעים" כדי לראות ארבעה כרישים קטנים בבריכה אחת, ועוד כרישה מנומרת בבריכה אחרת (אותה כרישה שבתה את ליבי, במיוחד כשיצאה קצת מהמים לשאוף אוויר במסגרת סיבוב הדאווין שלה). סיפרו לנו שעוד כריש כבר נמצא בתהליך התאקלמות, ובקרוב יעבור לאקווריום הענק. במילים אחרות, המקום ממשיך להתפתח תוך כדי תנועה.

מדוזות מהפנטות באקווריום של ירושלים

מדוזות מהפנטות 2

לפני כחצי שנה הצהירו בגן החיות התנ"כי שמדובר ב"אקווריום הטוב ביותר במזרח התיכון". זה היה כשעוד חשבו שהוא ייפתח בחודש ביוני. בסופו של דבר, אפילו באוגוסט הוא היה עדיין סגור, והלכו כל ההכנסות של החופש הגדול. הסיבה: עשרות דגים נדירים, מספר מדוזות ושני כרישים פשוט מתו להם. מאז למדו, הפיקו לקחים, הביאו דגים וכרישים חדשים, ועשו הכול כדי לפתוח סוף סוף את המקום. לקהל לא נותר אלא לצלול פנימה, ולהחזיק אצבעות שהפעם זה יצליח להם.

מדד המחיר: כרגע, מה שהאקווריום מציע מספיק כדי להפוך את המחיר (40 שקל למבוגר) לשווה, למרות שהוא פחות מרשים מזה של ברצלונה או פריז, וגם אין פייט מספיק חזק למצפה התת ימי באילת – אולי למעט זה שירושלים יותר קרובה למרכז והגישה אליה יותר נוחה.

מדד החוויה: חזקה לחובבי הטבע, ההסברים בשלטים מעניינים ומעשירים, יש פעילויות מיוחדות לילדים ("להיכנס" לתוך אקווריומים דרך מנהרות קטנות). עם זאת, כיוון שהסיור מותאם לרוב להורים ולילדים, לא תמיד ההדרכה מספיק מעניינת, ואין כמעט דרך להימלט ממנה.

מדד התמונות: הצילומים שנותרו איתנו מהסיור הזה הם מאלפים, ושניים מהם הפכו לשומרי המסך בטלפון שלי.

מדד החשק: אני כבר מפנטזת על ביקור חוזר, בשאיפה שבפעם השנייה זה יהיה בסיור חופשי, בלי מדריך וקבוצה שצריך להיצמד אליהם.

חוויה חזקה לחובבי טבע, אבל פחות חזקה מזו שמציע האקווריום בברצלונה. הכניסה הפנימית לאקווריום הירושלמי

%d בלוגרים אהבו את זה: