Category Archives: ירושלים

אמן סיני חדיש אומר

אודיסאה, 2016. טפט ענק שנוצר בסטודיו של איי וויווי באי לסבוס, בהשראת כדים יווניים עתיקים

לפני שמדברים על התערוכה החדשה של האמן הסיני איי וויווי במוזיאון ישראל בירושלים, צריך להפנות את הזרקור למשהו אחר שקורה איתו בימים אלה. במרחק אלפי קילומטרים מעיר הבירה שלנו, בפארק אווניו ארמורי שבניו יורק, מציג איי וויווי יחד עם שני אדריכלים נחשבים עבודה בשם "הנזל וגרטל" – מיצג תאורה ואביזרים אינטראקטיבי יוצא דופן, שנועד לעורר מחשבות על עידן "האח הגדול" העכשווי, שבו אנחנו מתועדים כמעט כל הזמן, ופרטיות היא בדיחה שמצחיקה את הממסד.

קשה להישאר אדישים לעבודה הזו, אבל הדעות לגביה בעולם האמנות הן חלוקות. יש כאלה שטוענים שהיא-היא "מהות האקטיביזם של איי: עבודה שמשחררת את הכוח הפוליטי של האמנות". אחרים טוענים שהיא לא מתמודדת עם המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים ולא מציעה פתרונות, מה שהופך אותה למעט שטחית. על דבר אחד אי אפשר להתווכח – יש כאן עבודה מקורית חדשה שנוצרה במיוחד עבור המקום הזה. בדיוק מה שאין בתערוכה במוזיאון ישראל, שמבוססת על עבודות שכבר הוצגו בעבר, וכבר קראנו, שמענו ואולי גם ראינו אותן במקומות אחרים.

חשוב להגיד – אני לרגע לא מזלזלת במוזיאון ישראל, שעושה היסטוריה: בפעם הראשונה מציג כאן אחד האמנים החיים החשובים ביותר בעולם בעשור האחרון תערוכה שלמה. לא זכור לי שדמיאן הירסט או יאיוי קוסמה עשו את זה, אפילו ג'ף קונץ שלח רק פסל. יש פה מהלך מבריק של המוזיאון, ואני בטוחה שלא היה להם קל לרשום את ההישג הזה. אבל, אחרי שאומרים את הדברים, ומרגישים קצת (הרבה) גאווה ישראלית, מותר גם להיות חצופים, ולשאול: למה אף עבודה משמעותית* לא נעשתה במיוחד עבור התערוכה "אולי, ואולי לא"?

23 טון של גרעיני חמניות מפוסלים בפורצלן, צבועים בעבודת יד

שימו לב

ועכשיו – לעניין עצמו. הדבר הראשון שרואה המבקר בתערוכה הוא שטיח הענק של גרעיני החמנייה – ב-2010 מילא איי וויווי את רצפת הטייט בלונדון בגרעיני חמניות מפוסלים בפורצלן, צבועים בעבודת יד (1,600 איש גויסו למשימה). המטרה הייתה להפנות את תשומת הלב לתהליכי הפיתוח המואץ שדוחקים את מלאכות היד ואת אורח החיים המסורתי בסין, ולמען האמת גם במקומות נוספים בעולם. עכשיו העבודה הזו, 23 טון משקלה, רלבנטית יותר מתמיד – בכל יום כמעט אנחנו שומעים על פיתוח טכנולוגי חדש שבזכותו יהיה לנו יותר קל, ומה שלא מספרים לנו הוא כמה אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם בעקבות כך.

"הפלת כד משושלת האן", 2016. חברת לגו סירבה לשתף פעולה אבל המעריצים של איי ווי ווי עזרו לו לעקוף את המכשול

בקצה המרוחק של שטיח הגרעינים תלוי על הקיר טריפטיך המציג את איי ווי ווי בתהליכי שבירת כד. במבט מקרוב, מתברר שהעבודה הזו עשויה מקוביות לגו. לפני שנתיים כתבתי כאן בבלוג על האופן שבו נוצרה העבודה: כמעט כל אמן שרוצה לעשות יצירת אמנות עם קוביות לגו יכול לפנות לחברה הדנית, ששולחת אליו כמה חלקים שיבקש ובאיזה צבעים שירצה, בתנאי אחד – שליצירה שלך לא יהיו גוונים פוליטיים.

התנאי הזה העמיד את ווי ווי בבעיה: הוא רצה להציג 20 דמויות של אקטיביסטים ופעילי זכויות אדם. חברת לגו סירבה לשתף איתו פעולה, אבל כאחד שיש לו מספיק מעריצים בעולם, הוא הצליח לעקוף את המכשול: הוא פשוט פנה אל המעריצים האלה, וביקש שישלחו אליו את כל קוביות הלגו שהם יכולים. ומה אתם יודעים, זה עבד. וגם הביא הרבה פרסום.

גם את עבודת הלגו שמוצגת בירושלים הוא יצר עבור אותה תערוכה, והוא נראה בה כמי ששובר כד עתיק של שושלת האן (Dropping a Han Dynasty Urn), השושלת הקיסרית הרביעית של סין, כמחאה על שעשו לעם הסיני. כמובן שיש המאשימים אותו בוונדליזם, אבל הוא, מה אכפת לו. אחרי כל מה שעבר בחיים, יש בו הרבה כעס וזעם, והוא לא מעוניין לכבוש אותם.

"בעל החיים שנראה למה אבל למעשה הוא אלפקה", 2015

"קיפה", 2006, 6,000 גזרים של עצי טייליי ממקדשים הרוסים מתקופת שושלת צ'ינג (1644-1911) ומקבילים מברזל

הכעס והזעם הפכו לאמנות גם במקרה של הטפטים הענקיים, עצומים ממש, שנתלו על כמה מקירות המוזיאון. אחד מהם הוא עיבוד נוצץ למציאות עגומה – אחרי שוויווי הביע ברשתות החברתיות ביקורת חריפה על המפלגה הקומוניסטית, השלטונות הסיניים החלו לעקוב אחריו ומצלמות אבטחה הותקנו סביב ביתו. ב־2011 הם הלכו צעד אחד קדימה, וכלאו אותו ל־81 יום. בעקבות ה"חוויה" הוא יצר את הטפט שמורכב ממצלמות מוזהבות, ציפורי טוויטר מוזהבות, אזיקים מוזהבים – הבנתם את הכיוון. התובנה שאני לקחתי משם – כשעוטפים לנו את המציאות יפה, קשה לנו לשים לב לכיעור המהותי שלה. אבל כמאמר הקלישאה, לא כל הנוצץ זהב.

אפשר להתפלא מדוע אקטיביסט כמוהו בא להציג בישראל, ועוד בירושלים, אני בטוחה שיש מספיק אנשים שלא מבינים אותו. אבל הוא, יש לו תשובה יפה על זה – "אני לא חושב שצריך להחרים. חרם הוא לקחת חלק באידיאולוגיה של הקורבן. זה לבחור בצד של הקורבן. אני רואה את זה כחלק מהטרגדיה, ולא משהו שיביא פתרון. אני בטוח שיש בישראל הרבה צעירים שיוכלו להבין את השפה האמנותית שלי ולהתחבר אליה, ולכן בחרתי להציג כאן" (מתוך ראיון לכלכליסט). יש מה ללמוד מהתשובה הזו.

"תרגיל בפרספקטיבה", 1995-2011. אצבע משולשת כלפי העולם

תרשו לי לדלג שלושה אולמות קדימה, כולל השטיח שעליו כולם נדרשים ללכת יחפים או עם כיסויי נעליים – פשוט אי אפשר לראות את כל התערוכה אם לא מצייתים לאדון האמן המרדן שמשתעשע על חשבוננו, 'רוצים לראות אותי, תעשו מה שאני אומר'. שמתי כיסוי נעליים, חלפתי על פני הטפט עם עבודת האמנות מהאי לסבוס (חזקה), והגעתי לקצה של הקצה, לקיר הטיולים של איי וויווי.

הבן אדם טייל בכל העולם, פחות או יותר, וכמו כולנו צילם את עצמו בכל מקום, רק שבמקרה שלו מדובר בחלק מהגוף, וליתר דיוק – האצבע המשולשת. מול הלובר, מול הבית הלבן, מול הרייכסטאג, על כולם הוא שם אותו דבר. רק התבקש מבחינתי להצטלם בדיוק אותו דבר מול העבודות שלו. בטוחה שהוא לא יכעס. ואם כן, לא נורא. מקסימום תצא מזה עבודת אמנות חדשה.

העצים של איי ווי ויי הם מלאכותיים: כל אחד מהם מורכב מעשרות חלקים שנקטעו בנפרד, וחוברו יחדיו

באופן אישי עברתי חוויה חזקה בתערוכה הזו, קודם כל בגלל שאני עוקבת אחרי איי וויווי כל כך הרבה שנים, ותמיד זה רק קריאה ושמיעה וצפייה, ואף פעם לא הדבר האמיתי (אלא אם מחשיבים את מיצג האופניים שלו במוזיאון תל אביב לפני שלוש שנים), והנה סוף סוף הזדמנות להרגיש מקרוב. לא שהכל נגע בי, ואני גם מבינה את אלה שתוהים אם מה שהוא עושה זה בכלל אמנות, אבל פייר, הייתי רוצה לבקר בתערוכה הזו פעם שנייה ולחוות אותה יותר חזק.

לעומתי, הבנזוג, שלא בא עם שום מטען קודם, אמר שכנראה לא יזכור הרבה מהתערוכה, כי היא לא הותירה בו חותם. כשהוא מנה את כל האלמנטים שלא עניינו אותו, ושלמעשה לא הצליחו לגעת גם בי, הבנתי שאולי אני קצת יותר מדי נרגשת מהמעמד ופחות מדי מהאמנות. אז אולי במחשבה שנייה זה לא כזה איי איי איי, ובכל זאת, עדיין – רוצה פעם שנייה.

 

*יש סרטון של טיגריס אומלל בגן החיות של עזה. איי וויווי ביקר שם, ובעזרת שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית וישראל הצליח לחלץ את הטיגריס לשיקום באפריקה. הסרט מוצג בחדר צדדי, אינו מרכזי בתערוכה, ואינו מוזכר בדף האינטרנט הרשמי שלה.

מה קשור?!? – על שבוע העיצוב בירושלים

יום יום אני תולש מהלוח דף מעוצב

שבוע העיצוב בירושלים הוא בלגן אחד גדול. זה לא בהכרח רע. מצד אחד מציעים לך לשחק בלגו ולתלוש דפים, מצד שני מלבישים אותך בוריאציות על מעילים של חיילים אמריקאים ממלחמת וייטנאם. לפעמים אתה מרגיש שימושי, לפעמים מנותק, לעתים עולה במוחך השאלה WTF, ואז אתה מחייך כי מבקשים ממך "נא לגעת" או ממליצים "לצלם עם פלש" (מה שבדרך כלל אסור בהרבה מקומות). על כל דבר כמעט שם אפשר להגיד: תלוי איך מסתכלים על זה.

האירוע התרבותי הזה, שנפתח ביום חמישי האחרון, מתפרש על פני ששה מוקדים, והרבה יותר תחומים. אי אפשר לראות הכול ביום אחד גם אם רוצים, ואפילו ביומיים מדובר קודם כל בטיול ירושלמי ורק אחר כך בהתרשמות מרהיטים, מוצרים, ציורים, בגדים, תוצרי הדפסת תלת ממד, משחקים ומשחקי תאורה. כמעט קניתי הדפס של בן גוריון ההיפסטר, אבל זה בכלל לא חדש, סתם עמד שם למכירה לצד הרצל הקולי ואיינשטיין המקועקע. הכול בערבוביה.

להרכיב לגו על בית ענק, לא רק לילדים

שטיח העפרונות בחצר המרכזית של בית הנסן

ההתרחשות העיקרית היא בבית הנסן – מבנה שהוקם בסוף המאה ה-19 כבית חולים למצורעים, ואילו בשנים האחרונות משמש כבית חם לאמנות, גם פוליטית. למשל: בחלק התחתון של המבנה יש מיצג שמחבר בין סוכה פולנית מצוירת לפחונים של בדואים נטולי אזרחות מאזור מישור אדומים. לא ברור מה זה קשור לשבוע העיצוב. הגישה היא משהו בסגנון: אם אנשים כבר באים אז אולי כדאי להציע להם קצת נקודות למחשבה, ואיזה בקבוק בירה.

אתה הולך שם – היינו בבית הנסן ובבית בזק – והכול מתערבל לתוך המוח, לא ברור מה מתוך זה נקלט. אין רגע וואו שבו אתה אומר אאוריקה. מצלמים את מה שמוצא חן, מקשיבים מה חושבים האחרים, מדי פעם אחד היוצרים מסביר למישהו שהגיע למיצג שלו מה עמד מאחורי היצירה ("בהתחלה לא היה לי מושג מה אני עושה בכלל"), והכי הרבה שיחות עסקו בשאלה האם האמן כבר מצא עבודה או לא.

ללבוש מעילי M65 ולהרגיש כמו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם

אם צריך לסמן חוויה אחת שבלטה מעל על השאר, זו חוויית המעילים – בחדר גדול פוזר חול ים על הרצפה, ועל גבי עמודי ברזל דקים נתלו מעילים חצי שקופים בגוונים שונים, המדמים את מעילי M65 שלבשו החיילים האמריקנים במלחמת וייטנאם. אותם מעילים נתרמו אחר כך לחיילי צה"ל. כאן הם בגרסה הרבה יותר קלילה ונוחה, וכל אחד יכול לבחור איזה מהם הוא רוצה למדוד. בלי רובים, ובלי תחמושת.

ביציאה מהנסן הציעו לנו להשתתף בניסוי "סוף העולם" – אם סוף העולם יגיע, איזה כישורים תוכלו לתרום לאנושות? במה תוכלו להביא תועלת? היו שש אפשרויות, ביניהן סיפור סיפורים, פיצוח קודים וציד הומני. אני בחרתי בניווט בלי ווייז, נראה לי שאני מתאימה לזה. המשתתפים קיבלו מדבקות בצבעים שונים לפי הבחירה שלהם, ובחצר שלמטה נתלו בלונים בצבעים התואמים, לפי מספר לוקחי המדבקות. לרגע נדמה שהאנושות תשרוד, כי הכישורים מתחלקים שווה בשווה, למעט אחד: ציד הומני. לא היו הרבה מתנדבים. אז כנראה שתהיה ערבות הדדית אבל לא יהיה מה לאכול.

האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת יחד על הכורסה הזו?

במקום השלישי – הכורסה הכאילו-זוגית הרחבה, שמייצרת אינטימיות בלב חללים ציבוריים. כמה פשוט, ככה מתוחכם. השאלה היא, כמובן, האם שני אנשים זרים יסכימו לשבת עליה, ואיזו חוויה היא תייצר עבורם. הייתי שמחה לערוך תצפיות במרחב שבו יוצבו חמש כורסאות כאלה. אם אין רגעי וואו, לפחות ייצא מזה סיפור.

קוביות שנוצרו מחומרי אדמה שונים שנאספו מרחבי הארץ

 

שבוע העיצוב נמשך עד ה-15.6. האתר הרשמי.

אוהבת להיות בבית

משום מה אנשים נוטים לא להאמין לי בקטע הזה, אבל אני, בדיוק כמו אריק איינשטיין, אוהבת להיות בבית. נכון שבשנים האחרונות אני מבלה הרבה שעות מחוצה לו, אבל אני עדיין מאמינה שביתי הוא מבצרי, ובכל מקרה זה המקום האהוב עליי. אולי בגלל זה כל כך נמשכתי לתערוכה "אין כמו בבית" שמוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל (עד ה-29.7.17), וממש לא היה אכפת לי לצאת מהבית בשבילה. להפך.

בתערוכה הזו אספה האוצרת עדינה קמיאן-קשדן 120 יצירות שמבוססות על חפצים ביתיים, יומיומיים, כאלה שמרוב שאנחנו רגילים אליהם אנחנו כבר לא רואים אותם, וחילקה אותן בין החללים המוזיאוניים לפי החללים הביתיים – מטבח, סלון, חדר שינה, חדר אמבטיה וכן הלאה. היצירות הן של אמני המאות ה-20 וה-21, וביניהם ניתן למצוא את מרסל דושאן (היוש אסלה שמתיימרת להיות מזרקה), יאיוי קוסמה, טקשי מורקמי, אנדי וורהול, מרתה רוסלר והדסה גולדויכט (אל תפספסו את מקלחת הדבש שלה), שחותרים כל אחד בדרכו תחת חוויות היומיום.

הפומפיה שהפכה למחיצה: מונה חאטוּם, מחיצת פומפיה, 2002, אוסף קרנפורד, לונדון. Photo: Iain Dickens Courtesy White Cube

יש בתערוכה לא מעט הומור – למשל בפומפיה הענקית שהפכה למחיצת הפרדה, פרי עבודתה של האמנית מונה חאטום (נולדה בלבנון ב-1952, פועלת בבריטניה ובגרמניה). העבודה הוגדרה כ"מצחיקה ומרושעת, משעשעת וקטלנית, מלאת חן באופן מוזר אבל גם מפחידה". למה מפחידה? כי זו לא רק מחיצה שמחלקת את החדר, אלא גם דימוי של חפץ המסוגל לגרום לנזק ממשי, בלתי הפיך, לגרד לנו את הצורה כמו שמגרדים גזר או קישוא.

ברגיט יורגנסן, סינר-תנור, 1975-1974, מוזיאון קרן לודוויג לאמנות מודרנית, וינה / Photo © Iain Dickens Courtesy White Cube

ברגיט יורגנסן מדגימה את הקשר בין התנור לרחם

יש גם ביקורת חברתית – האמנית האוסטרית ברגיט יורגנסן יצרה תנור שמחובר לסינר ולמעשה מדמה את הגוף הנשי, כולל זה שמדלת התנור יכולה לצאת כיכר לחם טרייה וחמה כשם שמהרחם יוצאים ילדים לאוויר העולם. במילים אחרות, בעבודה הזאת היא יוצאת נגד התפקיד המגדרי שיועד לנו הנשים. "רציתי להראות את הדעות הקדומות נגד נשים, את המודל לחיקוי שהאישה שייכה להן", הסבירה יורגנסן בעבר (היא גם צילמה את עצמה לובשת את הסינר הזה, חבל שהצילומים לא מוצגים בתערוכה).

המגהץ שמאיים להשטיח את אוקיינוס הפאלוסים הלבנים. ייוֹי קוּסאמָה, בלי כותרת (קרש גיהוץ), 1963, מוזיאון ישראל

עבודה אחרת שתפסה את תשומת לבי היא קרש הגיהוץ של האמנית היפנית יאיוי קוּסאמָה (ילידת 1929), שעליו מונח מגהץ המאיים להשטיח את אוקיינוס הפאלוסים הלבנים – עבודה שמאיימת על גברים שמבינים אותה, או על אלה שמסבירים להם.

קוסאמה יצרה את העבודה הזו בשנות ה-60, כחלק מהסדרה "רהיטי צבירה וכורח", שבה תפרה בדים, צבעה ומילאה אותם באופן שיצר מאות הזדקרויות פאליות, הגולשות ומתפתלות סביב החפץ שהן צומחות ממנו. זו הייתה דרכה להציף שאלות על זהות ומיניות – קצת כמו יורגנסן, היא הביעה חשש משליטה גברית, וניסתה להתריס כנגד סמלי הסמכות הפטריארכלית ('תהיי יפה ותגהצי'). מעניין היה לגלות שהיצירה הזאת, שנרכשה לאחרונה למוזיאון ישראל, היא שהניעה את קיום התערוכה כולה.

הבעת כמיהה לשיבה הביתה. גבריאל אורוסקו, אימא, 1998, museum moderner kunst stiftung ludwig wien

אבל לא רק נשים מציגות בתערוכה, כמובן. יש קרטון שלא הרשים אותי של אנדי וורהול, יש פסל משעשע ענק (מר DOB) של טקשי מורקמי שראיתי כבר בתערוכת ענק בניו יורק לפני קצת פחות מעשור, וישנה העבודה המעניינת של גבריאל אורוסקו (Gabriel Orozco) – "אמא" (1998), מעין קריאה לאם, או הבעת כמיהה לשיבה הביתה.

אורוסקו, שנולד במקסיקו ב-1962, ופועל במקסיקו, בצרפת בארה"ב, אוהב לעבוד עם חפצים שהועתקו ממקומם, עברו הכלאה או נבנו מחדש. העבודה שלו מורכבת משני פסנתרים המחוברים לבית קטן עם גג רעפים. על פי המוזיאון, "הצופים מוזמנים לשבת על כיסא בבית המשחק הזה, ולהאזין למבקרים אחרים שמנגנים בחוץ על שני הפסנתרים". כשאנחנו ביקרנו, אף אחד לא ניגן שום דבר. למען האמת זה לא היה ברור שמותר לנגן. בהתחלה גם לא היה ברור שמותר לפתוח את דלת הבית ולהציץ פנימה, אבל בהמשך זה הובהר לצד האזהרה לא לשבת בשום אופן על הכיסא.

לעומת זאת, על כורסת השפתיים של סלבדור דאלי שניצבה שני מטרים משם אפשר לשבת, אבל היא כנראה לא קשורה לתערוכה ברמה הרעיונית אלא רק ברמה הפרקטית – כדי שתוכלו לצפות במיצב וידיאו בסלון של המוזיאון. גם ילדים וגם מבוגרים הרגישו בבית והתחברו לספה, אך רק מעטים הקדישו מזמנם למיצב, שצריך להתבונן בו היטב כדי להבחין שאכן קורה בו משהו. השאלה היא האם מידת תשומת הלב שהמבקרים מעניקים לכל עבודה היא מדד כלשהו לנחיצותה בתערוכה. זו לא שאלה עם תשובה חדה וברורה. צריך לחשוב על זה קצת. בבית.

סוּבוד גופטה, כפיות, 2009

*כל צילומי העבודות – באדיבות מוזיאון ישראל

%d בלוגרים אהבו את זה: