ארכיון קטגוריה: טראח למטבח

ותשתקי

כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. צילום מתוך "הארטיסט"

ישבנו על הספה, עם הפיצוחים והשתייה. משחק של ליגת האלופות, כל אחד מאיתנו עודד קבוצה אחרת. הם הבקיעו קודם, זה היה קצת מלחיץ. ואז אנחנו הכנסנו גול. ועוד אחד. ועוד אחד. רציתי לצעוק משמחה, אבל מתברר שקצת קשה לעודד את הקבוצה שלך כשאין לך קול. אז מצאתי את עצמי מוחאת כפיים לטלוויזיה. רגע אידיוטי. מצד שני, מהם החיים ללא רגעים אידיוטיים.

כמה ימים ללא קול, אחרי שאיבדתי אותו אי שם לטובת איזה וירוס (כנראה), גרמו לי לגבש כמה תובנות על החיים. כלומר, על דמי השתיקה ששילמתי, ועל הרווח שיצא לי מהשתיקה הזו.

התובנה הראשונה: אנשים כמעט לא מסתכלים אחד על השני כשהם אומרים "בוקר טוב" או "בתאבון". הם מסתפקים במבט של עשירית שנייה, ומייד מפנים אותו לכיוון אחר. אולי זה בגלל שהם אומרים זאת רק מתוך נימוס בסיסי, ולא מעוניינים לפתח שיחה מעבר לכך, אז באופן אוטומטי הם מפנים את המבט לכיוון אחר וממשיכים בדרכם או בענייניהם.

גם ככה אנחנו כבר מתקשרים הרבה פחות פנים אל פנים או אפילו בשיחות טלפון (הטרנד החדש זה להקליט את עצמך בווטסאפ. בשביל מה להתקשר, אם כל מה שאתה רוצה זה לשאת מונולוג), אבל גם כשזה קורה, לא לחכות למבט-תשובה מהצד השני? כשאין לך קול, אתה פשוט לא יכול לענות. מה תעשה, תנופף בידיים? לא יראו אותך. תסטה ממסלולך או תקום מהכיסא, ותיגע פיזית בבן אדם שזה עתה היה מנומס איתך, רק כדי שישים לב שהגבת לו?

תסתכלו לאנשים אחרים בעיניים יותר מחצי שנייה. זו התנהגות אנושית בסיסית וחבל שאנחנו מוותרים עליה.

חיים יותר רוגעים, גם בשבילי. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה שנייה: אי אפשר לצעוק על הבנזוג. כלומר, כל הדברים שמתסכלים אותי פה ושם בהתנהגותו, פתאום אין ברירה אלא לקבל אותם. חבל לנסות להביע התנגדות, כי בתנועות ידיים זה נראה מצחיק מדי וחסר אפקט. אז ויתרתי. ומה אני אגיד לכם, זה הפך את החיים ליותר רגועים. גם בשבילי.

תובנה שלישית: אחר הצהרים אחד היינו בכמה חנויות וגם בבית קפה. בכל המקומות הבנזוג דיבר עם המוכרים והמלצרים, ואני נאלצתי לשתוק ולתת לו לנהל את הדברים לבד. בסוף הערב הרגשתי כמו האישה הקטנה. וזו הייתה הרגשה נוראית.

תובנה רביעית: כשהייתי בת 12-13, התחלתי לראות מטושטש. ההורים שלי החליטו לקחת אותי לרופא עיניים שהוא קרוב משפחה. אחרי נסיעה לא קצרה לעיר שנראתה לי רחוקה (לא זוכרת את שמה), הגענו אל הקליניקה שלו. הוא ישב בחדר די חשוך (זה נראה לי ממש מוזר), והתחיל לדבר איתנו – בלחישות.

עניתי לו גם בלחישה, כי חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. "את לא צריכה ללחוש", הוא אמר לי, "זה רק אני שאיבדתי את הקול". ואני לקחתי את זה קשה, כי הבנתי שטעיתי, שעשיתי פדיחה, שלא קראתי נכון את המצב, הרגשתי מגוחכת ובשבילי זה היה סוף העולם. כשבכיתי כל הדרך הביתה על זה שהוא קבע שאני חייבת משקפיים, הקדשתי גם כמה דמעות לתחושת המגוחכות. תמיד אומרים שאת הטעויות שלנו אנחנו זוכרים יותר. אז הנה, אני זוכרת את זו כבר כמעט 30 שנה.

נזכרתי בסיפור הזה, אחרי שבמהלך יום עבודה אמרתי למישהו שאין לי קול, ובתגובה הוא התחיל לדבר איתי בשפת הסימנים. כאילו שנהייתי גם חרשת, או שאם אני לא יכולה לדבר, אז גם הוא לא יכול. וזה לא היה נראה לי כל כך מגוחך. זה סתם היה נחמד ומשעשע. באיחור של כמעט 30 שנה, הבנתי שהטעות שלי אז בכלל לא הייתה כזו נוראה.

חשבתי שזה מה שעושים אצל רופאי עיניים: יושבים בחושך ולוחשים. צילום מתוך הסרט "הארטיסט"

תובנה חמישית: בשנים האחרונות שמתי לב שבכל פעם שאני בלי מחשב, זה מפנה לי זמן בחיים. גם להיות בלי קול מפנה זמן, אבל לא יותר מדי. כי מתברר שאני ממילא רוב הזמן מדברת תוך כדי שאני עושה דברים אחרים.

ולסיכום, נהוג לומר ש'יפה שתיקה לחכמים', נכון? אז מה היה אכפת לי לשתוק קצת. שיחשבו עליי דברים טובים, לפחות לזמן מסוים.

****

ומה עושים בזמן השתיקה? שלוש המלצות:

קולינריה: קפה איטליה הוציאו את הגרסה הכשרה לספר המתכונים שלהם. בדרך כלל אני מבשלת רק ממתכונים באינטרנט (כי אז יש תגובות והצעות לשיפור, ובכלל יש שיח על טיב המתכון, וזה שוב), אבל החלטתי להציץ בכל זאת. בתור צמחונית פחות רלבנטי לי עניין הכשרות, אז פשוט עברתי על כל הספר וחיפשתי מה כדאי להכין. עד כה ניסיתי רק רוטב נוצ'י אגוזים, שיצא מוצלח מאוד, אבל פנינו לעתיד הקולינרי האיטלקי.

טיול: בגבעות נס ציונה החלה פריחת אירוס הארגמן, ולמעשה האירוסים במלוא תפרחתם ובהמוניהם. יש שם המון שבילים לא מסומנים, צרים ורחבים, ואפשר לתת לרגליים ללכת ולתעות, הרי ממילא קשה ללכת שם לאיבוד. אם אתם אנשים יותר מסודרים, יש שביל אחד שמסומן בסימון שבילים סגול (צבע לא טריוויאלי), וייקח אתכם בין הגבעות והפרחים, כך שלא תפסידו דבר מכל היופי של המקום הזה. פרקטיקה: מומלץ לחנות בשביל העפר שבין רחוב המאה ואחד לרחוב גבעות הכורכר. הכניסה השנייה היא ליד כיכר שומר הגבעות, אבל שם קשה עד בלתי אפשרי למצוא חנייה (בסופ"ש). האירוסים בתמונה: צילום שלי מהסופ"ש האחרון.

סרט: צ'יינטאון (1974), בכיכובו של ג'ק ניקולסון הצעיר ובבימויו של רומן פולנסקי, הוא לא סרט הוליוודי קלאסי. כלומר אין לו סוף הוליוודי. אולי בגלל זה הוא זכה בפרס האוסקר על התסריט. במרכז הסרט חוקר פרטי, שוטר לשעבר, שמתפרנס מהנצחת בני זוג בוגדים. הסרט מתחיל עם תיק שבו מתברר לבעל שאשתו בוגדת בו, וממשיך עם הזמנה לחקירה נוספת. אלא שעד מהרה זו הופכת לחקירת רצח במקום לחקירה על בגידה, וזה מסבך את כל העניינים. לא אכנס כאן לניתוחי עומק, רק אומר שהוא שווה צפייה יותר מכמה סרטים שמועמדים השנה לאוסקר.

ואז הגיע הקינוח – מצעד הקינוחים של תל אביב

נסיבות החיים הביאו לכך שבחודשים האחרונים אנחנו מבלים לא מעט בתל אביב ופוקדים כמה מבתי האוכל שלה, חלקם כאלה שהפכו למוסד או שם דבר. לרוב הארוחות שלנו שם היו טובות מאוד, וסיפקו חוויה טובה, אבל אז הגיע הקינוח.

בהרבה מקרים עושה רושם שבעלי המסעדות או השפים אומרים לעצמם, "אם הלקוח יהיה מרוצה אחרי מנה עיקרית מיוחדת, הוא כבר ישלים עם זה שהקינוח הרבה פחות מושקע". לא פעם תפריט הקינוחים, בניגוד לתפריט המנות העיקריות, אף אינו מוזכר כלל באתר האינטרנט, ככל הנראה כי איש אינו רוצה להתחייב עליו – וכך אינך יכול לדעת למה לצפות טרם הגעתך.

אז לא היה ברשימה קינוח אחד שממש הפיל אותנו לקרשים, אבל עדיין רצינו לעשות דירוג, מה שהעלה את השאלה על פי מה כדאי לדרג את הקינוחים. מידת המקוריות? מידת התגמול שאתה מקבל ביחס למחיר ששילמת? הנראות של הקינוח? בסופו של דבר החלטנו לדרג לפי החוויה בכללותה.

בארבעת המקומות הראשונים תמצאו קינוחי שוקולד מורכבים יחסית, כי אין מה לעשות… כנראה שזוהי הנוסחה המנצחת. לעתים פגשנו חוסר מקוריות ב"סיפור המנה". היו גם קינוחי שוקולד (או לפחות כאלו שהוגדרו כך) שלא היו מוצלחים בכלל. באמצע – קינוחי לימון, פיסטוק וקדאיף. [כל הצילומים בפוסט: הבנזוג, למעט קיטשן מרקט – צילום שלי].

  1. מסה, מעדן שוקולד ולרונה, 56 שקל

מסעדת מסה הייתה אחת המסעדות הראשונות שבהן ביקרנו בסבב זה. לא ידענו הרבה על המסעדה קודם, והביקור כולו היה חוויה אנתרופולוגית מרתקת, אבל ככל שהתקדמנו היה ברור שגם לקינוח שלה אין תחרות ברמת העניין והטעם שהוא ייצר (מסה מרגישה לכם נובורושית? יש לכם ביקורת על המקום? סבבה, אבל לא יעזור: הקינוח שלהם הוא הטוב ביותר).

"מעדן שוקולד ולרונה" הוא גליל לא גדול, שמורכב משלושה סוגי שוקולד: לבן, מריר וחלב. מבפנים קשה וקר, מבחוץ רך וחם. בשוקולד יש נגיעות קרמל, ומעל הכול פוזרו רצועות לימון שהוסיפו מאוד, ועלים לקישוט, שלא הוסיפו דבר.

*

  1. קלארו, קרמו שוקולד, 58 שקל

שלושה רכיבים עיקריים יש ב"קרמו שוקולד", הקינוח היקר ביותר שאכלנו בעת האחרונה: מוס שוקולד שמזכיר בצורתו כדור גלידה אובאלי, ושתי קציפות שומשום שהן הבשורה העיקרית. בין הרכיבים הפרידו מחיצות טוויל (שכל כך נפוץ היום בקינוחים). מלח הים המובטח במוס לא פוזר בצורה שווה – אחת מאיתנו קיבלה ככל הנראה את כולו וסבלה, והשני כמעט לא חש בו. הכול הונח על רוטב שמן זית, אך זה לא הורגש במיוחד.

*

  1. קיצ'ן מרקט, עוגת שקדים ושוקולד, 44 שקל

הקינוח הזה אינו מרשים בנראות שלו, אבל הוא מספק חוויה של ממש בטעמים. במרכז נמצאת עוגה קטנה שמזכירה בראוני בנראות ובמרקם (השקדים מקפיצים את החוויה), וסביבה, במידה, קרם שוקולד עם שמנת. ברוח התקופה: שברי עוגיות מתחת לעוגה, ומלמעלה היא מכוסה טוויל (האבקה שמעל הטוויל עפה לכל עבר כששברנו אותו). האלמנט המיוחד היה גלידת הווניל – לא כזו שמגישים באופן גנרי בכל מקום כמעט, אלא וניל עם אגוזי מקדמיה שמתכתבים עם השקדים.

*

  1. מינה טומיי, מינה בום, 42 שקל

המנה הזו נאכלה תוך כדי התרעות זירוז מהמלצרים, כי הבאים בתור כבר מחכים לשולחן. כנהוג במקומות אסיאתיים בישראל, בקינוח אין שום דבר אסיאתי (בקינוחים האחרים יש רכיבים אסיאתיים בתוך מנות מערביות כצ'יז קייק וקרם ברולה). בפני עצמו, הקינוח היה טעים, אבל הוא נעדר כל מקוריות – טוויל מלמעלה, שברי עוגיות מלמטה. אם יש איזושהי הברקה, היא נמצאת במסקרפונה.

*

  1. מגזינו, פאי לימון ופיסטוק, 42 שקל

אל השולחן הגיעו שלוש שכבות: קציפת לימון (למעלה), מרנג לימון באמצע וקראסט פיסטוקים בתחתית, שהוא האלמנט המיוחד במנה. לכאורה מדובר במשולש מסורתי מעוגה עגולה, אבל קציפת הלימון משווה לו מראה מעניין יותר. בסך הכול זהו קינוח גדול למדי, גם אם לוקחים בחשבון שמרביתו קציפה שלא שוקלת הרבה.

*

  1. לה רפובליקה דה רונימוטי, טורטה פיסטוק, 42 שקל

הקינוח הזה פחות מורכב יחסית למקומות אחרים שמוזכרים כאן מבחינת הרכיבים, הטעמים וגם הנראות – משולש מסורתי שחותכים מתבנית של עוגת טורט פיסטוק, בתוספת גלידת וניל. אבל אנחנו דווקא אהבנו את העובדה שהקינוח "סבתאי" במקצת, מה שנקרא "טעם של פעם", והליווי של הגלידה הקרירה היה מרענן.

*

  1. לה שוק, קדאיף א לה ג'אפה, 38 שקל

אולי בניסיון להתחקות אחרי העבר (בדומה למוזיקה המושמעת במקום) קיבלנו מגדל קצפת מקושקש בתוספת של צימוקים ושקדים – הגשה מביכה. באופן מוזר, אפילו לא הקפידו על כך שהקינוח יהיה במרכז הצלחת, וכעבור לא יותר מדקה הוא כבר נטה על צדו. והטעמים? ה'קצפת', שהייתה למעשה שמנת חמוצה, השתלבה מצוין עם הקדאיף (פריך במיוחד). אם כי צריך לומר שגם אחרי ההשלמה עם קריסתו של מגדל פיזה, היה קשה לשבור חתיכות מהקדאיף.

*

  1. ג'וז ולוז, מלבי, 38 שקל

זה הקינוח היחיד בתפריט, ואין הרבה מה לדון בו: הוא פשוט ומתאפיין, כמו יתר המנות במקום הזה, בהגשה ובטעמים ביתיים. הפיסטוק שמעל המלבי מתפצח בפה, ומקפיץ אותו. הצימוקים והפירות המסוכרים היו מיותרים בעינינו.

*

  1. משייה, שוקולד, 48 שקל

היומרה לקרוא לקינוח בשם "שוקולד" (ככה פשוט) כשכמעט שום דבר שוקולדי לא מורגש – לא מובנת לנו. בגדול, הדבר הבולט במנה הוא שברי קראנץ' (נוגט) המכסים את כל מה שמתחתיהם, וגורמים לתחושת התפצפצות בפה. המנה כוללת גם גלידת וניל, אבל שום דבר בה לא הצטיין מבחינת הטעמים.

*

  1. החלוצים 3, מוס שוקולד ולרונה עם פולי קפה, 45 שקל

בתפריט הקינוחים הקבוע של "החלוצים 3" יש רק שניים – בחירה מוזרה למדי של המקום לצמצם בחלק הזה. הקינוח שאנחנו בחרנו היה קטן באופן יוצא דופן, מה שמצא חן בעינינו, אבל למרבה הצער הוא היה צמיגי (יחסית לקינוחי מוס שטעמנו בחיינו) ולא היה נעים במגע עם השיניים. גרגירי הקפה (תוספת אופנתית) הורגשו מהסיבה שהיה קשה לאכול אותם. לסיכום, למרות שהקינוח די קטן, היה נראה שגם הזוג בשולחן שלצדנו התקשה במלאכת הסיום.

החברים מתבקשים לחדר האוכל – על מסעדות בקיבוצים

מתי בפעם האחרונה החוויה שלכם התחילה עוד לפני שנכנסתם למסעדה שבה התכוונתם לאכול את ארוחת הערב שלכם? בטוח שאתם זוכרים איפה זה היה, עם מי, וכנראה אפילו מה אכלתם. לא טריוויאלי לקבל חוויה כל כך הוליסטית. לא טריוויאלי למצוא אותה.

מה שנראה לתושבי תל אביב, ראשון לציון, ירושלים ואפילו חיפה כמעט פשוט – למצוא מסעדה טובה לארוחת ערב, ואז עוד אחת ועוד אחת – קצת יותר מסובך כשמטיילים בצפון. נכון, יש את מסעדות הדגים של טבריה, שחלקן לא רעות בכלל, ויש את הסניפים של תנורין, ומקומות ששווים קפיצה לראש פינה וסביבתה, ועדיין: אם מחפשים איכות וחוויה קצת אחרת, צריך להתאמץ. ובהחלט התאמצנו בביקור האחרון שלנו.

השלל: ארבע מסעדות, ארבעה קיבוצים, הכי רחוק שאפשר מחוויית חדר האוכל של פעם. טעמנו ובדקנו, הסתכלנו קצת לצדדים, ולבסוף החלטנו שחבל לשמור את כל המידע לעצמנו אם אפשר לחלוק אותו עם הציבור. אם מחפשים כותרת, אז: שתיים מומלצות בכל פה, ושתיים מתאימות רק בתנאים מסוימים. והרי החדשות בהרחבה:

סוף העולם ימינה זה מקום כל כך יפה. וטעים. מסעדת רוטנברג / צילום: גלית חתן

גבינות ברקנית – דרך אחרת לסיים ארוחה. מסעדת רוטנברג / צילום: גלית חתן

המסעדה: רוטנברג

קיבוץ: גשר

מה היה לנו: כדי להגיע למסעדת רוטנברג נוסעים בכביש ישן, מבודד, שמרחיק אותך מהקיבוץ עצמו. אתה כל הזמן בטוח שאתה נוסע לשום מקום, ובסוף מגיע לאיזה מבנה קטן שנראה קצת נטוש, כמעט אומלל. מולך עץ עם עופות דורסים ועופות מים, מחזה מרהיב ללא צל של ספק, מעליך מגדל שמירה עם חיילים ירדנים. הגבול עובר פה ("זהירות גבול לפניך", אומר השלט שמאחורי המבנה). בטוח שהגענו למקום הנכון? כן, בטוח.

המבנה הנטוש מתגלה כמסעדה טוסקנית או פרובנסיאלית, כל אחד שיגדיר אותה כרצונו. היא כפרית, היא נעימה ויש לה מטבח איכותי במיוחד, מה עוד אפשר לבקש (שהחייל הירדני ייצא להפסקה). ברוטנברג אכלנו את אחת הארוחות הטובות ביותר של חיינו. למנה העיקרית בחרתי בפילה מוסר בקראסט פיצוחים ועשבי תבלין על מצע פירה דלועים ומעט יוגורט עזים בצד – ומאז בכל פעם שאני מכינה דגים בבית, אני מכינה אותם בדיוק ככה. הבנזוג נהנה מ"נתח טלה חי-בריא" בעישון עדין, פריקה ועשבים.

לסיכום הערב הנעים במיוחד, שהתאפיין באווירת "אנחנו רחוקים מהכול ובכל זאת אוכלים מצוין", בחר הבנזוג בצלחת גבינות ברקנית עם דבש, ריבה וטוסטונים, שהייתה, כדבריו, "מעולה באופן יוצא מן הכלל". מהמעט שטעמתי, אני בהחלט מבינה על מה הוא מדבר. והנה ההוכחה שקינוח לא חייב להיות עוגת שוקולד, ברולה או טירמיסו. ואין גם סיבה להיתקע על 'סתם' עוגת גבינה.

שורה תחתונה: סוף העולם ימינה זה מקום כל כך יפה. וטעים. אני פשוט רוצה לחזור לשם.

*

מוצרלה פרסקה וחצילים בגריל – בדיוק מה שצריך כדי לפתוח ארוחה. מסעדת 1910/ צילום: גלית חתן

כישרון זה משהו שלא הולך לאיבוד. הקינוח של מסעדת 1910 / צילום: גלית חתן

המסעדה: 1910

קיבוץ: דגניה א'

מה היה לנו: "אם לא הזמנתם שולחן, אין טעם שתתקרבו לשם", הזהירו אותנו שני זוגות לא צעירים, כשחיפשנו את דרכנו אל מסעדת 1910 בחצר הישנה של דגניה א'. "הזמנו, הזמנו", הרגענו אותם, כלומר את עצמנו. הם, המאוכזבים, נאלצו לחפש מקום אחר, ואילו אנחנו התיישבנו בשולחן במרפסת, שהוזמן מבעוד מועד.

למרות שזו מסעדה שלא משדרת פורמליות, בזכות ההקפדה של השף עודד שוורצברד, האווירה היא של מקום איכותי במיוחד. מתוך התפריט האיטלקי-ים תיכוני, בחרנו להתחיל עם מוצרלה פרסקה -חצילים בגריל, סלסה עגבניות, אורגנו טרי, יוגורט עיזים ושמן זית – מנה נטולת פחמימות שהתגלתה כנהדרת, בדיוק מה שצריך לפתוח איתו ארוחה; ועם ניוקי קלאסי, שמגיע בליווי אספרגוס וערמונים, חמאת שום ומרווה, מחית כמהין ויין לבן. כאמור, קלאסי.

למנה עיקרית הזמנו שקדי עגל עם פירה תפוחי אדמה, שאלוט וערמונים, אספרגוס, דמי גלאס בקר ומייפל (הוא) ופולנטה עם תירס ואספרגוס טרי, מחית פטריות כמהין ופרמזן (אני). שני הצדדים היו מרוצים עד מאוד, ולא רק בגלל כוס היין שליוותה את הארוחה. לקינוחים אחראית אשתו של הבעלים, ונראה כי הם משתנים. אם להסתמך על הקינוח שאנחנו בחרנו, כישרון זה משהו שנשאר. אמנם כשמגיע החשבון מבינים שהמחירים אינם זולים, בלשון המעטה, אבל על איכות כזו שווה לשלם.

שורה תחתונה: תזמינו מקום מראש. זה כדאי, ביותר ממובן אחד.

*

יש לאן לשאוף עם התפריט. מסעדת קוקיה / צילום: גלית חתן

המסעדה: קוקיה

קיבוץ: דפנה

מה היה לנו: המקום הזה אמור להציע פסטורליה כפרית בין מדשאות ירוקות, אבל זה קצת בעייתי כשכל כך הרבה מטיילים מגיעים בחבורות כדי לאכול ארוחת ערב. ואולי זה בסדר, כי באזור הזה של צפון המדינה יש פחות מדי מקומות לאכול בהם באופן כללי, ויותר מדי מהסוג שנמאס מהר. ובקוקיה, לעומת זאת, יש לאן לשאוף עם התפריט.

החלטתי להזמין סלט גבינת חלומי ופטריות מוקפצות – מנה של גבינת חלומי מוקפצת עם פטריות פורטבלו ושעועית ירוקה פריכה ברוטב עדין, על מצע חסה צבעונית ועגבניות שרי. מנה נחמדה ולא יותר, אך ראוי לציין שהיא ללא גלוטן, ובכלל שיש בתפריט מבחר מרשים ביותר של מנות ללא גלוטן ומנות טבעוניות. נדיבות כזו אינה טריוויאלית. הבנזוג הזמין קציצות דגים על מצע רוטב יוגורט עזים ואיולי לימון בליווי שיפוד ירקות ופוקצ'ת נחש, ומסכם את המנה הזו בשתי מילים: "היה נורא". לפחות הקינוח, שני קרמבואים קטנים (לא מופיעים בתפריט), השאירו לו בסוף טעם טוב בפה.

שורה תחתונה: מקום לא מספיק מגובש בשביל להכריע לגביו אחרי ביקור אחד.

*

מנת האנטי פסטי המרשימה ביותר שנתקלתי בה עד כה. מסעדת צל תמר / צילום: גלית חתן

המסעדה: צל תמר

קיבוץ: אשדות יעקב איחוד

מה היה לנו: מבין כל המסעדות הקיבוציות שהיינו בהן, זו היתה הכי לא פורמלית. נראית כאילו היא לא מנסה להיות שום דבר שהוא מעבר לבית קפה הסטנדרטי שיש בכל מושב/קיבוץ שמכבד את עצמו, וזאת למרות שהיא כוללת מתחם יינות בוטיק (הכי לא שייך שאפשר).

ב"צל תמר" ערוכים לשרת כמות עצומה של מטיילים ותושבי הסביבה, ומציעים תפריט שכל אחד יכול למצוא בו משהו – כלומר לא מתיימרים לשום ייחוד או איכות. אווירה חופשית, שמשפיעה גם על המלצרים – לפרקים זה היה נראה שהם הולכים מצד לצד רק כדי להעביר את הזמן, בלי לדעת מה הם אמורים לעשות באמת.

החלק המפתיע של הערב מבחינתי היה האנטי-פסטי: לא חושבת שאי פעם הגיע אנטי-פסטי בכזאת כמות, בכזו הגשה ובכזה מחיר – ואני מתארת פה התפעלות חיובית פלוס, שלא יהיה ספק, כי בנוסף לכל זה גם היה טעים להתעלף. כרובית, בטטה, סלק, פלפלים קלויים וחצילים עם טחינה ירוקה. תוך כדי הטעימות תהיתי מה עשיתי שהגיע לי כל הטוב הזה. בחיי. כל היתר – איך נאמר – הלהיב קצת פחות. לא במקרה, ויתרנו כאן על הקינוח.

שורה תחתונה: רק אם אין לכם אופציה אחרת, או שאתם 10 אנשים שפשוט סתם צריכים להתארגן על ארוחת ערב.

%d בלוגרים אהבו את זה: