Category Archives: מהנעשה בארצנו

לייב אין בית שמש

הראשון לגלות את העיר הקדומה בית שמש היה חוקר סקוטי ב-1911

אין לי ספק שנחמד יותר לבקר בתל בית שמש באביב או בחורף. בין החורבות פזורים מרבדים של כלניות אדומות, ולצידן ניסנית דו-קרנית צהובה ומקור חסידה מצוי בגוון ורוד. הנוף אל ההרים, והשדות המוריקים הפרוסים תחתיכם משלימים חוויה הרבה יותר חיה ואנרגטית מהחוויה הצהובה הצרובה מהשמש, שהייתה מנת חלקנו בשבוע שעבר. ובכל זאת, כדאי להגיע לסיור בתל הזה, שאמור להפוך ביום מן הימים לגן לאומי, ולו רק בזכות המאגר התת קרקעי שבו.

אבל עוד לפני המאגר – צריך להבין עם מי יש לנו כאן עסק. החוקר הסקוטי דנקן מקנזי הגיע לארץ ישראל החמה והמדברית בשנת 1911, כדי לגלות עולמות עתיקים. החפירות שערך במקום, שהוגדר מאוחר יותר כתל בית שמש, חשפו שרידי מבנה ציבורי גדול (יותר מ-250 מ"ר) בקרבת פסגת התל, את חומת העיר ואת השער הדרומי. זו הייתה רק ההתחלה: חפירות נוספות בוצעו במהלך תקופת המנדט, ובשנות ה-90 החל גל חפירות נוסף.

תל בית שמש היה מצירי המעבר החשובים בין מישור החוף להרי יהודה

המיקום האסטרטגי של התל איפשר לו לחלוש על הפתח המזרחי של עמק שורק, והוא היה בין צירי המעבר החשובים בין מישור החוף להרי יהודה. לכן, לא פלא שמאז המאה ה-14 לפנה"ס חיו כאן קהילות ואנשים. אז הייתה זו עיר כנענית, ולאחר שהיא נחרבה, בתקופת ממלכת יהודה (מאות תשיעית-עשירית) הייתה זו עיר מחוז שהוקמו בה מבנים רבים. ביניהם ניתן למנות את אותו מבנה ציבורי גדול שהזכרנו, מאגר תת-קרקעי לשעת מצור, וסדנה לעיבוד ברזל, שבה התגלו עשרות ראשי חץ לצד פיות של מפוחים ועשרות פריטי ברזל שיוצרו או תוקנו בה.

האם הייתה זו עיר יהודית או לא – הדעות חלוקות, אבל צריך לזכור שעל פי התנ"ך (שמואל א'), לכאן הוחזר ארון הברית מידי הפלישתים. על פי הסיפור המקראי, שתי פרות יצאו לבדן עם עגלה מהעיר עקרון, והגיעו לבית שמש. תושבי העיר חשבו שזו פאטה מורגנה, אבל הפלא הפך למציאות בדוקה כשהלוויים הורידו את הארון אל הקרקע. לאחר מכן הקריבו את הפרות כקורבן, ונערכו חגיגות נוספות לכבוד ה'. סימן נוסף לקשר היהודי נוגע לכך ששרידי בעלי החיים שהתגלו כאן שייכים ברובם המכריע למינים כשרים.

כמה מהממצאים היותר חדשים בתל בית שמש

 

בתוך המאגר התת-קרקעי, שיכול היה להכיל 800 מ"ק מים. לא לשכוח להביא פנסים

אחרי שהסתובבנו בין החפירות הוותיקות יותר לאלה החדשות, והתעניינו ב"אמבטיה" וביתר הממצאים, שמנו פעמינו אל ההיילייט של הביקור: מאגר המים התת-קרקעי. המאגר ממוקם בחלקו הצפוני של התל, ויורדים אליו במדרגות אבן. קירות התמך של המדרגות בנויים מאבני ענק מסותתות שמשקלן מאות קילוגרמים, והצבתן הייתה אתגר הנדסי לבנאי המאגר.

אחרי המדרגות יש שער ברזל, חדש, והירידה למאגר עצמו היא דרך מדרגות תלולות חצובות באבן הגיר, שיש לרדת בהן בזהירות (לעלות יותר קל). המאגר, שמטויח בטיח עבה, חצוב בסלע בצורת צלב, כלומר- חלל מרכזי ומצדדיו שלושה אולמות מלבניים. בימיו הטובים הוא הכיל כ-800 מ"ק מים. את המים שאבו בדרך כלל מהחור שנמצא במרכז תקרת המאגר – מומלץ להאיר עם הפנס של הטלפון, כי כיום לא נכנס דרכו אור רב. אגב, בזכות החור הזה החוקרים גילו לראשונה את המאגר.

בית שמש הישנה, בית שמש החדשה

בצאתנו מהמאגר הקריר אל החום הלוהט הצטרפו לביקור שלנו בתל גם קולות הכבשים והעזים. העדר הרועה למרגלות התל ממש היה מלא שמחה ועזוז, כאילו כל הלחות הזו לא נוגעת לו כלל וכלל.

אומרים שבית שמש חרבה שלש פעמים – במסע שישק מלך מצרים, בידי סנחריב (מתקופה זו נמצאו ידיות של קנקנים ועליהם הכיתוב "למלך", שמקובל לזהות כחלק מההכנות שעשה המלך חזקיהו לקראת בואו של סנחריב), ובידי נבוכדנצר. יש כאלה שידברו על חורבן רביעי עם כל מה שקורה בעיר הזו עכשיו, אבל אנחנו מעדיפים להתעסק כעת, כאן בפוסט הזה, בהיסטוריה. גם ממנה יש לא מעט מה ללמוד.

שקיעה של שישי מעל התל

פסטיבל האור קצת חשוך

קתדרלה של מראות, שיצר מדס כריסטנסן דנמרק (הוזמן על ידי Culture Quais), בקצה גן הבונים

בפעם השישית בחיינו, ביקרנו בשבוע שעבר בפסטיבל האור שבעיר העתיקה של ירושלים. הפסטיבל נפתח ביום רביעי, והוא יימשך עד חמישי הבא, יש בו קרוב ל-40 מיצגים שונים שהגיעו מרחבי העולם וגם מישראל. בני כל הדתות מוזמנים ויכולים ליהנות ממנו, בחינם, אם רק יצליחו להידחק בין המבקרים. השנה הגענו מוקדם, תפסנו מקום טוב בחניון ממילא, חיכינו עד שיחשיך, והרגשנו שאנחנו מוכנים היטב לחגיגה. אלא מה? שהחגיגה לא הייתה מוכנה לקראתנו.

זה מתחיל בכך שבניגוד לשנים קודמות, ברחבה המרכזית שלפני הכניסה לשער יפו – נקודת ההתחלה הפופולרית ביותר – לא היה שום מיצג חזק ומעניין שיקדם את פני הבאים. שנית, השנה ויתרו על המסלול ברובע הארמני, ובמקומו יצרו מסלול של הקפת החומות, משער יפו עד לשער ציון. המיצגים בקטע המסלול הזה היו ברובם פשוטים מדי, לא מספיק מתוחכמים ולא מספיק מעניינים. לא היה זכר למופעי הרחוב של השנים הקודמות.

לחלק מהארנבות היה חסר אוויר, בערב הפתיחה. מתוך המיצג 'ארנבות' של אמנדה פארר מאוסטרליה, בגן הבונים א'

הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי: 75% מהם היו חשוכים. מצד שני, הם לא חלק רשמי מהפסטיבל

למרות שהגענו בערב הפתיחה, הערב החגיגי ביותר לכאורה, חלק מהמיצגים לא עבדו. קודם כל, המיצג שהיה אמור להיות באזור שער יפו פשוט לא היה שם. משפחת תיירים חיפשה וחיפשה אותו, עד שהתייאשה והמשיכה הלאה – אל ארנבי הענק, שלחלקם היה חסר אוויר ולכן נראו קצת אומללים. בהמשך היה מיצג ש-75% ממנו לא היה מואר – הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי. כשחזרנו על עקבותינו, גם הטווס של טים סקולפילדס סטודיו כבר לא עבד. נקודה נוספת היא שלאורך המסלול היו הרבה פחות מופעי נגינה מבעבר. התחושה הייתה שלא נעשתה בקרת איכות, שלא הכול נבדק עד הסוף, ובכלל, שההשקעה פחותה משנים קודמות.

העץ הסתיר לנו. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

רמת דיוק מרשימה. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

ברחבת בית כנסת החורבה בחרו להציג סרטון על מבנה בית הכנסת. אמנם זהו סרטון שנוצר במיוחד עבור המבנה (היוצר: ויז'ואלספורט מפולין), וברמת דיוק מרשימה, אבל למעשה פספוס של הרחבה המרכזית ברובע – מה גם שיש שם עץ ענק שמונע מחלק ניכר מהצופים מבט מלא על המיצג. בעבר היו פה מיצגים מרשימים, והסרטונים הוקרנו בכיכר בתי מחסה ומול מגדל דוד. הפעם, חסרה המקוריות שתפעים את המבקרים. ואולי זו המילה שחיפשתי: לא היה מפעים, כמו שאתה מצפה מפסטיבל כזה להיות. וכן, באנו בתחושת ציפייה, אפילו שזו כבר הפעם השישית (שלנו בפסטיבל. והתשיעית, אם סופרים את מספר השנים שהפסטיבל מתקיים).

יכול להיות שעבור מי שמגיע בפעם הראשונה, זה עדיין מרשים. אבל איך אמרה לנו ירושלמית אחת: "השנה עבדו עלינו בעיניים". אנחנו, שיודעים מה יכול להיות כאן, ומה היה בשנים קודמות, מבינים שהראש של ניר ברקת כבר מזמן בפוליטיקה הארצית. הפסטיבל, כך נראה, מתנהל מכוח האנרציה. לא שאנחנו מזלזלים בכוח הזה, עדיף שיהיה פסטיבל מאשר שיתבטל, אבל בואו נאמר שהיה קצת יותר מדי חשוך.

גם למבוגרים וגם לילדים. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

מעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

ואם בכל זאת מחפשים נקודות אור, תרתי משמע? 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב' הייתה חגיגה גדולה לילדים ולמבוגרים כאחד. מדובר במעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. ככל שיותר אנשים קופצים על המעגלים, כך משחקי הצבע רבים יותר. סרטוני האור היפים ביותר, כמעט בכל שנה, הם אלה שמוקרנים על שער שכם וכאמור בכיכר בתי מחסה.

מי שבאמת רוצה לראות את הכול, צריך לבוא יותר מפעם אחת. אנחנו בדרך כלל מגיעים שלוש פעמים – אם כי זו פריבילגיה של ירושלמים ושכניהם. ככל הנראה זה גם מה שיקרה השנה, אבל עם הרבה פחות תמורה ותאורה.

המסלול המלא.

צמחים תלושים, שיצרו מארו אברבו ודימיטרי קסנקיס מצרפת ויוון, בגן שלפני שער ציון

"להאיר את האור" בסמטת דורמציון – הדור הבא של מעצבי האור בישראל

ליל כל הקדושים

מכירים את זה שהעין שלכם פוגשת אמנות ופשוט לא יכולה להתנתק ממנה? מתהפנטת באושר, בשמחה? זה לא משהו רציונלי, וגם לא כדאי לנסות לנתח אותו בכלים הקבועים. זה רק יהרוס את הקסם, ובשביל מה. עדיף לתת למוח להזרים מה שהוא רוצה, וליהנות מהרגע. זה מה שקרה לי עם העבודות שאני רוצה להביא כאן, מהתערוכה החדשה "קדושים אחרים" בגלריה דן בתל אביב. יכול להיות שההסבר לכך הוא שהתערוכה עוסקת באלמנטים מיסטיים, עם טוויסט, כמובן. כלומר אולי היא מראש נועדה לכשף אותנו במידה זו או אחרת. והנה, נראה שזה מצליח, למרות שלא התחלתי להתפלל לאף אל.

לוקח עבודות אמנות מוכרות ויוצק לתוכן את האינטרפרטציה המודרנית שלו. נערה עם כלב, איגור סקלצקי

עבודה שמזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", דמות מיסטית בפני עצמה. נערת המטוס

הקבוצה הראשונה של עבודות (יש 4 בתערוכה) כוללת את הציורים של איגור סקלצקי. נולד ב-1978 ברוסיה, ב1990 עלה לישראל. למד באקדמיה ע"ש סוריקוב במוסקבה. לוקח עבודות אמנות מוכרות ויוצק לתוכן את האינטרפרטציה המודרנית שלו. לפעמים היצירות שלו הן קולאז' שמאפשר לו לשחק עם האמנות שלו. איקונוגרפיה נוצרית מתערבבת עם סמלי טקסים פגאניים, מסורות מהמזרח נמזגות לתוך דמויות אירופיות חיוורות. בעצם הוא יוצר עולם חדש, פנטזיונרי. לפעמים זה עולם קצת אפלולי, אבל אתה עדיין נמשך אליו בגלל הצבעים החזקים והסיטואציות החדות.

אגב, הנערה עם המטוס מזכירה לי את הרמיוני (אמה ווטסון) מסדרת "הארי פוטר", כלומר את הקוסמת החמודה ההיא שגם לה היו השפעות מאגיות לא מבוטלות. ואולי בגלל זה, זו העבודה האהובה עליי במיוחד.

קוסטה מגרקיס אוסף חפצים שאחרים זורקים, מכניס אותם לתבניות יציקה, ונותן להם חיים חדשים

במיתולוגיה היוונית לנעליים יש לעתים כוחות מאגיים. למשל – הרמס שליח האלים לובש סנדלים מכונפות. עבודה של קוסטה מגראקיס

הקבוצה השנייה כוללת את הנעליים של קוסטה מגראקיס, שעשויות מחומרים "טמאים" שהוא מוצא ברחובות תל אביב ובת ים. הוא אוסף חפצים שאחרים זורקים, מכניס אותם לתבניות יציקה, ונותן להם חיים חדשים בתור פסלים מהוקצעים.

מגראקיס, יליד יוון שחי בארץ מאז 1977, גדל על סיפורי המיתולוגיה היוונית שבהם מופיעות נעליים בעלות כוחות מאגיים. למשל – הרמס שליח האלים לובש סנדלים מכונפות, או יאסון הבא לדרוש את כס המלוכה כשסנדל בודד לרגלו, כפי שניבאה האורקל מדלפי. גם לנעליים שלו, שממחיזות מיתוסים, יש כוח מאגי שמופעל על המתבונן. בחיי שהייתי רוצה נעל אחת כזו בבית. כן, הייתי הולכת על זה. ואתם?

עם הנעל הזו אפשר ללכת למסיבה מגניבה, לא? יצירה של קוסטה מגראקיס

עבודה שעוררה בי מחשבות על הר וגיא ועמק. קוסטה מגראקיס

"קדושים אחרים", גלריה דן, בן יהודה 107, תל אביב. התערוכה תוצג עד ה-8.7.17

 

%d בלוגרים אהבו את זה: