Category Archives: ירושלים

אצלנו בחצר – טיול חג

משקיפים על עין כרם הציורית. הקטע החדש בשביל ישראל

מאיה, מאיה, מאייייייייה, נשמע קולו של האב מלמטה.

אבל מאיה לא ענתה. היא הייתה עסוקה בהתבוננות באדמה ובאחד הצמחים.

מאיה, בואיייי, למטה יש חנות שוקולד, כדאי לך, ניסה שוב האב.

אבל מאיה בשלה, לא מעוניינת. יותר טוב לה במקום שבו היא נמצאת.

הסתכלנו אחד על השנייה. היה ברור מי בצד של מי: הבנזוג בצד של הילדה, הצד המתבונן, המתרכז במה שניצב מולו, ולא נכנע לפיתויים זמניים. ואני בצד של האבא, שרוצה להתקדם ולא להיתקע, להיות עם כל הקבוצה שאיתה התחילו את הטיול (ראינו אותם), ולא להישאר לבד באמצע ההר.

בסופו של דבר, אחת האימהות נחלצה לעזרת האב, ואיכשהו בכוחות משותפים הם הצליחו לגרום למאיה להתקדם וללכת על השביל. הבנזוג חשב שזה נורא, ואני חשתי את ההקלה של האבא. כדי שהטיול שלנו יישאר עצמאי ולא עם הקבוצה, עצרנו לצילומים. בכל זאת, יופי של נוף יש משביל ישראל המשקיף על שכונת עין כרם הציורית.

אנחנו על המפה. שביל ישראל בקטע בין עין קובי לסטף

גילינו את זה ממש במקרה: עם התקדמות העבודות על הקו החדש של הרכבת הקלה בירושלים, החלטנו לבדוק את הטיילת החדשה שנבנתה אשר משקיפה על עין כרם. תוך כדי מסלול ההליכה הבחנו בסימון שביל ישראל. שביל ישראל? אצלנו בשכונה? הפתעה רצינית. בירור קל מעלה שאכן לאחרונה הוסט תוואי המסלול בין עין קובי לסטף, ולמעשה הוארך פי שלושה. כעת הוא עובר בעין לבן, קרית מנחם, עין כרם ונחל שורק – ומספק לא מעט נקודות עניין חדשות (שאנחנו מכירים כי טיילנו בהן בעבר).

נקודת המוצא שלנו הייתה ברחוב הנרייטה סולד ליד 'אלוין ישראל', וממנה ירדנו למטה לעבר עין כרם. ההתחלה היא בשביל עפר רחב, שלאט לאט הופך צר יותר. נוף ההרים נעלם ונחשף חליפות, עד שהוא נותר שם במלוא הודו. בדרך עברנו בור מים עתיק, שבעזרת ענף עץ גדול הצלחנו למדוד את עומק המים שבו – בערך מטר – ולידו מדרגות החצובות בסלע. לעתים הבור מוסתר על ידי פח מגולוון, ואז ניתן לראות רק את הבור הקטן יותר שצמוד אליו.

ממש עוד רגע נכנסים לעין כרם. הקטע האחרון בהחלט לפני הכניסה לשכונה ולפני "מדרגות הרומאים"

המקטע הזה של שביל ישראל נעים להליכה בכל עונות השנה, ובחורף נוספת לו פריחה נאה. חלקו האחרון של השביל יורד במדרגות חקלאיות עתיקות, ומוקף עצי פרי. מרחוק שמענו נעירות חמור, אך לא הצלחנו לראות אותו. בין לבין שמענו את פעמוני הכנסייה של מנזר יוחנן בהרים, שהוסיפו לאווירה החו"לית שקיימת כאן ממילא. נקודת הסיום שלנו הייתה בשכונה עצמה – סטינו מעט מהרחוב הראשי לעבר רחוב המעיין, שם נמצאת הגלידריה "טרזורו". המלצה שלנו: קרמל מלוח. לא תצטערו.

מפת החברה להגנת הטבע לתוואי המסלול החדש (מסומן בסגול). התחלנו ליד אלווין וסיימנו בתוך שכונת עין כרם

 

*בשולי הדברים: בתחילת השבוע הניחו שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש העיר אבן פינה להקמת המכללות הצבאיות סמוך לעין כרם, מיקום שיפגע – כך טוענים התושבים – באזור כולו, כולל קטע שביל ישראל. שווה לקרוא את הידיעה הזו, להבין את האטימות, ולקוות שיימצא למכללות האלה מיקום חלופי.

יצאתי לטיול בפיג'מה – על תערוכת הבוגרים של בצלאל

"כשנים ילבינו", תפארת דמארי. העבודה נבנתה סביב שיר שנכתב על הקירות המקיפים אותה

אולי זה המצב הביטחוני ואולי זו סיבה אחרת, אבל בפעמיים שבהן ביקרנו השנה בתערוכת הבוגרים של בצלאל (מתוכננת פעם שלישית) לא היו הרבה מבקרים בקומות השונות. לעתים היה נדמה שיש יותר חבר'ה צעירים שעובדים בהכוונת קהל, מאשר קהל. זה חבל, כמובן, כי מדובר בהזדמנות מרתקת לגלות את דור העתיד של העיצוב והאמנות בישראל.

קחו למשל את תערוכת הנעליים שנמצאת ליד הקפיטריה – יש שם דגמי נעליים שעיצבו סטודנטים ממגמת אופנה לאורך השנים. אחת הבוגרות שעבודתה מוצגת שם היא שלי סתת. שנים אחדות אחרי שסיימה את לימודיה, היא כבר הייתה חתומה על מותג הנעליים המצליח 'קאפל אוף'. לפני שבועיים היא סגרה מעגל, כשמונתה לראש מחלקת האופנה והצורפות בבצלאל. עכשיו היא תהיה אחראית על הכשרת הדור הבא. מעניין יהיה לראות מה ייצא משם.

בינתיים, אני מביאה כאן כמה עבודות שמצאו חן בעיניי מתוך הקולקציות של בוגרי המגמה בשנה הנוכחית. לא היה קל לבחור, ולכן, המדד, כמו תמיד בשנים האחרונות, הוא מה שיתפתי עם חברות וקולגות מהעבודה, כי רציתי לשמוע את דעתם(ן). כלומר, מה 'חזק' מספיק כדי להוציא החוצה. זה לא אומר שלא היו עוד דברים שאהבתי, אבל צריך לנסות להתמקד.

לפרויקט של שאדי מגלטון קוראים 'גניחה שקרית', והוא עוסק במושג מין – מין כדבר אלים, דוחה, מפחיד, ומנגד מין כדבר טבעי ויפה. הבגדים והאובייקטים שיצרתי מנסים לעורר דיון בנושא דרך המפגש שלהם עם הגוף. לדברי מגלטון, "הערכים הנוצריים עליהם התחנכתי, והדומיננטיות של הכנסייה בחיי, הובילו אותי לפרויקט זה. באמצעות החומרים, האובייקטים והסמלים, ובשילוב עם תנועה ואודיו, יצרתי דיאלוגים שונים בין החומר לגוף".

הקולקציה של ת'אייר ג'אבלי מורכבת מצורות גיאומטריות בסיסיות שהפכו לגזרות תלת ממדיות. מקורות ההשראה היו הצורות הגיאומטריות של קנדינסקי ומלביץ', והדמויות של אוסקר שלמר במופע ריקוד הבלט המודרני. מבחינת ג'אבלי, התוצאה היא מראה של גיבורי על עתידיים. לי זה נראה כמו הבגדים של שלגיה.

אי אפשר היה לפספס את תיקי הדפסת התלת ממד של זוהר פדלון, שנקראים ZAX. הם הודפסו במדפסת תלת ממד ביתית (!), אבל זה לא הפך את העניינים לפשוטים יותר. "התחלתי לחקור מחקר מעמיק ובו נחשפתי לחומרים, לקשיים ולמוגבלויות הקיימות בטכנולוגיה החדשה. מתוך המחקר והשינוי התפיסתי שעברתי, מצאתי פתרונות ופיתחתי שיטות שבהן אוכל לרתום את הטכנולוגיה לתהליך העיצובי יותר מאשר לתת לה להכתיב אותו. אני גאה להציג קולקציה שכולה השראה מהסביבה שלי, מתוך מבט אל העיר, דרך הצבעים, האנשים והחיים כפי שאני חווה אותם". ואני, באופן אישי, רוצה את כל התיקים האלה כולם. אבל הם לא עמדו למכירה בחנות האופנה.

'יצאתי לטיול לבוש בפיג'מה' מגדיר היטב את הקולקציה של גאיה הרטמן. מתוך בחינה של היציאה מהבית אל הרחוב, מהמקום הבטוח אל מקום שיכול להיות מנוכר, החליטה ליצור בגדים שנותנים תחושת יציבות וביטחון כאשר יוצאים בהם לרחוב. אלה בגדים העוטפים ושומרים (יותר מדי) על האדם שלובש אותם, עם קריצה גרוטסקית.

****

השפע בתערוכת הבוגרים של בצלאל הוא עצום, וככל שאני חושבת על זה יותר, כך ברור שלא אצליח להביא פה אלא את התמצית של התמצית. שלא מתחום האופנה, הספקנו להיות בתערוכות של מחלקת העיצוב הקרמי, העיצוב התעשייתי והצילום, ובחלק מהתערוכה של מחלקת האמנות. בין לבין עשינו הפסקות עם הסרטונים של מחלקת האנימציה (או בשם הרשמי: אמנויות המסך) – זה כמו מרענן חך בין מנות במסעדה, ולכן, חוויה שאני ממליצה לא לוותר עליה. מבין אלה שהספקתי לדגום, הכי שעשע אותי הסרטון "חדר מס' 18" של גיא שחף.

זו תמונה מלאה יותר של העבודה "כשנים ילבינו" של תפארת דמארי, שבוחנת את המושג 'פרח מוגן'. למעשה היא עושה השלכה להורות, ובוחנת את הדברים לא רק מתוך נקודת המבט שהייתה לה כילדה, אלא גם כמי שהיא היום, אימא. העלים בעבודה עשויים פורצלן, שרופים בשריפת חשמל גבוהה וצבועים בדיו אדומה. העבודה הזו הזכירה לנו עבודה דומה שראינו בג'ירונה שבקטלוניה, לפני כשנה וחצי, ובכל זאת היא הרשימה אותנו. בזמן שהתפעלנו ממנה עברה לידינו מישהי שהתעקשה 'לשחק' עם העבודה ולגרום לעלים לגעת זה בזה. בן זוגה העיר לה שזה עלול לפגום בעבודה, והיא השיבה "אבל ככה אני, חייבת לגעת". אותי זה עיצבן.

הקלידוסקופ של עדי פישר, שהוא למעשה שפע של צלחות פורצלן, מצטיין באסתטיקה מרשימה בהשראת בית סבתא. העניין הוא שהיא מוציאה את הפונקציונליות מהחפצים, והם משמשים רק בשירות הרגש. מי שהתרגש מהם במיוחד היה זבוב אחד, שבכל פעם נחת על עבודה אחרת. אלא שבפעם הראשונה שראיתי אותו, לא ידעתי אם הוא חלק מהעבודה שעליה עמד, האם זה זבוב פורצלן, או שהוא אמיתי. רק אחרי שלוש-ארבע תמונות, כשניסיתי להתקרב ולצלם גם עם הטלפון הסלולרי, קיבלתי את התשובה.

השתקפות שלי בעבודה של בת אל אלפסי, ילידת 1991, שעובדת עם עץ ומראות. לא בכדי עבודתה ניצבת בחלל המרכזי הפותח את התערוכה. היא הופכת את המתבונן לחלק מהיצירה, מה ש"מחפה" על המינימליזם שלה – נשאר מקום ל"אורחים". מערך הפסלים שבתערוכה מדמה עיר אימונים צבאית, המשמשת לתרגול מלחמה אורבנית, ומספקת הצצה לחזרה הגנרלית של המלחמה. במובן הזה, הצופה הופך לחייל, מצטרף לרגע לשגרת האימונים. אבל בניגוד לחיילים 'אמיתיים', הוא יכול להשתחרר מהר מאוד ולא צריך 'לטחון' שלוש שנים.

***

אגב, לא במקרה כתבתי בהתחלה שמתוכנן ביקור שלישי. בכל פעם אנחנו מגיעים לשעתיים או שעתיים וחצי, כי קשה לספוג כל כך הרבה, ולהקדיש את תשומת הלב הראויה, אם עושים הכול בפעם אחת. זה לא שהכול מרשים בעיניי, יש כמה דברים שנראים לי חוזרים על שנים קודמות או יותר מדי ניסיוניים ושוליים מכדי להיות מספיק מעניינים לקהל הרחב. אבל בשביל למצוא את הפנינים צריך סבלנות. וסבלנות, כבר אמרו זאת לפניי, היא הדרך הטובה מכולן.

 

תערוכת הבוגרים של בצלאל מוצגת בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. פתוח כל יום מ-10:00 עד 21:00. בשישי 4.8, שהוא גם היום האחרון, עד 15:00.

פסטיבל האור קצת חשוך

קתדרלה של מראות, שיצר מדס כריסטנסן דנמרק (הוזמן על ידי Culture Quais), בקצה גן הבונים

בפעם השישית בחיינו, ביקרנו בשבוע שעבר בפסטיבל האור שבעיר העתיקה של ירושלים. הפסטיבל נפתח ביום רביעי, והוא יימשך עד חמישי הבא, יש בו קרוב ל-40 מיצגים שונים שהגיעו מרחבי העולם וגם מישראל. בני כל הדתות מוזמנים ויכולים ליהנות ממנו, בחינם, אם רק יצליחו להידחק בין המבקרים. השנה הגענו מוקדם, תפסנו מקום טוב בחניון ממילא, חיכינו עד שיחשיך, והרגשנו שאנחנו מוכנים היטב לחגיגה. אלא מה? שהחגיגה לא הייתה מוכנה לקראתנו.

זה מתחיל בכך שבניגוד לשנים קודמות, ברחבה המרכזית שלפני הכניסה לשער יפו – נקודת ההתחלה הפופולרית ביותר – לא היה שום מיצג חזק ומעניין שיקדם את פני הבאים. שנית, השנה ויתרו על המסלול ברובע הארמני, ובמקומו יצרו מסלול של הקפת החומות, משער יפו עד לשער ציון. המיצגים בקטע המסלול הזה היו ברובם פשוטים מדי, לא מספיק מתוחכמים ולא מספיק מעניינים. לא היה זכר למופעי הרחוב של השנים הקודמות.

לחלק מהארנבות היה חסר אוויר, בערב הפתיחה. מתוך המיצג 'ארנבות' של אמנדה פארר מאוסטרליה, בגן הבונים א'

הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי: 75% מהם היו חשוכים. מצד שני, הם לא חלק רשמי מהפסטיבל

למרות שהגענו בערב הפתיחה, הערב החגיגי ביותר לכאורה, חלק מהמיצגים לא עבדו. קודם כל, המיצג שהיה אמור להיות באזור שער יפו פשוט לא היה שם. משפחת תיירים חיפשה וחיפשה אותו, עד שהתייאשה והמשיכה הלאה – אל ארנבי הענק, שלחלקם היה חסר אוויר ולכן נראו קצת אומללים. בהמשך היה מיצג ש-75% ממנו לא היה מואר – הסלים התלויים ברחבת החנייה של הרובע היהודי. כשחזרנו על עקבותינו, גם הטווס של טים סקולפילדס סטודיו כבר לא עבד. נקודה נוספת היא שלאורך המסלול היו הרבה פחות מופעי נגינה מבעבר. התחושה הייתה שלא נעשתה בקרת איכות, שלא הכול נבדק עד הסוף, ובכלל, שההשקעה פחותה משנים קודמות.

העץ הסתיר לנו. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

רמת דיוק מרשימה. סולאריס, ויז'ואלספורט, פולין

ברחבת בית כנסת החורבה בחרו להציג סרטון על מבנה בית הכנסת. אמנם זהו סרטון שנוצר במיוחד עבור המבנה (היוצר: ויז'ואלספורט מפולין), וברמת דיוק מרשימה, אבל למעשה פספוס של הרחבה המרכזית ברובע – מה גם שיש שם עץ ענק שמונע מחלק ניכר מהצופים מבט מלא על המיצג. בעבר היו פה מיצגים מרשימים, והסרטונים הוקרנו בכיכר בתי מחסה ומול מגדל דוד. הפעם, חסרה המקוריות שתפעים את המבקרים. ואולי זו המילה שחיפשתי: לא היה מפעים, כמו שאתה מצפה מפסטיבל כזה להיות. וכן, באנו בתחושת ציפייה, אפילו שזו כבר הפעם השישית (שלנו בפסטיבל. והתשיעית, אם סופרים את מספר השנים שהפסטיבל מתקיים).

יכול להיות שעבור מי שמגיע בפעם הראשונה, זה עדיין מרשים. אבל איך אמרה לנו ירושלמית אחת: "השנה עבדו עלינו בעיניים". אנחנו, שיודעים מה יכול להיות כאן, ומה היה בשנים קודמות, מבינים שהראש של ניר ברקת כבר מזמן בפוליטיקה הארצית. הפסטיבל, כך נראה, מתנהל מכוח האנרציה. לא שאנחנו מזלזלים בכוח הזה, עדיף שיהיה פסטיבל מאשר שיתבטל, אבל בואו נאמר שהיה קצת יותר מדי חשוך.

גם למבוגרים וגם לילדים. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

מעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב'

ואם בכל זאת מחפשים נקודות אור, תרתי משמע? 'הבריכה' של ג'ן לוין (ארה"ב) בגן הבונים ב' הייתה חגיגה גדולה לילדים ולמבוגרים כאחד. מדובר במעגלים קונצנטריים ענקיים, שנוצרו מתוך כריות אור אינטראקטיביות, רגישות למגע. ככל שיותר אנשים קופצים על המעגלים, כך משחקי הצבע רבים יותר. סרטוני האור היפים ביותר, כמעט בכל שנה, הם אלה שמוקרנים על שער שכם וכאמור בכיכר בתי מחסה.

מי שבאמת רוצה לראות את הכול, צריך לבוא יותר מפעם אחת. אנחנו בדרך כלל מגיעים שלוש פעמים – אם כי זו פריבילגיה של ירושלמים ושכניהם. ככל הנראה זה גם מה שיקרה השנה, אבל עם הרבה פחות תמורה ותאורה.

המסלול המלא.

צמחים תלושים, שיצרו מארו אברבו ודימיטרי קסנקיס מצרפת ויוון, בגן שלפני שער ציון

"להאיר את האור" בסמטת דורמציון – הדור הבא של מעצבי האור בישראל

%d בלוגרים אהבו את זה: