ארכיון קטגוריה: מהנעשה בארצנו

תתחילו לאמן את המוח

תערוכות בוגרים הן תמיד בגדר הבטחה לעתיד טוב יותר: סוג של הזדמנות לפגוש את הכוחות היצירתיים החדשים של ישראל, אלה שאולי עוד כמה שנים נראה את העבודות שלהם במרחבים השונים. עכשיו יש לנו אפשרות לראות אותם במצבם הבתולי כמעט, לפני כל האילוצים והחיים המורכבים, וזה מסקרן.

ב-25 השנים האחרונות פועלת בחיפה מכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית בשם תילתן – ולמרות הוותק, ולמרות שיש גוף שמפקח עליה מטעם האיחוד האירופי, לא נראה לי שרבים שמעו על המקום הזה. אולי זה מכיוון שהוא במרחקים, מה שנקרא, אבל את הטכניון כולם מכירים, אז זה לא תירוץ. בכל מקרה, זה קצת חבל, ואם אתם באזור חיפה בזמן הקרוב – ביום חמישי משיקים שם את תערוכת הבוגרים תחת הנושא " UI/UXלא רק מה שחשבתם". מתוך העבודות שיוצגו, בחרתי ארבע שמצאו חן בעיניי, ונראה לי שימצאו חן גם בעיניכם.

רחוב בצ'וקוטקה על פי עדליה ויינשטיין

מרחב תרבותי של עמים צפוניים בצ'וקוטקה / עדליה ויינשטיין

תכירו את צ'וקוטקה – מחוז אוטונומי בפדרציה הרוסית, שרוב שטחו נמצא מעבר לחוג הארקטי. יש בו יערות שמכסים 280 אלף קמ"ר, ויש בהם בעלי חיים כמו אייל קורא ואייל הצפון, דב גריזלי ודב קוטב, שועלי שלג וגם זאבים. לעומת זאת, במים יש למעלה מ-40 סוגי דגים, כך שמדובר בסוג של גן עדן לדייגים שאוהבים לקפוא מקור: החורף נמשך עשרה חודשים, בשיא הטמפרטורה היא מינוס 52. 67% מהאוכלוסייה מתגוררת בערים, כלומר הם כבר אינם מנהלים את אורח החיים המסורתי. וקצת פיקנטריה: האוליגרך רומן אברמוביץ' היה מושל מחוז צ'וקוטקה מדצמבר 2000 עד יולי 2008.

ויינשטיין עצמה נולדה וגדלה שם עד גיל 15, בעיר קטנה שנקראת ביליבינו. המטרה שלה ויינשטיין היא לספר לישראלים – וליתר דיוק, לילדים ישראלים – על עולם שהם לא שמעו עליו קודם לכן, ולעזור להם להכיר את תרבות העמים הצפוניים. היא עושה זאת באמצעות איורים ידידותיים, שמנסים לגרום לילדים להרגיש חלק מהחוויה של החיים במחוז הקפוא הזה.

למען האמת, לא רק הישראלים לא מכירים את צ'וקוטקה, כפי שמספרת ויינשטיין: "באביב הייתי בוורקשופ GGJ. פגשתי שם הרבה אנשים, וכשהתחלתי לספר על עצמי פתאום גיליתי שאף אחד אפילו לא שמע על צ'וקוטקה. בפרויקט ניסיתי להעביר חוויה אישית, ולהראות איך אנשים חיים שם בקור מטורף".

העבודה הראשית שלה כאן היא מפה מאוירת של מקום יישוב בצ'וקוטקה, והיא חלק מהספר "מה שלומך צ'וקוטקה". יש גם סדרת גרביים חמודות להפליא, וגלויות שאפשר לשלוח בדואר, כמו פעם, או לתלות במשרד ולחייך בכל פעם שמסתכלים על ילדי צ'וקוטקה כפי שהם משתקפים באיוריה של ויינשטיין. וזה, באמת, אחד הפרויקטים הכי חמודים שראיתי במסגרת תערוכות בוגרים.

בריאות המוח נחשבת לפקטור השני החשוב לבריאות הכללית, אחרי בריאות הלב. אבל עד כמה אתם דואגים למוח שלכם?

ארבעת האונות* – מסע לתוך המוח / אנה יגודין

בריאות המוח נחשבת לפקטור השני (37%) החשוב לבריאות הכללית, אחרי בריאות הלב (51%). אז אולי כדאי שנכיר אותו טוב יותר, ונדאג לתפקוד שלו – עד כמה שאנחנו יכולים, זאת אומרת. 4 האונות הן האונה הפריאטלית (הקודקודית), האונה האוקסיפטלית (העורפית), האונה הפרונטלית (המצחית),  והאונה הטמפורלית (הרקתית).

באמצעות העבודה שלה, שהיא סוג של פארק לימודי אינטראקטיבי, יגודין מפצירה בנו: אם אתם רוצים לחיות חיים מלאים יותר, לזכור לטווח ארוך יותר ולהיות יצירתיים יותר, חובה לאמן את המוח ולשמור על הכושר שלו. איך עושים את זה? פותרים חידות, משחקים משחקי חשיבה, לומדים דברים חדשים, וגם – עוסקים בפעילות גופנית, ומקפידים לישון ולאכול כמו שצריך. חשוב, חשוב ושוב פעם חשוב.

*בעברית נכונה צריך להיות ארבע האונות.

כמו תקליט שבור / טניה גרמן דבורקין

"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום שבו הגיעה החסידה" – זה משפט ששומעים לא מעט, על המשבר שחל בזוגיות כשמתחילים להגיע הילדים. דבורקין, אימא בעצמה לשלושה ילדים קטנים, מזכירה לילות ללא שינה, לחץ, אחריות וחרדה שמשפיעים על שני ההורים, ועלולים לגרום לריבים והתרחקות. מטרת הפרויקט שלה הוא להעצים את תחושת הביחד והזדהות בקרב הורים צעירים.

את המסר שלה היא ניסתה להעביר בצורה הומוריסטית באמצעות סדרת תקליטים מעוצבים, שעטיפותיהם מציגות קשיים נפוצים מחיי היומיום של זוגות עם ילדים. בכל עטיפה אובחן הקשר בין ז'אנר מוזיקלי לקושי מסוים, וכל תקליט קיבל לוגו משלו. "בחרתי בתקליטים", היא מסבירה לי, "כיוון שחיפשתי משהו נוסטלגי, רטרו, משהו של פעם, שמשדר אווירה רומנטית וביתית. כל תקליט מציג בעיה שלכאורה נראית לנו כמשהו דרסטי, כשבפועל זה ממש לא ככה. המטרה היא להראות שכל הזוגות חווים קושי, ורוב הבעיות שלנו הן קטנות".

עוד עבודות של טניה אפשר לראות בדף האינסטגרם שלה, חפשו אותה בשם tanyaroman.

עוזרים לסביבה ומרוויחים פריט ייחודי שאין לאף אחד אחר. טראשיק של נועם משה
נועם משה עם העיצובים שלו לפרויקט הגמר. צילום: באדיבות תילתן

טראשיק / נועם משה

לסיום בחרתי פרויקט אחד שהוא שונה לגמרי. הפעם לא איורים ועיצובים, אלא פרויקט שנועד לגרום לאנשים להסתכל על פסולת באופן שונה, ולחשוף אותם לאפשרויות הגלומות בשימוש חוזר במוצרים קיימים – וזאת באמצעות קולקציית ריהוט מחומרים שנמצאו באשפה.

במיחזור כזה, מזכיר משה, אתה גם חוסך כסף, גם מועיל לסביבה (כמות האשפה הממוצעת לנפש ישראלית מוגדרת ב-1.5 ק"ג ביום. הנתון נשמע לי מוגזם), וגם משיג לעצמך פריט ייחודי שאין לאף אחד אחר. אז אולי לא הייתי יושבת על הכיסאות שבתמונה, אבל בהחלט בא לי על השולחן הקטן. בקיצור, יופי של פרויקט.

לא יכבו את האור בקצה

קרקס האור של גייג' דיזיין, גרמניה. פסטיבל האור בירושלים / צילום: גלית חתן

מאז שנבחר לירושלים ראש עיר חדש, ניצב סימן שאלה גדול מעל אירועי התרבות בעיר. ניר ברקת חולל מהפכה של ממש בתחום הזה, וקשה היה לדעת מה יחשוב משה ליאון על המורשת של קודמו בתפקיד. בינתיים נראה כי המצב הוא כזה: ליאון אמנם לא הציג שום דבר מקורי משל עצמו, שום פסטיבל או אירוע מכונן, ומצד שני, גם לא מנע מהמסורת להמשיך. מה שהיה הוא שיהיה. בינתיים.

כחלק מזה, מתקיים גם השנה, כמדי חודש יוני, פסטיבל האור בירושלים (עד ה-4 ביולי, כולל). זהו מיזם מקסים, ששם את עיר הבירה שלנו על המפה העולמית, כאחת מהערים שעושות שימוש נכון בהיסטוריה שלהן על מנת לחבר אותה להווה ולעידן החדש בו אנו חיים.

נספג באור, גלי מאי לוקאס, בריטניה / צילום: גלית חתן

הדוגמה הטובה ביותר לכך היא העבודה "נספג באור" של גלי מאי לוקאס (בריטניה), שלמען האמת כבר ראינו באמסטרדם בדצמבר האחרון, ועדיין היא חזקה מספיק כדי לדבר עליה שוב: שלושה אנשים יושבים על ספסל, שניים הם אפילו זוג או חברים ממש טובים, וכולם עם הראש בתוך הטלפון. אף אחד אפילו לא מלכסן מבט אל מי שנמצא לצדו. הגוף נוכח כאן איתנו, אבל הנפש והמוח נמצאים אי שם במרחב הדיגיטלי.

על קטע החומה הארוך שבין כיכר צה"ל לשער יפו הוקרן סרטון ארוך ממש, מלווה במוזיקה דרמטית,קצבית, משתנה. רוב האנשים פשוט צועדים ליד החומה, ומפספסים את כל העניין: אי אפשר להתרשם מהמיצג אם לא מתיישבים על הגדר הרחבה ממול, ומתמסרים לעבודת התלת ממד המרשימה "להפיץ את האור". מדובר בעבודות של כמה VJ, שזה כמו דיג'יי רק שבנוסף למוזיקה הבן אדם יוצר גם עבודה ויזואלית שמוקרנת במקביל. כאמור, אם מחליטים להתמסר, נוצרת "מסיבה" רב-חושית.

יש בפסטיבל גם כמה עבודות פחות מקוריות, או פחות מלהיבות, ועדיין – מדובר בריכוז של יצירתיות שמעניין לבחון אותה, ובעיקר כדאי ליהנות ממנה (כלומר: להשאיר את כל מטעני הציניות בבית, כמו גם את הביקורת הפוליטית). יש גם המון מופעי רחוב שנחמד להיעצר מולם לכמה דקות, ומכיוון שהחופש הגדול בדיוק מתחיל – אפשר היה לראות משפחות שלמות שזה בדיוק מה שהן עושות: מסתובבות, צופות, מאזינות, וכמובן – מצטלמות. צריך להודות על האמת: בינתיים ראינו רק כרבע מהעבודות, אבל אנחנו בהחלט מתכוונים לשוב. במדינת ישראל יש די הרבה חושך, לא יזיק לנו ליהנות מקצת אור.

אינפלקטורה, אלכסנדר חייצקי ומיגרן אנדריסיאן, ישראל / צילום: גלית חתן
הלבן הגדול, ניב שפרן, ישראל / צילום: גלית חתן
עמודי אור קולנועיים יוצרים מסך אחד גדול שמציג ממרחק תמונה גדולה. שביל אור, VS, ישראל / צילום: גלית חתן
פרו מתוך העבודה פריזמטיקה, מונטריאול, קנדה / צילום: גלית חתן
להירגע ולהשתחרר, סטודיו קימאטיקה, בריטניה / צילום: גלית חתן

מתי בפעם האחרונה הדבקתם בול

גיליון בולים מיוחד – יונקים בסכנת הכחדה. הנפקה: מאי 2019. עיצוב: אמנון אשל וטוביה פולץ

לפני כמעט עשור, באוגוסט 2009, עשיתי כאן בבלוג פרויקט מיוחד על בולים, וליתר דיוק – ארבעה ראיונות עם ארבעה מעצבי בולים. כבר אז הם פעלו בנישה קטנה, כמעט נידחת, שמעטים מקדישים לה תשומת לב. אבל הם ידעו למצוא את היופי שבה, ובתור מי שרוב ילדותה ונערותה אספה בולים, נהניתי מאוד לגלות בשיחות איתם את העולמות והתהליכים מאחורי כל ריבוע משונן שמדביקים על המעטפה.

מה השתנה מאז? קודם כל, אני יכולה לומר בוודאות על עצמי: עד לכתיבת פוסט זה לא היה לי מושג איזה בולים יצאו השנה, וגם לא איזה יצאו בשנה שעברה. בעבר, הייתי מעודכנת על הכל ואף מנויה לשירות הבולאי. ברמה הכללית, הציבורית, מספר המעטפות שאנשים שולחים היום נראה לי נמוך משמעותית בהשוואה ללפני עשור שלא לדבר על עשרים שנה, וחלקן בכלל מגיעות עם בול אינהרנטי. מתי בפעם האחרונה הדבקתם בול על מעטפה? לי אין תשובה. פשוט לא זוכרת.

גיליון בולי ציפורים – כחלאים. עיצוב: טוביה קורץ, פיני חמו

רוב פעילות הדואר הפכה להיות חבילות של מוצרים שאנשים רוכשים דרך אתרי אינטרנט. לא בטוח שילדים יודעים מהו בול בכלל, ואם כן, הוא נראה להם פריט ארכיאולוגי כמעט כמו טלפון קווי. אפשר היה ללמד אותם להתכתב עם ילדים מבתי ספר אחרים, אבל הם בוודאי לא יבינו למה אי אפשר להתכתב בווטסאפ. חבר לעט זה פאסה. חבר לווטסאפ, זה יכול להיות נחמד (אם כי אין לי מושג עד כמה לילדים כיום יש יצר הרפתקנות מהסוג הזה. ומה זה שווה בלי הציפייה היומית לבואו של הדוור).

ובכל זאת משהו מעודד: אם ב-2009 המילה "בולים" השיגה בגוגל 130 אלף תוצאות, היום היא משיגה 531 אלף תוצאות. מחיר בול רגיל בארץ עמד ב-2009 על 1.5 שקל, וכיום הוא עומד על 2.5 שקלים. התאחדות בולאי ישראל (הב"י) היא עמותה שלא למטרת רווח שהוקמה לשם טיפוח וקידום נושא הבולאות בארץ. הב"י פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם השירות הבולאי ונתמכת על ידי דואר ישראל.

שבעה אספנים ישראליים (שקשורים להב"י) ישתתפו בתערוכת הבולים העולמית CHINA 2019 שתתקיים בעיר Huwan שבסין בין ה-11 ל-17 ביוני. היריד החודשי הישראלי של הב"י יתקיים ב-1 ביולי, ברח' בן יהודה 86 בתל אביב (אולם האירועים של בית כנסת שיבת ציון). אני סקרנית לדעת כמה אנשים מגיעים לירידים כאלה, בני כמה הם, מהיכן הם בארץ. וגם, כמובן – מה הבול הכי מבוקש היום, ומי המדינה שמנפקת את הבולים היפים ביותר. האם יש מישהו שאוסף בולים רק של בעלי חיים וטבע מכל העולם (בישראל יצאו כמה וכמה כאלה בשנה האחרונה וזה משובב נפש)?

יש בעיניי משהו מאוד רומנטי בעיסוק בבולים. מסע אל העבר ואל הזכרונות, גם כשזה לגמרי קשור להווה. אבל האם עדיין יש בהם צורך בימינו? האם משתלם להשקיע בהם עיצובית, ולהדפיס אותם? הרי יש שיטות טכנולוגיות פשוטות כדי להתמודד עם סוגיית התשלום. האם זה עדיין חלק מהתרבות של כל מדינה, מהסמלים שלה, או שהעולם הזה הולך ונעלם, וכיום מוציאים פחות בולים בשנה לעומת שנת 2000, למשל?

ולמרות שזה אולי מיושן, וחסר תועלת אמיתית, אין דבר שמתחשק לי יותר עכשיו מלקבל מכתב בכתב יד, או אפילו לכתוב אחד, וללכת לדואר ולרכוש בול – אפילו במחיר יקר יותר מהדרוש, רק שיהיה יפה – ולהדביק על המעטפה, אבל למי? ואיך זה יתקבל? קשה לקלוע בול. אבל ממש מתחשק לי לנסות.

למעוניינים – לקסיקון הבולאות.

בולי הרים – עיצוב: ראנת אבודרהם דדון

%d בלוגרים אהבו את זה: