Category Archives: ירושלים

לטייל עם הדגים

האקווריום של ירושלים. בינתיים רק בסיורים מודרכים ובהרשמה מראש

בסוף, אלה שעושות לי את זה הכי הרבה אלה המדוזות. תשכחו מהגדולות והמכוערות שאתם פוגשים בחופי הים התיכון. תחשבו על קטנות יותר, מיוחדות יותר, יפות ועדיין ארסיות. עם תאורה נכונה, מהפנטות ממש. בניגוד לפחד שהן משליטות על הרוחצים בים, כשהן באקווריום הן משרות רוגע של ממש. לצפות בהן ולא להאמין שזה אמיתי. זה החלק שבו רציתי לעצור את הסיור המודרך באקווריום החדש של ירושלים, ולהגיד לכולם שהם יכולים להמשיך בלעדיי.

כמובן שלאקווריום הירושלמי יש הרבה יותר מה להציע ממדוזות. עוד קודם להן, למשל, צעדנו במנהרה שקופה כשאנחנו מוקפים יצורים ימיים כביכול במרחק נגיעה – התכנון כל כך מוצלח, שלעתים קשה לדעת איפה מתחילה תקרת האקווריום. כן, זה לא מקורי ודומה מדי למנהרה באקווריום של ברצלונה, אבל יותר מוצלח בביצוע – אולי דווקא בגלל שאין פה מסוע, וצריך ללכת ברגל.

המתחם הענק הזה, שבימים אלה ניתן לבקר בו רק בסיורים מודרכים בהזמנה מראש כי הוא בתקופת הרצה, מתפרס על פני 7,000 מ"ר. הכניסה עוצבה בדומה לכניסה לגן החיות התנ"כי שלו שייך האקווריום, אולי כדי להדגיש את הקשר בין השניים, למרות שיש ביניהם מרחק פיזי של כ-2 ק"מ. בפנים מוצגים אלפי דגים ויצורים ימיים מ-20 מדינות ב-33 אקווריומים בגדלים שונים.

האקווריום של ירושלים. על פי הפרסומים, 100 מיליון שקל הושקעו בהקמתו

הכרישה המנומרת. מחכים שתתאקלם באקווריום הגדול

שמונה שנות תכנון ובנייה הושקעו באקווריום הזה, ולא פחות מ-100 מיליון שקל. הוא היחיד בעולם שעוסק בים התיכון ובים סוף, והמטרה העיקרית היא להביא למודעות הציבור את הצורך הדחוף בשמירה על הים ובהגנה על הדגים, האלמוגים, היונקים ובעלי החיים האחרים שבו. אל תוותרו על הסרט שמוקרן בנושא לקראת סוף הסיור.

קצת לפני או אחרי הסרט – מרוב דגים אתה כבר מתבלבל – לקחו אותנו לסיור "מאחורי הקלעים" כדי לראות ארבעה כרישים קטנים בבריכה אחת, ועוד כרישה מנומרת בבריכה אחרת (אותה כרישה שבתה את ליבי, במיוחד כשיצאה קצת מהמים לשאוף אוויר במסגרת סיבוב הדאווין שלה). סיפרו לנו שעוד כריש כבר נמצא בתהליך התאקלמות, ובקרוב יעבור לאקווריום הענק. במילים אחרות, המקום ממשיך להתפתח תוך כדי תנועה.

מדוזות מהפנטות באקווריום של ירושלים

מדוזות מהפנטות 2

לפני כחצי שנה הצהירו בגן החיות התנ"כי שמדובר ב"אקווריום הטוב ביותר במזרח התיכון". זה היה כשעוד חשבו שהוא ייפתח בחודש ביוני. בסופו של דבר, אפילו באוגוסט הוא היה עדיין סגור, והלכו כל ההכנסות של החופש הגדול. הסיבה: עשרות דגים נדירים, מספר מדוזות ושני כרישים פשוט מתו להם. מאז למדו, הפיקו לקחים, הביאו דגים וכרישים חדשים, ועשו הכול כדי לפתוח סוף סוף את המקום. לקהל לא נותר אלא לצלול פנימה, ולהחזיק אצבעות שהפעם זה יצליח להם.

מדד המחיר: כרגע, מה שהאקווריום מציע מספיק כדי להפוך את המחיר (40 שקל למבוגר) לשווה, למרות שהוא פחות מרשים מזה של ברצלונה או פריז, וגם אין פייט מספיק חזק למצפה התת ימי באילת – אולי למעט זה שירושלים יותר קרובה למרכז והגישה אליה יותר נוחה.

מדד החוויה: חזקה לחובבי הטבע, ההסברים בשלטים מעניינים ומעשירים, יש פעילויות מיוחדות לילדים ("להיכנס" לתוך אקווריומים דרך מנהרות קטנות). עם זאת, כיוון שהסיור מותאם לרוב להורים ולילדים, לא תמיד ההדרכה מספיק מעניינת, ואין כמעט דרך להימלט ממנה.

מדד התמונות: הצילומים שנותרו איתנו מהסיור הזה הם מאלפים, ושניים מהם הפכו לשומרי המסך בטלפון שלי.

מדד החשק: אני כבר מפנטזת על ביקור חוזר, בשאיפה שבפעם השנייה זה יהיה בסיור חופשי, בלי מדריך וקבוצה שצריך להיצמד אליהם.

חוויה חזקה לחובבי טבע, אבל פחות חזקה מזו שמציע האקווריום בברצלונה. הכניסה הפנימית לאקווריום הירושלמי

להיות תיירת בירושלים

ללילה אחד היינו פה תיירים 'על באמת'. כיכר ציון, ירושלים / צילום: גלית חתן

לפני כשבע שנים, כשעברתי מתל אביב לירושלים, החלטתי ביני לבין עצמי שאגיע אל העיר הזו כתיירת. בחרנו דירה שמזכירה במשהו דירת נופש, והתחלנו לנהל את החיים קצת אחרת משגרת הבית-עבודה-סופרמרקט-בנק-מספרה. ערכנו בדיקה מדוקדקת של כמעט כל אתרי התיירות, הפסטיבלים, מבני האדריכלות, המוזיאונים, בתי הקפה המעניינים והמסעדות השוות. כמעט בכל יום יצאנו לתור נקודה אחרת בעיר, בין אם זה סיור שכונות בקטמון הישנה, ביקור בקולנוע סמדר, אמנות במוזיאון ישראל או קניות בשוק מחנה יהודה. עשינו הכול כדי לייצר את התחושה שאנחנו לא באמת גרים בתוך כל הכובד של בירת ישראל. השתמשנו בסקרנות שלנו כדי להפתיע את עצמנו פעם אחר פעם – מה שלא רק שימח אותנו, אלא גם עזר להתגבר על הפרידה מתל אביב. עם השנים הרחבנו את תחומי הפעילות והטיולים שלנו גם מחוץ לירושלים, אבל העיקרון נותר אותו עיקרון.

עד היום אני לא מגדירה את עצמי כירושלמית, אלא כאחת שגרה בירושלים. כלומר, עדיין מתבוננת בה מהצד. זו הסיבה שהיה לנו מאוד נחמד כשהזמינו אותנו להתארח במלון הראשון בישראל של המותג הבינלאומי ibis ממש בלב העיר – הרגשנו גושפנקא למעמד שארגנו לעצמנו, וללילה אחד היינו פה תיירים 'על באמת'.

היתרון הגדול של המלון הזה הוא המיקום שלו. לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. ממש במרכז העיר, פחות מדקה הליכה לכיכר ציון, מדרחוב בן יהודה ומדרחוב נחלת שבעה. ברחוב יפו הסמוך עוברת הרכבת הקלה, ויש לה תחנה קרובה יחסית. אבל האמת היא שמי שאינו עצלן, יוכל ללכת מכאן ברגל – גם לשוק מחנה יהודה, וגם לשער יפו ומגדל דוד. בתור תיירת מקצועית בירושלים, אני יכולה לומר בפה מלא: קשה למצוא מיקום מוצלח מזה.

הלובי של מלון IBIS / צילום: גלית חתן

פינה בחדר האוכל של המלון, מבט מהלובי שמעליו / צילום: גלית חתן

המלון, שנפתח בתחילת נובמבר, כולל 124 חדרים ומתאפיין בעיצוב קליל ואורבני בגווני שחור, לבן, אדום ואפור-טורקיזי (על הצבע האחרון אפשר להתווכח שעה). אהבתי את זה שהחללים הציבוריים עוצבו כהמשך טבעי לחדרים – חדר האוכל, הלובי וגם בר המלון, שבו יש מדי יום ב-18:00הפי האואר של משקאות וחטיפים על חשבון הבית. אם לשפוט לפי הביקור שלנו, התיירים מחו"ל חיבבו את הרעיון הזה. בכלל, בליל השפות במלון הוא מסוג הדברים שעוזרים להפוך את הביקור לקוסמופוליטי יותר, והוא גם מחזק את התחושה שממילא קיימת בירושלים, כאילו אתם בחו"ל.

חדר סטנדרטי ב-IBIS. המנורות שמעל המיטה קרצו לי / צילום: יחצ

החדר שקיבלנו היה פשוט ונוח, הוכחה שעם קצת מחשבה אפשר להגיע לעיצוב טוב גם בלי לשפוך מיליונים. חשוב להגיד גם שהחלונות אטומים לגמרי לרעש, עניין חשוב במיקום כזה. מה הייתי לוקחת מהחדר הביתה (רעיונית בלבד, כמובן)? את מנורות הקריאה שתלויות מעל המיטה, ואולי גם את המראה עם התאורה שנמצאת בחדר האמבטיה. מה היה חסר לי? מרכך שיער וקרם גוף היו יכולים לתת תחושה יותר טובה. ומה היה כיף? שאת פנינו קיבלו עם בקבוק מים גדול (!), שוקולדים ופירות. בחיי שזו הדרך הטובה ביותר לפתוח חופשה.

חידוש מהחודש האחרון: בנייני רחוב יפו, הסמוך למלון, מוארים במגוון דרכים / צילום: גלית חתן

חידוש מהחודש האחרון: בנייני רחוב יפו, הסמוך למלון, מוארים במגוון דרכים / צילום: גלית חתן

חידוש מהחודש האחרון: בנייני רחוב יפו, הסמוך למלון, מוארים במגוון דרכים / צילום: גלית חתן

ההמלצה שלי למי שמגיע למלון בזמן הקרוב היא לצאת החוצה רגע אחרי שהחושך יורד, עטופים היטב כמובן, ולעשות סיור ברחוב יפו – ממש לאחרונה החלו להאיר בתאורה מיוחדת את כל המבנים היפים של הרחוב, ושוב, סליחה על הבנאליות, תרגישו שאתם באירופה (כאמור, כולל הקור המקפיא, אבל יש מספיק חנויות ברחוב שמוכרות צעיפים, מחממי צוואר וכובעי צמר במחירים שפויים). אחר כך אפשר לקפוץ לאחת המסעדות בסביבה, בין אם זה בנחלת שבעה או בסמטת פיינגולד החמודה. אנחנו בחרנו במסעדת 'זוני' שאמנם אינה זולה, אבל מספקת את החוויה האיכותית ביותר באזור. 'תמול שלשום' היא אופציה למי שמחפש מוסד ירושלמי אמיתי, לחובבי המתוק מחכה 'קפה קדוש' (אם זה בחמישי, תזמינו מקום מראש), ולמי שמחפש פאבים – מייק'ס פלייס, אוקונל וז'בוטינסקי. כל ההמלצות האלה מצריכות רק זוג רגליים טובות. אין צורך להזיז את הרכב. והאמת, גם לא כדאי: מרכז ירושלים סובל מבעיות חנייה קשות לא פחות מאלה שיש בתל אביב.

ארוחת בוקר עשירה, עם מבחר גבינות איכותיות / צילום: יעל הרמן, יחצ

המשכיות עיצובית בין החללים הציבוריים לחדרי האורחים. חדר האוכל של המלון / צילום: הבנזוג

למחרת בבוקר אתם מסודרים עם הארוחה של המלון, שכוללת מבחר גבינות מרשים (כלומר זו ארוחה עשירה, אבל הגבינות הן אלה שקנו אותי). מלבד ארוחת הבוקר ה"רגילה" יש גם ארוחת בוקר קלילה יותר, שכוללת עוגות, עוגיות ושתייה חמה למשכימי קום בין השעות 4:00-6:30, ולאלה שאכלו מוקדם ואז נהיו רעבים שוב, יש את אותו הדבר בשעות 10:00-12:00. כדי לשרוף קצת קלוריות, אפשר ללכת – ברגל! – למוזיאון יהדות איטליה או למוזיאון המוזיקה, ואם זו שבת, פשוט לטייל בעיר העתיקה. אנחנו נסענו לבדוק את האקווריום החדש שליד גן החיות התנ"כי – תיירים או לא תיירים ?!? – אבל זה כבר עניין לפוסט אחר. יאללה, חוזרים לשגרה.

גרפיטי ירושלמי במדרחוב בן יהודה הסמוך למלון / צילום: גלית חתן

*במהלך השנה הקרובה אמור להיפתח מלון נוסף של ibis בלב מדרחוב בן יהודה הסמוך, ובשנים שלאחר מכן ייפתחו שני מלונות גדולים בהרבה (ולפיכך פחות אינטימיים) בתל אביב.

עד שכבר הקדמנו את תל אביב

קולאז' מרשים של דמויות, תערוכות ורגעי אירוניה דקה. מתוך התערוכה "טעם אריסטוקרטי. אמנות עתיקה מאוסף בלפר", יוני 2015

צריך להודות על האמת: בדרך כלל, כמעט כל מופע תרבותי – במובן הרחב של המילה – מגיע לירושלים קצת באיחור. כלומר, אחרי שכבר עשה סיבוב משמעותי בתל אביב, ולפעמים אפילו במקומות נוספים בארץ. איכשהו, הרבה נתקעים בעליות של קסטל, ומתקשים לסחוב עד לעיר הקודש. והנה, באופן יוצא דופן למדי, הסרט "המוזיאון", שיוצא השבוע למסכי הקולנוע ברחבי הארץ (החל מחמישי 30.11), הוקרן כבר לפני למעלה משלושה חודשים בבית הנסן הירושלמי. איך זה קרה? נו, פשוט מאוד – הסרט עוסק במוזיאון ישראל, כלומר במידה מסוימת ירושלמי בעצמו. בתוך החומות.

לפני שמדברים על הסרט עצמו, צריך לומר משהו: מוזיאון ישראל הוא מהמקומות הבודדים בירושלים שמצליח לתת פייט מרשים להתרחשויות האמנותיות במרכז הארץ. נאמר זאת כך – את התערוכה שלו הציג האמן הסיני הנחשב איי וייויי דווקא כאן. אבל את זה לא תראו בסרט, כי זה התרחש אחרי שהסתיימו הצילומים.

גם בלי האמן הפרובוקטיבי והנחשב, הסרט מצליח להציג קולאז' מרשים של דמויות ושל תערוכות ברחבי המוזיאון, לפני ומאחורי הקלעים, עם רגעי אירוניה דקה שצריך עין רגישה במיוחד כדי להבחין בהם. העובדים, המנהלים, קהל המבקרים – הרואים והעיוורים, המתבוננים והממששים – המדריכה החיילת, משגיח הכשרות (שנאלץ להגן רעיונית על מוצגים 'בעייתיים' לאנשים דתיים, ועושה את זה יפה), והשומר בהיכל הספר שרוצה לשיר לכבוד ירושלים אבל לא מרגיש שיש לו את הזכות (מבחינתי זה רגע השיא של הסרט).

השאלה היא עד כמה לאנשים אכפת מהפרקטיקה של ההתנהלות היומיומית במוזיאון. מתוך התערוכה "אבולוציה ותיאוריה", צדוק בן דוד, מאי 2015

גם למנהל המוזיאון ג'יימס סניידר יש כאן מקום, אבל הוא קטן מהצפוי, וזו בחירה מעניינת של הבמאי רן טל – שבעצם אומר לנו שנושא התפקיד החשוב ביותר לכאורה, הוא לא בהכרח זה שאנחנו צריכים לתת לו את מירב תשומת הלב.

בשנה החולפת נפרד המוזיאון מסניידר, אבל בזמן שצולם הסרט הוא עדיין שימש בתפקיד. הסצנה הבולטת שבה מופיע סניידר מתרחשת בזמן אחד מאירועי אגודת הידידים של המוזיאון. בין הנישוקים לחיבוקים, סניידר קובל בפני אחד מעוזריו, בנימוס אמריקאי אמנם, על החאפ-לאפ הישראלי. האמת, זה מפתיע שאחרי כמעט 20 שנה בארץ, הוא לא התרגל אלינו. ושוב, יש כאן אוזן רגישה, שידעה בדיוק מה לקחת מכל האירוע הפומפוזי.

לא בטוח שאם היו מצלמים עוד מאה שעות, גאולתו של הסרט הייתה מגיעה. ציירת עובדת על גרסה חדשה ל'אירוסין' של יוסל ברגנר, 1965. מתוך התערוכה "1965 היום", אפריל 2015

אני נוהגת להגיע למוזיאון ישראל בתדירות גבוהה יחסית, כמה פעמים בשנה. בשנים האחרונות אין כמעט תערוכה חשובה במוזיאון שלא ראיתי, ולזה אני תמיד מוסיפה ביקור באחת מתצוגות הקבע. על חלק די גדול מהביקורים האלה גם כתבתי כאן בבלוג. מדי פעם מופיע מול העיניים צמד המילים "אוסף המוזיאון", מה שמעורר בי מחשבות על המחסנים, הארכיונים והמעבדות שלקהל אין גישה אליהם.

סימני השאלה מתחילים לרחף: מהם הציורים, הפסלים, השטיחים והחפצים שאנחנו לא זוכים לראות, פשוט כי אין מקום? דווקא מזה היה מעט מדי בסרט, אבל כן מקבלים הצצה קטנה לדיונים על מה מציגים ומה לא, מה פוגע ברגשות של האחד על חשבון הרגשות של האחר, איפה כדאי לשים את הפסל הכבד, ולאן צריך להזיז אותו עכשיו (אז מה אם נשבר למישהו הגב מזה, אמנות לפני הכול).

ועכשיו אנחנו מגיעים לשאלה, האם "המוזיאון" צריך לצאת להקרנות מסחריות ברחבי הארץ, והאם הוא יכול לעניין את הציבור הרחב. הציבור הזה אמנם מגיע למוזיאון ישראל – המוזיאון הגדול והחשוב ביותר בארץ – אבל האם הוא מחובר אליו רגשית עד כדי כך, שיהיה לו אכפת איך נראית הפרקטיקה של ההתנהלות היומיומית במוזיאון? התשובה, לדעתי, עם כל הצער שבדבר, היא שממש לא. וזה בסדר גמור, זה לגיטימי.

האם הציבור שמבקר במוזיאון מחובר אליו רגשית עד כדי כך, שיהיה לו אכפת איך נראית הפרקטיקה של ההתנהלות היומיומית בו? צילום מתוך התערוכה "קיצור תולדות האנושות", מאי 2015

צריך לומר: "המוזיאון" אינו סרט מטלטל שחושף איזו התנהלות יוצאת דופן. זה סרט שמורכב מהרבה רגעים קטנים שנבחרו בפינצטה, מתוך שעות על גבי שעות של צילומים, כי הם הטובים ביותר לדעת הבמאי מתוך כל החומרים שצילם. לא בטוח שאם היו מצלמים עוד מאה שעות נניח, הייתה מגיעה גאולתו של הסרט, אבל אולי דווקא כן. זה משהו שקשה לדעת, כי בסרט דוקומנטרי תמיד צריך לעצור מתישהו, ולהגיד 'עד כאן צילמנו, ומכאן אנחנו הולכים לחדר העריכה'.

במצב הקיים, לדעתי לא מובאים בסרט סיפורים מספיק דרמטיים שמצדיקים את הדרמה של היציאה מהבית, השקעה בבייביסיטר, חיפוש חנייה וכן הלאה. הבנזוג, שאינו חובב סרטי דוקו, דווקא היה מופתע לטובה מהיכולת של טל לתפוס את הניואנסים הקטנים שמשאירים אותך ערני. אבל כפי שאני רואה את זה, אין ב"המוזיאון" מספיק יצרים או קונפליקטים: הם מגיעים במשורה, בלי להתפתח יותר מדי. מה אומר לכם, באסה. כלומר, עד שכבר הקדמנו את תל אביב.

המוזיאון, ישראל 2017, 74 דקות. במאי: רן טל

%d בלוגרים אהבו את זה: