Category Archives: מהנעשה בארצנו

ליל כל הקדושים

מכירים את זה שהעין שלכם פוגשת אמנות ופשוט לא יכולה להתנתק ממנה? מתהפנטת באושר, בשמחה? זה לא משהו רציונלי, וגם לא כדאי לנסות לנתח אותו בכלים הקבועים. זה רק יהרוס את הקסם, ובשביל מה. עדיף לתת למוח להזרים מה שהוא רוצה, וליהנות מהרגע. זה מה שקרה לי עם העבודות שאני רוצה להביא כאן, מהתערוכה החדשה "קדושים אחרים" בגלריה דן בתל אביב. יכול להיות שההסבר לכך הוא שהתערוכה עוסקת באלמנטים מיסטיים, עם טוויסט, כמובן. כלומר אולי היא מראש נועדה לכשף אותנו במידה זו או אחרת. והנה, נראה שזה מצליח, למרות שלא התחלתי להתפלל לאף אל.

לוקח עבודות אמנות מוכרות ויוצק לתוכן את האינטרפרטציה המודרנית שלו. נערה עם כלב, איגור סקלצקי

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס

הקבוצה הראשונה של עבודות (יש 4 בתערוכה) כוללת את הציורים של איגור סקלצקי. נולד ב-1978 ברוסיה, ב1990 עלה לישראל. למד באקדמיה ע"ש סוריקוב במוסקבה. לוקח עבודות אמנות מוכרות ויוצק לתוכן את האינטרפרטציה המודרנית שלו. לפעמים היצירות שלו הן קולאז' שמאפשר לו לשחק עם האמנות שלו. איקונוגרפיה נוצרית מתערבבת עם סמלי טקסים פגאניים, מסורות מהמזרח נמזגות לתוך דמויות אירופיות חיוורות. בעצם הוא יוצר עולם חדש, פנטזיונרי. לפעמים זה עולם קצת אפלולי, אבל אתה עדיין נמשך אליו בגלל הצבעים החזקים והסיטואציות החדות.

אגב, הנערה עם המטוס מזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", כלומר את הקוסמת החמודה ההיא שגם לה היו השפעות מאגיות לא מבוטלות. ואולי בגלל זה, זו העבודה האהובה עליי במיוחד.

קוסטה מגרקיס אוסף חפצים שאחרים זורקים, מכניס אותם לתבניות יציקה, ונותן להם חיים חדשים

במיתולוגיה היוונית לנעליים יש לעתים כוחות מאגיים. למשל – הרמס שליח האלים לובש סנדלים מכונפות. עבודה של קוסטה מגראקיס

הקבוצה השנייה כוללת את הנעליים של קוסטה מגראקיס, שעשויות מחומרים "טמאים" שהוא מוצא ברחובות תל אביב ובת ים. הוא אוסף חפצים שאחרים זורקים, מכניס אותם לתבניות יציקה, ונותן להם חיים חדשים בתור פסלים מהוקצעים.

מגראקיס, יליד יוון שחי בארץ מאז 1977, גדל על סיפורי המיתולוגיה היוונית שבהם מופיעות נעליים בעלות כוחות מאגיים. למשל – הרמס שליח האלים לובש סנדלים מכונפות, או יאסון הבא לדרוש את כס המלוכה כשסנדל בודד לרגלו, כפי שניבאה האורקל מדלפי. גם לנעליים שלו, שממחיזות מיתוסים, יש כוח מאגי שמופעל על המתבונן. בחיי שהייתי רוצה נעל אחת כזו בבית. כן, הייתי הולכת על זה. ואתם?

עם הנעל הזו אפשר ללכת למסיבה מגניבה, לא? יצירה של קוסטה מגראקיס

עבודה שעוררה בי מחשבות על הר וגיא ועמק. קוסטה מגראקיס

"קדושים אחרים", גלריה דן, בן יהודה 107, תל אביב. התערוכה תוצג עד ה-8.7.17

 

מה קשור?!? – על שבוע העיצוב בירושלים

יום יום אני תולש מהלוח דף מעוצב

שבוע העיצוב בירושלים הוא בלגן אחד גדול. זה לא בהכרח רע. מצד אחד מציעים לך לשחק בלגו ולתלוש דפים, מצד שני מלבישים אותך בוריאציות על מעילים של חיילים אמריקאים ממלחמת וייטנאם. לפעמים אתה מרגיש שימושי, לפעמים מנותק, לעתים עולה במוחך השאלה WTF, ואז אתה מחייך כי מבקשים ממך "נא לגעת" או ממליצים "לצלם עם פלש" (מה שבדרך כלל אסור בהרבה מקומות). על כל דבר כמעט שם אפשר להגיד: תלוי איך מסתכלים על זה.

האירוע התרבותי הזה, שנפתח ביום חמישי האחרון, מתפרש על פני ששה מוקדים, והרבה יותר תחומים. אי אפשר לראות הכול ביום אחד גם אם רוצים, ואפילו ביומיים מדובר קודם כל בטיול ירושלמי ורק אחר כך בהתרשמות מרהיטים, מוצרים, ציורים, בגדים, תוצרי הדפסת תלת ממד, משחקים ומשחקי תאורה. כמעט קניתי הדפס של בן גוריון ההיפסטר, אבל זה בכלל לא חדש, סתם עמד שם למכירה לצד הרצל הקולי ואיינשטיין המקועקע. הכול בערבוביה.

להרכיב לגו על בית ענק, לא רק לילדים

שטיח העפרונות בחצר המרכזית של בית הנסן

ההתרחשות העיקרית היא בבית הנסן – מבנה שהוקם בסוף המאה ה-19 כבית חולים למצורעים, ואילו בשנים האחרונות משמש כבית חם לאמנות, גם פוליטית. למשל: בחלק התחתון של המבנה יש מיצג שמחבר בין סוכה פולנית מצוירת לפחונים של בדואים נטולי אזרחות מאזור מישור אדומים. לא ברור מה זה קשור לשבוע העיצוב. הגישה היא משהו בסגנון: אם אנשים כבר באים אז אולי כדאי להציע להם קצת נקודות למחשבה, ואיזה בקבוק בירה.

אתה הולך שם – היינו בבית הנסן ובבית בזק – והכול מתערבל לתוך המוח, לא ברור מה מתוך זה נקלט. אין רגע וואו שבו אתה אומר אאוריקה. מצלמים את מה שמוצא חן, מקשיבים מה חושבים האחרים, מדי פעם אחד היוצרים מסביר למישהו שהגיע למיצג שלו מה עמד מאחורי היצירה ("בהתחלה לא היה לי מושג מה אני עושה בכלל"), והכי הרבה שיחות עסקו בשאלה האם האמן כבר מצא עבודה או לא.

ללבוש מעילי M65 ולהרגיש כמו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם

אם צריך לסמן חוויה אחת שבלטה מעל על השאר, זו חוויית המעילים – בחדר גדול פוזר חול ים על הרצפה, ועל גבי עמודי ברזל דקים נתלו מעילים חצי שקופים בגוונים שונים, המדמים את מעילי M65 שלבשו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם. אותם מעילים נתרמו אחר כך לחיילי צה"ל. כאן הם בגרסה הרבה יותר קלילה ונוחה, וכל אחד יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה למדוד. בלי רובים, ובלי תחמושת.

ביציאה מהנסן הציעו לנו להשתתף בניסוי "סוף העולם" – אם סוף העולם יגיע, איזה כישורים תוכלו לתרום לאנושות? במה תוכלו להביא תועלת? היו שש אפשרויות, ביניהן סיפור סיפורים, פיצוח קודים וציד הומני. אני בחרתי בניווט בלי ווייז, נראה לי שאני מתאימה לזה. המשתתפים קיבלו מדבקות בצבעים שונים לפי הבחירה שלהם, ובחצר שלמטה נתלו בלונים בצבעים התואמים, לפי מספר לוקחי המדבקות. לרגע נדמה שהאנושות תשרוד, כי הכישורים מתחלקים שווה בשווה, למעט אחד: ציד הומני. לא היו הרבה מתנדבים. אז כנראה שתהיה ערבות הדדית אבל לא יהיה מה לאכול.

האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת יחד על הכורסה הזו?

במקום השלישי – הכורסה הכאילו-זוגית הרחבה, שמייצרת אינטימיות בלב חללים ציבוריים. כמה פשוט, ככה מתוחכם. השאלה היא, כמובן, האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת עליה, ואיזו חוויה היא תייצר עבורם. הייתי שמחה לערוך תצפיות במרחב שבו יוצבו חמש כורסאות כאלה. אם אין רגעי וואו, לפחות ייצא מזה סיפור.

קוביות שנוצרו מחומרי אדמה שונים שנאספו מרחבי הארץ

 

שבוע העיצוב נמשך עד ה-15.6. האתר הרשמי.

מצעד הקינוחים של תל אביב

הפעם האחרונה שבה הגעתי לפסטיבל "טעם העיר" בפארק הירקון הייתה במאי 2008. אני זוכרת את התאריך, כיוון שבדיוק חזרתי מניו יורק ובעקבות הביקור ניהלתי שיחה משמעותית עם חברה טובה בין דוכן לדוכן. כסוג של המשך לאותה שיחה, כעבור חודשיים פגשתי את הבנזוג. ואיתו, לא הגעתי אף פעם לפסטיבל הזה, למרות שאם חושבים על זה, אין שום הסבר הגיוני: אנחנו אוהבים טעמים חדשים, יש בנו סקרנות למטבחים שונים ואין לנו שום בעיה לשבת על הדשא ולאכול.

השנה, וליתר דיוק בשבוע שעבר, הגיע התיקון – עם פסטיבל EAT שנערך בגן צ'רלס קלור ביפו. חנינו במתחם התחנה, וצעדנו ברגל בטיילת כשהשקיעה מלווה אותנו ממערב. הכניסה הייתה חינם, התלבטויות היו גם היו ("אתה מוכן לטעום אריסה?"), אבל מה שאני רוצה לכתוב עליו כאן הוא מצעד הקינוחים הקצר והספונטני שארגנו באותו הערב:

בדיוק מה שצריך להיות קינוח: קטן וממצה. המקרון של פושון (צילום: הבנזוג)

מקום 1: הצרפתי

מהקונדיטוריה של מעדניית פושון בחרנו מקרון שוקולד (6 שקל), קריר במקצת ונימוח במידה הנכונה, שהיה לדעת הבנזוג בדיוק מה שצריך להיות קינוח: קטן וממצה.

משחקי השכבות יצרו עונג של טעמים בפה, אבל הבנזוג מיתן את ההתלהבות מהמוס של מלכה קינוחים צבעוניים / צילום: הבנזוג

מקום 2: האיטלקי

מ"מלכה קינוחים בצבעים" לקחנו צנצנת של מוס של שכבות אוריאו עשירות בשוקולד מוגשות עם שברי עוגיות אוריאו וגנאש שוקולד חלב (19 שקל). משחקי השכבות יצרו עונג של טעמים בפה, אבל הבנזוג מיתן את ההתלהבות. "שכבות אוריאו מוגשות עם שברי עוגיות אוריאו – כמה מקורי", הוא פסק. בנוסף, הופתענו לגלות שלמרות שהקינוחים צבעוניים – הכול מחומרים טבעיים. ולסיכום יש לומר, שהצוות בדוכן היה מהנחמדים שפגשנו באותו ערב.

מתוקה ומדי ויקרה מדי. הכנאפה של מוטראן / צילום: הבנזוג

מקום 3: הערבי

הכנאפה המתוקה של מוטראן היפואית (20 שקל) נראתה לי מתוקה מדי ויקרה מדי. מפאת הנימוס השמטנו את התמונה של המנה הספציפית שניתנה לנו (לא אסתטי בכלל). ניכר במנה ניחוח של הדרים או שמא היה זה ניחוח ורדים, בכל מקרה את מי הסוכר אי אפשר היה לפספס.

מסחריות וחוסר אותנטיות בצ'ורוס של מקסיקנה מרקדו. צילום: הבנזוג

מקום 4: המקסיקני

מסעדת מקסיקנה מרקדו מרמת החיל הציעה שלושה צ'ורוס (25 שקל) אפופי סוכר עם כמות נדיבה של ריבת חלב בצד. על פניו, מה רע. בפועל, היינו מעדיפים לשלם על קינוח בגודל של חצי אצבע ולשלם שליש מחיר. גודל המנה והמחיר הגבוה ביחס לקינוחים אחרים נתנו תחושה של מסחריות וחוסר אותנטיות, ובשביל זה לא צריך מסעדות.

%d בלוגרים אהבו את זה: