ארכיון קטגוריה: מהנעשה בארצנו

אם תרצו זו לגמרי אגדה

חיוך מיידי. יאנה אילייבה, בולגריה

קורה לי לא פעם, אולי גם לכם, שאני עוברת ליד יצירת אמנות, מעיפה מבט וממשיכה הלאה אל הדבר הבא ש'קורא' לי. בעולם כמו שלנו, שהוא עמוס בגירויים ובהצעות, אנחנו צריכים לבחור על מה אנחנו מתעכבים – ולא תמיד אני בוחרת נכון. קחו למשל את רביעיית הציורים של ילנה ירומין – ארבע סצנות מאגם הברבורים. ראיתי, המשכתי, בחנתי ציורים אחרים, ואז פגשתי אותה, ויחד חזרנו אל הרקדנית "שלה".

ירומין הסבירה לי שאדגר דגה צייר בלרינות חלשות, אבל להיות בלרינה זה עוצמה, זה משהו שמצריך הרבה כוח ושרירים – וזה מה שהיא ניסתה להעביר בציור. פתאום, אחרי שהיא אמרה את זה – הבנתי. את הרביעייה הזו היא ציירה במשך כמה חודשים. למה קוורטט? הרגש קובע. לפעמים היא מציירת שני ציורים בסדרה, ולפעמים שמונה. "ציור זה כמו תרפיה בשבילי", אמרה, "במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים".

"ציור זה כמו תרפיה בשבילי. במקום לדבר עם מישהו אני מדברת עם הבד, ושם הכול יוצא החוצה, כל הרגשות החזקים". ילנה ירומין, אגם הברבורים

העבודות של ירומין מוצגות במסגרת התערוכה "אגדות" שאצרה נעמי עשת רוזנצויג במרכז שרובר לתרבות בירושלים (יס פלאנט, הקומה העליונה). זהו אוסף עבודות של 25 אמנים מישראל ומאירופה (בולגריה, גאורגיה, פולין, פינלנד, סלובניה ושוויץ), שאמנם צוירו בטכניקות וסגנונות ציור שונים, אך כולן קשורות בצורה זו אחרת לעולם לעולם המופלא שלא באמת קיים, ולמרות זאת אנחנו מאפשרים לו להקסים אותנו. אם אתם מחפשים חוויה מעניינת לחול המועד – הרי לכם. וגם עוד שבועיים אחרי תוכלו ליהנות ממנה.

כמעט כל אמן מציג יותר מעבודה אחת. יש שם עבודות שמציעות פרשנות לאגדות ילדים מפורסמות (עמי ותמי, כיפה אדומה, בת הים הקטנה, אליס בארץ הפלאות), סיפורים מהתנ"ך לצד סיפורי אלף לילה ולילה, אגדות עם דרוזיות לצד פיות, יערות קסומים וחדי קרן, ונופים מגוונים מאוד – כולל ירושלים עצמה.

הכול מצויר באמצעות מכחול שהיא מחזיקה בפה. שר הטבעות, נטע גנור

ויש גם ציור קטן של נטע גנור (כלומר יש לה כמה ציורים, אני נמשכתי לאחד) שהזכיר לי את שר הטבעות עוד לפני שהסתכלתי מה שמו באמת. הציור הזה הוא כמו הזמנה למסע בין ההרים עד ליעד המיוחל, אבל מה שהוא לא חושף זה את האופן שבו הוא צויר: עם מכחול בפה. נטע, 39, משותקת בארבע גפיים בעקבות תופעה נוירולוגית שנקראת שבץ של חוט השדרה, והתרחשה אצלה כשהייתה בת 15 בלבד. מאז 2003 היא חברה בארון אמני הציור בפה או ברגל.

היא עובדת על כל ציור שלה, ורובם מן הסתם לא גדולים, בין 15 ל-50 שעות, מה שמצריך המון סבלנות ומיומנות. בדרך כלל היום שבו היא מציירת הוא שישי, שמונה שעות שהן זמן השקט שלה, היא סיפרה לי. זה כמובן העלה אצלי את השאלה, כמה זמן אפשר לעבודה ככה. "פעם ניסיתי תשע שעות, וזה ממש כאב בשיניים. מאז אני יודעת מה הגבול שלי", אמרה בחיוך.

במבט ראשון ומהיר, שכאמור מאפיין את רובנו בימים אלה, התערוכה נראית קטנה. אבל כשמקדישים תשומת לב, כל ציור הוא עולם ומלואו. העבודות של יאנה אילייבה מבולגריה גרמו לי מייד לחייך, וכך גם העבודות של ליאת אולריך גבע (אחת מהן הזכירה לי את הדמויות של בוטרו). בת הים של אלה גוטנברג נראתה לי קולית להפליא, ולכן גם הצטלמתי לידה וליד ציוריה הנוספים של גוטנברג. ואל תפספסו גם את 'כבשים בנוף' של דניאלה פורת, שלמרבה ההפתעה הוא הציור הנאיבי הראשון שלה.

בת הים הקולית של אלה גוטנברג

התערוכה מתקיימת עד 12 במאי 2019 /// ימים ושעות פתיחה: כל ימות השבוע, 10:00-23:00

"בביצי פברז'ה יש משהו טהור של התחלה חדשה"

"אם אני לא מרגישה שהיצירה מגיעה מעומק פנימי, אני לא משחררת את הדגם". בית פברז'ה עם פסנתר שיצרה קרן קופל

אמן אף פעם לא יכול לדעת מי יפגוש את האמנות שהוא יוצר, ולאן היא תגיע. הוא גם לא יכול לדעת איזו פרשנות היא תקבל. זה לא רע, להפך: זה חלק מהיופי שבעניין. ובכל זאת, קרן קופל הופתעה כשמשפחת המלוכה מערב הסעודית הזמינה ממנה מתנה, "בידיעה שאני מישראל. מכיוון שאי אפשר היה לשלוח אליהם ישירות (לישראל אין יחסים דיפלומטיים עם המדינה הזו), המתנה נשלחה לארה"ב, ומשם לריאד, בירת ערב הסעודית.

"אחרי שקיבלו את המתנה, הם ביקשו שאצור להם ביצת דרקון שחורה שעליה כרוך דרקון מזהב, ובתוך הביצה יש שרשרת זהב עם תליון דרקון – שמסמל בשורות טובות, ומקושר גם למזג האוויר ולברכה שמביא הגשם. מאז זכיתי לעשרות הזמנות מגופים ערבים ובינלאומיים רבים".

קופל (Kopal) מתמחה בעיצוב ביצי פברז'ה ופסלים מיניאטוריים מצופים זהב או כסף, ומעוטרים באבני קריסטל אוסטריות וסברובסקי. מדי שנה היא מוציאה ספר עיצובים עם הקולקציות החדשות שלה, ובמקביל מציגה בגלריות ומוזיאונים ברחבי העולם.

"יש יצירות שלוקח לי יומיים ליצור אותן, ויש יצירות שלוקחות חודשיים ויותר". ביצת פברז'ה מוזהבת עם טווסים

המשיכה לאמנות התגלתה אצלה כבר בגיל צעיר. "כל חיי היא הייתה סביבי. אחרי הצבא טסתי לניו יורק, ובמשך שנה עסקתי שם בעיצוב פנים. למדתי מינהל עסקים, כך שתחום האמנות הגיע ממקום עמוק בתוכי, ולא מתוך לימודים מקצועיים בנושא. עם הזמן מצאתי את עצמי לומדת ומרחיבה את הידע ומכלול ההשראות, ממגוון מקורות פורמליים ובלתי פורמליים".

הרומן המיניאטורי שלה החל לפני כ-20 שנה, כשביקרה בתערוכה של פברז'ה בצרפת. "לפני כן לא הכרתי כלל את התכשיטים האלו, וכשראיתי אותם לראשונה התרגשתי מאוד. העוצמה והאלגנטיות הרשימו אותי ביותר – הייתה בזה תחושה מלכותית. משם התעוררה בי התשוקה לתחום, ופתחתי במסע".

אז איך באמת הגעת מלאהוב ביצי פברז'ה לעיצוב וייצור שלהן?

"אני מעצבת דברים רבים שמעלים חיוך, ומשמחים אנשים ממבט ראשון. אחת היצירות שלי היא קרוסלה שמשמיעה את היצירה 'אגם הברבורים', ומעלה זיכרונות ואהבות אצל אנשים. יש בביצי פברז'ה משהו טהור של התחלה חדשה, וכל אחד מדמיין את ההתחלה בעולם שמדברת אליו. אהבתי את השלמות שבהן – הביצה יכולה להיות חלקה או מחוספסת, אבל תמיד תישאר אלגנטית ונקייה".

כמה זמן את עובדת על כל דגם?

"יש יצירות שלוקח לי יומיים ליצור אותן, ויש יצירות שלוקחות חודשיים ויותר. אם אני לא מרגישה שהיצירה מגיעה מעומק פנימי, אני לא משחררת את הדגם, עד שהוא מושלם. יש דגמים שיוצאים לי בקלות ויש כאלו שלוקח לי זמן רב, עד שאני מוצאת את האופן בו נכון יהיה לעצב אותם".

קרן קופל / צילום: יח"צ

קרה שהתייאשת באמצע עבודה על דגם מסוים, וזנחת אותו בצד?

"קורה לפעמים שאני עובדת על יצירה ומתרגשת ממנה, אבל בסוף מחליטה לא להוציא אותה, כי היא לא הגיעה לאן שרציתי שתגיע. למשל, לפני כמה שנים עיצבתי תיק שמיועד לחובבי הגולף אבל לא השקתי אותו, בגלל שלא הייתי שלמה עם המראה הסופי".

מה הדרך שבה את הכי אוהבת לעבוד?

"העבודה שלי מתבצעת במשך כל היום. אני יכולה לבצע אותה בסטודיו או בבית, או פשוט לראות בנסיעה דבר שמעורר בי השראה או גורם לי לחייך, ואז לחשוב כיצד אני יכולה להפוך אותו לאמנות".

אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, מה מקורות ההשראה שלך ליצירות חדשות?

"היצירות שלי מתחלקות לשניים. יצירות קלאסיות שנלקחות מעולם האופנה. ויצירות מעולם האגדות בהשראת סיפורי ילדים".

לקופל יש חנות דיגיטלית, ובנוסף גלריה במלון דניאל בהרצליה, ותצוגה מיוחדת בחנויות של רשת ג'נטלמן, שם היא משיקה בימים אלה קולקציה חדשה. היצירות שלה מוצגות גם במנהטן, בקרמלין ברוסיה, במלונות בלאס וגאס, ובמוזיאון ליכטנשטיין – לצד ביצי הפברז'ה המקוריות של האמן הרוסי פיטר קארל. "מוזאון ליכטנשטיין פנו אליי, ובהתרגשות התחלתי לעבוד איתם", היא מספרת. "כבר שנתיים הם מציגים חלק מהיצירות שלי בחלל המוזיאון. העובדה שהן מוצבות לצד עבודות של פברז'ה עצמו היא כבוד גדול מבחינתי, וזה מוכיח לי שאני בדרך הנכונה".

אם היית יכולה לפגוש את פברז'ה, מה היית שואלת אותו?

"הייתי מציגה לו את היצירות שלי, מסבירה על כל יצירה ועל הרעיון שעמד מאחוריה, ושואלת אותו איזו מהן הוא אהב ביותר ולמה. קשה לי לדמיין מה הוא היה עונה, אבל הייתי רוצה לחשוב שהוא מסתכל ומחייך, ואומר לי שהכיוון שלי נכון".

"אם הייתי יכולה לפגוש את פברז'ה הייתי שואלת אותו איזו מהיצירות שלי הוא אהב ביותר, ולמה". ביצת פברז'ה מתוך קולקציית הקרנבל של קופל

פגוש את הקורמורנים – טיול לשבת

הקורמורנים של שפך שורק. צילום: גלית חתן

את הטיול הזה עשינו אחרי כמה ימים של מזג אוויר גשום במיוחד, והאל יודע – היו כאלה בחורף הנוכחי. אמנם היה בנו חשש קל מהבוץ, אבל לשמחתנו – התבדינו. ולכן, הרי לכם המלצה לשבת: טיול במסלול ההליכה של שפך שורק. 2.5 ק"מ מהחנייה ועד לים, ואפשר גם לעצור באמצע, מול הקורמורנים, להתרשם מהם, 'לשוחח' איתם, לצלם כמובן, ולחזור.

בווייז כותבים 'גן לאומי שפך שורק', ליד חורשה קטנה מוצאים חנייה, ומשם מתחילים ללכת בין העצים. צועדים במעבר מתחת לכביש, ומתחילים להתחבר לנחל הזה, שאורכו כ-70 ק"מ ומגיע מהרי ירושלים (כלומר ממש ליד הבית שלנו). בגדה השנייה, שאליה *אסור* לחצות מטעמי שיקום הנחל – לא כולם שומרים על הכלל הזה, וחבל – תראו את האנפות, הלבניות ואנפות הלילה.

נחל שורק זורם מהרי ירושלים לים התיכון, לאורך כ-70 ק"מ. צילום: גלית חתן
פרחון של אנפת לילה בשפך שורק. מאחור: סופית. צילום: גלית חתן
האם אתם יודעים להבחין בין אנפה ללבנית? בתמונה: לבנית בשפך שורק. צילום: גלית חתן

השביל מוביל אותנו בין העצים לאי הצבים – אי מלאכותי שיצרה רשות הטבע והגנים ב-2002. בעיקרון, אמורה להיות כאן אוכלוסייה יציבה של צב ביצות – הם שרדו כאן משום שמים מזוהמים לא עושים עליהם רושם. אבל כנראה שכאשר הגענו הם היו עסוקים במשהו אחר, כי לא ראינו אותם בכלל. לא נורא: ממילא באנו בשביל הקורמורנים.

הפעם הראשונה ששמעתי עליהם הייתה במלחמת המפרץ: עיראק החלה להצית מאגרי נפט, וגרמה לנזק סביבתי חסר תקדים, שממנו זכורה לי בעיקר תמונת הקורמורן האומלל המוקף נפט. למעשה, תמונות רבות של קורמורנים מלקקים נפט מנוצותיהם פורסמו אז ברחבי העולם. האומללות הזו נצרבה בי לא פחות מהחוויה של מסכות האב"כ.

אבל פה, אצלנו, הקורמורנים נהנים בהחלט – או לפחות כך זה נראה. בעצי האקליפטוס שעל הגדה הצפונית משתכנים מדי חורף, בחודשים נובמבר עד מרץ, מאות פרטים של קורמורן גדול. זה מקסים ומרשים את המתבונן ברמה מהפנטת כמעט, אך יש הטוענים שכמויות הקורמורנים והקינים שלהם גורמים לתמותת אקליפטוסים (לא מצאתי לכך תימוכין ברשת). טענה אחרת היא שיש כאן אוכלוסיה גדולה של חזירי בר וכמה לטאות כוח אפור גדולות – אך אנחנו לא חשנו בנוכחותם.

מאות קורמורנים מגיעים לשפך שורק בין נובמבר למרץ. צילום: גלית חתן
ההיכרות החלה במלחמת המפרץ, בעקבות המהלך העיראקי להצפת המפרץ בנפט. צילום: גלית חתן

בכל מקרה, בשלב הזה מצאנו לנו פינה שקטה ומעט מוסתרת, התיישבנו על האדמה ועקבנו אחרי הפעילות החברתית של הקורמורנים. כעבור כחצי שעה הם החלו במעוף 'עצבני' שניתן גם להגדיר כ'מטס לכבוד השקיעה'. זו הייתה חוויה מיוחדת לראות כה רבים מהם חולפים מצידנו ומעלינו, אם כי אני מודה שקצת חששתי שהם יעשו עלינו את צרכיהם, אם להשתמש בלשון נקייה (מאז שזה קרה עם שחף ברומא, אני לא רגועה בנושא הזה).

כאמור, אפשר לסיים עם הקורמורנים, ולחזור לרכב, ואפשר גם להמשיך בהליכה בכיוון הים, לעבר רכס הכורכר. השביל עולה לתצפית סמוך למערה חצובה, ומשם יש מראה מרהיב של הנחל נשפך לים. אם תגיעו בסביבות חודש פברואר, תמצאו שם גם פריחה נהדרת של אירוס הארגמן. אבל היי, למה לחכות. עכשיו זה תמיד הזמן הטוב ביותר, לא?

כמות עצומה של קורמורנים חולפת מעל הראש. צילום: גלית חתן

*יש קורמורנים גם ליד נחל חדרה וליד הקישון, אם יותר נוח לכם להגיע לשם.

%d בלוגרים אהבו את זה: